250 הערות על רשימת 250 הסרטים של ימד"ב: מקומות 100-71

מהיצ'קוק ועד מנדז, ממל גיבסון ועד אמיר חאן - ממשיכים עם רשימת ימד"ב, והפעם: מתחילים עם מאה הסרטים הטובים ביותר.

אחרי שבועיים הפסקה, אנחנו שוב עם סקירת רשימת ימד"ב (חלקים קודמים כאן, כאןכאן וכאן). והפעם אנחנו במאה הסרטים הגדולים – רשימה שנעה בין "איך זה לא גבוה יותר" ו"למה זה כאן מלכתחילה" ל"וואלה, כן, בדיוק במקום הנכון".

100. התפוז המכני (1971)

את "תפוז מכני" ראיתי בגיל 13 (אה, אנחנו בשעת סיפור שוב, אגב). אני אחדד את הנושא: עשינו מסיבת בר מצוה בבית שלי, מישהו אמר "בואו נראה סרט", מישהו אחר שם את "תפוז מכני", וכך היינו, חבורת נערים ונערות, ונחשפנו לקלאסיקה של קובריק. 

למחרת, ההורים של כל אותם נערים ונערות התחרפנו כי "מהההההההההההההההההה?!?!?". או, בפירוט: איזה מין בית זה שבו במסיבה לנערים ונערות מקרינים סרט שרק 4 שנים לפני הרשו להקרין בשנית בבריטניה? אנחנו דווקא לא הבנו מה הקטע. איכשהו "אונס", "אלימות" ו"תבוסת הרוח האנושית" עברו לנו מעל הראש. מה שלא עבר לנו היה העובדה שזה סרט פשוט מבריק. כי זה סרט פשוט מבריק.

99. מזימות בינלאומיות (1959)

"מזימות בינלאומיות" הוא כנראה הסרט הכי היצ'קוק-י של היצ'קוק, שבו הכל בו פשוט צועק "אני היצ'קוק! היצ'קוקקקקק!". אין לי תלונות מיוחדות על מיקומו במקום ה-99, אבל גם קשה לי להגיד שהייתי בוחר אותו למקום הזה בעצמי. 

98. פול מטאל ג'אקט (1987)

"פול מטאל ג'קט" הוא אחד מסרטי הצבא הטובים ביותר שנעשו, והוא גם אחלה סרט מלחמה, אני מניח.

כל מה שכולם מצטטים וזוכרים קורה בשעה הראשונה, לפני שממש מגיעים ללחימה, ויש לזה סיבה טובה: "אני חי בעולם של חרא", "סאקי סאקי פייב דולאה", וכל שאר העלבונות שאר. לי. אמי שוטח בחייליו הם הרבה יותר איקוניים, יוצאי דופן, ומרהיבים מאשר "חיילים בוייטנאם עושים דברים בוייטנאם". לא שהחלק השני גרוע – הוא עדיין אחלה סרט מלחמה. אבל כמו עם "למעלה", גם כאן יש איזה עניין של ממוצע בין שני החלקים – האחד הוא מהדברים הכי טובים שנעשו בקולנוע, השני הוא אחלה, הממוצע הוא מקום 98.

97. כפר נחום (2018)

איזה חרא סרט. לכאורה הוא סתם עוד "פורנו עוני", ז'אנר שאני והוא לא כל כך מסתדרים (ואקח רגע לסגור פינה מהרשומה הקודמת: לא כל הניאו-ריאליזם האיטלקי הוא "פורנו עוני", ולא כל "פורנו עוני" הוא ניאו-ריאליזם. יש סרטי ניאו-ריאליזם שהם נהדרים, ולכן הם כמובן לא ברשימה הזאת. אבל לולא אותו סגנון קולנועי אולי היה לנו פחות מאותה פורנוגרפית עוני, ואולי העולם היה מקום יותר טוב. חזרה לשידורינו).

יכולתי לרשום "בסדר, לא סרט בשבילי, ככה זה" כמו עם "גנבי האופניים", אבל אני רוצה להדגיש שלא. "כפר נחום" מגיע עם יומרה או שתיים, ואלה הופכות אותו מסתם סרט "פורנו עוני" (ו-וואו, כמה פורנו עוני. "כפר נחום" כל כך נהנה מכל שוט של עניים עושים דברים עניים, זה מרגיש פרוורטי) לסרט רעיל מוסרית.

