המדריך המלא לסרטים ההודים ברשימת "250 הסרטים הטובים ביותר" של ימד"ב

אוי, נו, הסרטים ההודים האלה עם כל הרציחות, התאבדויות ודרמות פוליטיות שלהם. אי אפשר סתם איזה עלילה רומנטית טיפשית?

רשימת "250 הסרטים הטובים ביותר" של ימד"ב היא אולי רשימת הסרטים המוכרת ביותר בעולם. בין אם אתם חובבי פסטיבלים, פריקים של מארוול, נולאניסטים בנשמה או צופים אדוקים של קולנוע ישראלי – כנראה שוטטתם קצת באתר, התרשמתם ממנו לטובה (אלא אם הפיצ'ר הזה של "sratim shektuvim kakah" מופעל אצלכם) ונתקלתם ברשימה הנ"ל.  

לכל הדעות, לא מדובר ברשימה מושלמת, כי איזו רשימה יכולה להיות מושלמת? (ובפרט: איזו רשימה עם "האצ'יקו" בתוכה יכולה להיות מושלמת?) הרשימה ידעה תככים ופוליטיקות (כמו המזימה להפיל את "הסנדק" מהמקום הראשון ולהכתיר במקומו את "האביר האפל", שהסתיימה בנצחונו המפתיע של "חומות של תקווה") וכל סרט חדש עם הייפ מזנק למקום גבוה רק כדי למצוא את עצמו, לרוב, נזרק מהרשימה לאחר חמש עשרה דקות התהילה שלו. וגם, וזאת בעיה שעשתה לימד"ב כאב ראש לא קטן – יש בה סרטים הודיים. נכון לכתיבת שורות אלה, שנים עשר מהם. 

הסיפור של רשימת ימד"ב וסרטים הודיים קצת מורכב. בהתחלה, הרשימה נבנתה על טהרת הטעמים המערביים. אבל לאט לאט הקהל ההודי גילה את האתר וסרטים הודיים התחילו לצוץ ברשימה (וב-22.6.16, גם להסתער על מקומות גבוהים במיוחד). ימד"ב החליטו שהם צריכים למנוע איכשהו מהסרטים ההודיים להציף את הרשימה ולהבריח את הקהל המערבי. הפתרון שלהם היה מוזר: הם יצרו אלגוריתם לא ברור שהכניס סרטים הודיים לרשימה "האמיתית" רק אם הם מקיימים תנאי כלשהו, יצרו רשימה נפרדת לסרטים ההודיים שבה התנאים פחות נוקשים, ויצרו גם רשימה של "הסרטים הכי טובים בשפה האנגלית" שזה דבר שמישהו רצה, מסתבר (האתר שעוקב אחרי "רשימת הצללים" של ימד"ב, כלומר סרטים שהיו ברשימה ויצאו ממנה, לקח על עצמו גם את המשימה ליצור את הרשימה של 250 הסרטים הטובים ביותר (אבל בלי הסרטים ההודיים), שזה קצת מעפן מצידו).

נכון לעכשיו, מתוך 68 סרטים זרים ברשימה (כלומר, סרטים שלא דוברים אנגלית), ההודים נמצאים במקום השני. עוקפת אותם יפן עם 16 סרטים, ומתחתיהם נמצאים צרפת עם 8, והאיטלקים והקוריאנים עם 4. 

עבור הרבה אנשים, הקולנוע ההודי הזה מפוקפק למדי. הרי כל מה שסיפרו לנו על קולנוע הודי זה שהוא, אם להתנסח בעדינות, חרא מלודרמטי, קיטשי ומטומטם, עם הרבה יותר מדי ריקודים. וגם אם היינו רוצים להרחיב אופקים וממש לצפות בהם ולבדוק בעצמנו – השם ישמור, למה הסרטים האלה כל כך א-ר-ו-כ-י-ם? 

אז בשביל להפריך חלק מהחששות ולתת קצת מקום לקולנוע שונה שלרוב לא מדברים עליו באתר, הנה המדריך המלא לסרטים ההודיים ברשימת ימד"ב.

הערה לגבי שמות: שמתי לכל סרט איזה תרגום עברי שלו, שהוא לאו דווקא מדויק ביותר (אנשים דוברי השפה מוזמנים לתקן אותי ואעדכן בכתבה), אבל ברוב המקרים בזמן הכתיבה על הסרט השתמשתי בשם הפונטי ההינדי של הסרט כי זה הרגיש לי יותר נוח ואורגני. 


