כתב הגנה לא נחוץ לאוסקרים

עוד מעט נחזור לעסוק בדעות של כמה אלפי אנשים, בעיקר אמריקאים, על קולנוע. למה בעצם שזה יהיה חשוב?

בקרוב, תתחיל עונת הפרסים. כלומר, טקסי הפרסים עצמם יהיו רק בתחילת נובמבר כזה, אבל עונת הפסטיבלים הקרובה תזניק לא מעט מועמדים, תשחרר באזז לאוויר ותעלה שוב את השאלה שנשאלת תדיר בתגובות: "מה זה בכלל משנה מה האוסקרים האלה חושבים? סתם אקדמיה בעאלק".

עקרונית, אין אדם יותר נכון ממני לשנוא את האוסקרים בכל אש ליבו. זה לא רק שאני לא מסכים עם הבחירות שלהם שנה אחר שנה באופן אישי – אני לא חושב שאמנות צריכה להיות מרודדת לתחרות פופולריות. הרעיון שיש "הבמאי הטוב ביותר", ושהוא רק אחד, ושרק לו צריך להעניק פרס – הוא כזה שנלקח כמעין מובן מאליו כשמדברים על האוסקרים, אבל הוא טמטום אחד גדול מתמשך. מי הבמאי הכי גדול של 1976 – ג'ון אבילדסן של "רוקי" שיצר זיכיון שירתק דורות, שהצליח ליצור סרט שמעורר השראה למרות שהוא לא נגמר בניצחון מוחץ או מרטין סקורסזה שהצליח ליצור מסע אפל לתוך הנשמה המוטרדת של טרוויס ביקל ב"נהג מונית"? רגע, אבל מה עם בריאן דה פלמה שהצליח להפוך את פחדי הנעורים לסרט אימה מקפיא דם בדמות "קארי"? או סידני לומט שהצליח לנצח על קאסט מרשים שבורך בתסריט מבריק ב"רשת שידור"? או ג'ון קרפנטר שלא מוריד את הרגל מהגז ב"תקיפה על מחוז 13"? או אלן ג'יי פקולה שהצליח לקחת אירוע אקטואלי (פחות או יותר) ולהפוך אותו למותחן פרנואידי שהוא יותר מסתם "והנה איך שזה קרה", אלא ממש סרט סוחף? ומה עם אסי דיין והפיקוח שלו על הכאוס ב"גבעת חלפון אינה עונה"? התשובה היחידה הרציונלית היא: למה לעזאזל אני צריך לבחור?

ומה, מישהו הולך לטעון ברצינות שאלפרד היצ'קוק, סטנלי קובריק, דיוויד לינץ', וס אנרדסון, כריסטופר נולאן, סרג'יו ליאונה, רידלי סקוט או אדגר רייט הם לא במאים בעלי השפעה, חשובים, מוערכים ואהובים רק כי הם לא זכו באוסקר על בימוי?

בקיצור, למה בכלל צריך את כל החגיגה הצבועה הזאת (והיא צבועה), עוד לפני שנכנסים למי נבחר ומי לא? למה לא פשוט להעניק פרסים לכל הסרטים, שחקנים, במאים, תסריטאים, צלמים, אנשי סאונד, ועוד שאהבנו באותה השנה בלי להיכנס לשאלה מי יותר ממי? מי צריך את כל קרבות האגו האלו?

ואכן, התשובה לשאלה היא שהאנשים היחידים שצריכים אותם הם אותם שחקנים עצמם, ואותם במאים, ואותם מפיקים – שכולם רוצים את התהילה, ולא באותו מובן א-מורפי של "ואז 50 שנה אחר כך הוא התגלה כפנינה נשכחת וכולם אהבו אותו", אלא במובן המאוד מאוד מוחשי של "ואז כולם נתנו לי פרס ומחאו לי כפיים". אבל למי שאינו שחקן, במאי, מפיק, מעצב תלבושות, או איש אפקטים, נשאר רק לשאול למה כל הטוב הזה נחוץ.

