הטירה הנעה

במקור: Howl's Moving Castle
במאי: הייאו מיאזאקי
תסריט: הייאו מיאזאקי, סינדי לואיס יואיט, דונלד ה. יואיט
על פי ספרה של דיאנה ווין ג'ונס
קולות: צ'איקו באישו, טקורה קימורה, טטסויה גשואין

מזה שלושה ימים אני מנסה לאהוב את 'הטירה הנעה' ונכשל. חשבתי שלא יהיה מוגזם להאמין שאם כולם יכולים, גם אני אוכל. אבל העובדות מדברות בעד עצמן: שלושה ימים, ואני עדיין לא אוהב את הסרט החדש של מיאזאקי. אני מסוגל להבין מה מצאו בו בארץ השמש העולה ובמדורי הביקורות המקומיים, ואני בעצמי לא חושב שהוא גרוע, אבל הסרט לא עמד במטלה החשובה ביותר של פנטזיה באשר היא – הוא לא סחף אותי לתוך עולמו, לא גרם לי להרגיש ולהתעניין במה שקורה על המסך. כל עוד מיאזאקי לא הצליח לנתק אותי מעמדת הצופה מהצד, כל שאר הפגמים והמעלות שבסרט מתגמדים.

ראשית, 'הטירה הנעה' הוא סרט הזוי, במלוא מובן המילה. מי שעיניו לא חזו מעולם בסרט של במאי האנימציה היפני הייאו מיאזאקי, עלול, במהלך מספר קטעים, לבהות במסך בגבה מורמת ועיניים פעורות ולשאול את עצמו מה בשם כל המונונוקות קורה על המסך ולמה. אדם כזה יכול רק להתנחם בכך שגם אנשים שכבר נחשפו לעבודות של הבמאי בעבר מגיבים בדיוק באותה צורה. 'הטירה הנעה' הוא סרט הזוי ובלתי מובן, במלוא מובן המשפט. הייתי מאשים את המנטליות היפאנית הכה שונה ובלתי מובנת לצופה המערבי ההדיוט, אלא שגם בהשוואה לסרטי מיאזאקי אחרים, ישנם קטעים ב'הטירה הנעה' שהם הזויים, בלתי מובנים, תמוהים וסוריאליסטיים – בזאת אני בטוח. בכל התרשמות אחרת שלי על הסרט אני מטיל ספק.

סופי היא נערה מופנמת שביטחונה העצמי לוקה בחסר. היא גרה בממלכה שהיתה יכולה להיות מדינה אירופאית מתחילת המאה הקודמת (רק עם טירות מכניות מדדות בערפל), בעיצומה של מלחמה שיכלה להיות מלחמת העולם השניה (רק עם מטוסי קרב המרפרפים בכנפיהם כציפורים ופגזיהם עטלפים נוזליים החובשים מסיכות). יום אחד, עת יוצאת סופי העירה, היא פוגשת בהאול, מכשף צעיר הלוקח אותה לטיול קצר מעל גגות הממלכה. האירוע יכול היה להיחתם כשיאו של היום, אלמלא מספר שעות לאחר מכן, מכשפת הביצות הנוראית נפגשת אף היא עם סופי, ובהתקף קנאה – או סתם מצב רוח רע – הופכת אותה לזקנה בלה ומקומטת. בקלונה הרב, בורחת סופי מחנות הכובעים המשפחתית בה היא עובדת, ומכריזה על עצמה כמנקה החדשה (והיחידה אי פעם, כך נראה) בטירתו של האול.

הטירה של האול – החזיקו חזק – נעה. שד בוער, קלציפר שמו, מניע את הטירה בהתאם לחוזה מסתורי בינו לבין האול. בזמן העדרו של בעל הבית, מנהל את הטירה מרקל הקטן, המארח לחברה לסופי. עיקר סקרנותה של סופי פונה, כמובן, להאול, שמתגלה כטיפוס מתוסבך וקפריזי. חוץ מלנהל את הטירה הוא נגרר בניגוד לרצונו למלחמה בין שתי מדינות, הגם שלאור הצהרותיו האנטי-מלחמתיות, לא ברור לצד מי הוא. מלבד ההסתגלות לחיים המוזרים בטירה הנעה, סופי מוצאת עצמה עוזרת להאול להתמודד עם העולם החיצון, עם מכשפת הביצות המסתורית ועם השינוי המשונה שעובר על האול לאט אך בעקביות. ואם הסיפור לא עמוס מספיק גם כך, בסרט משתלבים גם אנשי גומי, דחליל מקולל ופורטל לעולמות שונים. יותר מזה לא אגלה: א) כי כל פרט משלב זה ואילך עלול להיחשב לספוילר; ב) כי לא ממש ברור לי מה קורה.