הסרטים שנמצאים ב-100 הסרטים הכי טובים:

שני דברים משותפים לסרטים הבאים – הראשון הוא שהם הרוויחו את מקומם בדם, יזע ודמעות, והם לא הולכים לשום מקום בזמן הקרוב; והשני – באופן מפתיע (או שלא?) בכולם השחקן הראשי הוא אמיר חאן (שאתם אולי מכירים כ"הבחור שמשחק את פורסט גאמפ ברימייק ההודי של פורסט גאמפ"),שיופיע גם בעוד שלושה סרטים אחרים ברשימה . 

3 אידיוטים

ז'אנר: קומדיית קולג'

אורך: שעתיים וחמישים

שווה את זמנכם:  כןןןןןןןן

בקצרה: אין סיבה שאתאר את הסרט "בקצרה", כי כתבתי עליו כבר ביקורת מלאה אי אז, וככל שהזמן עובר אהבתי לסרט רק וגוברת. ובכל זאת,  בקצרה קצרצרית – סרט הקולג' הכי טוב שראיתי אי פעם, בכל שפה ודרך. קומדיה מצחיקה, מרתקת ומגניבה. 

נאמברים מוזיקלים: בהחלט יש, והם נפלאים. אפילו אם אתם לא חובבים של מוזיקה בוליוודית, יש בסרט הזה כמה מהשירים הטובים ביותר בתולדות מחזות הזמר הקולנועיים. 

כוכבים על פני האדמה

ז'אנר: סרטי חינוך

אורך: שעתיים וארבעים וחמש דקות

שווה את זמנכם: לחובבי הסרטים המרגשים? בטח. אני אישית פחות התלהבתי.

בקצרה: "כוכבים על פני האדמה" הוא אחד מהסרטים היחידים ברשימה שאני שומע אנשים מזכירים מדי פעם. כנראה שהנושא שלו – חינוך ילדים ולקויות למידה – הפך אותו למצרך יחסית מבוקש בקרב אנשי החינוך בארץ (שהם ציבור לא קטן) שהפיצו אותו הלאה ועזרו לסרט לצבור קצת מוניטין.

אישית, אני לא בטוח למה דווקא הוא פרץ את הגטו. הוא סנטימנטלי מדי וחסרים בו העוקץ או הוירטואוזיות של סרטים אחרים ברשימה, ומה שאמור להיות תעלומה גדולה בעולם של הסרט הוא מאוד ברור למי שהתעסק עם לקויות למידה. כך או כך, פחות התרשמתי ממנו.

נאמברים מוזיקליים: יש, והם בסדר גמור. אני אישית מאוד אוהב שיר אחד משם וממש לא אכפת לי מכל האחרים. 

קרב היאבקות (Dangal) [תראו, זה בנטפליקס

ז'אנר: דרמת ספורט

אורך: שעתיים וארבעים

שווה את זמנכם: הו כן

בקצרה: מתאבק מגדל את שתי בנותיו להיות מתאבקות (קצת בניגוד לרצונן), ופותח את הדרך לדרמה על הורים, ילדים, נשים, ספורט וכל דבר שביניהם. 

כמה הסרט הזה טוב? אם תשאירו אותו בטלוויזיה בחדר עם אנשים, הם לאט לאט  יצטופפו ליד הטלוויזיה כדי לראות אותו. הוא פשוט נפלא, מותח, שובה, הוא פאקינג אדיר, בסדר? ובייחוד בעשור שחסרות בו דרמות ספורט בסגנון הטוב והמוכר, הוא ממלא את המקום הזה ועוד קצת. לכאורה מתבקש לצמצם את ההמלצה ל"אנשים שאוהבים דרמות ספורט" אבל לא, לא באמת – הסרט הזה מספיק טוב כך שגם עם הקיטש הנלווה לדרמות שכאלה לרוב מבאס אתכם, הוא עדיין שווה בדיקה. 

נאמברים מוזיקלים: אין. אף מתאבק לא מתחיל לרקוד מסביב לזירה ולשיר על עץ חרובים – במקום שיר וריקוד "דאנגאל" משתמש בטריק של שירים ומונטאז' אימונים.


