250 הערות על רשימת 250 הסרטים של ימד"ב: מקומות 35-1

קופולה, נולאן, קורוסאווה, ספילברג, דרבונט ועוד, ברשימת 35 הסרטים הכי טובים (על פי ימד"ב).

טוב, הגענו לגדולים-גדולים. כלומר, גם עד עכשיו היינו בגדולים אבל כעת אין עוד לאן לברוח, ויש מעט מאוד סרטים שממוקמים מעל כל אחד מהסרטים האלה (עד שאין בכלל). אלה הם, לפי ימד"ב, 35 הסרטים הטובים ביותר.

אלא שכמו שאמרנו כולנו לפני, אחרי, ובזמן הפרויקט הזה, זאת שטות מוחלטת. אין דבר כזה "הסרט הטוב ביותר", ככל הנראה, וגם לו היה אחד כזה, בהחלט יכול להיות שהוא נפקד לחלוטין מהרשימה הזאת. אבל הגענו עד הלום ואנחנו לא נוותר.

לפני כן, למי שהגיע באמצע הפרויקט, הנה החלקים הקודמים: מקומות 70-36, 71 עד 100, 101 עד 150, 151 עד 190, 191 עד 220, ו-221 עד 250

ונתחיל, שוב, מסרט שנכנס לתחתית הטבלה בזמן שהתקדמנו הלאה, ותמונתו היא זאת שמקשטת את הרשומה הזאת. שוב, מזכיר – ספויילרים כלליים ומעורפלים לחלקים בסרטים. 

249. שלושת הצבעים: אדום (1994)

בכנות, אם הייתי צריך לנחש שאיזשהו סרט מטרילוגית הצבעים יופיע ברשימה הזאת, הייתי בטוח שזה יהיה "כחול". לא שיש לי בעיה עם "אדום" (אפשרי אפילו שהוא בהחלט האהוב עלי מהטרילוגיה), פשוט מפתיע, שכן "כחול" הוא זה שלרוב מזכירים בהקשר לאותה טרילוגיה, שנחמד לראות נציג שלה ברשימה (גם אם לא לזמן רב).

35. אמריקה X (מ-1998)

"אמריקה X" הוא מה שנקרא "וואן היט וונדר" בשפת המוזיקה (והלעז). טוני קיי, ש"אמריקה" היה ספק-סרטו הראשון (ספק כי, ובכן, אדוארד נורטון העיף אותו מחדר העריכה בשלב כלשהו) אמנם היה פעיל מאז צאת הסרט, אבל אף סרט שהוציא לא עשה את מה ש"אמריקה איקס" עשה: לגרום לאדוארד נורטון להפסיד את האוסקר לפאקינג רוברטו בניני. 

לא חזרתי הרבה זמן לסרט, אז אין לי מושג איך הוא באמת נתפס בימינו מבחינה פוליטית וירקות. זה לא ממש חשוב. הסרט, כסרט, הוא אחד הסרטים האפקטיביים שיש. לא בגלל שהוא מרתון זוועות (ע"ע כמה דיונים בתגובות שהיו במהלך הפרוייקט) אלא בגלל שאת הזוועה האחת שלו אני עדיין יכול לשמוע בימינו, כצליל מדויק, יותר מעשור מאז שראיתי אותו לאחרונה.

34. מלך האריות, בימד"בית: מלץ' ה-אריות (1994)

קצת קשה לשפוט את "מלך האריות" בעיניים אובייקטיביות. ראיתי אותו יותר מדי פעמים – כילד, כנער עם האחים שלי, כהורה עם הילדה שלי – כדי ממש להצליח להתייחס אליו כמשהו שהוא מעבר למיתוס בשלב הזה. יש סרטי אנימציה, של דיסני ובכלל, שאני אוהב יותר ממנו, אז אני בהחלט יכול להתרעם על מיקומו כ"סרט האנימציה דובר האנגלית הטוב ביותר" על פי ימד"ב, אבל כל הסרטים האלה הם סרטים. "מלך האריות" הוא אגדה. 

