250 הערות על רשימת 250 הסרטים של ימד"ב: מקומות 220-191

וגם כל הסרטים שרבים על המקום ה-250 ובאים והולכים.

ממשיכים (כאן החלק הראשון). למי שהתחיל דווקא מפה, אזכיר שמדובר במעבר על רשימת  250 הסרטים של ימד"ב – לא ביקורות או מיני ביקורות, אלא מעין הערות – מדי פעם על הסרט, או על המיקום שלו, מדי פעם על משהו אחר. מדי פעם כמה פסקאות, מדי פעם משפט. 

נתחיל עם הסרטים שנכנסו לרשימה (גם אם לרגע) מאז הפעם האחרונה (שהתחלתי לכתוב, לא שהטקסט פורסם)


השיבה למולדת (2004) והאח מונה מ.ב.ב.ס (2003) – היו לרגע ויצאו

כמו שאמרתי הרבה פעמים בחלק הקודם, ההמלצות שלי ממדריך הסרטים ההודיים עדיין תקפות. ספציפית, שני הסרטים האלה נראים לי מתאימים לאנשים שכבר קצת התרגלו לסגנון, ולא כמשהו להתחיל איתו.  

הקבינט של ד"ר קליגרי (1920) – היה לרגע ויצא

הרבה אנשים מדברים על אקספריוניזם גרמני וההשפעה שלו על הקולנוע וזה נכון, אבל הבעיה של הקולנוע הזה הוא שהוא אם כל "האווירה מעל הכל". יש בו משהו קריפי והתפאורה והבימוי ראויים לציון, והוא בהחלט צפייה מומלצת בסך הכל – אבל מעט מדי מהסיפור הזה מתפתח, בטח בהשוואה לפוטנציאל שיש לו. 

Hera Pheri / שיגועים ובלגנים (2000) – היה לרגע ויצא

עוד סרט הודי??? השם ישמור. וזה אפילו לא היה במדריך ההודים של אז אני צריך להגיד עליו משהו.

טוב, "שיגועים ובלגנים" (תמצאו אתם תרגום ל"Monkey Business". אני בטוח שיש תרגום בעברית אבל לא הצלחתי למצוא מהו) הוא, כמו ששמו רומז, בעיקר על שיגועים ובלגנים – שלישיית בטלנים שלרגעים מוצאים איזה קצה של סיפור מרגש אבל עיקר הסיפור הוא השיגועים, וגם, ובכן, הבלגנים. זה חמוד. כמו שני הסרטים הקודמים, לא הייתי מתחיל ממנו, אבל הוא בסך הכל אחלה דרך להעביר איזה שעתיים וחצי. 

שנת חורף (2014) – היה לרגע ויצא

מבין כל הסרטים של נורי בילגה ג'יילן, שנת חורף הוא אחד מהם. טוב, תראו: אני אישית פשוט ממש אהבתי את "היו זמנים באנטוליה" וכל דבר אחר מאז היה נחמד, אחלה, תודה שבאת, אולי לא היה צריך להיות שלוש שעות. למי שדואגים למחסור בסרטים טורקיים בהמשך הרשימה – אל תדאגו, דווקא יש. ג'יילן דווקא לא יבוא עוד פעם, לצערנו. 

מתחת לפני השטח (1995) – מקום 250

בלי להיכנס לספויילרים, אבל אם אתם חשבתם שאתם בבידוד, בואו לראות איך עושים את זה המאסטרים.

אמיר קוסטריצה הוא מאותם במאים שהיו חובת צפייה בשנות התשעים והאלפיים ואז קצת התאדו מהשיח הציבורי. זה מעניין שדווקא "מתחת לפני השטח" זכה לכבוד לייצג את קוסטריצה (גם אם לסירוגין) ברשימה, ולא "חתול שחור, חתול לבן" שנחשב לצפיית חובה ולשיא של הבמאי למשך כמה שנים. בכל מקרה, אם לא ראיתם אף סרט של קוסטריצה אף פעם – תראו. וספציפית, אם עדיין לא ראיתם את "מתחת לפני השטח", תראו, כי את התלונה האהובה על קוסטריצה ("עושה סרטי בורקס אבל ממדינה אחרת אז כולם נופלים ממנו") אי אפשר להגיד עליו. 