ב-200 הסרטים הכי טובים:

הסרטים הבאים כנראה יישארו ברשימה, אבל מקומם פחות ודאי – גל מצביעים שיחליט לפנות נגדם או סתם תמורות של הזמן או שינוי באלגוריתם ההצבעה של ימד"ב יכולים לפתע להוריד אותם. ובכל זאת, אם אתם רוצים לצפות בכל הסרטים ברשימה או סתם לראות סרט מתח טוב, הם שווים בדיקה; ואם אתם מגחכים לנוכח המחשבה על סרט מתח בוליוודי, הבדיחה היא עליכם. 

ויזואלי (Drishyam)

ז'אנר: כאמור, מתח

אורך: שעתיים וארבעים

שווה את זמנכם: כן, אבל אולי עדיף לראות את הרימייק שלו

בקצרה: כלל אצבע לבדיקת מידת ההצלחה של סרט הוא מבחן הרימייק: אם עשו לו רימייק, כנראה שהצליח לו במשהו איפשהו. כמה "דרישיאם" הצליח? ובכן, עשו לו חמישה רימייקים בהודו (לשפות הודיות שונות), כל אחד מהם באורך של שעתיים וחצי לפחות. אפשר להעביר יום שלם בצפייה בגרסאות שונות של "דרישיאם", אם ממש רוצים. 

הסיפור הוא אחד מסיפורי המתח האלה, שהם מגניבים כשם שהם מופרכים, ובהחלט מדובר בסיפור שאיך אומרים, לא היה יכול לקרות באמת. זה לא מונע ממנו להיות תענוג קולנועי. לדעתי הרימייק שלו מ-2015 בהינדית עשה את זה יותר טוב, ויש משהו קצת בוסרי בעשייה הקולנועית בגרסה הזאת (למבולבלים – זאת הגרסה המקורית, לא אחד הרימייקים), אבל את הסיפור עצמו שווה לחוות לפחות פעם אחת, לא משנה באיזו גרסה.

נאמברים מוזיקליים: אין. רק מונטאז'ים, וממש מעט.

המנגינה העיוורת (Andhadhun)

ז'אנר: מתח

אורך: שעתיים ועשרים

שווה את זמנכם: בהחלט, כן, בהחלט, אמרתי כבר כן?

בקצרה: העלילה מתחילה כשפסנתרן שמתחזה לעיוור צופה בפשע שהוא לא היה אמור לראות, ומשם הכל מסתבך הרבה יותר. 

"אנדהאדהון" הוא הדבר הכי קרוב לקולנוע הישן של האחים כהן שראיתי בשנים האחרונות. הוא בדיוק בז'אנר של "אנשים קטנים מסתבכים בעוד ועוד פשעים במעגל בלתי נגמר" שהם אהבו ליצור בעבר, אבל בהודו. הוא מצחיק, הוא אפל, הוא מותח, הוא אלים, הוא מטורף במידה הנכונה, והוא נהדר, אם היה כאן איזשהו ספק. 

נאמברים מוזיקליים: אין. אם יש שירים, הם נשארים ברקע.


ב-240 הסרטים הכי טובים:

הסרטים הבאים כבר לא "בטוחים": הם איתנו לזמן הקרוב ואולי אפילו לזמן הרחוק, אבל מעמדם בסכנה. ואף על פי כן, יש כאן סרטים טובים ואפילו יצירת מופת או שתיים.

לצבוע בארגמן (Rang De Basanti)

ז'אנר: דרמת נעורים

אורך: שעתיים וארבעים ושבע דקות

שווה את זמנכם: הוא לא רע, אבל לא הייתי יוצא מגדרי לראות אותו

בקצרה: קולנוע פוליטי הודי הוא מוזר, ולו רק בגלל שאין לי ממש מושג מה קורה בפוליטיקה בהודו, אז כל הרושם שיש לי ממנה הוא מהסרטים שלה. אמנם אין ברשימה אף אחד מהסרטים הסופר-מגה-ימניים כמו "יום רביעי" (סרט שהצל היה חותם עליו), אבל יש את "ראנג דה באסאנטי" שהוא… מוזר: סרט שמתחיל כמו "אמריקן פאי", עם התיירת האנגליה שבאה להודו וכולם מנסים להתחיל איתה, ונגמר במחאות, רובים, טרוריסטים וכל מה שביניהם. אלה שני סרטים מאוד שונים בתוך סרט אחד, והקישור ביניהם לא בדיוק עובד. קשה להתעלם מהכוח שיש בחלק השני, אבל עד שמגיעים אליו הכל קצת מבולגן. 