אה, וצבוע. כי בסיס הסרט הוא לא התקפה של הממסד או החברה, אלא של הורים עניים שעושים ילדים למרות שהם לא יכולים לטפל בהם. כלומר, חלק מההורים, אלה שהסרט סימן כאויבים. אם הסרט החליט שהם דווקא אחלה, אז הם דווקא אחלה, למרות שגם הם בדיוק באותה מידה "הורים עניים שעושים ילדים למרות שהם לא יכולים לטפל בהם". זה סרט רע, טיפשי, צבוע, גרוע, שמתענג וחוגג את העוני שהוא מתיימר להילחם עבורו, והדבר היחיד שאפשר למצוא בו נחמה על מיקומו במקום 97 זה "היי, לפחות יש סרט לבנוני של במאית ברשימת "100 הסרטים הכי טובים", מה שלא מובן מאליו". אבל בערך זהו.

96. ניצוד (2012)

זה לא שלא היה דיון על "רגע, שנייה, על זה הסרט" עם "ניצוד" (מבט בתגובות בדף הסרט מלמד שבהחלט היו), אבל איכשהו בשיח ה"מותחנים משנות העשרה שמתעסקים במקרי הקיצון החריגים בכל הנוגע לתקיפה מינית", "נעלמת" עקף את "ניצוד" בסיבוב – למרות שאם יש סרט מהשניים שאפשר להגדיר כ"מסוכן", זה לחלוטין הסרט הדני הזה – דווקא כי הוא יותר אמין, סביר, ואפשרי מכל מה שקורה בפנטזיה המיזנטרופית של פינצ'ר.

ובכל זאת, המקרה החריג, היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל, עבר מתחת לראדר, והוא זה שתפס את דמיונם ואהבתם של מיליוני מעריצי קולנוע שהעניקו לו את המקום ה-96, איכשהו. וגם בלי השיח הפוליטי שאיתו התחלתי – זה פשוט, בחייכם, טיפה מוגזם. לא סרט נוראי, אבל איך אמרנו בפרק הקודם? זה לא יותר טוב מ"נהג מונית" או "שיר אשיר בגשם" ( או "מת לחיות").

95. האזרח קיין, בימד"בית: ה-אזרה קיין (1941)

סרט שהוא קלאסיקה על זמנית, אחד מהסרטים בה' הידיעה, הסרט שכל חובב קולנוע צריך לראות ולו רק כדי לראות, ועל הדרך הוא גם באמת פשוט אחלה סרט. כלומר, מעבר לקלישאת ה"סרט הכי גדול אי פעם" וכו', הוא פשוט באמת אחלה של סרט שכדאי לראות. אורסון וולס הזה יודע מה הוא עושה. ולכן, הדבר הכי גרוע שהיה יכול לקרות לסרט הוא התואר מפוקפק של "הסרט הכי טוב אי פעם", שגורם לצופים תמימים לבוא ולגרד בראש למראה התחקיר העיתונאי שמוצג בפנינו אז עצתי היא זאת: תשכחו מזה שזה הסרט הכי טוב אי פעם. תתעלמו מכל תואר ומחמאה שהסרט קיבל. פשוט תראו את הסרט. באמת שזה כדאי. 

94. שמש נצחית בראש צלול, בימבד"בית: שמש נצהית ב'ראש צלול (2004)

"שמש" הוא חלק מטרילוגית צ'ארלי קאופמן של 1999-2004: טרילוגיה שמתעלמת מכך שהוא כתב גם תסריטים לסרטים אחרים, ומתמקדת ב"להיות ג'ון מלקוביץ'", "אדפטיישן" ו"שמש נצחית בראש צלול". אישית, אף אחד מהסרטים האלה לא לעיני רוחי. המשפט הקודם היה לשון המעטה. אני חושב ש"מלקוביץ'" ו"אדפטיישן" הם קשקוש של תסריט, כשבמקרה של "מלקוביץ'" הוא על הדרך בזבז קונספט די מגניב, ובמקרה של "אדפטיישן" הוא פשוט סרט גרוע של אדם שמלטף לעצמו את האגו בלהטוטי אקרובטיקה תסריטאית שלא באמת כל כך מרשימים. 