33. חריקירי (1962)

ככל הנראה, הסרט הכי פחות ידוע מהמקומות הגבוהים. הוא בטח הסרט הכי פחות מדורג – כל הסרטים שמסביבו דורגו על ידי לפחות 900 אלף איש, אישה וטף; "חריקירי" הגיע לכאן על קולם של 33 אלף בסך הכל. הסיפור – סמוראי לשעבר מגיע לאדון אזורי על מנת לבצע חריקירי בחצר שלו, ומספר את סיפורו – הוא אחד מהסיפורים הכי טובים שהיו בקולנוע. 

ובאמת, המקום הגבוה הזה כל כך, אבל כל כך מגיע לו. גם אם אתם מכירים קולנוע סמוראים, ובטח אם אתם לא – זה פשוט יצירת מופת. גם הרימייק של טאקאשי מייקה, אגב, טוב. אבל הוא לא מספיק טוב בשביל לא פשוט לראות את המקור. 

32. החשוד המיידי, בימד"בית: ה-קסשוד ה-מייא'די (1995)

יש כל מיני סרטים שעובדים גם אם יודעים את הטוויסט שלהם מראש. זה בגלל שאלה סרטים שלא נבנים על בסיס הטוויסט שלהם, אלא מספרים סיפור טוב מאוד, ואז כשהופכים אותו עם הטוויסט, לפתע הסיפור הטוב מאוד מתעצם בעקבות נקודת המבט החדשה שנכפתה עלינו. "החשוד המיידי", צר לי לבשר לכל מי שאוהבים אותו, הוא לא כזה – הוא סיפור בסדר, שכאשר הופכים אותו על הראש, הוא מאבד את כל החשיבות מאחוריו. אבל אין ספק שהוא סיפק כמה פארודיות טובות מאוד. 

וקווין ספייסי, בחייאת, היה יותר טוב ב"בשבעה חטאים".

31. לאון (1994)

מה שאני הכי אוהב ב"לאון" (ואני אוהב הרבה דברים ב"לאון", כפי שצפוי מהצופה הממוצע) זה כמה הסרט היה קרוב להיות חגיגה קריפית עם נגיעות פדופיליות, ואיך במה שלא ניתן לתאר אלא קסם קולנועי, הסרט מצליח לדלג מעל כל זה.

טוב, זה, ואת הדרך שבה גארי אודלמן צורח "EVERYONEEEEEE".

30. בין כוכבים, בימד"בית: ביין קוקהבים (2014)

יסלחו לי אוהדי נולאן, ויסלחו לי גם אוהדי הסרט, אבל המיקום שלו כאן הוא שטויות. ואני, למרות כל הצחוקים על חשבונו בחלקים הקודמים, עוד יחסית מחבב את "בין כוכבים". אבל אפילו עם פאקטור ה"נולאן קנה את רשימת ימד"ב כדי לשבץ את הסרטים שלו בה" או מה שזה לא יהיה, זה סרט קלאסי למקום 167 ברשימה שכזאת.

כי, נו, מקום 30 זה מקום לסרטים שהם באמת יצירות מופת – לא כאלה שצפו בסרטים אחרים שהם יצירות מופת ואז ניסו לחקות אותם.

29. גרין מייל (1999)

אין לי משהו בעל משמעות להגיד על הסרט הזה, אז רק אציין שפה, כמו בכל סרט שזה קורה, לא באמת הייתי צריך עד כדי כך לראות את טום הנקס משתין. אני מציין את זה פה ולא בסרטים אחרים, כי פה עשו מזה ממש קו עלילה שלם וכזה, אני פשוט… לא צריך את האימג' הזה. אני מחבב את טום הנקס ואני ממש לא רוצה או צריך לחשוב על ההשלכות מכך שכמעט בכל סרט שלו הוא משתין על המסך ומה זה אומר עליו. די.

כמו כן, סרט נחמד מאוד.