על השאלה הזאת, האוסקרים ענו בשני מובנים: הראשון הוא ההבטחה שהכוכבים הכי גדולים מתייצבים בכל שנה בטקס נוצץ. וזאת, ובכן, הבטחה מאוד מפתה בסך הכול. כולנו אוהבים לראות כוכבים, וכמה שיותר גדולים יותר טוב. אבל ההבטחה השנייה של האוסקר היא זאת שבערב כל כך טעון באגו ואנרגיות, באמת אי אפשר לדעת מה יקרה. וויל סמית' עולה על הבמה ותוקף את כריס רוק זה אומנם אירוע חריג, אבל טקס האוסקר הוא מגנט לאירועים ובלגנים בצורה ששאר הטקסים פשוט לא – מרלון ברנדו שולח שחקנית אינדיאנית שתסרב לפרס בשמו; בחור עירום רץ מאחורי המגישים; נאומים פוליטיים שזוכים לקריאות בוז והידד; וכמובן – אנשים שמתבלבלים בהגשת הקטגוריה שלהם. לא, אני לא מדבר רק על מה שקרה עם "לה לה לנד" ו"אור ירח". בקיצור, שימו מספיק אנשים בחדר שכולם חושבים שהשמש לא זזה בלי אישור מהם, ויש סיכוי סביר מאוד שמשהו מטורף יקרה.

הסכם נוסף שהוא פחות הבטחה ויותר ברית של "סמוך על אח" היה שהאוסקרים יתנו ביטוי לסרטים שלאנשים אכפת מהם. אבל העשור האחרון (ולא רק הוא) הראה שזה הרבה פעמים פשוט לא כך – שהטעמים של ההמון הלכו לכיוון אחד, הטעמים של האוסקר לכיוון אחר וזה לא שאין מפגש ביניהם פעם בכמה זמן ("פרזיטים" נראה לי די קונצנזוס בקרב כולם), אבל תקריא לחובב הקולנוע הממוצע את רשימת המועמדים מ-2011 והרבה מהם יזכו ל"מי?" ו"אה, כן, נראה לי ששמעתי על זה. אולי." זה לא הכרח שככה האוסקר ימשיך, כמובן. האוסקר ידוע כספינה שמשנה את כיוונה לא פעם ולא פעמיים, ובהחלט אפשרי שמתישהו הם ידפקו בראש של המצביעים שלהם ויגידו "חלאס, רק סרטים שמישהו ראה".

בין ההבטחות להסכם, הקהל, גם אם לא בא, מוכן לתת לאוסקר לשמור את המעמד כטקס הפרסים היוקרתי והנוצץ ביותר. גם בשנים שבהם הדוד שלכם מדבר על איך "הטלוויזיה עקפה את הקולנוע" אף אחד לא באמת מתעניין באמי וקטעים מתוכו בקושי רב נהפכים לחומר שממנו מסופרות אגדות. הבחירות באמי הן כל כך שוליות שהן בקושי נזכרות במוחם של אנשים, גם חובבי טלוויזיה קשים. וכטקס הפרסים הנוצץ ביותר, לבחירות שלו לפתע נהיית יותר משמעות מאשר מה שאומרים בגראמי ובאמי. הבחירה בסרט הטוב ביותר, כך אמרו כולם, בטקס כמו האוסקר, היא משמעותית. וטוב, היא לא באמת משמעותית. אם סרט כלשהו מצליח לשמור על כוחו אחרי 20 שנה, או 30, או 10, או חמישים – זה לא כי הוא זכה באוסקר. זה כי הוא פשוט סרט עד כדי כך טוב שאנשים רוצים לראות אותו עשורים אחר כך.

אז למה, בכל זאת, כן האוסקר? למה לחזור אל הטקס הזה שנה אחר שנה?

טוב, ראשית כי בניגוד לתעשיית הטלוויזיה והמוזיקה, טקס האוסקר עדיין מצביע על מגמות חשובות בקולנוע – הוא מצביע על איך אחת מתעשיות הקולנוע הגדולות בעולם רואה את עצמה (או אולי יותר נכון: איך היא רוצה לראות את עצמה), ולאיזה סוג של קולנוע היא דוחפת. זה לא משהו מבוטל: הקולנוע הוא חיה תזזיתית ומשתנה והשאלה איך נזכור תקופה מסוימת לחלוטין משתקפת גם בשאלה "מה התעשייה בוחרת כנצחונות הגדולים שלה". לכן הזכייה של "קודה" משמעותית, למרות שהיא לא. את זה שמבחינת התעשייה הכיוון שאליו הקולנוע צריך ללכת הוא קטן יותר ולא גדול יותר ידענו עוד מהעשור הקודם, אבל "קודה" הוא השלמה של האקדמיה שהסרט הכי טוב שנוצר בשנה יכול להיות סרט שבכלל לא הוקרן בקולנוע לקהל הרחב. זאת קביעה לא בלתי משמעותית, שנותנת תמריצים הן לסרטי סאנדנס ואינדי אחרים לנסות את מזלם, והן לחברות הסטרימינג הגדולות להמשיך לצאת למסע הדייג שלהן.

