ממזרים חסרי כבוד

שם רשמי
ממזרים חסרי כבוד
שם לועזי
Inglourious Basterds

Inglourious Basterds

תסריט ובימוי: קוונטין טרנטינו
שחקנים: כריסטוף וואלץ, מלאני לורן, בראד פיט, איליי רות', דיאן קרוגר

במלחמת העולם השניה קיבל אח של סבא שלי את עיטור "כוכב הכסף" האמריקאי, בזכות רצף שקרים שסיפר. העיטור היה מוצדק לגמרי: הוא הצליח לגרום ליותר משמונים אנשי אס.אס. חמושים עד מעל לאוזניהם להיכנע לו ולשני חיילים אמריקאיים נוספים, כששכנע אותם שהשלושה אינם אלא סיור מקדים לפני מתקפה עצומה אמריקאית מגובה בחיילים סנגליים קוצצי אוזניים ומתעללים בפצועים וגופות.

למרבה הצער, קצת קשה היה לשכפל את ההישג הזה על פני כל אירופה, והיה צורך להמשיך ולהילחם בנאצים עד שמשטרם חוסל בדם ואש ותמרות עשן ב-1945. אבל מה היה קורה אם היתה הזדמנות לשנות קצת את ההיסטוריה הזו, ועוד בידי יהודים?

ב-1944 אוסף סגן אלדו ריין (בראד פיט הלא יהודי בעליל) קבוצה בת שמונה חיילים יהודים. ריין הוא מאמין גדול בתיאוריית האחריות האישית. אם אתה משרת בצבא הנאצי, אתה נאצי. אם אתה נאצי, אפשר ורצוי לקרקף אותך. במבטאו הדרומי המוגזם, מסביר ריין: "לא ירדתי מהרי הסמוקי הארורים, חציתי שמונת-אלפים קילומטרים של מים, נלחמתי דרך חצי סיציליה וקפצתי ממטוס מחורבן כדי ללמד את הנאצים שיעור באנושיות. לנאצי אין אנושיות".

כמהלך מקדים לפלישה, ריין ויהודיו יוצאים לצרפת להרוג נאצים בדרכים ססגוניות: בכדורים, בסכינים, באלות, מה שבא ליד. כדי להפיץ את המוניטין שלהם והאימה, פה ושם הם מותירים גרמני בחיים, לא לפני שהם מטילים בו חותם בל יישכח, מילולית לגמרי. הם נודעים במהירות בתור "המאמזרים" (עם שגיאת כתיב מכוונת), ותהילתם מגיעה עד להיטלר.

אחד מהאנשים שמחפשים בזמנם הפנוי אחרי החיילים היהודים לשמצה הוא קולונל מקס לנדה (כריסטוף וולץ), איש אס.אס. הידוע בתור "צייד היהודים", אדם ששמו הולך לפניו – או ליתר דיוק, שמו כל כך מפחד ממנו, שהוא רץ בכל המהירות לפניו ומחפש מסתור. לנדה, אחת הדמויות הקולנועיות המצמררות שיצא לי לראות בשנים האחרונות (היו סצינות בהן אופן הדיבור שלו לבדו גרם לי להאצת פעימות הלב) – הוא רשע טהור, מזוקק, מתוחכם, שמח ועדין. הוא משכיל, יודע מספר שפות זרות, תרבותי, שקט ורצחני. לכל מילה שלו יש סאבטקסט, בכל טון דיבור שלו יש איום נסתר, ואם הוא שואל מישהו מה שלומו, רק הקול בתוספת המבט עלולים לגרום לאותו אדם להתאבד מרצון. שלוש שנים לפני כן לנדה ניסה לצוד את שושנה דרייפוס (מלני לורן), שנמלטה ורכשה לעצמה זהות חדשה – גברת מיניו, בעלת בית קולנוע לא גדול אך מטופח בפריז הכבושה, שיהפוך במקרה לחלק מרכזי בעלילת הסרט.

'ממזרים חסרי כבוד' הוא שילוב של 'שנים עשר הנועזים', בי-מוביז מלחמתיים ו'הטירה הנאצית': קומדית מתח מלחמתית וגדולה מהחיים על רקע מלחמת העולם השניה. אין כאן שום יומרה לדיוק היסטורי: מהבחינה הזאת, הסרט הוא רצף של שקרים. מי שמחפש דיון מעמיק בשואה, או סאבטקסט פציפיסטי וליברלי, לא ימצא אותו פה. השואה לא מוזכרת ולו במילה אחת (רצח יהודים דווקא כן). טרנטינו בא ליהנות, ומשתמש בכך שנאצים נחשבים לרוע המוחלט בעיקר כדי שיהיה אפשר להרוג אותם על המסך בלי נקיפות מצפון ובסגנון חופשי.

