הענק

במקור: Hulk
במאי: אנג לי
תסריט: ג'יימס שאמוס, ג'ון
טורמן, מייקל פראנס

על פי דמויות הקומיקס של
סטאן לי וג'ק קירבי
שחקנים: אריק באנה, ג'ניפר
קונלי, ניק נולטה, סאם אליוט,

ג'וש לוקאס

אם תרשו לי להיות פואטי לרגע, 'הענק' דומה לאותו גוש בשר מסתורי, 12 מטר ארכו, שנסחף לפני כמה שבועות לחופי צ'ילה ואין איש יודע מה טיבו. כמוהו, גם הסרט הזה הוא גוש בשרני ענק ומוזר (וירוק), והתגובה המתבקשת של כל מי שצופה בו היא "מה זה הדבר הזה?!".

'הענק' היה אמור להיות האיש החושב של סרטי הקומיקס. בניגוד לרוב הסופר-גיבורים, ברוס באנר (אריק באנה) לא לובש חליפת עור צמודה עם לוגו עליה. הוא בקושי לובש מכנסיים. הוא בכלל לא גיבור, ולא שם לו למטרה להילחם בפשע. ושלא כמו רוב הסופר-גיבורים, התאונה-הגורלית לא הפכה את ברוס באנר לענק. התאונה-הגורלית רק שחררה את מה שהיה חבוי בו מאז לידתו. מה שלא יהיה הגורם לכך, מאותו רגע, אם ברוס מתרגז יותר מדי, הוא מתנפח מכעס, בגדיו נקרעים מעל גופו והוא מוריק, כמה מביך. 'הענק' עוסק בדברים כמו שליטה בכעס, יחסים עם אבא והענק הירוק שבכולנו, ובניגוד לסרטי קומיקס אחרים, הוא לא מכיל מיליון ורבע דמויות ראשיות ולא מכוון דווקא לילדים בבית ספר יסודי. וכשעל הסרט מופקד במאי מוערך (ובצדק) כמו אנג לי ('סופת קרח', 'נמר, דרקון'), ידעתי שאין מה להתרגש מהטענות כאילו בסרט הזה יש יותר דיבורים מאקשן. אני יכול להתמודד עם דיבורים. בעיקר כשג'ניפר קונלי בסביבה.

ובאמת, כמובטח, 'הענק' זז לאט, ומלא בפטפטת. לוקח הרבה, הרבה זמן מתחילת הסרט ועד שברוס מקבל את מכת הקרינה הגורלית, ועוד יותר זמן עד שהוא מגלה את הענק הפנימי שבו, והאקשן מתחיל. וברגע שהאקשן התחיל, ייחלתי לכך שהוא ייפסק מיד ויחזרו לקטע של הדיבורים, ומצידי שידברו על מזג האויר.

כי הענק הזה נראה רע, והענק הוא מה שחשוב. ל'פארק היורה' באנו לראות דינוזאורים. ל'הענק' באנו כדי לראות את הענק. אם הענק אינו קול, אין לסרט זכות קיום, והענק הזה איננו קול. נתחיל מזה שהוא ירוק. נכון, לא היתה שום דרך להימנע מזה. אם הענק לא היה ירוק הוא לא היה 'הענק', ועדרים של מעריצים היו עושים למפיקי הסרט דברים שעוד לא המציאו להם שמות. אבל יש ירוק ויש ירוק. צבעו של 'הענק', ירוק-מרקר זרחני, אינו כזה שהייתי יכול איכשהו להאמין שיהיה צבעו של יצור חי כלשהו. בסצינה אומללה במיוחד נראה ברוס כשהוא הופך בהדרגה לענק, שינוי שמתחיל בכך שהראש של ברוס מתנפח בבת אחת, ממש כמו דג אבו-נפחא, והופך, כמובן, לירוק. אולי קיים במקום כלשהו בעולם איש האפקטים המוכשר שהיה מסוגל להפוך בנאדם שהראש שלו מתנפח ומוריק למראה מגניב, אבל אם קיים איש כזה, הוא לא עבד ב'הענק'. זוהי אולי סצינת הפעלולים המביכה ביותר שנעשתה בסרט הוליוודי מאז 'באטמן ורובין'.