28. המסע המופלא (2001)

כשלא אהבתי את הסרט בצפייה ראשונה, חשבתי שזה אני. בצפייה המאה (הבת שלי מאוד אהבה את הסרט), הבנתי שזה… טוב, אולי עדיין אני, אבל אני באמת לא אוהב את הסרט הזה.

איכשהו, הסרטים הכי מוכרים של מיאזאקי (זה ו"טוטורו") הם כמעט והיחידים אצלו בפילמוגרפיה שאני באמת לא מעריך או אוהב, מה שמוזר כי אני חולה על כל שאר הסרטים בפילמוגרפיה שלו, כולל כולם (חוץ מהאחרון). מה שאני מנסה להגיד זה שאני פשוט הולך לעצום עיניים נורא חזק ולהעמיד פנים שבמקום הזה נמצא "פורקו רוסו", סבבה?

27. פרזיטים (2019)

הנה הקטע: המיקום של "פרזיטים" בין 30 הסרטים הטובים ביותר שיצאו אי פעם הוא טירוף והגזמה בכל קנה מידה, בדיחה שיצאה משליטה, רכבת הייפ שהתפוצצה על הפסים – אבל אני כל כך בקטע. האם זה מגיע לו? למי אכפת, יאללה, "פרזיטים" הוא הסרט ה-27 הכי טוב בעולם ובונג ג'ון הו הוא מלך הקולנוע. 

26. להציל את טוראי ראיין (1998)

שעת סיפור, נראה לי אחרונה לפרוייקט הזה: נרדמתי בסצנה. הסצנה. הסצנה הזאת. לא בכוונה, לא כהצהרת כוונות. צפיתי בסרט שלוש פעמים עד שהצלחתי לשרוד אותה. בפעמיים הראשונות היא פשוט כל כך שיעממה אותי, שבלי שליטה נרדמתי מול המסך וקמתי רק אחרי שעה וחצי. 

קולנועית וטכנית היא כנראה יצירת מופת. אבל לנער בן 15 (או משהו. לא זוכר את הגיל המדויק) בלי הערכה יתרה להקשר ההיסטורי, שפשוט רוצה לראות סרט היא חצי שעה ארוכה של שעמום, שבה הדבר היחיד שקורה על המסך הוא "יריות". אחרי שצלחתי אותה גיליתי להפתעתי שאני דווקא מאוד מחבב את הסרט הזה, גם אם אני עדיין חושב שההפסד שלו ל"שייקספיר מאוהב" הוא לא כזה זוועה (אני בכלל בעד "הקו האדום" באותו האוסקר, אבל זה כבר נושא אחר).

25. מלחמת הכוכבים (1977)

כמו "מלך האריות", גם "מלחמת הכוכבים" הוא משהו מעבר לשיפוט סטנדרטי בימינו. זה סרט שבלעדיו, רוב הקולנוע המסחרי כפי שאנחנו מכירים אותו היה נראה אחרת לחלוטין. זה לאו דווקא לרעה, ויש לי הרבה ביקורת הן על הסרט והן על הקולנוע המסחרי, אבל זה מרגיש כמו כפיות טובה מסוימת. אז רק אציין שהוא נמצא כאן מתחת ל"האימפריה מכה שנית" וזה דירוג נכון במיוחד.

24. אלו חיים נפלאים (1947)

אני כמעט בטוח שחייבים להיות אמריקאיים חסרי ציניות לחלוטין כדי לראות בסרט הזה משהו מעבר לפצצת קיטש. כלומר, כן, האלמנט הסיפורי שלו הוא מבריק – הרעיון של למצוא איך לגרום לאנשים להעריך את חייהם, גם כשהם בתחתית המדרגה.

אבל הביצוע? קיטש נורא ואיום שלולא שידורים חוזרים תכופים בליל חג המולד היה כנראה נשכח, ובצדק.

