בעמק האלה

במקור: In the Valley of Elah
במאי: פול האגיס
תסריט: פול האגיס, מארק בול
שחקנים: טומי לי ג'ונס, שרליז ת'רון, סוזן סרנדון, ג'יימס פרנקו, ג'וש ברולין

אנשים נהרגים במלחמה, זה ידוע. מבין אלה שחוזרים, אחוז לא מבוטל חוזר עם תסמונת פוסט-טראומטית (המכונה בטעות 'הלם קרב'); מקובל לומר ששיעור בעלי הטראומה נע בין עשרה לעשרים אחוזים. בעיראק, לפי מחקר אחד, היה השיעור כתריסר אחוזים, ומחקר אחר מצא שאחוז החיילות הסובלות מהתסמונת גבוה בערך כפליים מאחוז החיילים.
נתון נוסף שאנו לא נוטים להרהר בו הוא שכמעט בכל צד של כמעט כל מלחמה היו מקרים של רצח אזרחים ושבויי מלחמה. גם בעיראק.

מה שלא היה במלחמות אחרות, זה מצלמה של טלפון סלולארי.

וכאן הסיפור מתחיל – בתמונה שצולמה בטלפון סלולרי, ששלח מייק, חייל שזה עתה חזר מעיראק, לאביו, סרג'נט (בדימוס) האנק דירפילד (טומי לי ג'ונס). ואז מייק נעלם. זה לא כל כך מדאיג את הצבא, מפני שחיילים שחוזרים מעיראק אמורים לרצות להיעלם קצת, ואז לחזור אחרי הרבה סמים, סקס ומוזיקה בינונית. אין לך מה לדאוג, מבטיחים לאב, בטח גם הבן שלך יחזור תוך שבוע-שבועיים. אבל את דירפילד זה מדאיג מאוד, כי הוא מכיר את הבן שלו. או לפחות ככה הוא חושב. משהו רע כנראה קרה, והוא יוצא לבסיס של בנו כדי לחפש אותו.

בניסיון לאתר את בנו, דירפילד פוגש אנשים רבים בעיירה הסמוכה לבסיס הצבא, ודרכם לומד לאט לאט – לפעמים לאט מדי, לטעמי – על תחנותיו האחרונות של בנו לפני שנעלם. הוא עובר בין מועדוני לילה, חנויות, ידידים ותיקים מימי וייטנאם, עקרות בית נואשות במיוחד ותחנת המשטרה המקומית, בה הוא חוזר ומבקר. שם הוא מפתח קשר מיוחד (לא רומנטי, למקרה שתהיתם) עם אמילי (שרליז ת'רון), חוקרת משטרה מצפונית ואם חד-הורית, שמתמקדת בחקירה במקביל למאבק בעמיתיה השוביניסטיים. כצפוי מסרט פוליטי, מה שדירפילד מגלה נוגע לא רק לבן שלו, אלא גם לעצמו ולדור שלם של חיילים אמריקאיים שנשלחים לעיראק.

כאן, כמובן, הסרט עלול ליפול להרבה מלכודות. העיקרית בהן היא הנטיה לזכור יותר מדי שיש לסרט מסר, ולשכוח שאמורה להיות לו עלילה. יותר מסרט אחד שרצה להעביר מסר השתמש בפטיש ומגל במשקל חמישה קילו, ולא טרח לסתום את החורים בעלילה. למרבה המזל פול האגיס, שכתב וביים את הסרט (כמו גם את 'התרסקות'), בדרך כלל לא נופל למלכודת הזו. רוב הזמן הסרט נשמר מאוד מלהפוך לברושור אידיאולוגי, ומתמקד באבא שמחפש את בנו ומגלה לאט לאט בן שונה מאוד ממה שהכיר וידע, וגם אמריקה שונה ממה שחשב והמון קשיים בדרך לבירור האמת. עם זאת, יש מספר קטעים בעייתיים: דמויות שנדמה שכל מטרתן להעביר מסר אידיאולוגי, וגם העובדה הלא מאד משכנעת שבין החיילים שדירפילד נתקל בהם אין ולו אחד שיצא מעיראק בלי 'שריטה' נפשית. אחרי הכל, אפילו ממלחמת העולם השניה יצאו כמה חיילים בריאים בנפשם, וחלקם לא השתמשו בסמים מעולם.

טומי לי ג'ונס ראוי למחמאות על היכולת שלו לגלם אדם שעולמו חרב עליו, והוא בעיקר רוצה לדעת למה. הוא משחק בצורה מאופקת ומשכנעת מאוד, בלי הרבה דרמה וכמעט בלי התפרצויות – רק ההרגשה שמשהו עומד להתפוצץ אצלו בפנים כל רגע. בתוך מסע הגילויים שלו אפשר לראות את השינוי שעובר עולם הערכים והאמונות שלו עצמו: ככל שהוא נחשף לצדדים מפתיעים בחיי בנו, משהו מתערער אצלו. וככל שג'ונס מאופק, אפשר לראות את הערעור, הקשיים והלבטים בצורה חיה מאוד. זה לא שהשחקנים האחרים משחקים רע; אבל כולם, כולל שרליז ת'רון, וכולל סוזן סרנדון שנזנחת בתפקיד קטן למדי כאשתו של דירפילד, נשארים לגמרי בצילו של ג'ונס.

המניע של הסרט הוא תעלומה בלשית: מה קרה, למה ואיך קרה למייק דירפילד. המשחק של ג'ונס, טוב ככל שיהיה, לא היה יכול להפוך את הסרט למוצלח לו התסריט לא היה טוב או שהתעלומה לא היתה מעניינת. האגיס משאיר מספיק מסתורין בכל רגע נתון, וחושף רק את מה שצריך כדי לקדם את הסרט הלאה. פה דווקא משהו הפריע לי: דירפילד, חוקר משטרה צבאית בעברו, מתגלה כחוקר הפלילי הטוב ביותר עלי אדמות, ומקדים כמעט תמיד את אנשי המשטרה בצעד או שניים. אני לתומי חשבתי שרק בסרטי אקשן יש לגיטימציה לכל אנשי המשטרה חוץ מהגיבור (וסייד קיק אחד) להיות מטומטמים.

גם אם קל לנחש את דעתו של הבמאי על המלחמה בעיראק, 'בעמק האלה' איננו סרט על "תראו מה אנחנו האמריקאים עושים בעיראק", ואפילו לא על "תראו מה המלחמה עושה לאנשים". בשלב די מוקדם בסרט דירפילד אומר לחוקרת סאנדרס, "הבן שלי עבר חצי עולם למען מולדתו, מגיע לו יחס יותר טוב מזה", ואני חושב שזה בעצם המסר של הסרט, מסר אמריקאי לקהל אמריקאי: החיילים יצאו למשימה שחשבו שהיא למען מולדתם, והמולדת מתעלמת ממצוקתם כשהם חוזרים, ומגיע להם יותר.

גם לסרט מגיע יותר, לדעתי: הוא לא הטפה פוליטית פשטנית וגם לא סרט מלחמה, אלא דרמה אישית מוצלחת מאוד עם רקע פוליטי. בין אם מסכימים עם האידיאולוגיה של הסרט או לא, מגיע לו יותר מאשר לשפוט אותו רק לפיה; לפני הכל, הוא סרט דרמטי טוב מאוד.