כתוצאה מכך, טרנטינו מרשה לעצמו לעשות סרט שבו הנאצים כמעט לא מפעילים שום אלימות. אחרי שהבנו את זה, טרנטינו משאיר את האלימות והאכזריות ליהודים. לפעמים זה מטריד, כמו במקרה שבו חייל נאצי שהוצא להורג בידי 'הממזרים' התנהג בצורה חיילית ומכובדת להפליא (למעט קללת 'כלבים יהודים' אחת) גם תחת איום במוות אכזרי. אבל רוב הזמן הרגשתי שטרנטינו ויתר על הצגת מעלליהם של הנאצים מתוך גישה של "היי, כולנו יודעים שנאצים זה רע, לא צריך לבזבז זמן על זה כשאפשר להביא עוד דיאלוג שנון". טרנטינו לא בא לשאול "הזהו אדם?" אלא "האם הנאצי הזה באמת יוצא להורג באלת בייסבול בידי יהודי בגובה מטר תשעים?".

הגישה הזו של טרנטינו עלולה להפריע לכמה אנשים, וגם אני התקשיתי בהתחלה לעכל את השוני הבולט הזה מסרטי מלחמה מודרניים (שלא לדבר על האלימות הגרפית, שאני לא כל כך אוהב). אבל אם מתעלמים מהנקודה הזו, הסרט כיפי מאד – ומן הסתם חלק לא קטן הוא בגלל ש… נו, מה לעשות, להרוג נאצים זה כיף. חלק אחר הוא בגלל הדיאלוגים, עניין מסורתי בסרטי טרנטינו. לאמיתו של דבר, יש הרבה יותר דיבורים מאלימות. ואלה, למרבה המזל, מצוינים, שנונים ומותחים. אני לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה ששיחה על חלב הצליחה להכניס אותי למתח, אבל פה זה עובד: טרנטינו שותל איזה רמז, קטן או גדול, שמשהו רע עומד לקרות, ואז הולך להכין קפה ולדבר על דא ועל קולנוע במשך עשר דקות רצופות – שבסופן, בדרך כלל, משהו רע באמת קורה. אין לדעת אם דיאלוגים כמו "מה הרעש הזה?" "זה הרעש של האקדח שלי מכוון לאשכים שלך", או "אתה יודע, לחימה במרתף יוצרת הרבה בעיות טקטיות. הבעיה הראשונה היא, שאתה נלחם במרתף!" יהפכו לקאלט בסגנון 'ספרות זולה', אבל אם כן זה בהחלט יהיה מוצדק. ולבסוף, טרנטינו יודע לספר סיפור, והעלילה מעניינת מספיק ומותחת מספיק כדי שהסרט יעבור במהירות, ומבלי לתת הזדמנות להקדיש תשומת לב לחורים בעלילה.

אבל אל תטעו: בהחלט יש גם סאבטקסט לסרט, והוא לא קשור למלחמה אלא לקולנוע. הוא כל כך בולט, שספק אם אפשר לקרוא לו סאבטקסט. חלק מהגיבורים שחקני קולנוע, אחרים אוהבי קולנוע, אחדים מתחזים לעובדים בתעשיית הקולנוע. וכמובן – הסרט מתרחש סביב הקרנת בכורה של סרט מלחמה, שבצורה חשודה מאוד נראה כמו סרט שטרנטינו היה יוצר לו היו מבקשים ממנו ליצור סרט מלחמה רציני: גופות עפות סביב בזוויות פוטוגניות, אנשים נופחים את נשמתם במהירות רבה יותר מאשר היפנים ב'להרוג את ביל', וכל העניין נראה כל כך פומפוזי ומגוחך עד שרק הד"ר (לתיאטרון) יוזף גבלס עשוי לקחת אותו ברצינות. אם זה לא מספיק, יש בסרט רמזים כחול על שפת הים לסרטי קולנוע אחרים – החל מלא פחות מעשרים קטעים מוזיקליים מסרטים אחרים (לא זיהיתי הכל, אפילו לא חצי. בשביל זה יש IMDb), המשך בסצינה שבמרכזה עומד דיון על קינג קונג, וכלה בחיקויים של סצינות מפורסמות או בעובדה ששם הסרט נגנב מסרט מלחמה ישן (ובלתי קשור).

יש כמובן בעיה זניחה עם הסאבטקסט הזה: לא הבנתי אותו. אין לי מושג מה טרנטינו רצה לומר בזה. הניחושים שלכם טובים כמו שלי. אלדו ריין אומר לגרמני-העומד-למות ש"לראות את דוני מכסח נאצים למוות זה הדבר הכי קרוב לסרט שאנחנו מקבלים". המשמעות ברורה: לראות סרט על יהודים שהורגים נאצים זה כמו… רגע, זה כמו ללכת לסרט?

אבל בסופו של דבר, זה לא באמת משנה. ל'ממזרים חסרי כבוד' לא הולכים בשביל הסאבטקסט. ייתכן שהסרט, על אף המיומנות הרבה שבה נעשה, נעדר נפח ועקביות שהיו הופכים אותו ליצירה שלמה באמת, אבל חבריא, מקרקפים פה נאצים!