23. שתיקת הכבשים (1991)

"שתיקת הכבשים" הוא סרט שמאוד הערכתי בזמנו, אבל לא מאוד אהבתי, וככל שהזמן עבר הלכתי והתאהבתי בו. כמו זוהר בביקורת שלו, הסיבה הייתה ההבנה שהסרט הוא לא חניבעל לקטר, אלא בעצם כל שאר הסרט – ואיזה סרט נפלא זה. אין לו עוד הרבה להוסיף, בעצם, אז הנה שלל שירים מהמחזמר שיש לסרט כי זה דבר. 

22. עיר האלוהים (2002)

אחד הסרטים הכי טובים שיש, ככל הנראה סרט הפשע האהוב עליי, סרט שאני אוהב כל דבר בו ושהבעיה היחידה שלי עם המיקום שלו זה שתכל'ס אני חושב שמגיע לו להיות הרבה יותר גבוה, אפילו שאין הרבה מקומות מעל 22. גם הפסקול שלו, אגב, נפלא. 

21. החיים יפים (1997)

לא כזה התרשמתי לרעה מ"החיים יפים" בצפייה ראשונה, אבל מאז ראיתי כמה וכמה אנשים שונאים אותו, ומה אני אגיד לכם – השנאה שלהם הייתה מדבקת. לראות את מל ברוקס מלכלך על הסרט הזה זאת חוויה פשוט מרנינה. אני עדיין לא באמת שונא אותו, ואני לא חושב שהוא הורס את זכר השואה או משהו כזה, אבל אני גם חושב שהוא קיבל ביושר את כל מילות הביקורת שהשמיעו כלפיו. 

וראוי להגיד – רוברטו בניני הרבה יותר טוב מחוץ לסרט הזה מאשר שהוא בתוך הסרט הזה.

20. שבעה חטאים (1995)

הסרט הזה היה אחד הדברים שהכי פחדתי מהם בגיל צעיר מאוד, כי תיארו לי אותו וזה נשמע אז כמו הדבר הכי מטריד שאי פעם נוצר. מאז ראיתי אותו וגיליתי שהוא – כמו כל סרט אימה בעולם בערך – הרבה יותר מפחיד על הנייר מאשר כאשר צופים בו. כלומר, הוא עדיין מגניב ומטריד – פשוט לא "הולי שיט אהההה" אלא רק "מגניב!", שזה לא אותו דבר. בנוסף לכך, מדובר בסרט שהפך פתיחת כל קופסה למטומטמת להחריד. 

כמו כן, ובלי קשר לכלום – למסיכה (הקומיקס) יש פארודיה נהדרת על הסרט הזה, ועל כל ז'אנר ה"רוצח סדרתי שרוצח בתימה כלשהי". 

19. שבעת הסמוראים (1957)

כמו שאמרתי בביקורת – תשכחו מהתדמית של "קלאסיקה", אל תפחדו מהצילום השחור-לבן או מהאורך שלו, ופשוט לכו לראות את אחד מסרטי האקשן הגדולים של הזמנים.

18. קן הקוקייה, בימד"בית: קן ה-קוקיה (1975)

ההופעה הכי טובה של ג'ק ניקולסון, בפער, במה שהוא הסרט האהוב עליי (בלי נדר) מבין סרטי שנות השבעים ה"גדולים". כמו כל סרט טוב על חתרנות נגד הממסד, יש בו יותר מרק רוח ה"לכו להזדיין, אתם לא תגידו לי מה לעשות", אבל גם אם לא היה בו – הוא מצליח לעשות את הרוח הזאת כל כך טוב, שזה פשוט מדבק. 

17. החבר'ה הטובים (1990)

סרט שגרם לעשרות אנשים ברחבי העולם להגיד "מאז שראיתי את "החברה הטובים", תמיד רציתי להיות גנגסטר. ואם לא גנסטר, אז קולנוען". מרטין סקורסזה היה טוב יותר בהרבה סרטים, אבל הוא אף פעם לא היה מגניב יותר כמו שהוא היה ב"חבר'ה הטובים".

כמו כן, מסתבר שזה הסרט הכי גבוה ברשימה שלא זכה לביקורת ו/או דף סרט בעין הדג. יטופל בהקדם.