אחרי שני הניסויים הלא מוצלחים האלה, הייתי מוכן לשנוא גם את "שמש", אבל להפתעתי הוא ממש אחלה. אני לא חושב שהוא קולע בנוגע למערכות יחסים כמו שעושים ממנו, אבל אני רואה שעבור הרבה אנשים הוא כן קולע, אז אולי זה פשוט תפיסות עולם שונות. בקיצור: אני בכלל איש של "וידויים של מוח מסוכן" (טוב, ו"סינקדוכה", אבל הוא בא רק אחר כך).

93. קרב היאבקות (2016)

"קרב היאבקות" הוא סרט הספורט הטוב ביותר אי פעם. זה לא אני אמרתי (למרות שאני בכיף מוכן לומר זאת), זה ימד"ב אמר – אין עוד אף סרט ספורט שנמצא מעליו ברשימה. האם עכשיו, בבקשה, תלכו ותראו את הסרט הזה? הוא בנטפליקס! אתם אפילו לא צריכים לעבור למכשיר אחר!

92. M (הסרט מ-1931) 

אין לי דברים רעים לומר על "M". הוא סרט מגניב, בסך הכל, שמאז שצפיתי בו לא הרביתי לחשוב עליו או לעסוק בו. כן אציין שפיטר לורה מדהים בו. 

91. רקוויאם לחלום (2000)

"רקוויאם לחלום" הוא מהסרטים "המצלקים" האלה; "אתם לא אותו אדם אחרי שראיתם אותו" וכאלה. רק שכן הייתי אותו האדם, ושום דבר ממה שקרה בו לא היה מצלק במיוחד. רק סרט מטיפני שאמור להיות איזה סיפור טרגי על אנשים שעוקבים אחרי החלומות שלהם עד הסוף המר, אבל החלומות של רוב האנשים האלה היו די מעפנים מלכתחילה. "אנשים במצב רע מדרדרים" זה פשוט לא באמת בסיס לסרט מעניין. לא שבלתי אפשרי לעשות מהרעיון הזה סרט טוב. פשוט "רקוויאם לחלום" הוא לא הסרט הטוב הזה. 

החלק היחיד שעובד בסרט הוא אלן בורשטיין, ואפשרי שאם הסרט היה רק אלן בורשטיין הייתי באמת אוהב (או לכל הפחות מעריך) אותו. אבל היא רק חלק קטן מסרט שאפשר לתמצת במילותיו האלמותיו של מר מקיי: "סמים זה רע, ממקיי?". 

90. ורטיגו (1958)

"ורטיגו" הוא סרט מגניב, בסך הכל.

89. 2001: אודיסאה בחלל (1968)

הסרט שהביא לסטנלי קובריק את האוסקר (אבל בקטגורית האפקטים) הוא יצירת מופת של מדע בדיוני באותה דרך ש"הסמויה" היא יצירת מופת של טלוויזיה (אבל הרבה הרבה יותר): יצירה שמתפרשת על פני זמן, מקום, ועלילות כדי להראות את הנרטיב שלה ולשפוך עליו אור. וזה לא שאין ב"אודיסאה בחלל" גם דמויות ועלילות פשוטות, אבל למי שמחפש את אלה – עדיף לחפש בסרטים (או סדרות) אחרים. אז בקיצור: אני מבין את מי שאוהב את הסרט, ואני מבין את מי ששונא את הסרט. 

88. סיפורו של ויל האנטינג (1997)

רגע, באמת? כלומר, שלא יובן לא נכון: "ויל האנטינג" הוא אחד מהסרטים היותר טובים שראיתי. אבל האם הוא גם אחד מהסרטים היותר טובים שראיתי? דווקא בגלל שבסך הכל יש בו משהו קטן כל כך, התואר "אחד מ-90 הסרטים הטובים ביותר" מרגיש לא הולם עבורו. כן, תראו אותו, כן, מגיע לו כל שבח שאפשר, לא, הוא לא "סרט חובה", והוא לא צריך להיות. הוא סרט שצריך לגלות כבדרך אגב ולהתאהב בו – לא משהו שרואים מתוך חובה או בגלל חותמת איכות.