נאמברים מוזיקליים: יש. הם נחמדים. הם לא ממש קשורים לקולנוע פוליטי, אבל, נו, זה מה יש 

לאגאן: היו זמנים בהודו (Lagaan)

ז'אנר: דרמת ספורט

אורך: שלוש שעות וארבעים וארבע דקות

שווה את זמנכם: תצטרכו לפנות איזה ארבע שעות, אבל כן 

בקצרה: קריקט זה מגוחך. שירים וריקודים הודיים זה מגוחך. תשלבו אותם ביחד ותקבלו את הגיחוך הכי מדהים אי פעם 

"לאגאן" הוא כיף קיטשי כמו שקולנוע בוליוודי יכול להיות בשיא גדולתו. בניגוד לסרטים הטובים האחרים ברשימה הזאת, "לאגאאן" קולע בכל הסטריאוטיפים של קולנוע בוליוודי, עם השירים והריקודים והדרמה המופרזת  והרומנטיקה וההכל, אבל הוא עושה את זה נפלא.  מכל הסרטים שנכנסו לרשימה בימד"ב, את "לאגאן" הכי קשה לקחת ברצינות, אבל זה לא מפריע לו להיות כיף גדול. 

נאמברים מוזיקליים: כן, כולל הריקודים וההכול.

כנופיות ואסיפור (Gangs of Wasseypur

ז'אנר: דרמת גנגסטרים

אורך: כל העסק הוא חמש שעות ועשרים דקות, אבל הוא מפוצל לשני סרטים שכל אחד מהם באורך של שעתיים וארבעים.

שווה את זמנכם: זה חמש וחצי שעות, אבל כן. 

בקצרה: לא, ממש אי אפשר לספר על "כנופיות ואסיפור" בקצרה. זה סרט שגורם ל"האירי" להיראות מאופק. זאת סאגת פשע משפחתי שבוחנת כמה דורות של משפחות פשע (משנות הארבעים עד שנות האלפיים, ליתר דיוק) שנאבקות על שליטה בואסיפור, והיא אפית ומגניבה בדיוק כמו סרטי הגנגסטרים האמריקאיים, גם אם קצת יותר הודית. 

למי שכבר ראו את "האירי" ורוצים עוד מתוצרת סרטי הגנגסטרים של העשור מומלץ מאוד לבדוק את הסאגה הזאת, אפילו אם היא לבדה לוקחת ערב שלם. או שניים.

נאמברים מוזיקליים: שירי מונטאז' כאלה, שמלאים ברמיזות מיניות, בצורה מאוד לא הודית 

מבו.סם (PK)

ז'אנר: מד"ב/סאטירה דתית

אורך: שעתיים וחצי

שווה את זמנכם: כן כן כן בהחלט כן

בקצרה: סאטירה דתית היא לא ממש ז'אנר שמצפים למצוא באיזשהו מקום, ובטח שלא בהודו, אבל "פי.קיי" (מעין משחק מילים עם המילה "שיכור" או "מבוסם" בהינדית) הוא יהלום חבוי שמצליח לנצנץ בז'אנר, בטח בהשוואה לניסיונות עלובים כמו "מסיבת נקניקיות". 

"פי.קיי" מספר את סיפורו של חייזר דמוי אנוש שנוחת בכדור הארץ ומתחיל להסתבך עם כולם, בייחוד כאשר מנסים להסביר לו את הקונספט הזה של "אלוקים", ובייחוד-בייחוד כאשר הוא מנסה למצוא את הידיים והרגליים בנושא הזה בתוך החברה ההודית מרובת הדתות (אין נציגות יהודית, לצערי). יש בסרט בדיחות על דתות, כמה רגעים נהדרים, הרבה ביקורת כנגד ממסדים (דתיים ובכלל), וגם לב גדול מאוד שאוהב את המאמינים ומכבד אותם ולא מתיימר לענות על השאלות הגדולות של היקום. 

אז, נו, בקצרה – זה אחד מהסרטים הכי טובים שראיתי בעשור האחרון ואני מקווה שיותר ויותר אנשים ייחשפו אליו. 

