ביקורת: ימים נוראים

'ימים נוראים' הוא ביוגרפיה 'חשובה' תקופתית על תקופה רגישה פוליטית  שמציג קבוצה מסקרנת וסמי-אקוזטית. בקיצור, הוא עושה הכל לפי הנוסחה. האמריקאית.
שם רשמי
ימים נוראים
שם לועזי
Incitement

בקרוב תוכרע השאלה הבוערת שמעסיקה את תעשיית הקולנוע המקומית מדי סתיו – איזה סרט הישראלים חושבים שהכי ימצא חן בעיני אמריקאים? טקס קדם האוסקר הישראלי תכף פה ואחד המועמדים המובילים הוא "ימים נוראים" של ירון זילברמן, מעין חלום רטוב של מצביעי אופיר: הוא עוסק בנושא חשוב שגם לא-ישראלים מכירים; הוא תקופתי; הוא מציג קבוצה מסקרנת וסמי-אקזוטית מבפנים; והוא מספר את הסיפור בצורה המתבקשת ביותר, שמתחילה בהתחלה ונגמרת ביריית אקדח.

תוך כדי הצפייה חשבתי שהדבר הכי יצירתי בסרט הוא השם שלו. חוץ מזה, הכל מאוד לפי הנוסחה. האמריקאית. טכנית, העשייה בסרט פשוטה מאוד, וכנראה שהוא יכול להרשות את זה לעצמו. תקופת הזמן ההיסטורית שהוא משחזר היא מהטעונות רגשית בתולדות המדינה, ולכל צופה (ישראלי, לפחות) יש שק של סנטימנטים שמגיע איתו לאולם ושם את האספקטים הטכניים בחשיבות נמוכה יותר. השחזור התקופתי מתבסס בעיקר על חולצות פלנל ופוסטרים מפחידים נגד רבין, עם גיבוי של צילומי ארכיון של ראיונות, נאומים וקטעי חדשות מהתקופה. הכל מרגיש קצת כמו "דוקו דרמה" מהסוג הטלוויזיוני, גם אם השחקנים עצמם טובים מאוד.

ועדיין, יש כאן משהו שהשאיר את הסרט במחשבות שלי שעות רבות אל תוך ליל הבחירות לכנסת, וזה הצורה שבה "ימים נוראים" כותב ומביים את יגאל עמיר (יהודה נהרי). ברגעים מסוימים הסרט מצליח כמעט לשכנע בצדקת דרכו, כלומר, מרכיב את עולם המושגים המסוים מאוד שבתוכו הרוצח חי. בגבולות הזרים האלה, הרצח הוא לא רק הדבר הנכון אלא מעשה גבורה אמיתי. יש לו אמא ליידי מקבתית משהו (ענת רבינצקי המצוינת) שמזכירה לו בכל הזדמנות שהוא נועד לגדולות ושגורלו נקבע בידי שמיים. יש לו רבנים ומורי דרך שמגבים, גם אם באופן מרומז, את הקריאה המאוד מסוימת שלו את דיני ההלכה. כל זה לא חדש, אבל הסרט מזכיר ומתעקש וחוזר ואומר – כל זה לא עבד על עמיר בגלל שהיה קל להשפעה והנעה, להפך.

עמיר כפי שהוא מוצג בסרט היה יכול להיות פוליטיקאי מוביל או דמות חברתית משפיעה. הוא מנהיג טבעי ויודע לפרק רעיון גדול לצעדים פרקטיים. הוא עקשן ושאפתן, שתי תכונות שעובדות נהדר ביחד, פשוט כאן השאיפה היא להרוג אנשים. זה לא סיפור על "אדם רגיל שהתדרדר מוסרית" – הוא היה מדורדר מההתחלה, עוד הרבה לפני שהסרט התחיל. מה שמשתנה לאורך הסיפור הוא הגדרת התפקיד המדויקת שהוא מייעד לעצמו. משפחת עמיר מתרחקת מהדימוי הגלותי ותופסת מעצמה "ישראל היפה", וגם עמיר לא חושב שהרקע הצנוע שלו, צבע העור או המבטא אמורים לעצור אותו. שום דבר לא הוכיח לו אחרת עד עכשיו.

השינוי הגדול מתרחש כשיגאל מתאהב בנאווה (דניאלה קרטס), מתנחלת אשכנזייה, המקבילה בציונות הדתית לצפונבונית מבית טוב. עקרונית, גם הפעם הוא משיג את המטרה, היא הרי נענית לחיזוריו, אבל כשהמשפחות נכנסות לתמונה דברים מסתבכים. עמיר המאוהב מסביר לנאווה שהרגש והשכל צריכים לעבוד יחד, אבל כשהרגש גורם לו להיפגע הוא משנה תפיסה ומצהיר מפורשות שהשכל תמיד חייב לנצח. הוא נכנס לסחרור נפשי מוזר ומשתכנע שיש רק דרך אחת לממש את כל הפוטנציאל הזה ולהתקבל על ידי החברה הסובבת אותו. הדמות היחידה שיכולה להוציא אותו מכל זה הוא אבא שלו (אמיתי יעיש בן אוזיליו), מצפון מהלך שמביא את הפרספקטיבה ההומנית וגם מזכיר לבנו שבתחושת השליחות הזאת יש משהו מאוד נרקיסיסטי. אך הילד בשלו – אם כולם קופצים מהגג, אז הוא יקפוץ הכי טוב מכולם. החלום האמריקאי ושברו.

אפשר לטעון שזה נועז להפנות אצבע מאשימה כל כך ברורה למחנה מסוים ולמנהיגים מסוימים (נחשו מי), אבל זה הרי דיון שהקבוצות השונות בחברה הישראלית מנהלות כבר שנים. אם כבר יש כאן משהו אמיץ באמת זו ההחלטה להפוך את יגאל עמיר מעשב שוטה אנטי סוציאלי למעין ווינר. לא אדם שברגע של טירוף לקח אקדח וירה אלא יזם שהולך עד הסוף כדי להשיג ולהצליח, בהתאם למה שתנאי השוק דורשים. במקרה זה הם דרשו רוצח של ראש ממשלה.