87. ממזרים חסרי כבוד, בימד"בית: ממזרים צ'סרי כבוד (2009)

זה יהיה קצת מוזר לומר את זה, אבל אהבתי את התסריט של "ממזרים חסרי כבוד" יותר מהסרט.

מה שקרה זה שעשיתי את הטעות של לקרוא את התסריט לפני שראיתי את הסרט, ואיכשהו, הכתיבה של טרנטינו פשוט הייתה טובה יותר מהבימוי שלו. אני מבין אנשים שאוהבים את הסרט, אבל אחרי שדמיינתי את התסריט של טרנטינו מבוים בצורה סוחפת ומרהיבה – קיבלתי משהו שהיה קצת פחות מזה.

86. כלבי אשמורת, בימד"בית: כלבאיי אשמורת (1992)

בפעם הראשונה שראיתי את הסרט עצרנו אותו ממש לפני אחד החלקים הכי מותחים של הסרט. הייתם מצפים שזה יפגום בחווית הצפייה, אבל דווקא להיפך – זה הקפיץ אותה וקעקע אותה בראש שלי כאחד מהדברים הכי טובים שטרנטינו עשה.

הדבר היחיד שמפריע לי הוא שלא צפיתי ב"עיר עולה באש", אותו סרט שנאמר עליו שטרנטינו פשוט גנב את כל העלילה שלו. אני לא יודע אם הצפייה תעלה את ההערכה שלי כלפי "אשמורת" או תוריד אותה, אבל זה בוודאי יניח את דעתי אחת ולתמיד.

85. אמדאוס (1984)

אחד מהסרטים הכי טובים שנוצרו אי פעם, והנה מה שמדהים לגביו: אפשר לראות אותו תוך כדי ידיעה שהוא "אחד מהסרטים הכי טובים שנוצרו אי פעם" והוא עדיין עומד בהייפ ומצליח לשרוד אותו. מה שהופך אותו, באופן חד משמעי לאחד מהסרטים הכי טובים שנוצרו אי פעם, ועכשיו אני אפסיק להגיד את המושג הזה לפני שהוא יאבד כל משמעות. מדובר בסרט מלא טרגדיות ועצב, אבל אישית, הדבר שהכי עצוב לי, זה שלטום הולס לא הייתה באמת קריירה אחרי הסרט הזה וההופעה המעולה שלו בו.

84. מלחמת הכוכבים: פרק 6 – שובו של הג'דיי (1983)

סרט שהוא כבר לא ממש סרט בשלב הזה, אלא רצף של מה שנקרא "תרבות הפופ" – שמות, ציטוטים, סצנות; אלה רעיונות שטכנית יוצרים סרט, אבל בשלב הזה כבר די קשה לזהות אותו. מה שמעניין הוא שלאנשים מסויימים הוא חלק אורגני מהטרילוגיה המקורית, ולאנשים שגדלו עם הסרטים "בזמן אמת", הוא תוספת מעט מביכה וילדותית לסדרה שמאז תמשיך לדבוק לא פעם בקו ילדותי ומביך. 

83. כמו כוכבים בשמיים (2007)

הסרט היחיד, כמעט, בכל הקולנוע ההודי שחדר לרשימת ימד"ב ושאני לא באמת הולך להגן עליו. הוא מאוד נוגע ללב ונראה לי שהוא סרט מושלם לתקופת בית ספר ולמחנכים ומורים באשר הם, אבל הוא גם נורא נורא נורא קלישאתי וצ'יזי בקטע לא באמת מחמיא.

82. גבוה ונמוך (1963)

"גבוה ונמוך" הוא אחד מהסרטים הכי טובים של קורוסאווה (וזה אומר משהו) שבכלל לא נראה, מריח או מזכיר סרטים אחרים של קורוסאווה. זה יותר קורוסאווה פינת היצ'קוק, ואם זה לא גורם לכם לרצות לראות אותו אז אין לי מושג מה כן. מהסרטים שבאופן אובייקטיבי הם פשוט אחד מהסרטים הכי טובים אי פעם. 

