ביקורת: משחקי ציד

למה לי פוליטיקה עכשיו?

"משחקי ציד" התפרסם קודם כל בגלל השערוריה שהוא עורר – כשהטריילר של הסרט יצא, אפילו נשיא ארה"ב הרגיש צורך לחוות את דעתו הזועמת כנגד ה"תעמולה הליברלית". אבל כמו בכל מקרה שבו מישהו מתקיף משהו שהוא לא ראה, גם כאן הנשיא והאנשים שתקפו את הסרט פספסו דבר או שניים לגביו. דבר ראשון, סביר מאד שאחרי צפיה בו טראמפ בכלל היה רץ לשבח אותו ולשלוח לינקים לכל אזרחי ארה"ב; אבל גם במקרה הזה, טראמפ כמו טראמפ, כנראה היה מסיק מסקנות מהר מדי.

אבל למרות שמפתה ליפול למאורת הארנב שהיא ויכוחים פוליטיים, לא כדאי ליפול לפח הזה. הדיאלוג על טראמפ כן/לא/אולי והפוליטיקה של הסרט בעד/נגד/תרמתי במשרד, מסיט לחלוטין את תשומת הלב מהדבר החשוב פה: מדובר בסרט ממש טוב. אבל ממש. 

מה יש לנו כאן? עלילה פשוטה בעיקרה: קבוצת אמריקאים אקראית לכאורה מוצאת את עצמה שבויה במקום מסתורי ומוזר. הם מבינים מהר מאד כי הם הגיעו לשם במטרה, ובכן, לשמש כמטרה: הם ניצודים על ידי אנשים אחרים. לוקח להם זמן לגלות זאת בעיקר כי הם מנסים לא למות, אבל מתברר כי רודפיהם הם כמה עשירים פריבילגים המשתעשעים במשחק ציד אדם, כי להרוג חיות זה כבר לא הומני מספיק אבל לחארות הגזענים האלה מגיע למות.

האירוניה שבמשפט האחרון מכוונת, כי זה בדיוק סוג העקיצה המתמשכת שהתסריט משגר ללא הרף לחסידי הפרוגרסיב בעיני עצמם. עכשיו, אין לי מושג אם יוצרי הסרט באמת נמצאים בצד הפוליטי שהסרט לכאורה נמצא בו, אבל זה לא משנה: כבידור נטו, הרקע הפוליטי הנרמז והמפורש – יש התייחסות ברורה לטראמפ עצמו – פשוט קורע. ה"שמאלנים האלה" חוטפים כאן ערימות של פאנצ'ים על חשבונם, ואז עוד כמה, ואז עוד אחד ממש טוב לסיום.

אלא מה, הסרט לא חוסך ביקורת גם מהצד הימני של המפה. הביקורת הזו יותר מעודנת ויותר נרמזת בתסריט מאשר נאמרת במפורש, אבל היא שם. הפאנצ'ים הגלויים מכוונים שמאלה; המסר העדין יותר – לכל הכיוונים, החל מהצגה סטריאוטיפית כמעט של הניצודים ועד תפנית מעניינת בעלילה. אם צריך לתמצת את הענין, הרי שזה בעיקר בוז עמוק לרדידות האדירה שמאפיינת את כל הצדדים בויכוח. סיסמאות, אמונות תפלות, תיאוריות קונספירציה וכוחן המוגזם של הרשתות החברתיות – הכל כאן.

צריך לומר שהדיון הזה ממש לא עמוק, או מקורי, או מעניין במיוחד. הוא רקע, וככזה הוא די רדוד. אולי זה בכוונה – ביקורת הפוך על הפוך שכזו – אבל זה בעיקר מבורך, כי שאר הסרט שהוא לא פוליטיקה הוא אחד הטובים שיש לבציר 2020 (המוגבל, כמובן) להציע.

דבר ראשון, יש כאן הופעה נשית פאקינג מעולה בתפקיד הראשי. בטי גילפין ממלאת כאן תפקיד מכסחת-תחת מצוין, אבל היא הרבה יותר מזה. המשחק המאופק ומלא הניואנסים שלה פשוט מדהים. נכון יש את הקטע הזה בסרטים ששחקן צריך לספר איזשהו סיפור, המצלמה מרוכזת רק בו וכל הענין של הצופים מונח על כתפיו? אז אומר זאת כך: מעולם לא הייתי מרותק ככה לסיפור די פשוט על צב וארנב. כשההשוואה הבאה עלתה לי לראש נפנפתי אותה משם כי מה לעזאזל אני חושב לעצמי, אבל היא התעקשה לשוב ולהופיע: מאז סמואל ג'קסון ב"שמונת השנואים" לא ראיתי מונולוג כל כך טוב. שיט, אמרתי את זה.