נאמברים מוזיקליים: יש, וגם ריקודים, והם כולם נפלאים ונהדרים אז אל תעקמו את האף.

האח מונה מ.ב.ב.ס (Munna Bhai M.B.B.S)

ז'אנר: קומדית גנגסטרים

אורך: שעתיים ושלושים וחמש דקות

שווה את זמנכם: חמוד מאוד

בקצרה: גנגסטר קשה יום מעמיד פנים שהוא רופא כדי להרשים את ההורים שלו. זה אולי היה מספיק לסרט אמריקאי של קומדית טעויות, אבל אצל ההודים שום דבר לא פשוט, ומהר מאוד הוריו מגלים את האמת. בנסיון לזכות חזרה בחסדם, הגנגסטר הקשוח נרשם לבי"ס לרפואה בשביל לעשות הסבת מקצוע. 

מפה, יש מעין גרסה מוצלחת יותר של "פאץ' אדאמס" – סרט שהוא בשבח הומניות ואנושיות בטיפולים באנשים ולא רק בטיפול מכני וקר. הוא קצת דידקטי במובנים מסוימים, אבל מחמם את  הלב וגם מצחיק בצורה חביבה ושטותניקית שכזאת. עובדת בונוס אקראית במיוחד: הכוכב הראשי של הסרט (שמופיע בתפקיד משני גם בסרט הקודם) היה בכלא ההודי תחת אשמה בטרוריזם (שלאחר מכן שונתה רטרואקטיבית לאחזקה אסורה של נשק לא חוקי).

נאמברים מוזיקליים: כן. הם… בסדר? אני לא באמת זוכר, למרות שהשורה מהשיר הראשי נתקעה לי בראש מאז שצפיתי בסרט ועד היום.


ב-250 הסרטים הכי טובים:

גם אם החלטתם שאתם מתכוונים לצפות בכל הסרטים ברשימה, אלה הסרטים שכבר לא ממש חייבים לראות כדי להשלים את הרשימה, אלא רק לחכות ליום המתאים שבו הם יצאו ממנה כדי להגיד שראיתם את כולה. אבל אם אתם פשוט מחפשים סרטים נחמדים כדי להעביר את הזמן (או מתכוונים לראות את כל הסרטים ברשימה, ויהי מה), אלה שני סרטים לא רעים בכלל, ובשניהם מופיע השחקן שא רוק חאן. 

השיבה למולדת (Swades: We, The People) 

ז'אנר: דרמה

אורך: שלוש שעות וחצי

שווה את הזמן: נחמד מאוד, בסך הכל.

בקצרה: "סוואדס" הוא מהסרטים האלה על גיבור אנוכי שלפתע מגלה דברים ואז נהיה פחות אנוכי. 

אם זה נשמע כמו ה"בקצרה" הכי קצר עד כה, זה רק בגלל שבאמת אין לי הרבה מה להגיד עליו – הוא טוב מאוד אם אתם אוהבים סיפורים מהסוג הזה על אנשים שמשתפרים, אבל קשה לי לחשוב על רגע אחד שממש גורם לו לבלוט. זה יכול להיות סרט מושלם לשיעור חברה, בהנחה ששיעור החברה שלכם הוא באורך הגלות. 

נאמברים מוזיקליים: אין ריקודים למיטב זכרוני, אבל יש שירים. הם סבבה. 

לכו על זה! הודו (Chak! De India) (בזמן שהכתבה נכתבה הוא הודח מהרשימה, בכל זאת החלטתי להשאיר אותו כאן)

ז'אנר: דרמת ספורט

אורך: שעתיים וחצי

שווה את הזמן: אחלה סרט, אבל לא מדהים

בקצרה: נכון יש את הסרטים האלה על המאמן שיש לו משהו להוכיח אבל קבוצה שלא מסתדרת ואז הם מנצחים והכל נהדר ומגניב? אז זה כזה, אבל עם הוקי קרקע. זה כיף גדול, כי הסרטים האלה הם כיף גדול, אבל זה לא בהכרח "סרט" גדול.  

נאמברים מוזיקליים: בדמות מונטאז'ים. 


וזהו. מקווה שלפחות עוררתי את הסקרנות בנוגע לחלק מהסרטים האלה, כי חלקם באמת מעולים, ובעיקר שהצלחתי קצת לערער את הפחד הקולקטיבי מסרטים הודים באשר הם סרטים הודים.