כס הדמים (1957) – מקום 249

העיבוד של קורוסאווה ל"מקבת" אמנם בא והולך מהרשימה, אבל אל תדאגו לבמאי היפני – במעלה הרשימה יש לו עוד שישה סרטים. לעומת שאר הסרטים של הבמאי שמציבים רף גבוה מאוד, הייתי אומר ש"כס הדמים" סולידי – לא הקורוסאווה הראשון שכדאי לראות, לא הסרט הכי טוב או גרוע שלו, אלא סרט שרואים אחרי שכבר מכירים את הבמאי ואת השפה הוויזואלית ורוצים עוד משהו בסגנון.

דיוקן של נערה עולה באש (2019) – מקום 226

אני מודה שחשבתי שעד עכשיו כבר היינו בדרך לשכוח ש"דיוקן של נערה" זה דבר שקרה, אבל מסתבר שלא – הסרט ממשיך לצוץ שוב ושוב בשיחות עם אנשים והנה, עכשיו הוא צץ גם בטבלת ימד"ב (למרות שמי יודע לכמה זמן). בהתחשב בסוג הסרט, זה בכלל לא ברור מאליו. איזה מגניב. 

220. 400 המלקות, בימד"בית: 400 ה-מלקות (1959)

סרט ההתבגרות שסלל את דרכם של כמעט כל סרט התבגרות. "400 המלקות" הוא מהסרטים האלה שתמיד נמצאים ברשימות על סרטים שחייבים לראות, וכאילו, אחלה טריפו וכאלה, אבל אני פשוט אוהב יותר סרטים אחרים שלו וסרטי התבגרות אחרים, מה אני אעשה.

219. לצבוע בארגמן (2006)

בשלב זה כשמבקשים ממני לדבר על סרטים הודי המוח שלי מרביץ לעצמו ומתחיל לנגן בלופים את שיר הנושא של הסרט "רנג דה בסנטי, דה בסנטי, רנג דה בסנטי". נטפל בתקלה הטכנית הקטנה הזאת ונחזור אליכם בקרוב. (ועוד מידע במדריך הסרטים ההודיים וכו')

218. ללכת שבי אחריו (1989)

"ללכת שבי אחריו" הוא מהסרטים שגדולים מעצמם – מעט מאוד זוכרים את מאורעות הסרט לפרטים, אבל הרושם הכללי של רובין וויליאמס כפרופסור שמאמין בכך שלימוד שירה יכול להיות יותר משינון שורות ועקרונות ו"קפטן, מיי קפטן" נחקק וחצה את החלל והזמן  וזאת למרות שאני חושב שבהחלט יש מקום לדבר על חוסר אחריות כמעט פלילי מצדו בסוף הסרט (הסרט מתייחס לזה, אבל לא ממש). לפיטר וייר, במאי הסרט, יש עוד סרט אחד ברשימה, אם כי שונה בתכלית השינוי.

217. אנדריי רובלוב (1966)

הרבה לפני "אני לא שם", "הזאב מוול סטריט" או שאר הביופיקים ש"שברו את הפרידגמה", טרקובסקי היה שם ועשה את אם כל הביופיקים הלא סטנדרטיים, אי שם בשנות השישים, באיזשהו שילוב של ענווה ורוחב יריעה ותעוזה שאפשר רק לקנא בה. וכמובן, הוא הביא את הדבר הכי חשוב: לא לספר סיפור של מישהו כי הוא "דמות חשובה שצריך להכיר", אלא להשתמש בדמות הזאת כדי לדבר על משהו אחר. וזה אפילו לא הסרט הכי הטוב של טרקובסקי.