הענק מונפש היטב, בהתאם לסטנדרטים המקובלים בימינו – יש לו בהחלט כושר הבעה מסוים – אבל זה לא גורם לי להאמין שהוא באמת נמצא שם. הוא נראה קל מדי, כאילו בתוך כל המאסה הירוקה הזאת הוא בעצם חלול (אישוש נוסף לתאורית האבו-נפחא!). זה נהיה גרוע יותר כשהוא מתחיל לדלג ולקפץ כיודה בשעתו. אני מסרב להאמין שאם תזרוק מגובה 500 מטר יצור עם מבנה גוף של שוורצנגר בריבוע, הוא יגיב כמו כדור גומי. קו דק מבדיל בין המגניב למגוחך, והענק חוצה את הקו הזה בדילוגי ענק לכוון הלא נכון.

אפילו אחרי שהענק נהיה ענק, העלילה ממשיכה להיות קטנה, חלשה ודלילה: הטיפוס הזה הופך לענק. הצבא רודף אחריו. הוא נלכד. הוא בורח. הצבא רודף אחריו שוב. פרט לכך, הוא סובל מהבעיה שתמיד מטרידה אותי אצל סופר-גיבורים: את מי בכלל מעניין לראות סרט על יצור בלתי-מנוצח? אין מי שיכול על הענק. כדורים לא שורטים אותו. פיצוצים עושים לו נעים בגב. פצצת מימן עם ראש בלתי קונוונציונלי עשויה לגרום לו להגיד "איי". לכן אין שום עניין או מתח בקרבות של הענק נגד צבא ארה"ב. אפילו חבורת כלבים שעברו תהליך עינוק (האלקיזציה), והפכו לגדולים, מכוערים ועצבניים לא מציבים לו אתגר רציני (וככל שהענק נראה רע, הכלבים הארורים האלה נראים הרבה יותר גרוע). רק בשלב מאוחר מאוד בסרט, כשהפופקורן כולו כבר מזמן נאכל ואיננו והתחלתי להרהר בשאלה האם אספיק להגיע הביתה בזמן לראות את 'אסתי המכוערת', נזכרו התסריטאים לדאוג לענק גם לאויב בגודל שלו, שאיתו יוכל להילחם כמו שצריך.

חבל לראות את ג'ניפר קונלי, שלקחה על עצמה כבר תפקידים עם אתגר ('רקוויאם לחלום'), מתבזבזת שוב על תפקיד "האישה שלצידו". תפקידה בסרט מתמצה בלהיראות רגישה ואוהבת. חבל לראות את ניק נולטה לא מתאמץ בתפקיד דייויד באנר, אביו של ברוס, מדען מבריק ופסיכי מדופלם. קל מאוד לשחק פסיכי. צריך רק לא להתגלח, לצרוח הרבה ולעשות פרצופים. מצד שני, אני מקווה שהסרט הזה לא יפריע יותר מדי לקריירה של אריק באנה, השחקן שמגלם את ברוס. הוא עושה רושם לא רע, בהתחשב בכך שבכל הסצינות החשובות ביותר של הדמות שלו הוא לא נוכח.

ובכל זאת, יש בסרט כמה רגעים ויזואליים יפים, רובם בסצינות של חלומות, הזיות וסתם מטאפורות חולפות. מלבדן, הדבר היחיד בסרט שמצליח לרכוש את התואר "מגניב" בזכות הוא העריכה. ייתכן שזהו הסרט הראשון בהיסטוריה שבו הקאטים היו מוצלחים יותר מהסצינות שבינהן. 'הענק' הוא "סרט קומיקס" במובן שעוד לא ראינו עד היום: מהפונטים של כותרות הפתיחה ועד לקרדיטים בסיום, הוא מחופש לספר קומיקס. הוא משתמש בלי הפסקה במסכים מפוצלים, בתמונות-בתוך-תמונות תחומות בקו שחור עבה, ובמעברים יצירתיים במיוחד מתמונה לתמונה – הסצינה הבאה "צובעת" את עצמה על פני הקודמת, דוחפת את הסצינה הקודמת החוצה או מגיחה במפתיע מעברו של עץ, תריס או להביו של מסוק. ראינו דברים כאלה בעבר, כמובן, אבל לא בכמות וביצירתיות כזאת. זה חמוד להפליא, משעשע, ולחלוטין לא מתאים לסרט הזה, שהיה, כזכור, אמור להיות סרט רציני ומהורהר. כשמותה של דמות מסוימת, במקום להיות ריאליסטי, נחתך על ידי קאט מגניב שכזה, זה לגמרי לא עזר לי לקחת את המוות ברצינות.

יש הרבה דברים רעים לומר על 'הענק', המוטציה הירוקה המוזרה הזאת, אבל לפחות אי אפשר להגיד עליו שהוא גרוע באופן ההוליוודי הנדוש. הוא מוצא דרכים חדשות לגמרי להיות גרוע, וגם זה שווה משהו. הקומיקס, בלי ספק, היה יותר טוב.