משפחת סופר-על

שם רשמי
משפחת סופר-על
שם לועזי
The Incredibles
סרט מס' 1 בסדרת משפחת סופר-על

במקור: The Incredibles
תסריט ובימוי: בראד בירד
שחקנים: קרייג טי. נלסון, הולי האנטר, סמואל ל. ג'קסון, בראד בירד, ג'ייסון לי

לכתוב ב'עין הדג' בקורת על סרט כמו 'משפחת סופר-על' זה בזבוז משווע של דף אינטרנט כחול. אתרים אלטרנטיביים וחתרנים נועדו כדי להצביע על האמת הערומה והמשעממת של סרט שהמבקרים הפופולריים משבחים; או להתייחס לסרט שנקטל באופן גורף, ולכתוב שהוא בעצם לא כל כך נורא, אפילו מצוין ביחס לז'אנר. אבל לכתוב ביקורת לסרט שאהוד על ידי המבקרים, כמו גם על ידי העם, ושגם ראוי לכל האהדה הזו? מי בכלל רוצה ביקורת כזו? באמת צריך עוד מישהו, בנוסף לעשרות שכבר קראתם, שיאמר שהסרט הזה הוא גאונות צרופה? אז הנה, אני אומר: הסרט הזה הוא גאונות צרופה. מרוצים?

כידוע, 'משפחת סופר-על' הוא הסרט השישי של אולפני פיקסאר, והראשון שעוסק כולו בדמויות אנושיות. הם אמנם לא ממש נראים כמו בני אדם, אבל מכל יצירי המחשב האנושיים שיצא לי לראות, הם היחידים שממש מתנהגים ומגיבים כמוהם. האנשים האלה גם לא גרים במצולות הים או בעולם המפלצות, אלא בעולם שלנו – זה שיש בו יחסים בין שחורים ללבנים, הרכבים משפחתיים כאלה ואחרים, היררכיה, חוקים עליהם אסור לעבור בלי עורך דין, תוכניות טלוויזיה, טוסטרים ועשרות דברים נוספים שמרכיבים עולם, שאני מסוגל להאמין שבני אדם לא רק נמצאים בו, אלא גם חיים בו את חייהם.

מיסטר אינקרדיבל (קרייג נלסון המשובח) חזק בצורה בלתי מתקבלת על הדעת, והוא בעל חוש צדק מפותח, טייטס כחלחל ושם מפוקפק. בקיצור, הוא מה שבלשון פשוטי העם נקרא "גיבור על". פעם, כשהגיבורים היו גיבורים אמיתייים, הוא העביר את ימיו לצד ארוסתו הגמישה אלסטיגירל בלוחמה בפשע ובכוחות הרשע, והחיים היו טובים. למרבה הצער, עם הזמן הלוחמה בכוחות האופל הפכה לעסק יקר יותר ויותר, ותביעות מבעליהם של גורדי שחקים שנהרסו במהלך ניסיונות לחיסול סופר-רשעים, לא הפסיקו לזרום. התסבוכת המשפטית עשתה את מה ששום סופר-רשע לא הצליח לעשות: גיבורי העל כולם נאלצו לעזוב את תפקיד מגיני האנושות, ולהתמסר לזהות היום-יומית שלהם. מר וגב' אינקרדיבל עברו לבית שקט בפרברים, הולידו שני בנים ובת, וניסו לחיות חיים נורמליים. מיסטר אינקרדיבל עובד עכשיו כסוכן ביטוח בקובייה משרדית, ועונה לשם הסתמי ביותר בהיסטוריה של הקיום האנושי – בוב. הוא מבלה את זמנו עם חברו הטוב מהעבודה לשעבר, לושיוס (סמואל ל. ג'קסון המשובח), בהעלאת זיכרונות מימי התהילה כאיש פלאי.

בניגוד למגמה הבולטת כיום בתחום סרטי הסופר-הירוס, 'משפחת סופר-על' לא טוען שזהות הגיבור מפריעה לחיים הנורמליים, אלא שהחיים הנורמלים מפריעים לזהות הגיבור. לא רק לאדון אינקרדיבל, שמתעב את חייו כבוב, אלא גם לבנו הצעיר דאשיאל, המכונה "דאש", שיודע לרוץ במהירות שבה ג'וד לאו מוציא סרטים, אבל לא יכול להשתתף בתחרויות הספורט בבית הספר היסודי מחשש לחשיפת כוחו המופלא. ויולט, הבת, דווקא מנצלת את הכח המיוחד שלה – היכולת להפוך לבלתי נראית – כדי לחמוק מתשומת לב. מול כל אלה עומדת אלסטי-גירל (הולי האנטר המזוויעה. סתאאאם! רק בדקתי אם אתם מקשיבים), שהתבגרה, התפכחה והשלימה עם היותה עקרת הבית הסתמית הלן, זו שמנסה לשמור על המשפחה נורמלית ככל האפשר. עדנה מוד, ידידת המשפחה (בראד בירד, במאי הסרט, ה – שירו איתי – משובח), היא אמנם לא גיבורת-על, אבל היא כמהה לזמנים בהם נהגה לעצב להם חליפות.