לכן הזכייה של וויל סמית' וג'סיקה צ'סטיין משמעותית, כי היא אומרת שלמרות הכול, יש עדיין באקדמיה חלק שהטעם שלו בסופו של דבר שמרני: הופעות ביופיקיות על אנשים שנתפסים "נכונים" (אם כי בשני המקרים מדובר באנשים מתוסבכים שעשו לא מעט דברים רעים, אז יש כאן גם מימד של קבלת "אנטי גיבורים" מהמציאות ולא רק גיבורים). לכן הזכייה של "הנהגת של מר יוסוקה" בסרט הזר משמעותית: כי היא מראה שהם כן מוכנים להקשיב למבקרים, מדי פעם, ומוכנים להרחיב את הטעמים שלהם (אבל רק בקטגוריות מסוימות). לכן הזכייה של "בלפסט" בתסריט המקורי משמעותית – כי היא מראה שלאקדמיה האמריקאית יש בעצם כנופייה בריטית חזקה מאוד (דבר שהיה גם נוכח עם זכיית שני סרטים בריטיים בתסריט שנה שעברה). וכל זה אומר שנמשיך לקבל סרטי ביופיק שכאלה, ושתמיד צריך לחשוב על איזה סרט בריטי ייכנס למירוץ, ושהדיאטה הקולנועית של כולם מתחילה להיות יותר בינלאומית.

וכל זה משמעותי, אגב, גם אם בכלל מה שאתם אוהבים לראות הוא שוברי הקופות הגדולים. כי מפה נראה כרגע שהאקדמיה ויתרה סופית על הרעיון שהרחבת המועמדים ב-2009 נועדה להכניס סרטים מהטעם הרחב (כמו שהיה ב-2009 ו-2010) והכוונה היא להכניס עוד סרטים שהמבקרים והחברים שלהם אוהבים – וזה בעצם נותן לבלוקבאסטרים רשות לפנות למחנה הנמוך ביותר בלי אפילו לנסות למצוא חן עבור טקסי הפרסים. בעבר, כשהיה להם סיכוי לזכות במשהו (או לפחות להיות מועמד), הרבה סרטי בלוקבאסטר כן עשו מאמצים כלשהו לתקשר לא רק עבור הקהל הצעיר והרווחי אלא גם עבור קהל מבוגר יותר. עכשיו, כשהסיכויים האלה נראים אפסיים – אף אחד לא שוקל לשייף פעמיים את התסריט כי למי אכפת.

כל זה מסביר רק למה האוסקרים כן חשובים, למרות הכול. ואני חושב שכל המתלוננים עליהם יודעים את זה: שלא לחלוטין מדובר בצ'ק בלי כיסוי, אלא גם במשהו שכן רלוונטי לכל מי שהדיאטה הקולנועית שלו מורכבת לפחות מקמצוץ קולנוע אמריקאי. אבל אולי הדבר הכי חשוב עבורי – ולמה אני חוזר לטקס הזה שנה אחר שנה בחדווה גדולה בעודי יודע שהסרטים האהובים עליי ככל הנראה אפילו לא יהיו מועמדים – זה שהאוסקר גורם לאנשים לדבר על קולנוע. שפעם בשנה, כולם שואלים, מדברים, ומתעניינים בתוצרים הכי טובים של השנה (או, אם נודה על האמת: בעיקר של שלושת החודשים אוקטובר עד דצמבר, כי זה מתי שסרטי אוסקר יוצאים). והדיון הזה גם מאפשר לנו, חובבי הקולנוע כל השנה, להתנהג כאחרון החוליגנים ולשמוח על כל גול (כלומר, זכייה בפרס מקדים) של הופעה שאהבת או של סרט שחיבבת, ולקלל את השופט שנתן פנדל לסרט המטומטם והביזיוני ההוא, עד לגמר הגדול.

בסופו של דבר, אפשר וכדאי לדון באיך האוסקרים משפיעים על התעשייה, ולמה הם לא צריכים – אבל האוסקרים זה פשוט כיף. וכיף זה כיף.