216. הארי פוטר ואוצרות המוות: חלק שני, בימד"בית: הארי פוטר ואוצרות המוות – הלק 2 (2011)

האם "הארי פוטר 8ב" הוא באמת הסרט הכי טוב בסדרה? כנראה שלא. כנראה, אפילו, שממש ממש לא. אבל הוא כן הפינאלה של עשור קולנועי, וככזה גדול מסך חלקיו, ולכן, כנראה, מייצג לבדו את סאגת "הארי פוטר" ברשימה הזאת במקום כל הסרטים הטובים יותר ממנו. 

215. לוגאן (2017)

הנציג הבודד של סרטי הקומיקס של פוקס זוכה למעמד הזה בעצם היותו שונה לחלוטין מכל מה שהם עשו עד כה. זה לא רק דירוג R: הסרט הוא פשוט משהו אחר לחלוטין מסרטי קומיקס אחרים, והייחודיות שלו מתבלטת. הוא סרט קומיקס כל כך טוב שהוא גרם ל"פורד נגד פרארי" להיות מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר. 

214. Rush (מ-2013)

ושוב אנחנו נתקלים בסרט שמחייב הרמת גבה: Rush? אנשים זוכרים בכלל את הסרט הזה? אז מסתבר שכן. דרמת המירוצים האחלה-תודה-למה-לא הזאת לא מאוד מרגשת או סוחפת אבל היא 100 אחוז בקטגוריית "עושה את העבודה" שרשימה כמו רשימת הסרטים של ימד"ב נוטה לתגמל. וידוי לגבי הסרט הזה: אני מאוהב בדניאל ברוהל והתאכזבתי קשות שההופעה הממש אחלה שלו לא הגיעה לאוסקרים. כמו כן – זוכרים שכריס המסוורת' ניסה לעשות עוד דברים חוץ מ"ת'ור"? זמנים טובים. 

213. בן חור (1959)

השלישי וה"אה, נכון, גם הוא" בטרילוגיית "סרטים שזכו ב-11 אוסקרים", שכנראה נוצח, בכל זאת, על ידי גלגלי הזמן. הסרט זכה לתהילת עולם בגלל ההפקה הגרנדיוזית וסצנת הכרכרה אבל מבחינתי, הדבר הכי מדהים בסרט זה העובדה שלא רק שהיוצרים הצליחו להכניס סאבטקסט הומוסקסואלי מתחת לאף של הצנזורה – הם הצליחו לעשות את זה מתחת לאף של אחד השחקנים ששיחק אחד מצמד הדמויות ההומוסקסואליות. צ'רלטון הסטון, הוא בן חור, מכחיש כמובן – אבל בחייאת, מספיק לראות את הסרט בעיניים של 2020 ולדעת שמשהו הלך שם.

212. ז'אן דארק (1928)

אנשים מדברים עליו כסרט שהזניק את המשחק הקולנועי שנים קדימה, עם התמקדות בפני השחקנית והופעתה קורעת הלב של מריה פלקונטי. מבחינתי, מדובר במקרה נוסף של "סרט פורץ דרך לאנשים שהשתמשו בדרך שהוא פרץ כדי לעשות זאת טוב יותר", אבל אם הוא כאן אז כנראה שיש אנשים שמוצאים בו משהו. אותם אנשים מוזמנים לדבר בשבחו, אני אמשיך הלאה. 

211. האצ'יקו (2009)

יש נקודות שבירה עם הרשימה של ימד"ב בשביל כל מיני אנשים: אצל חלק זה יהיה העודף נולאן, או הסרטים ההודיים; אצל חלק המחסור בסרטים מסוימים. כל אלה הן טעויות. הסיבה האמיתית שהרשימה של ימד"ב לא יכולה להיות רשימת "הסרטים הטובים ביותר" (אם בכלל אפשר לעשות רשימה שכזאת, אבל זה דיון אחר) היא שברשימה הזאת יש את פאקינג "האצ'יקו", סרט כלבים כל כך חסר משקל שיש סרטוני יוטיוב של כלבים עושים שטויות שהן יצירות קולנועיות סוחפות לעומתו. 

