אני (לב) האקביז

במקור: I Heart Huckabees
במאי: דייויד או. ראסל
שחקנים: ג'ייסון שוורצמן, ג'וד לאו, דסטין הופמן, לילי טומלין, איזבל הופר, מארק וואלברג, נעמי וואטס

אתם בטח מכירים את הקטע הזה, שאחרי הסרט יש מישהו שמתחיל לנתח את כל מה שקרה בו פילוסופית, תוך שימוש במלים בנות חמש הברות לפחות. אולי אפילו לכם יצא פעם להיות המישהו הזה. ובכן, לא עוד. לשירותכם ולשירות הקהל אני מציג את הפיתוח החדש – סרט עם התפלספות בילט-אין. או יותר מדויק, סרט שבו הפילוסופיה היא העיקר, וכל מיני גורמים משונים כמו עלילה, דיאלוגים וכו' מהווים רק תבלינים.

לצורך העניין, קבלו את אלברט מרקובסקי, פעיל סביבתי רודף טוב ופרוע שיער, שמנסה להציל ביצה וחורשה מסכנת השמדה באמצעות שירה גרועה במיוחד, ובמקביל מוטרד מההופעה המקרית אך חוזרת ונשנית של אפריקאי גבוה להפליל במקומות שונים בחייו. אם התיאור הזה גורם לכם לגחך או להזדקק למשאף, תפסתם את הרעיון: כל הסרט מלא בדמויות מבולבלות ותזזיתיות, שלא בטוחות לגמרי מה הן עושות כאן. ממש כמו בחיים. של חלק מאתנו, לפחות.

מרקובסקי פונה לצמד בלשים אקזיסטנציאליסטיים (הזהרתי אתכם ממלים ארוכות) על מנת שיבינו בשבילו את משמעות צירופי המקרים בחייו. הבלשים נוקטים בשיטות לא מקובלות, כגון מעקב אחרי הפונה, אריזתו במיכל אטום, והפגזתו בדילוגים מילוליים מהירים.

כדי לאמלל את מרקובסקי, בראד סטאנד, יריבו המלוקק של הנ"ל, מנסה לנשל אותו מהשליטה על תא הפעילים הסביבתיים, באמצעות קשריו בחברת הכלבו האקאביז, ועם הזמרת שאניה טוויין. כדי לסבך את העניינים עוד יותר, בראד בוחר לפנות אף הוא לבלשים החביבים, לקול מחאותיו החלושות של מרקובסקי. זוג הבלשים, מסתבר, בכלל לא רואה בזה בעיה. ניגוד אינטרסים? תזכירו לי מה זה?

הדיאלוגים אמנם מופרכים, אך הם שנונים באורח יוצא דופן, והתפתחויות העלילה מוליכות באופן טבעי לסצינות הזויות ובלתי צפויות. למרבית המזל, הדיאלוגים מועברים באמינות על ידי צוות מצוין: ג'וד לאו הוא ליהוק מבריק לתפקיד היפיוף בראד סטאנד, ג'ייסון שוורצמן ('המרוץ לצמרת של מקס פישר'), יוצר רמה גבוהה של הזדהות עם אלברט המבולבל, ודאסטין הופמן, בתפקיד אחד הבלשים, מצטיין במוזרות חיננית להפליא, וכובש בשתי שניות את המסך גם כשמה שיש לו להגיד מותיר את המילה "מעורפל" הרחק מאחור. המשחק המצוין איפשר לי להעביר את מחציתו הראשונה של הסרט בבהיה משועשעת בסגנון "אני לא מאמין שזה מה שקורה על המסך", שהתחלפה מדי פעם בפרצי צחוק משחרר. רק קיוויתי שלא יהיה על זה בוחן, כי כמות הטקסט היא עצומה.

בין לבין, מספיקה להשתחל לתוך הסרט סאטירה על החברה האמריקאית הצרכנית ועל מתנגדיה, כמו גם על פולחן היופי והסקס בפרסומות, שמוצג באדיבות החברה המושלמת של בראד, (ודוגמנית הבית של האקביז) הדוגמנית דון קמפבל (נעמי וואטס, סקסית מתמיד). אה, ויש גם כבאי שמסוכסך עם עצמו בעקבות 9/11, אותו מגלם מארק וואלברג, וגם… אתם מבינים את הרעיון. עומס הדמויות והרעיונות של הסרט עלול להיות קצת יותר מדי עבור חלק מאתנו, אבל זו האזהרה החמורה ביותר שתוציאו ממני, כי אני בפירוש לא שייך לאותו חלק.

למעשה, ככל שהסרט התבלגן והתפרע, קרה לי דבר מוזר: מה שנראה בהתחלה כקשקוש בגרוש הפך לשאלות מעניינות באמת על מצב האדם, כמו למה אנחנו ממשיכים לקום בבוקר, ומאיזו סיבה בכלל אני יושב מול מסך ומתקתק מילים על מקלדת. לשינוי אחראית בין השאר דמותה של קאתרין וובאן (איזבל הופר), האנטיתזה לשני הבלשים האקזיסטנציאליסטיים, שמופיעה פתאום ושוללת מהסרט את הוודאות היחידה שהיתה בו. אבל זה בסדר – אני מכריז בזאת, קבל עם ועין הדג, שסרטים עם מסר חד משמעי הם משעממים. אני האקאביז? בשום אופן לא.

בצירוף מקרים מזעזע, הסרט מגיע למסכים באותה שנה כמו 'שמש נצחית בראש צלול', סרט פילוסופי הזוי אחר, שיש בינו לבין 'אני לב האקביז' קווי דמיון לא מעטים. מה המשמעות של צירוף המקרים הזה? או שאולי אין לו בכלל משמעות, והוא קרה סתם? אתם יודעים מה – לכו לראות את 'אני האקאביז', ואז נוכל להתפלסף על זה.