ביקורת פסקול: אינדיאנה ג'ונס 4

ג'ון וויליאמס הוא המלחין האהוב עלי. זו לא חוכמה גדולה, כמובן – ג'ון וויליאמס הוא סוג של ברירת מחדל בכל מה שנוגע לחיבה למלחיני פסי-קול לסרטים, בעיקר אם אתה חנון. כנראה זה בזכות העובדה שהוא הלחין כל כך הרבה קלאסיקות בז'אנר ('מלחמת הכוכבים', 'סופרמן', 'אי.טי.' ועוד הרבה אחרים), שאנשים התרגלו לראות סרטי מד"ב ופנטזיה עם המוזיקה שלו (או לפחות של מלחינים שהושפעו ממנו) ברקע. פסי הקול שהוא מוציא תחת שרביט המנצחים שלו הם תמיד יצירות רחבות ועמוקות, מלאות בנעימות ומוטיבים חוזרים, שהופכים כל אלבום שלו ליצירה סימפונית.
כל זה היה נכון בערך עד תחילת שנות ה-90.

כי מאז 'פארק היורה' נראה שחתול שחור עבר בין וויליאמס למוזה שלו, ודרכיהן נפרדו. היא קפצה לביקור קצר ב-2001, כדי שיוכל להלחין את 'הארי פוטר ואבן החכמים', אבל היחסים ביניהם כבר לא היו כבעבר, והם נפרדו כידידים. וויליאמס של השנים האחרונות נשמע כמו העתק של הדבר המקורי. פסי הקול שלו עדיין פומפוזיים, ומדי פעם (בעיקר כשהוא עובד עם ספילברג) הוא מנסה לכתוב כמו וויליאמס של פעם, אבל הנשמה שלו כבר לא שם.

עם הגישה הזאת הגעתי להאזנה הראשונה לפס הקול של 'אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח'. עצם העובדה שמדובר בסרט רביעי לסדרת סרטים ותיקה עם פס קול מאוד אהוד ומוכר ברחבי העולם לא היתה לעזר. הפעם האחרונה בה ג'ון וויליאמס התבקש לעושת משהו בסגנון היתה ב-1999. הסרט היה 'מלחמת הכוכבים, פרק I: אימת הפאנטום', והפסקול נרשם בדפי ההיסטוריה בעיקר תחת הכותרת "אכזבה". הוא עדיין היה עדיף בהרבה על הסרט, אגב, אבל לא זו הנקודה.

הדבר הראשון ששמעתי אחרי ששמתי את הדיסק במערכת ולחצתי על Play היא ה-Raider's March, שהיא לא במקרה אחת מהנעימות הכי מוכרות בקולנוע. קשה לטעות כאן. היא מופיעה פה כמעט בגרסה המקורית שלה, והיא פשוט כיף טהור.
אחרי 5 דקות של הכיף הזה, האלבום נכנס לפאזה שקטה עם "קריאתה של הגולגולת", ברצועה אווירתית ברובה, שנעה בין "יש פה גולגולת חייזרית מבדולח, וזה מקריפ לי את הצורה" ל"שיואו, חכו חכו מה הולך לבוא."

שתי נעימות הנושא של הדמויות הראשיות החדשות מדגימות את הדואליות של וויליאמס. מצד אחד, "הרפתקאותיו של מאט" – כנעימת הנושא של מאט וויליאמס (דמותו של שיה לה-באף). אלמנטים מהנעימה של אינדיאנה ג'ונס שזורה ברצועה לכל אורכה, אבל היא יותר קלילה ונערית מזו של ג'ונס. למרות שמאט ככל הנראה יירש את ג'ונס ביום מן הימים, וויליאמס לא כתב עבורו נעימת נושא זכירה, בניגוד מוחלט לקו היצירתי שלו מאז 'מלחמת הכוכבים'. מצד שני, רק הקשיבו לנעימת הנושא של אירינה ספאלקו (קייט בלאנשט). היא אפלה כמו שהנעימה שמלווה את הדמות הרעה הראשית אמורה להיות, אבל יש בה לא מעט עצב. בתחילה היא הזכירה לי קצת את הנעימה של הנסיכה ליאה מ'מלחמת הכוכבים', והנה במחי מספר תווים וויליאמס העניק מימד נוסף לדמותה של אירינה, שכראוי לדמויות שמאכלסות את עולמו של ג'ונס, לא עברה היכרות עם המושג "נפח".