אין ב"האצ'יקו" פשוט כלום. אפס. זה מינוס סרט. אין כאן עלילה, אבל זה לא שהסרט הוא לפחות איזה סרט ארט האוס שהמהות או האווירה חשובים יותר. לא. אין כאן כלום. יש כאן סתם כלב. מה זה השטויות האלה. איך משהו שהוא לא סרט נמצא ברשימה הזאת. 

210. מיליון דולר בייבי (2004)

וידוי לגבי הסרט הזה: נרדמתי בו. אם אני לא טועה, נרדמתי בו פעמיים. יותר מזה – הייתה תקופה, די ארוכה, שנרדמתי בכל סרט של קלינט איסטווד שראיתי. זה לא אמר שום דבר על האיכות שלהם, אבל זה כן אומר משהו על האיכות שלהם כגלולות שינה. ב"מיליון דולר בייבי", ספציפית, נרדמתי בכיסאות הלא נוחים של תאטרון ירושלים. 

בכל מקרה, אני חושב שחלק מהסיבה שאוהבים את הסרט הזה זה כי הוא ניצח חבורת סרטים די חלשה באוסקר 2004, אחרי שכולם חשבו שזה יילך לביופיק ההוליוודי בגדול שהוא פתיון אוסקר. ועל זה יש להגיד: בסדר, מה הוא חזק על חלשים. זאת לא חוכמה לנצח את הפאקינג "טייס".

209. פלאטון (1986)

"פלאטון" הוא אחלה סרט והוא לא צריך אותי כדי להגיד את זה. ווילם דפו משחק בו נהדר ובכלל, כל העסק הזה גורם לגעגועים עזים לתקופה שאוליבר סטון לא היה במאי כל כך מחורבן.

208. בריאן כוכב עליון (1979)

השאלה לגבי סרטי מונטי פייטון היא לא האם הם טובים (התשובה היא "כן"), אלא איזה מהם הוא המועדף עליכם. אני חושב שבטח יש מחקרים על מה העדפה לכל אחד מהסרטים אומר. אין לי מושג אם הוא באמת הסרט המועדף עליי או לא, אבל לעזאזל, יש בו כמה מהרגעים המבריקים ביותר בתולדות מונטי פייטון. הבעיה היא שזה נכון גם לכל שאר הסרטים שלהם.

207. בארי לינדון (1975)

אני בהלם מוחלט מכך שיש אנשים שאוהבים את הסרט הזה. מעריכים, בטח, למה לא, קובריק גאון וכאלה, אבל בשביל לאהוב סרט צריך שהגיבור הראשי לא יהיה בול עץ אנושי מהלך, וריאן אוניל הוא לא חומר גלם ל"לא להיות בול עץ אנושי מהלך". פעם חשבתי שזה באשמת השחקן, אבל מאז ראיתי אותו בכמה סרטים ואני מבין שזה באשמת קובריק. היי, קובריק, אולי פעם הבאה תשקיע פחות בלהציב נרות בסצנה ויותר בלהוציא איזה רגש מהדמות הראשית שלך? סתם הצעה. אה, שיט, הוא מת, לא משנה, מאוחר מדי.

206. עד קצה העולם (2007)

סרט מתועב, נפשע, עלוב ונוראי. יש איפשהו באתר דיון שלם על כמה אני חושב שהסרט הזה הוא רע, מתנשא ומסמל כל מה שרע באנשים מסוימים. בונוס: הסרט אחראי באופן ישיר למוות של אנשים שניסו לחקות את השמוק האולטימטיבי שהוא הדמות הראשית. יאי, הרג שהיה יכול להימנע לולא קולנוע.

אני מקווה שאיפשהו נוצר גיהינום מיוחד עבור שון פן על יצירת הסרט הזה, ואני מקווה שכל העותקים שלו יתפוצצו ספונטנית. פשוט סרט רע. (עם זאת, אני איכשהו יכול להבין למה הוא פה? אפקטיבי להחריד אם אתם מחפשים את סוג השטיקים שהוא מוכר).