81. 1917 (2019)

תקשיבו, "1917" הוא סרט מאוד טוב, באמת, אבל אוליייי מקום 81 זה, אממממ, אמממממממ, גבוה מדי?  כלומר, אוקיי, הסרט כנראה לא יישאר פה עוד הרבה זמן – כבר מאז הכתיבה ועד הפרסום הוא ירד ב-3 מקומות. אבל בכל זאת, מה נהיה.

למרות שכדאי להגיד, אני שמח שהילת הסרט לא נעלמה עם עונת הפרסים, ואני מקווה מאוד שהוא באמת ימשיך וייזכר גם בעוד כמה שנים כי לחלוטין מגיע לו.

אבל אולייייי לא במקום 81?

80. צעצוע של סיפור (1995)

האנימציה של "צעצוע של סיפור" התיישנה באופן מדהים, בטח בהשוואה לסרטי אנימציית הדו מימד מאותם שנים. הסיפור שלו, לעומת זאת, לא.

79. 3 אידיוטים (2009)

אני חושב שכבר מספיק דיברתי על כמה הסרט הזה מושלם בעיניי, אז אין צורך שאני אחז- תקשיבו ותקשיבו לי טוב יא חסרי הערכה לאומנות הקולנוע והשירה, "3 אידיוטים" זאת קומדית קולג' מושלמת, קומדיה מושלמת, מחזמר מושלם, סרט מושלם, וכן, בסדר, הוא קצת דבילי אבל לא, איש מחופש לעטלף זה מאוד רציני, נכון??? הסרט הזה מציג את חיי המכללות ולחץ החברה בצורה בלתי מתפשרת, כולל שני (!) נסיונות התאבדות במה שהוא בכל זאת קומדיה קלילה, כי הסרט הזה נחוש בדעתו לצפצף על הציפיות שלכם בכל פעם אבל אז אתם מגלים שהצפצוף הוא לא צפצוף טורדני אלא מנגינה נהדרת ושמה הוא "All Izz Well". 

מה שאני רוצה להגיד, בקיצור, זה שזה סרט מושלם שמקומו כאן מוצדק אם לא מגיע לו להיות בכלל גבוה יותר. תודה שבאתם להרצאת הטד שלי.

78. הצוללת (1981)

היי, קצת סימפטיה לנאצים לא הרגה אף אחד, נכון? סתם, בסדר, "הצוללת" הוא סרט טוב מאוד, למרות כל הקטע של "היי, בטח נורא אכפת לכם מצוללת מלאה בנאצים, נכון?" ולעזאזל, באמת אכפת לי. כלומר, הייתי מעדיף שהסרט שמתאר את חיי הצוללות בצורה (כך אומרים) כמעט ומושלמת לא היה על נאצים, אבל אי אפשר הכל בחיים.

עם זאת, המיקום שלו מוגזם. 78? בואו לא נגזים. בכל זאת נאצים.

77. לב אמיץ (1995)

תראו, אני יכול לשיר ולרקוד עד מחר מסביב לכל מיני סיבות סמי-אובייקטיביות או אובייקטיביות לחלוטין סביב חוסר ההתלהבות שלי מ"לב אמיץ", אבל הנה האמת: ראיתי את "לב אמיץ" בגיל המושלם לראות אותו – משהו כמו 14-15 – ופשוט השתעממתי למוות ממעשיית ימי הביניים הלא מדויקת היסטורית בכמעט שום צורה.

נאום ה"הם לא יוכלו לקחת את החופש שלנו"? פיהוק. סצנות קרב גרפיות? מבט משועמם. וכל זה למשך שלוש שעות ארורות. הייתי כל כך מוכן להתלהב מהסרט הזה כמצופה מנער בגילי, והוא היה אכזבה כל כך עמוקה שדי שנאתי את מל גיבסון עליו לעד (זה היה בשנת 2004-2005, אז היו גם עוד כמה סיבות) עד שגיליתי שבעצם הוא דווקא שחקן ובמאי די טוב מדי פעם – אבל בסרטים שאינם "לב אמיץ".