מכאן, הדיסק נכנס לסוג של ישורת. רוב הרצועות נעות בין מוזיקת אקשן כיפית למוזיקת אווירה איטית ושקטה, בהתאם להתרחשויות בסרט. באחת הרצועות ("המסע לאקטור") וויליאמס הכניס מוזיקה מקסיקנית לפס הקול, והיא נותנת תחושה תלושה מהמוזיקה שסביבה. כרגיל אצל וויליאמס, רצועות האקשן הן הטובות באלבום – והפעם מדובר ב"מהומה באקדמיה", "המרדף בג'ונגל" ו"אוצרות חבויים והעיר המוזהבת". אף אחת מהן לא טובה כמו "הקרב על אנדור" מ'שובו של הג'די', או "משחק הקווידיץ"' מ'הארי פוטר ואבן החכמים', אבל הן בכל זאת מהנות לשמיעה.

נעימת הנושא של אינדיאנה נותנת הופעות אורח לא מעט פעמים באלבום, בדיוק כפי שהיא עשתה בסרטים הקודמים. אני מוצא את עצמי אמביוולנטי לגביה, כי אמנם יש תחושה שזו בחירה אמנותית שנעשה ממחסור במוזיקה טובה אחרת, אבל אני כל כך נהנה לשמוע אותה קופצת לבקר במפתיע באמצע רצועה, שלא אכפת לי. היא כמו כוס קולה קרה – לא משנה כמה כבר שתיתי, אני תמיד אשמח לעוד אחת.

סיקוונס הסיום של האלבום מתחיל עם "חורבות המקדש והסוד מתגלה". אפשר לזהות את זה על ידי כך שכלי המיתר מתחילים לפנות את מקומם לכלי נשיפה. הרצועה אוגרת עוד ועוד קצב, עד לסוף הדרמטי, בו מתגלה "הסוד", שמעביר אותנו ישירות ל"עזיבה". בתור הטרק שמסיים את הסרט, (או לפחות את החלק העלילתי שלו), "העזיבה" לא ממש עושה את התפקיד שלו. כן, הוא מספק קליימקס מוזיקלי, כשנראה שכל התזמורת הסימפונית של הוליווד (ובמיוחד אגף כלי הנשיפה שלה) מתגייסת כדי ללוות את הבריחה של אינדי וחבורתו מהסכנה האחרונה, בדרכם לסוף השמח, אבל אין שם מלודיה מספיק מעניינת. שמעתי את הרצועה הזו שלוש פעמים ברצף לפני שתי דקות, וכבר עכשיו אני לא זוכר איך היא נשמעת.

הקרדיטים הם סיפור שונה לגמרי. וויליאמס תמיד ידע לזקק לתוך הרצועה המסכמת את כל הנעימות החשובות שהופיעו בסרט, והוא עושה את זה טוב במיוחד כשהוא מלחין סרט שלג'ורג' לוקאס יש בו תפקיד (אני בטוח שיש מאפיין אחר שמאחד את 'מלחמת הכוכבים' ו'אינדיאנה ג'ונס', אבל לוקאס, למרות האנטגוניזם ששמו מעורר, הוא הבולט ביניהם). העבודה הזאת מחזירה את ההשקעה בה, כי כשרצועת הסיום טובה, היא מסיימת את האלבום בטעם טוב, וההתרשמות שלי ממנו הרבה יותר טובה. גם אם בזמן ההאזנה עצמה הביקורת שלי היתה פחות ממתלהבת. וככה, למרות הרצועות המשעממות באלבום והחוסר בנעימות חדשות וזכירות, הדבר הראשון שחשבתי ברגע שסיימתי להקשיב לאלבום בפעם הראשונה הוא: "חבר'ה, ג'ון וויליאמס חזר!".