16. מטריקס (1999)

אני אוהב את הסרט, ומכיוון שהוא אחד הסרטים הכי נחפרים אי פעם אין לי שום דבר להוסיף עליו, אז אני אגיד עליו את זה: קיאנו ריבס חטף הרבה על ההופעה העצית שלו בסרט הזה, אבל כשהקונצנזוס חזר לאהוב אותו אנשים ניסו להגן על ההופעה, ו: לא. אם היה כאן שחקן שהתפקיד מתאים יותר לסט היכולות שלו, הוא היה יכול לעשות עם התפקיד הזה הרבה יותר ממה שריבס עשה איתו. ריבס הוא אכן הרבה יותר מבול עץ כמו שצחקנו בזמנו, אבל הוא צריך תפקידים שמתאימים לו כמו כפפה. ניאו, לצערנו, מתאים לו כמו כפפה שקצת קטנה עליו. 

15. שר הטבעות: שני הצריחים, בימד"בית: שר הטבעות: שני הצרי'קה'ים (2002)

האם כל שלושת סרטי "שר הטבעות" באמת צריכים להופיע ברשימה הזאת, וכל כך גבוה? אין למי לפנות כדי לקבל תשובה רשמית כמובן, אבל הם כאן, וזה מרגיש כמו התקהלות לא חוקית בימינו. כלומר, כן, "שר הטבעות" הוא הישג קולנועי חד פעמי, אתם צריכים לראות את זה, זה אדיר, אבל זה פשוט לא חמישית מ"15 הסרטים הכי טובים אי פעם".

14. האימפריה מכה שנית, בימד"בית: ה-אמפריה מכה שנית (1980)

פרט ל"אחרוני הג'דיי", שהוא בו זמנית הסרט הכי טוב בסדרת "מלחמת הכוכבים" (כסרט בפני עצמו) אבל גם סרט "מלחמת הכוכבים" הכי גרוע בסדרה (כסרט שמשקף את הערכים והרעיונות של אותה סדרה), "האמפריה מכה שנית" הוא הסרט שבו הסדרה הכי טובה בשני המישורים, וכל הכבוד לו על זה. ולמרות שהטוויסט שלו ידוע וגלוי בפני כל, ובניגוד למה שלוקאס אומר, לחלוטין הומצא רק לקראת הסרט הנ"ל, הוא עדיין טוויסט מבריק, שכמו שאמרתי למעלה – לוקח סיפור טוב מאוד, ואז נותן לנו עליו פרספקטיבה אחרת ומשפר אותו בהרבה, כמו שטוויסט טוב אמור לעשות. 

13. התחלה, בימד"בית: הת'הלה (2010)

"התחלה" הוא סרט מאוד טוב מכל בחינה, חוץ מהאחת שאכפת לי ממנה – דמויות. הסרט, שהשקיע ביצירת עולם אמין, מורכבות מבנית, עשייה קולנועית ועוד שאר ירקות החליט, דווקא בכל הנוגע לדמויות, להתפשר. בנקודה הזאת הסרט הופך לבינוניות נוראית שהופכת אותו, עבורי, למשעמם, והעלילה שלו לא מספיק מבריקה או מסובכת כדי להצדיק את מה שבסוף הופך לסרט מאוד סטנדרטי, לפחות מבחינת העלילה (סרט שודים די קלאסי, בסופו של דבר) או התהליכים שעוברות הדמויות.

12. פורסט גאמפ (1994)

אין שום דבר שמתעלה על פורסט גאמפ. חוץ מה-11 סרטים הבאים, אני מניח.

