ביקורת: הבית

כלל טוב לחיים: אנימציית תלת מימד היא די בוודאות לילדים. אנימציית דו מימד היא כנראהההה לילדים, אבל כדאי לבדוק קודם. אנימציית סטופ מושן? אם זה לא אארדמן – תרחיקו כל מי שמתחת לגיל 13. בעצם, גם את מי שמעל. 

או שלא – מדי פעם התוצרים באנימציה המתישה ביותר שקיימת (לפחות לפי הרושם) רק נותנים אווירה קריפית לסרט מתוק מאוד ("הסיוט שלפני חג המולד", "מר שועל המהולל", "ג'יימס והאפרסק הענק") ויש אפילו כמה שאין בהם אפילו שום דבר מטריד ("מיסטר לינק"), אבל בסופו של דבר, אנשים שבשביל ליצור סרט מחליטים להשקיע הרבה מאוד זמן בלעצב ולפסל בובות ואז להציב, לצלם ולהזיז אותן ממש-ממש-ממש-ממש קצת, לצלם שוב, ואז לעשות את זה מלאנתלפים פעמים – הם לפעמים קצת מסובבים. דבר שבא לידי ביטוי בכמה מהסרטים המטרידים ביותר שנוצרו (למי שלא נחשפו ליצירות של יאן סבנמייקר – אל. או שכן, מה אני יודע, אולי זה הקטע שלכם). 

על כן, אני לא בטוח למה חשבתי ש"הבית" יהיה שונה. למה נכנסתי אליו בחשיבה ש"כן, בסדר, סרט נטפליקס בשלושה חלקים שאת כולם כתב אותו תסריטאי אבל ביימו אנשים אחרים – זה יהיה בסדר, נכון?" – כי לא, זה לא. "הבית", בשני החלקים הראשונים שלו, הוא מופת של אימה עוכרת שלווה. לא מהסוג הראוותני והמוחצן שיש בסרטי אימה רגילים – מהסוג שיש בסרטונים תמוהים באינטרנט שלא ברור לחלוטין מה הולך פה, אבל ברור שזה לא בסדר; הגיון סיוטי שבו כל העולם נגדכם ואתם רק רוצים שמישהו יגיד שהכל יהיה בסדר, אבל זה עדיין לא ישנה כי האוזניים שלכם הפכו לדלעות רקובות. דברים כאלה. 

רגע, אני אתחיל מההתחלה. החלק הראשון של "הבית" מספר סיפור די פשוט: משפחה דלת אמצעים וצמרירית להחריד (בובות לבד שכאלה) בעבר הרחוק מקבלת הזדמנות חד פעמית לעבור לבית יוקרתי. אבל מובן שההזדמנות היא בעצם מלכודת דבש לא ברורה – ברגע שהמשפחה עוברת זוג ההורים נכנסים לטראנס כלשהו, והאחות הבכורה והתינוקת (העמידה למדי) צריכות להתמודד עם בית שמשתנה מרגע לרגע. לא בקטע הוגוורטס-י קסום: סתם יש אנשים שכל הזמן משנים את העיצוב שלו. 

רק שאולי זה כן קטע הוגוורטס-י קסום. זה העניין: בזמן הצפייה, ותכל'ס גם לאחריה, אין לך מושג למה מה שקורה קורה. האם זה מבנה מקולל א-לה "הניצוץ"? טריק מרושע של אדם נכלולי? האם בכלל יכולה להיות תשובה הגיונית למה שקורה כאן? 

לא שזה משנה, כי למרות שלסרט קוראים "הבית", החלק השני מתעסק בדברים אחרים לחלוטין. טוב, לא לחלוטין – תמיד אפשר למצוא חוט מקשר בין סיפורים – אבל אין שום קריצות, רמיזות או העברת מקל מסודרת בין החלק הראשון אל השני. לכן גם לא ארחיב על סופו של החלק הראשון (או של אף אחד מהחלקים, בעצם). דרך קלה לדעת שאין ממש קשר עלילתי בין החלקים היא שעכשיו כולם עכברים אנושיים למראה. אתם יודעים, רמז קטן לחדי העין שמסגיר שאוליייי יש פער מסוים בין החלק הראשון לשני.