אבל אז, כפיצוץ גרעיני ביום בהיר, בוב מקבל מכתב מטעם פלוני אלמוני, הקורא לו לחזור למשימת הצלה סודית אחרונה. בוב לא עומד בפיתוי, ויוצא למשימה מבלי לספר לאשתו, שפשוט שמחה שהוא שוב קורן מאושר כמו בימים הטובים ההם. אלא שההרפתקה הסודית של מר אינקרדיבל מסתבכת, והוא עומד בפני סכנת חיים. המשפחה כולה נאלצת ללבוש שוב את חליפות העל ולצאת להציל אותו.

בשלב זה, אלה שנעמדו בתור ברגע שבו שמעו שיש סרט חדש של פיקסאר, עשויים להיות מופתעים. בחצי השני שלו, 'משפחת סופר-על' הופך לסרט אקשן. ואני לא מדבר כאן על אקשן-צעצוע של סרטים מצוירים, אלא על סצינות פעולה טהורות, שנועדו פשוט להיות מותחות ומגניבות – ומצליחות בכך הרבה מעבר לכל הציפיות. מספר סצינות ממש גרמו לי לפעור פה בניסיון למלמל "מ-ג-נ-י-ב-!".

הקרב של מר אינקרדיבל עם רובוט פסיכופת – כמו דוקטור אוקטופוס, בערך, רק יותר גדול ובלי הדוקטור באמצע – שם בכיס את הדוקטור המקורי. והסצינה שבה הנערה האלסטית נלחמת בשלוש קבוצות רעים בשלושה חדרים במקביל, מתעלה לבדה, לטעמי, על כל הספיידרמנים וההלבויים שיצא לנו לחוות השנה ביחד. גם דאש, ילד הפלא, נותן קטע בריחה נהדר בשיתופם של אחותו הגדולה, רחפות רובוטיות ויער גשם. לכל הסצינות הללו יש משהו משותף – המשתתפים הם אולי גיבורי-על, אבל הם לא בלתי מנוצחים ולא כל יכולים. זה לא מסתכם בזה שהסרט יותר מודע לעצמו וכדומה, אלא פשוט הופך את הסצינות הללו ליותר מרשימות. נקודה.

זוויות ה"צילום" המעניינות, הכוריאוגרפיה המופלאה, התחושה שהכל זורם והעובדה שהאקשן נראה ממש במקום ולא כאילו הונח שם סתם כדי להרשים את הקהל – אלה גם תורמים במשהו. את האנימציה לא נראה לי שצריך להזכיר – המים, האש, הצמחים, המכוניות, האדמה, הקרח וכל השאר פשוט נראים טוב.

ההפתעה הגדולה האחרת שצפויה למעריצי פיקסאר היא שחצי שעה אל תוך הסרט, הם עדיין לא יתגלגלו על הרצפה מצחוק. הסרט הוא פשוט לא קומדיה, לא לגמרי, בכל אופן. אבל הוא מכיל המון מודעות עצמית. קלישאה שנחבטת על האח במערכה הראשונה, מופיעה במערכה השלישית, ומונולוג חוצב להבות נגמר לרוב בשורת מחץ בלתי צפויה.

למרות זאת, התסריט לא מצליח להמנע לגמרי מהקלישאות שמגיעות בילט-אין עם קטעי האקשן. חלקן מטופלות באופן מבריק מבלי להפוך לפארודיות על עצמן, אבל חלקן נותרות צפויות מאלפי קילומטרים, או בערך מהקטע שבו אלסטי-גירל אומרת "לג'ק-ג'ק אין שום כוחות מיוחדים".

החלק האלוהי (איך לעזאזל המבקרים האלה מוצאים כל כך הרבה מילים נרדפות ל"טוב"?!) של התסריט הוא ללא ספק הדמויות. ולא, אני לא מדבר על עדנה מוד, שהיא בהחלט דארלינג לגמרי, אבל כל מה שנדרש ממנה זה להיות דארלינג לגמרי. אלסטי-גירל ומיסטר איקרדיבל, למשל, מצליחים להעביר רגשות דרמטיים יותר טוב מכל לובש טייטס מיוסר אחר. את דאש צריך לשכפל ולשים בכל סרט שבו קיים ילד בוגר לגילו. עם זאת, ויולט, הבת המתבגרת, הביאה אותי לרמות שנאה חדשות ומפתיעות בעוצמתן. כאילו שלא ראינו מספיק מתבגרים פסימיסטים ואאוטסיידרים בעולמנו הקולנועי. אני שונא מתבגרים פסימיסטים, וגם את העולם.

הדבר היחיד שיכול באמת לפגום בהנאה מסרט מופלא כמו 'משפחת סופר-על', הוא ציפיות בלתי אפשריות. יכול להיות שהייתי צריך לומר את זה קצת יותר מוקדם, לפני ששפכתי על הסרט מחמאות על גבי מחמאות. טעות שלי. אז רק כדי שלא תאשימו אותי שהרסתי לכם, קראו שוב את הקטע על ויולט. עכשיו עוד פעם. יופי, עכשיו לכו לסרט.

* תודה ל-BS על שסייע (ועל צינון קולה וסילוק נציגי מכירות טורדניים).