11. מועדון קרב, בימד"בית: מו'עדון קרב (1999)

כמו שאמרתי בזמן אחר, אני אוהב את "מועדון קרב" (מאוד), אבל אני לא בטוח שה-"מועדון קרב" שאני אוהב זה אותו "מועדון קרב" שאותם אנשים שהביאו אותו למקום 11 אוהבים. אולירק בזכות הרב-פרצופיות הזו מגיע לו המקום הזה, ואולי לא, כי הגרסה הבסיסית היעני-אנטי-קפיטליסטית של הסרט מטומטמת. אני, בכל מקרה, למדתי להעריך את הסרט כמו שהסופר שלו התכוון שיהיה: קומדיה רומנטית מלבבת. 

10. שר הטבעות: אחוות הטבעת, בימד"בית: שר הטבעות: אצ'וות הטבעת (2001)

תקשיבו, לא הולך להיות לי משהו מעניין להגיד על כל סרט בטרילוגיה הזאת. לא רק כי דיברו על הטרילוגיה הזאת הרבה ובהרחבה בכל מקום אפשרי, כולל כאן באתר, אלא כי- לא, טוב, זה בעיקר כי דיברו עליו הרבה ובהרחבה ויש איזשהו גבול מה אפשר להגיד. אני כן אגיד שבדירוג האישי שלי מבין הטרילוגיה, זה הסרט במיקום הכי גבוה.

9. הטוב, הרע והמכוער, בימד"בית: ה'טוב ה'רע וה'מהו'ער (1966)

לא הייתי מתנגד בשום צורה אם הסרט הזה היה במקום הראשון, אישית. אבל אני רוצה להגיד מילה אחת על הסרט: איכשהו כל טרילוגית ליאונה במערב נזכרת בסימן קלינט איסטווד וזה הגיוני ונכון – איסטווד הוא כוכב הטרילוגיה, והוא מעולה בתפקיד שלו. אבל הסיבה ש"הטוב, הרע והמכוער" הוא "הטוב, הרע והמכוער" זה לחלוטין "המכוער" בכבודו ובעצמו, אלי וולך, שנותן לסרט כמעט כל ציטוט איקוני בו, חוץ מהמנגינה, שהיא מתנתו של מוריקונה. 

8. ספרות זולה (1994)

כמו שאפשר לראות, יש עוד סרטים במעלה הרשימה הזאת, כי מה לעשות, יש סרטים יותר טובים מ"ספרות זולה". לא בגלל שמשהו לא עובד בסרט, או בגלל שטרנטינו ואייברי השאילו הרבה מסרטים אחרים או משהו כזה – זה סרט שבפני עצמו הוא מושלם, אבל יש סרטים "מושלמים" יותר. אבל אין, בשום צורה, סרטים יותר מגניבים מ"ספרות זולה". וזה לא עניין של מה בכך.

7. שר הטבעות: שיבת המלך, בימד"בית: שר הטבעות: שיבת המלקה' (2003)

הנה הקטע עם "שיבת המלך": אני חושב שקולנועית, הוא החלש מכל הסרטים – אפילו עם סצנת הקרב שלו היא המרשימה ביותר. אבל "שיבת המלך" היה הסרט שניצח. מה זה ניצח? 11 אוסקרים מתוך 11 – הישג שלא היה כמוהו (היו סרטים שזכו ב-11 אוסקרים, והיו סרטים שניצחו בכל הקטגוריות שהם היו מועמדים בהם, אבל לא היה גם וגם), שובר קופות, עוד אלמנטים של ניצחון. והנצחון שלו לא היה נצחון של פיטר ג'קסון לבד – אלא נצחון של כל הגיקים, חנונים, חובבי הקולנוע ועוד. כמו עם "פרזיטים", "שיבת המלך" הוא כנראה לא הסרט השביעי הכי טוב בעולם. אבל הניצחון שלו כסרט, בכל מובן שהוא, בהחלט איפשהו באזור.

6. רשימת שינדלר, בימדב"ית: רשימות שינדלר (1993)

בקרב בין ספילברג ללנצמן, אני עם לנצמן. אפשר לספר סיפור בשואה, אבל בלתי אפשרי, בטח בסרט עלילתי לספר את הסיפור של השואה – אם בכלל יש כזה. ואומנם אני לא מתנגד נחרצות לנסיון של ספילברג לעשות דבר כזה, אבל אני גם פחות מתרגש, נלהב ועומד דום מהסרט הזה בגלל זה. והיי, גם כאן באתר ההסכמה היא שהוא בכלל רק הסרט הרביעי הכי טוב של ספילברג. וכמו שלל סרטים אחרים ברשימה, גם הוא אחראי למערכונים נהדרים.

