ברוז'

שם רשמי
ברוז'
שם לועזי
In Bruges

במקור: In Bruges
תסריט ובימוי: מרטין מקדונה
שחקנים: קולין פארל, ברנדן גליסון, רייף פיינס

אל 'ברוז" נכנסתי במה שנחשב למצב נדיר עבורי – לא ידעתי דבר על הסרט פרט למה שהבטיחו מודעות הפרסומת שלו בעיתון. תוך כדי צפייה, 'ברוז" עשה עלי רושם של סרט מאוד קטן, בלי הרבה התרחשויות, מבוסס אנקדוטות שכזה. אבל פתאום עכשיו, בבואי לתאר את העלילה שלו, אני מוצא את עצמי שובר שיניים וירטואליות בניסיון לא לחשוף אף אחת מההתפתחויות העלילתיות ששזורות בו. אני מרגיש מרומה. בכל מקרה, ככה בערך זה נשמע:

צמד המתנקשים ריי (קולין פארל) וקן (ברנדן גליסן) מסיימים משימה בלונדון, ונשלחים על ידי הבוס להסתתר בברוז' (זה בבלגיה) – עיר תיירות עתיקה ומנומנמת, שהיא בדיוק המקום הנכון להיות בו אם אתה בקטע של בניינים מימי הביניים. מקום המסתור הנבחר ופרק הזמן הארוך שמוקצב לשהותם בו – שבועיים – נראים חשודים לצמד, אבל אם הבוס אומר, מה כבר אפשר לעשות. ועד שהבוס ייצור קשר, הם הורגים את הזמן בדרכים שונות. ריי, למשל, מקטר. הוא שונא תיירים, הוא שונא בלגים, הוא שונא בניינים מימי הביניים, הוא שונא את ברוז' והוא שונא דרדסים – אם כי גמדים, כפי שיתברר במהלך הסרט, הוא דווקא מאד מחבב. את הזמן הפנוי הוא מעדיף לנצל כדי להאביס את עצמו באלכוהול, להתחיל עם מקומיות ולהתגושש עם תיירים. קן, לעומתו, הוא הלקוח הטיפוסי של תיירות באירופה הקלאסית. הוא מלא התפעמות למראה התעלות הציוריות והכנסיות המפוארות, ומתקשה לסבול את פרצופו החמוץ של עמיתו למקצוע ודכאונו המתמשך. נתוני הפתיחה מעניקים לחציו הראשון של הסרט חזות של קומדיית צמד הגיבורים הבלתי סבירים, אלא שאז מתבררת הסיבה לבחירתה של ברוז' כיעד הנוכחי של השניים, והעלילה מסתבכת באופן שבו סרטים עם אקדחים נוטים להסתבך.

תיאור העלילה נשמע אמנם כמו קומדיה בה השנינויות והיריות רודפות זו את זו, אך הסרט עצמו איטי ומהורהר, וכך גם גיבוריו. 'ברוז" מתנהל ברחובות אפרוריים ומעורפלים, לצלילי מוסיקה מלנכולית. השנינויות בו נאמרות בטון עייף ועגום, או מוטחות צפודות בנימה נוטפת ארס. 'ברוז' הוא קומדיה – בין השאר – אבל כמעט אף סצינה לא מנסה לגרום לקהל לפרוץ בגעיית צחוק קולקטיבית. בסופו של דבר, 'ברוז" זה סרט פילוסופי ושקט. וגם בבלגיה.

'ברוז" לא מנסה להתיפייף או לטשטש את המציאות: גיבוריו הם רוצחים שכירים, הם מבצעים פשעים לא מוסריים והם לרגע לא מנסים לטעון שמה שהם עושים מוסרי או טוב באיזשהי צורה (הם לא מגבילים את עצמם לקטל אנשים רעים, לדוגמה), או שעומדת מאחוריו מטרה נעלה. קן, ריי והארי כבולים בקודים של הערכים שלהם – והמחויבות לקודי התנהגות מסוימים ולהיבטים המוסריים שמתנגשים עם מעשיהם, מתבררת כטראגית.

למעשה, החובה שהבמאי (מרטין מקדונה, מחזאי שזהו סרטו הראשון) מטיל על הדמויות להתמודד עם המעשים שלהן, היא-היא לעיתים מה שהופך את הסרט למצחיק. באחת הסצינות, למשל, באמצע מרדף, פוצחים שני המשתתפים בדיון מעמיק וקטנוני בשאלה איך אפשר להמשיך את המרדף בתנאים הוגנים, על מנת שרק מי שמגיע לו למות ימות. אבל הדוגמא הבולטת ביותר היא דווקא סופו של הסרט, הדקה האחרונה, שמצליחה להיות במקביל גם מזעזעת, גם מצחיקה, וגם מזעזעת כיוון שהיא מצחיקה למרות שהיא מזעזעת.

את התפקיד הראשי, של ריי, מגלם קולין פארל והוא, למרבה הצער, גם החוליה החלשה בסרט. האם הייתי מצליח לקנות אותו כנעבעך חמוץ פנים ודכאוני אלמלא הכרתי את תדמית הילד הרע והחצוף שליוותה אותו עד היום? לא יודע. מצד שני, ברנדן גליסן (הוא קן) התקבע בתודעתי כמכשף מיליטנטי עם עין אחת – ואילו ב'ברוז" (זה בבלגיה) דמותו הבוגרת והמהורהרת כבשה אותי, אז כנראה שזה בכל זאת לא תירוץ. הפספוס של פארל מתבלט כשרייף פיינס, בתפקיד הבוס הארי, נכנס לתמונה: פיינס הוא באמת יופי של שחקן, והוא מבצע מעולה את הדמות הפחות חשובה ומעניינת בסרט. אפילו הכימיה שלו עם גליסן, בסצינות המשותפות שלהם, יותר מוצלחת מזו של פארל וגליסן. אבל אתם יודעים, שאלה יהיו הצרות שלנו.

חשבתי ש'ברוז" הוא סרט קטן, בלי הרבה התרחשויות, והוא התברר כאחת ההפתעות היותר נעימות שחוויתי לאחרונה. ובכל זאת, בסופו של דבר, הוא סרט קטן. ההומור בו אינו מסחטת צחוק בת שעתיים, המתח בו הוא לא רכבת הרים של תגליות, הצילום האסתטי הוא לא אוסף של מראות עותקי נשימה. זה אופן השילוב בין כל המרכיבים האלה, והאלגנטיות שבה הם מבוצעים, שהופכת את 'ברוז" (זה ברשימת המומלצים שלי) לסרט מוצלח.