ויש עוד. התסריט – כמה הופתעתי לגלות שדיימון לינדלוף, מכל האנשים שבעולם, חתום עליו (בשותפות) – מהודק ברמה מעוררת השתאות. כמעט כל פרט בסרט, החל מן השניה הראשונה ממש, זוכה לפייאוף. אלו לא בהכרח הברקות אדגר רייט סטייל (למרות שיש לפחות אחת כזו), אלא יותר מחשבה שלא להראות דברים מיותרים על המסך: אם ראיתם כלי מסויים, אתם תראו אותו לפחות עוד פעם אחת ולא כי זה בהכרח יוסיף משהו חשוב, אלא כי אם ראיתם אותו, אז אנחנו נראה לכם אותו שוב כדי שלא תרגישו מרומים. זה עובד.

הקפדנות העלילתית היא לא הדבר היחיד שנעשה היטב. התסריט אשכרה מצליח להפתיע. מילא זה שהדקות הראשונות הן רכבת הרים מצויינת של בעד מי אנחנו בעצם ומה לעזאזל קורה כאן: הטוויסט המרכזי של הסרט תפס אותי לגמרי לא מוכן, וזה שהוא היה שזור במה שכתבתי קודם על הכנה מחושבת מראש – בכלל העלה את העסק לרמה של "וואלה, לא ראיתי את זה מגיע למרות שכן ראיתי את זה מגיע". זה חתיכת כשרון.

כל תסריט טוב צריך במאי שיעשה איתו את המיטב. קרייג זובל עושה את המיטב. דבר ראשון, הוא יודע לביים אקשן: הוא מבין את החשיבות של המרחב, יודע מתי להחליף זווית צילום ואיזה כלי ייתן את מקסימום אפקט האלימות שהוא רצה להשיג. אה, כן: הסרט אלים. מאד. יש כמה וכמה מראות גרוטסקיים שבעלי קיבה רגישה יעדיפו להימנע מהם, אבל אם אתם סבבה עם איברים שלא במקומם הטבעי או עם חלקי גוף מרוטשים, תהנו מאד מכל העסק.

יש, למשל, סצינת מכות שלא רק מציגה קרב מבדר ואלים המבויים היטב, אלא נותנת להבעות פנים ולניואנסים מבריקים להוסיף נופך למה שכמעט כל במאי אחר היה מציג כמהלומות נטו. והזכרתי שזה גם מצחיק? כאילו, יש קטע עם זכוכיות ש, נו, תראו את זה. זה מצחיק, בעיקר למי שראה את "ג'ון וויק 3".

אבל זובל לא רק מביים את קטעי הפעולה כמו שצריך, אלא נותן לסיפור להוביל מנקודה לנקודה, כך שהתסריט המוצלח לא מרגיש רק כמי שתפקידו להביא אותנו למנת ההרג הבאה. זובל גם מוציא מכל השחקנים את המקסימום. את בטי גילפין כבר שיבחתי, אז אני אשבח אותה שוב. וגם את השחקנית המוכרת שמגלמת את הנבלית הראשית, שאני לא אגיד מי היא כי הסרט מתייחס לזה כתגלית (למרות שמה לעזאזל, אפשר לחשוב במי מדובר). 

אז מה יש לנו כאן? תסריט טוב, משחק טוב, בימוי טוב, צילום… סבבה? אני מניח, והפסקול גם יעיל, כנראה. אבל בסופו של דבר, זאת החבילה כולה: סרט מהודק, מתוכנן ומבריק שלוקח תיאור עלילה מטופש שלי צ'יילד, למשל, נפל איתו קשות באחד מספריו האחרונים – והופך אותו על הראש בצורה הכי טובה שיכולה להיות. ועוד עושה את זה בשעה וחצי על השעון.

אז נכון, יש בהחלט סיכוי שתצאו מהסרט מלאי עצבים על הפוליטיקה שלו, אבל לדעתי – ואני מסייג אותה כי אני נהניתי עד הגג מהחלק הזה – זה שווה את הסיכון. אם מישהו היה צוחק עליי, היה חשוב לי שהוא לפחות יעשה את זה טוב.