76. אמריקן ביוטי (1999)

גם לפני הגילויים על קווין ספייסי, "אמריקן ביוטי" התחיל לקבל תגובות של "נו, בחייאת, אל תגזימו". אבל כשאני צפיתי בו, זה היה הסרט. הסרט שתוקף את הצביעות והחולשות של חיי הבורגנות, ומוצא את האהבה בכל אחד. מעין "מועדון קרב" אבל עם פחות קוביות בבטן ויותר גברים קריפיים. בימינו, כאמור, הוא כבר מתחיל לקבל תגובות של "נו, באמת". לא יודע. אני עדיין בצד שלו, בייחוד כששומעים את הדרך שעשה מהתסריט המקורי ועד התוצאה הסופית (אפילו אם הייתי מוותר על האוסקר לקווין ספייסי, אבל זה כבר לא אשמתו).

75. קוקו (2017)

איזה מצחיק, חשבתי לרגע שאמרת ש"קוקו" הוא אחד מ-75 הסרטים הכי טובים אי פעם, כשהוא אפילו לא אחד מ-75 סרטי האנימציה הכי- על מה אני מדבר, הוא אפילו לא אחד מ-75 הסרטים הכי טובים של 2017.

באמת? באמת-באמת? "קוקו"? מקום 75? יותר מ"נה-", עזבו את זה, יותר מכמעט כל סרט אחר ביקום? מה אני אגיד לך, רשימה שנוצרת בדירוג אוטומטי ואין לה באמת החלטות או מודעות אבל אני אתנהג כאילו כן, את ממש טובה בבדיחות.

74. השם שלך. (2016)

אוקיי רשימה, אני מבין, נעלבת ממה שאמרתי קודם ואת מחפשת איך לפצות על זה ואמרת לעצמך "אני יודעת – "השם שלך."! יהונתן אוהב את "השם שלך."! אני אשים אותו ברשימה מספיק גבוה והוא יסלח לי על כל מה שעשיתי ונהיה חברים שוב!". טוב, מה אני אגיד לך, זה עבד. בואי לפה לקבל חיבוק, שובבה שכמוך.

73. שובו של הנוסע השמיני (1986)

אחד מסרטי האקשן הכי טובים, לא אחד מסרטי האימה הכי טובים (אבל זה בסדר), וסרט שכל החוויה שלי ממנו מתעצמת מעצם העובדה שסיגורני וויבר הצליחה להיות מועמדת עליו לאוסקר; לסרט שנקרא "חייזרים" והשורה הכי מוכרת ממנו הוא "תתרחקי ממנה, כלבה". זה מדהים, נהדר, ומוכיח שגם לאוסקר יש רגעים שבא לנשק אותו על המצח.

72. היו זמנים באמריקה (1984)

אפוס הגנגסטרים האהוב עליי – כן, יותר מ"הסנדק" ואפילו יותר מ"הסנדק 2". אולי אם הוא לא היה ארוך כמו הגלות, הוא גם היה נהיה איקוני כמוהם.

71. עלייתו של האביר האפל, בימד"בית: עלייתו של ה'א'ביר ה'אפ'ל (2012)

הגיוני לחשוב שאני מאוכזב מ"עלייתו של" כי הוא פשוט לא "האביר האפל", אבל מצטער, זה יותר מזה: אני לא אוהב את "עלייתו" פשוט בגלל שאני לא אוהב אותו. ביין אמנם זוכה לקצת גאולה כנבל שיש לו יכולת חשיבה, אבל המבטא שלו מגוחך והוא ההיפך המוחלט מנבל מאיים. כל הנסיון של נולאן לעבד את "שובו של האביר האפל" בלי ממש לעבד את "שובו של האביר האפל" פשוט לא עובד. כל הנקודות החלשות מ"האביר האפל" צצות פה בהמוניהן, ורק בשביל לסגור את הפינה: ראבק, לא כל סוף של נולאן זה "סוף פתוח מסתורי" – זה סרט של באטמן, באטמן חי בסוף, בואו נמשיך. 

בפעם הבאה: ה'נוקמים: סוף ה'מס'הק, צ'אי-יים של אצ'רים, ה-נוסע'ה השמיני.