החלק השני מתאר את הניסיון של יזם נדל"ן (ג'רוויס קוקר, הסולן של Pulp ומי שמופיע בתפקידי משנה באיזה שני סרטים של ווס אנדסון) לשפץ ולמכור את הבית בקומדיה של טעויות (היי, זה מצחיק אם זה קורה למישהו אחר, לא?). הכל משתבש לו, שוב ושוב, ובעיקר הוא לא מצליח להיפטר מכמות מטרידה של חרקים שנמצאים בכל מקום, לא משנה בכמה חומרי הדברה הוא משתמש. 

החלק השני, יש לציין, לכאורה מעט פחות עוכר שלווה. יש קצת יותר הסברים והיגיון, ואולי גם הומור, במהלכים שמתרחשים בתוכו (יש סצנה שבה החרקים רוקדים ריקוד ממש יפה, למשל). אבל הדגש הוא על "לכאורה": סוף החלק הזה הוא דפוק אולי אפילו יותר מסוף החלק הראשון.

כל זה, שוב, לא רלוונטי בכלל לחלק השלישי – העיצוב של הבית הפעם קצת יותר דומה לבית מהחלק השני (נראה לי), ועכשיו כולם חתולים, אבל היי, מה זה משנה כשסוף העולם מגיע? כן, נראה שהים ממשיך לעלות ולעלות, והבית באמצע הרחוב הוא יותר אי בודד מאשר דירה; בית שהבעלים שלו בטוחה שהיא יכולה להשכיר לדיירים שלא משלמים באבנים או בדגים, אם היא רק תצליח לשפץ אותו. 

ואם עד עכשיו היינו נמצאים בסרט אימה די מסויט ומאוד מטריד, החלק השלישי נזכר להיות מקסים לחלוטין. כן, מוות וסוף העולם מרחפים מעל לכל הדמויות, אבל אווירת האימה חלפה לה ונשארנו עם משהו אופטימי יותר, אוהב יותר ומלחיץ פחות, שנותן בסיומו לכל הסרט תחושה מרוממת נפש (זה שקר, כמובן. יש כאן חומר לסיוטים מרובים למעוניינים בדבר). 

ומעל כל זה נשאלת כמובן השאלה: על מה בעצם הסרט הזה? למה הוא ככה? למה בשלושה חלקים? מה זה ההתחכמויות הללו? 

כמו הרבה סרטים שהם אנתולוגיות של סרטים קצרים, במקביל קל וקשה להגיד על מה הסרט הזה: הוא על בית, כן – אבל הוא גם על חלומות של אנשים והקושי להיפרד מהם, והמחיר שהם גובים מאיתנו אם לא נזהרים להתנתק מהם. האם הסרט היה עובד אם החלקים היו מסודרים אחרת? כנראה, אבל היה לו טעם שונה, מר בהרבה. האם היינו צריכים שלושה חלקים? לאו דווקא, אבל במקרה די נדיר לסרט אנתולוגיה, לא רק שכל אחד מהם עומד בפני עצמו – כולם עומדים ביחד. 

עד סוף השנה צפויים לצאת לנטפליקס עוד שני סרטי סטופ-מושן: העיבוד של גיירמו דל טורו ל"פינוקיו" וסרטו החדש של הנרי סליק ("הסיוט שלפני חג המולד", "קורליין") עם קיגן מייקל קי וג'ורדן פיל. סביר להניח שאחד מהם או שניהם יזכו להיות מועמדים לאוסקר הטוב ביותר לסרט מונפש ועוד שלל אזכורים כאלה ואחרים, בעוד ש"הבית" חסר השמות הגדולים ישכח בצד. ואולי בצדק – סליק ודל טורו הם במאים עם רזומה שמוכיח את עצמו. אבל עד שהם יבואו לחטוף את כל ההייפ סביב סרטי אנימציה סטופ מושן של נטפליקס – למה שלא תנסו משהו קצת פחות מוכר אבל עדיין נהדר? רק, אם אפשר, לא לפני השינה.