5. 12 המושבעים (1957)

"12 המושבעים" הוא הסרט הקטן האולטימטיבי – תריסר אנשים, בחדר אחד, בזמן אמת, כמעט אך ורק מדברים. זה עדיין אחד הדברים הכי מותחים, מרגשים, ומסעירים שהקולנוע אי פעם נתן לנו: פצצת אנרגיה מותחת שכתובה נפלא ומבוימת אפילו יותר טוב. פשוט מדהים.

4. האביר האפל (2008)

אני אוהב את "האביר האפל", כמו שמצופה מהצופה הממוצע, ומבחינתי מדובר בסרט היחיד מטרילוגיית "האביר האפל" שיש לו מקום ברשימת "הסרטים הטובים ביותר" (בלי להתחיל לריב על איפה בדיוק המקום הזה וכמה הגזמה פרועה זה המקום הרביעי). כמו הרבה סרטים טובים, זה סרטים שכל החולשות שלהם (ויש ל"האביר" חולשות) לא משנות – על המסך מתחולל איזשהו קסם שמושך אותך פנימה. רק לא כמו הקסם של העפרון, למזלנו.

3. הסנדק חלק שני (1974)

לאחר צפייה מאכזבת משהו ב"סנדק" דחיתי את הצפייה ב"סנדק 2" מפחד שזה יהיה אותו דבר, רק גרוע יותר ונמרח יותר (שלוש וחצי שעות, בחייאת). למזלי, גיליתי בדיוק את ההיפך: "הסנדק 2" היה, פחות או יותר, כל מה שרציתי ש"הסנדק" הראשון יהיה. מאז, כל פעם שמדברים על "סרטי הסנדק" כסרטים הטובים ביותר, אני ממצמץ קלות, מעמיד פנים שהם מדברים רק על השני, וחי בשלום עם המשך השיחה.

2. הסנדק (1972)

נהוג לומר ש"הסנדק" הוא עיבוד נפלא לספר גרוע. אני מבין את מי שאומר את זה – בספר "הסנדק" יש לא מעט שטויות לא ברורות – החיים ההוליוודים של לא-פרנק-סינטרה-מה-פתאום, הרפתקאותיו של סוני למצוא מישהי שתתמודד עם איבר מינו הגדול מדי (כן, באמת)  – שהסרט חתך בחוכמה ולא היו עוברים קהל אי פעם. אבל יש משהו אחד שהיה בספר "הסנדק" שמתעלה לדעתי על הסרט, וזה הסיום: אם הסיום של הסרט הוא עוצמתי, הסיום של הספר הוא כדור בברך של הנשמה שלך. 

1. חומות של תקווה, בימד"בית: הומות של תקווה (1994)

האם "חומות של תקווה" הוא הסרט הטוב ביותר? כנראה שלא. אבל מכל הסרטים שיש בסביבה, נחמד לראות דווקא אותו למעלה. אולי בגלל שכל כך ברור שהוא לא באמת הטוב ביותר, אז ענייני האגו של מי בראש הרשימה נעלמים.

אין לו את החדשנות או פריצת הדרך או הנועזות או כל דבר אחר שאנשים רוצים מסרט בראש הרשימה, חוץ מדבר אחד: אופטימיות חסרת תקנה, גם ברגעים הקשים ביותר. טוב, זה, ועלילה מהודקת, משחק נהדר, וכו' וכו'. גם אם הוא הגיע לכאן בדרכים עקלקלות בעקבות קרבות מעריצים של "הסנדק" ו"האביר האפל" – מיקומו כאן מרגיש נכון, איכשהו. 


וזהו.