מי שגונבות את ההצגה הן דמויות המשנה השוליות והמגניבות. גולת הכותרת מבחינתי הוא "לפת" הדחליל. לא רק שהוא אילם, אלא גם אין לו הבעות פנים או מחוות גופניות, והדבר היחיד שהוא מסוגל לעשות זה לקפץ מעלה ומטה על מוט העץ שלו. ובכל זאת, הוא זוכה מבחינתי בתואר "דחליל השנה", כשהוא עוקף בסיבוב את ד"ר קריין מ'באטמן מתחיל' ואת אורלנדו בלום. מרקל, עוזרו הצעיר של האול, חמוד לגמרי והטריק שהוא עושה בעזרת ברדס קסום שבה את לבי ברגע. קלציפר, על אף העיצוב המשעמם, מרוויח גם הוא לא מעט נקודות מגניבות. ולכל אלה מצטרף כלב שמן ומרחף (בסרטים מסוג זה, יש צורך להדגיש שהכוונה הפעם היא ל"מרחף" במובן המטפורי של המילה). הבעיה היא שמעצם הגדרתם כדמויות משנה, אף אחד מהם לא זוכה לתשומת הלב המגיעה לו, והם נשארים תלושים באוויר ומנותקים מההתרחשויות החשובות באמת.

האנימציה עצמה מרשימה פחות מאשר בסרטיו האחרונים של מיאזאקי, וזו כבר ממש עילה לתביעה פלילית. ההבדל בין הדמויות לרקעים צורם לא פעם ולא פעמיים, ובהשוואה לעושר העצום של הדמויות ב'המסע המופלא' או 'הנסיכה מונונוקי', העיצוב של מירב הדמויות משעמם ונראה שחסרה בו הנגיעה האישית של מיאזאקי עצמו. לעתים, שוד ושבר, התנועה אפילו לא נראית חלקה. מובן שיש יוצא מן הכלל, ובמקרה הזה מדובר בטירה עצמה: טונות של מתכת גסה, תימרות עשן ורעפים, עד כי הטירה כולה מזכירה סרטון מונפש של 'מונטי פייתון'. ואף על פי כן, נוע תנוע. היא דינמית, היא מגושמת, היא לא נחה לרגע. למה היא צריכה לזוז כשהאול ממילא יכול ליצור שער להיכן שירצה, אני לא יודע, אבל זה לא משנה לי. "הנעה הטירה בעיניך?" – נעה.

העלילה של 'הטירה הנעה' אינה ממש עלילה. לקראת סופו, הסרט גולש מנושא לנושא במהירות הבזק, וסוגר הכל בגמלוניות בדקה האחרונה. מה שלא אומר שבתוך הכאוס אי אפשר למצוא רגעים מבריקים ומיוחדים. אלו כוללים מרדף איטי במיוחד במעלה מדרגות, כמעט כל הופעה של "לפת", אנשי גומי מצמררים להפליא (אם כי מזכירים באופן חשוד יצירות קודמות של מיאזאקי) ועוד מגוון סצינות מבריקות, שלא מצליחות להתחבר אחת לשניה וליצור משהו בעל משמעות. ובוא נודה באמת – לי הסצינות האלה לא נראו מבריקות מספיק כדי להריץ אנשים ברחבי הארץ בחיפוש אחר גרסה לא מדובבת לעברית.

'הטירה הנעה' הוא ממש לא סרט גרוע, או אפילו רע. אבל הוא סרט מתסכל. אתם יכולים להתעלם משאר מבקרי כוכב ארץ ולשמור את הכסף שלכם למשהו יותר מעניין. מאידך, הוא הצליח לגעת ברוב צופי אולם 2 של רב-חן מגדלי האופרה, כך שייתכן שתוכלו למצוא בו משהו שאני לא מצאתי. אני, בינתיים, מעדיף לראות שוב את 'המסע המופלא'.