205. רשת שידור (1976)

יפה שהסרט הזה מגיע אחרי פסקה שניתן לסכם ב"אני כועס כמו הגיהינום ולא הולך לספוג זאת יותר", שזה ציטוט ישיר מהסרט. בכל מקרה, יצירת מופת, כן? סאטירה טלוויזיונית שעדיין מחזיקה ואני לא יודע מה זה אומר עלינו. 

204. אני והחבר'ה, בימד"בית: אנני וי'ה-הברה (1986)

סרט פשוט נפלא. רצף הסרטים של רוב ריינר בשנות השמונים הוא מסוג הדברים שבמאים יכולים רק לחלום עליהם. למרות זאת, זה הסרט האחרון של רוב ריינר ברשימה (אחרי "הנסיכה הקסומה"). אין לי מושג. 

203. מקס הזועם: כביש הזעם, בימד"בית: מקס ה'זועם: כביש ה'זא'אם (2015)

מסוג הסרטים שאפשר רק לזעום שלא מדורגים גבוה יותר. 

202. שכר האימה (1953)

אתם רואים את שם הסרט, ואת השנה, ואת השחור לבן, ואת הצרפתית ואומרים "אוי, עוד סרט כזה". לא. אני חייב להבהיר: לא. לא משנה כמה צרפתי אתם חושבים שהסרט הזה הולך להיות, הוא לא. הוא ההיפך מזה. הוא סרט מותח, חונק, שהסיבה היחידה שאנשים לא חופרים לכם לגביו היא רק כדי שתבואו ותהיו כל כך מופתעים מכמה הסרט הזה פשוט פצצה מתקתקת. אחד מסרטי המתח הכי טובים אי פעם, ואני אפילו לא בטוח שהוא באמת שייך לז'אנר: אין בו מרגלים, או אקדחים, או שום דבר כזה, רק חבורה של אנשים שצריכים להוביל משאיות ממקום אחד למקום אחר. וזה מדהים. 

201. המורד, ה-מורד (1967)

אתם יודעים מה מדהים לגבי הסרט? מה באמת מדהים? שהוא פאקינג נתן השראה ל"צ'רלי וחצי". שבלי הסרט המדהים הזה על הליכה נגד הזרם וסרט שחובה לראות כדי להבין מה זה להיות קול, אין את "תביא ביצים", "כמה?", "כמה שיש". זה לאו דווקא יוצא דופן – סרטים ישראלים נוהגים לחקות סרטים זרים כל הזמן – אבל זה מדהים כי "צ'רלי וחצי" הפך את אכילת הביצים למשהו שכל כך עומד בפני עצמו שקל לשכוח שיש קשר הדוק בין הסרטים האלה. בכל מקרה, על מה דיברתי? אה כן, "המורד". סרט נפלא. 

200. 12 שנים של עבדות (2013)

כמו "ספוטלייט" (ו"הפנתר השחור", אבל הוא לא ברשימה), גם "12 שנים" זוכה ליחס בארץ של "סרט שהוא גג בסדר שזכה בגלל פוליטיקה במקום יצירת המופת האמיתית שהייתה צריכה לזכות, והיא –". וכמו עם "ספוטלייט", גם כאן אני לא ממש מסכים עם ההנחה הזאת. קודם כל כי אני לא מאוד התלהבתי מ"כח משיכה" (שאגב, לא נמצא ברשימה) אבל בעיקר כי "12 שנים של עבדות" הוא מופת של בימוי שאפילו בא עם סרט לא רע. הוא גם אולי סרט העבדות הטוב ביותר, אבל אני לא יודע אם יש באמת תחרות מעניינת מאוד בקטגוריה הזאת. ובכל זאת, אם כבר סרט של מקווין, איפה "רעב"?

199. אסירים (2013)

לדני וילנב דווקא יש עוד סרט במעלה הרשימה, אבל זה לא הסרטים שאתם חושבים, שדווקא די זכה לזובור. "אסירים" זכה מבין הפילמוגרפיה הרחבה של וילנב כנראה בגלל החיבה של הרשימה למותחנים אפלים, ו"אסירים" הוא בהחלט מותחן אפל על כל רמ"ח איבריו. בארץ אני חושב קצת התחשבּנו איתו כי הוא יצא קרוב מדי ל"מי מפחד מהזאב הרע" ויש הרבה מה להשוות בין הסרטים, אז רק אגיד כך: מבחינת הסיום, "אסירים" אוכל את "הזאב הרע" ואז זורק אותו לכלבים.

