אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח

במקור: Indiana Jones and the Kingdom of the Crystal Skull
במאי: סטיבן ספילברג
תסריט: דייויד קפ, ג'ורג' לוקאס, ג'ף נתנזון
שחקנים: האריסון פורד, שיה לה באף, קייט בלאנשט, קארן אלן, ריי ווינסטון, ג'ון הרט

כך תזהה שזה לא היום שלך: 1. הסובבים אותך מתייחסים בזלזול לכובע הנצחי שלך; 2. סוכנת רוסיה אמביציוזית מנסה להוציא ממך מידע; 3. יש לך 10 שניות לאלתר מחסה לפני שלא יישאר ממך אפילו כד אפר; 4. אתה מפוטר.

הנרי "אינדיאנה" ג'ונס ג'וניור (האריסון פורד המקשיש) עוד לא מספיק לעכל את כל אלה, וכבר מופיע מולו קזבלן צעיר בשם מאט וויליאמס (שיה לה באף) שמספר לו על חבר ילדות, פרופסור אוקסלי, שיצא לחפש עיר זהב נסתרת ועתה אבדו עקבותיו. בדרך לא דרך הגיע לידיו של וויליאמס מכתב מאותו אוקסלי, אלא שהוא לא מבין מה כתוב בו ואולי מיסטר ג'ונס יוכל לעזור?

אינדיאנה לא מאד מאושר מגישתו החצופה של הצעיר, שעיסוקו העיקרי הוא משיחת שיערו בברילנטין וסירוק בלוריתו ללא הרף. אבל משיכתו של אינדי לכתבי חידה ולשפות שאיש לא השתמש בהן מזה 3,000 שנה מכריעה אותו, והוא אוסף את הינוקא וטס עימו לפרו, בחיפוש אחר הרמזים הבאים. כיוון שמדובר באינדי, אף אחד לא מופתע כשבדרך הוא נתקל בכמה פראים שמנסים להרוג אותו, וגם בחבורת הקומוניסטים, שזוכרים אותו לטובה, בדרכם שלהם. נראה שכל אלה לא מפריעים לו כמו העניין עם השחצן הקטן הזה, שלא כל כך רגיל לעקרבים ולחיצים מורעלים, והמקסימום שאפשר לקוות לו ממנו זה שיסתרק בפינה ולא יפריע.

סרטי המשך אמורים לשמור על הרוח והאופי של המקור. כשהסרט נעשה באיחור של 20 שנה זו בעיה, כיוון שההרגלים והציפיות שלנו כצופים השתנו בינתיים. 'אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח' הוא כזה, לטוב ולרע. מצד אחד, הסרט שומר על אותה רוח כיפית ששרתה על הסרטים המקוריים – "מפגר, אבל אופטימי". יש משהו מאד תמים בסרט "אולד פאשן" כזה, שמעדיף את השוט והאגרוף על פני גאדג'טים מגניבים ופירוטכניקה של פיצוצים, ואת הצילום הדהוי על פני צבעוניות רוויה ומלוטשת. מנגד, יש משהו מאד מתאמץ ומעייף בהתעקשות שלו להצמד לתהילת העבר ולא לחדש שום דבר. הרעיון הבסיסי של עלילת הסרט זהה לסרטים הקודמים: "לך לפה, מצא חפץ מיסטי רב עוצמה לפני שהרעים יגיעו אליו, ובתמורה תזכה לכוח שלא יכולת לדמיין כמותו". נאמן לעברו, בהמשך הסרט אתם יכולים לצפות לתרבות עתיקה, מלכודות עתיקות לא פחות, ואינדיאנה ג'ונס אחד שכולם – טובים כרעים – רוצים לנצל את הידע הבלתי נדלה שלו.

הסרט מתרחש ב-1957, תקופה שבה רוסיה הסובייטית מילאה את תפקיד "הרעים" בעיני אמריקה. כפי שקורה לא מעט, מי שאמורה להיות הדמות הרעה בסרט היא דווקא המגניבה ביותר – אבל זו לא ממש תחרות כשקוראים לך קייט בלאנשט המלכה. בלאנשט מגלמת את אירינה ספאלקו, שזכתה פעמיים באות מסדר לנין וממונה על החיפוש אחר נשק בתחום הפארא-נורמלי. עיקר עבודתה מתמצית בלהיראות החלטית וחסרת רחמים, ולמשך שתי סצינות קצרצרות היא אף מקבלת הזדמנות להפגין את יכולותיה בתחום העל-חושי – כלומר, היא מסתכלת על אינדי במבט החלטי וחודר. ואת זה אין מי שעושה טוב יותר מקייט בלאנשט. ברור לי שלא פעם הופסקו הצילומים לאחר שאנשי הפקה עלו אליה לרגל והתחננו: "בלאנשי, תעשי לי ילד".

האריסון פורד אולי הזדקן, וממלמל פעם או פעמיים כמה שהכל היה קל יותר כשהוא היה צעיר, אבל האמת היא שהזקנה שלו לא מורגשת במיוחד במהלך הסרט. הוא עדיין נתלה מכל דבר שאפשר להיתלות עליו, קופץ מכל מקום שאפשר לקפוץ ממנו, נופל מכל דבר שאפשר ליפול ממנו ומצליף בשוט (אם כי בתנועות רכות מדי) כשיש לו הזדמנות. אולי כדי להוכיח שהוא לא באמת זקן, סצינות הקרב שהוא משתתף בהן ארוכות מאד – אלא שלצערי הן לא הצטיינו בהרבה עניין. כזה הוא, לדוגמה, קרב אגרופים בו אינדיאנה מתגושש מול אחד הרוסים שאינו קייט בלאנשט, מחטיף מכה פה, חוטף אגרוף שם, עוד מכה, עוד אגרוף, עוד מכה, עוד אגרוף, ודז'ששש, דז'ששש, דז'ששש. חבל, כי לא רק שבזמן הזה אפשר היה לעשות משהו מועיל יותר, בסופו של דבר קיבלתי תחושה שהסרט ארוך מכפי שהוא. בניגוד מוחלט לכך עמדו סצינות ה"כולם נגד כולם", שהיו נהדרות – כמו מרדף ג'יפים ארוך בג'ונגל, שהופך למשחק כדורגל על גלגלים: אינדי הופך מרודף לנרדף, גולגולת הבדולח מחליפה ידיים ומבקיעה שערים, וערבוביה של כלי נשק חמים וקרים יוצרת אקשן סוחף, מסעיר ומגוון.

אז איך 'גולגולת הבדולח'? היא בעיקר נראית כמו גוש פלקסיגלס שקוף שמשהו התפקשש בתהליך היציקה שלו לתבנית. הסרט לא נראה טוב יותר – הוא מתחיל באופן מבטיח, אבל משהו התפרק בדרך, וזה לא היה גופו של האריסון פורד קשישא. זה לא שהוא רע – הוא בסדר, אבל בסדר מהסוג הבינוני. אחרי 19 שנה של המתנה, קשה שלא להגיב ב"אה, זה הכל?". בפרק הזמן המועט שחלף מאז שראיתי את הסרט, הספקתי לשכוח את רובו, עד שכל מה שנשאר לי מאינדיאנה של היום הן שברי סצינות בודדות, וזיכרון עמום של אינדיאנה של פעם.