אני האגדה

במקור: I Am Legend
במאי: פרנסיס לורנס
תסריט: מארק פרוטוסביץ', עקיבא גולדסמן
על פי ספרו של ריצ'ארד מאת'סון
שחקן: וויל סמית

כשרוברט נוויל הולך למכולת, הוא אף פעם לא מחכה שעה בתור לקופה המהירה-כביכול. אף פעם לא צופרים לו כשהוא משתהה כמה שניות ברמזור ירוק. אף אחד לא מפריע לו כשהוא רואה סרט, עושה מסיבה רועשת באמצע הלילה בדירה ליד, חוסם את החניה או מכניס כל מיני פרסומות אידיוטיות לתיבת הדואר של השכן. זה בגלל שרוברט נוויל (וויל סמית, בשבילכם) הוא האדם האחרון בעולם.

מצד שני, לבדידות הזו יש גם חסרונות: לרוברט נוויל אין אף אחד לדבר איתו, מלבד הכלבה שלו, סם. אף אחד כבר לא עושה סרטים חדשים, אז הוא נאלץ לראות את כל הסרטים בספרית ה-DVD השכונתית בסדר אלפביתי (כן, כולל את 'אהבה מחוץ לחוק'). וחוץ מזה, הבילוי החברתי היחיד שלו הוא פלירטוט עם בובות ראווה והמתנה בנקודה קבועה, בצהרי כל יום, לאנשים שהם לא הוא. אה, וגם אחוז מכובד מאוכלוסיית העולם הפך לערפדים כעורים וצמאי דם. זה גם קצת חסרון.

אבל רוברט נוויל לא נותן לזה להפריע לו. הוא ממשיך במאמציו לחפש את התרופה שתציל את העולם, ותהפוך את הערפדים המסוכנים בחזרה לאנשים – חיים, נושמים, אוכלים בשר לא נא ושולחים אס.אם.אסים ל"כוכב נולד". בינתיים, אנחנו זוכים להצצה אל שגרת החיים שלו, וזה די מפחיד.

יש משהו מאוד מאיים ברעיון הבסיסי של 'אני האגדה'. זה נובע מהעובדה שאם רוברט נוויל מת, אז זהו, אבוד לנו. המין האנושי יכחד ויוחלף ביצורים חיוורים יותר מחנון מחשבים ממוצע. אבל 'אני האגדה' לא מסתפק ביצירת האווירה הפוסט-אפוקליפטית הדכאונית הזאת.
חייו של נוויל מביאים אותו מנקודת שפל אחת לשנייה – מחיפוש מורט עצבים בתוך בניין נטוש (וחשוך, כמובן) ועד להבהלה רגעית בדמותו של ערפד שמסתער על שמשת המכונית שלו. כשאין משהו מדכא בסרט, יש בו דברים מפחידים, או סתם מבהילים באופן רגעי. נקודות הרוגע והשמחה ספורות ומרוחקות זו מזו: שיר של בוב מארלי פה, קטע מ'שרק' שם – וזה הכל. 'אני האגדה' מעיק לכל אורכו – אבל במובן הכי טוב של המילה שאתם יכולים לחשוב עליו. הוא באמת גרם לי להרגיש את בדידותו הכואבת של רוברט נוויל בתור האדם האחרון בעולם.

'אני האגדה' עושה את כל זה בלי ליפול לכמה מהקלישאות הנפוצות של סרטי האימה. למשל, רוברט נוויל אף פעם לא מתנהג כמו דמות טיפשה במיוחד שעושה הכל – כולל הקרבת ההיגיון הבריא – רק כדי לייצר סצינת מתח משכנעת. וויל סמית משחק מספיק טוב כדי לשכנע אותי שגם כשרוברט נוויל עושה משהו הזוי לחלוטין – הוא עושה את זה בעקבות נסיבות מסוימות שהובילו אותו לכך. הסרט גם אף פעם לא נראה כאילו הוא מנסה יותר מדי להבהיל (אתם יודעים, עם מוסיקה שהולכת ומתגברת בשעה שהדמות מסתכלת על גוש טחב על הקיר. למעשה, כמעט שאין בו מוזיקה). נוויל נכנס למצבים מספיק מפחידים כדי שארגיש כאילו כל מה שנותר לבמאי הסרט לעשות הוא רק לתעד את האירוע בשביל שאני אבהיל את עצמי.

אפילו המשחק של הדמויות בסרט (כלומר, הדמות) טוב בכמה רמות מזה שמצוי בסרטי אימה טיפוסיים אחרים. למעשה, קלישאת סרטי האימה היחידה שמצליחה להפיל קצת את הסרט היא עיצוב גרוע של המפלצות. הערפדים (או אולי זומבים?) של 'אני האגדה' מאד לא אצילים ומאד לא חינניים אבל זה לא העניין. הבעיה היא שהם לא משכנעים מספיק – לא בתנועות הגוף, וגם לא בעיצוב הכללי שלהם בתור משהו שאמור היה להיות פעם בן אדם.

כל הרושם החיובי הזה, לצערי, קצת נהרס לקראת סוף הסרט. הסיום של הסרט פחות טוב, באופן משמעותי, מכל השעה וחצי שקדמו לו. זה לא שאני מתעצבן על חוסר הנאמנות של הסרט לספר המקורי שעליו הוא מבוסס (לו הייתי עושה את זה, לא היינו מסיימים בשעתיים הקרובות) – אלא על העובדה שהסיום הנוכחי לא נותן תחושה מוצלחת כמו שאר הסרט אליו הוא מצורף, בעיקר כיוון שדווקא בו יש קלישאות בשפע.

זה לא ש'אני האגדה' הוא יצירת מופת. בכל זאת, הוא סרט אימה עם ערך מוסף מאוד מינימלי. אבל את האווירה המאיימת, תחושת הבדידות החונקת וההבהלה – את כל אלה הוא עושה מצוין. זה לא סרט שיוציא אתכם עם חיוך מאולם הקולנוע, אבל אם אתם מתגעגעים לסרטי אימה מוצלחים, כדאי לכם לנסות אותו.