198. תפוס אותי אם תוכל (2002)

הראשון מבין ששת סרטי שפילברג ברשימה הוא הקליל שביניהם, אבל ודאי לא הגרוע ביניהם. "תפוס אותי אם תוכל" הוא סרט חלקלק, חמקמק ומבריק שמראה ששפילברג יכול להיות זיקית כשהוא רוצה (ולצערנו הוא בדרך כלל לא רוצה). 

197. שרלוק ג'וניור (1924)

הראשון מבין שני סרטים של באסטר קיטון ברשימה (והשני כבר מגיע), והטוב ביניהם. באף אחד מהם אין את הפעלול המרשים בתולדות ההיסטוריה (האחד שבו הפילו בית על קיטון) אבל ב"שרלוק" יש סצנה של אדם ש"נכנס לתוך הסרטים" שקשה להאמין שיצרו אותה כל כך מוקדם באומנות הקולנוע, כי היא פשוט כל כך טובה.

196. פרסונה (1966)

הרבה אנשים אוהבים את "פרסונה", אבל ההשפעה העיקרית שלו על הקולנוע (ובעיקר על עולם הקליפים) היא השימוש בפריים של שני פרצופים אחד על השני, שהוא באמת פריים ממש ממש טוב. 

195. לפני הזריחה (1995) 

החלק הראשון בטרילוגיה (והאחרון של לינקלייטר ברשימה) שעל חלקה השני דיברתי בחלק הקודם. ובכל זאת, אחת מהקומדיות הרומנטיות הטובות שנעשו, בהנחה שאתם יכולים לסבול פטפטת בלתי פוסקת של שני היפסטרים (אז לא קראו להם ככה).

194. הדרקון הראשון שלי, בימדב"ית: ה'דרקון ה'ראשון שלי (2010)

הסרט היחיד של דרימוורקס ברשימה, בצורה מאכזבת ממש אם כי גם מובנת. אני מאוד אוהב את טרילוגיית "הדרקון הראשון שלי", שהיא מבין הדברים הכי טובים שהאולפן הזה עשה, והאולפן הזה עשה את פאקינג "נסיך מצרים", אז זה לא עניין של מה בכך. 

193. הגנרל (1926) 

הסרט השני של באסטר קיטון ברשימה, וזה שאני קצת פחות מתרשם ממנו אבל איכשהו נראה ששאר העולם דווקא בעדו ובעד סצנות הרכבות המאוד מרשימה אני מודה, אבל בואו לא נגזים. ובכל זאת, ברשימה שכזאת, אני אוטומטית בעד כל סרט שמגיע מלפני שנות ה-70, אפילו אם הוא לאו דווקא הבחירה האישית שלי.

192. מר סמית הולך לוושינגטון (1939) 

ככל שפרנק קפרה מוכן יותר להודות שהמין האנושי דפוק ושאי אפשר לפתור הכל במחווה אחת, ככה אני אוהב אותו יותר. וב"מר סמית'" פרנק קפרה מוכן להודות שהמין האנושי ממש ממש דפוק. אני רוצה להגיד משהו כמו "ג'יימס סטיוארט מעולם לא היה טוב/מתוק/מקסים/חביב יותר" אבל זאת תחרות ממש קשה ואין לי מושג אם זה באמת נכון. בואו נסכם שהוא מקסים ונהדר כמו שהוא תמיד מקסים ונהדר. 

191. מלון גרנד בודפסט (2014)

לא תמצאו אותי אומר מילה רעה על "מלון גרנד בודפסט" גם בעוד עשור. סרט נפלא בהכל כולל הכל, ורייף פיינס נותן כאן את אחת מעשר הופעות העשור הקודם. 


בפעם הבאה: נא'אלמת, קדר, סיפורים פרו'ים, ועוד.