ב"אינטרסטלר" ("בין כוכבים" אם מתעקשים) כריסטופר נולאן מנסה לעשות את ה"2001: אודיסיאה בחלל" שלו. סרט חלל שייכנס להיכל התהילה. מדע בידיוני קשה שלא מתעסק בשטויות אלא נצמד אל העובדות המדעיות. סרט לאנשים חושבים, שמצריך את הפעלת השכל, אבל גורם גם ללב לנתר. סרט שממחיש את היראה שביציאה אל היקום. הסרט שיחזיר לאנושות את האמונה בטיסה לחלל.
זה לא עובד.
זה לא אומר שזה סרט רע, או שהוא לא שווה צפיה. שאפתנות לא חסרה לנולאן, וגודל היומרות לבדו הופך את "בין כוכבים" למעניין. אבל השאפתנות היא גם מה שהופך את הסרט למאכזב: ככל שאני מעריך אותו על הכוונות שלו, אני גם מכיר בכך שהוא לא מגשים אף אחת מהן.
העתיד הגיע, והוא מדכא. לאנושות אין זמן להתעסק עם המכונית המעופפת החדשה שלה, לבנות רובוטים שחולמים על כבשים חשמליות או לטוס למאדים, כי היא עסוקה בהישרדות יומיומית אפורה. מגפות השמידו יבולים שלמים והשאירו את תושבי העתיד עם תפריט שמבוסס בעיקר על תירס ואבק. אפילו אפוקליפסה מגניבה לא קרתה – בני האדם רק שוקעים לאט אל תוך אבק הפלנטה הזאת, עד שייבלעו בתוכו לגמרי. קופר (מתיו מקונוהיי) היה פעם טייס ניסוי, הוא היה מהאנשים שהיו אמורים להרחיב את העולם ולהצעיד את כולנו אל עתיד מרתק, אבל מכיוון שאף אחד כבר לא חולם על טיסה, גם הוא, כמו כולם, נאלץ לעשות הסבת מקצוע. עכשיו הוא חקלאי ואבא לשני ילדים. אבל אז, אירוע מסתורי – יהיו שיגדירו אותו אפילו כנס – מוביל את קופר ואת בתו מרפי אל שארית הפלטה של תכנית החלל העולמית: ניסיון למצוא בית חדש למין האנושי, שאליו אפשר יהיה לעבור אחרי שהאוכל ייגמר. למרות הכל, קופר חוזר אל החלל.
זאת, כמובן, רק ההתחלה. הרבה קורה בסרט המאוד ארוך (כמעט שלוש שעות) הזה, שהעלילה שלו משתרעת על פני כמה כוכבי לכת, חור תולעת, חור שחור, מספר לא ברור של שנות אור, ועשרות שנים מהסוג הרגיל. היא כוללת גם את אן האתוויי כאסטרונאוטית, מייקל קיין בתפקיד פרופסור למדעי האקספוזיציה, וגם ג'ון ליתגו וג'סיקה צ'אסטיין וכמה שחקנים שעדיף לא להסגיר את נוכחותם אבל בטח תשמחו לראות. הוא כולל נאומים חוצבי להבות על הסקרנות האנושית, על אהבה, על זמן, על גרביטציה ועל רשע. וכל זה קורה על רקע פסקול בומבסטי להפליא של האנס זימר, שמזכיר לכם פעם בשלוש שניות, במקרה ששכחתם, שאתם צופים בסרט אפי. אפי, אתם שומעים? אפי! זה סרט גדול, מבחינת ההיקף שלו ומבחינת השאיפות שלו.
וזה בהחלט יפה. כסרט הרפתקאות בינכוכבי, "אינטרסטלר" עושה את מה שצריך: לצאת אל היקום הרחב כדי לספר שם סיפורים שאי אפשר לספר על כדור הארץ. הוא מציג מראות שלא יאמנו, ומנצל את חוקי הפיזיקה כדי להציב את הדמויות שלו במצבים מרתקים. הוא מלא בשחקנים מנוסים וטובים, שאמנם לא בדיוק קופצים מהמסך בהופעה חד פעמית, אבל יודעים את העבודה. מותר כבר להכיר בכך שמתיו מקונוהיי הוא שחקן טוב, אם כי מנת יתר מהמבטא והאינטונציה החדגונית שלו – מהם אנחנו מקבלים בסרט הזה הרבה – עלולה לעלות על העצבים, בעיקר בשילוב עם האנס זימר. ויותר מכל, הסרט הזה מאוד יפה. הוא בהחלט יראה לכם דברים שעוד לא ראיתם. המעבר דרך חור התולעת לבדו הוא רגע שצריך לראות על מסך גדול – סצינה שבשבילה היה צריך להעיר לרגע את קובריק, שבימים אלה נח בשלום על משכבו, רק בשביל להגיד לו "רואה? ככה זה היה אמור להיראות".
אבל כשמציבים את הסרט מול השאיפות שלו, הוא נופל, ונופל שוב ושוב.
אחת המטרות הנעלות שהסרט הציב לעצמו היא להיות סרט מדע בידיוני "קשה", לשם שינוי. כלומר, בניגוד לרוב הגדול של הסרטים המתרחשים בחלל, הוא לא יזרוק עלינו ממבו-ג'מבו של מהירות האור קוונטים על-חלל הייפר לייזר, ואז יראה אנשים נופלים לתוך חורים שחורים אבל יוצאים משם כי מישהו זרק להם חבל. כל דבר בסרט אמור להיות מבוסס על עובדות מדעיות. הגרביטציה בחלל עובדת כפי שהיא אמורה לעבוד, הזמן מתגמש כפי שהיה קורה באמת. יוצרי הסרט ישמחו מאוד לספר לכם בגאווה שמראה החור השחור בסרט הזה הוא למעשה ההדמיה הויזואלית המדויקת ביותר שנעשתה עד היום לחור שחור, ומבוססת על נתונים אמיתיים. וכדי שלא נשכח לרגע שאנחנו רואים סרט רציני, נולאן מילא אותו בהסברים. האקספוזיציה נמשכת לאורך הסרט כולו, כשממש עד סופו אנשים עוצרים כדי להסביר דברים. כאמור, "בין כוכבים" היה רוצה מאוד להיות "2001: אודיסיאה בחלל" – סרט מעורר השראה ומדויק ככל האפשר מדעית – אבל בעוד "2001" רק הראה לנו את הדברים ולא השמיע מילה של הסבר (והותיר אנשים תוהים מה לעזאזל בכלל קרה שם בסוף), "בין כוכבים" לא סותם את הפה לרגע. וככל שהוא מסביר, זה לא מספיק. אפילו שלוש שעות הן לא הרבה זמן כדי להבין פיזיקה אינטרפלנטרית, וככל שהסרט מסביר יותר, כך אנחנו מתעניינים פחות.
הבעיה האחרת והקשה יותר עם היומרה של הסרט לדיוק מדעי היא העובדה שבשלב מסוים הוא פשוט נוטש אותה לחלוטין. אחרי שכל כך הרבה עבודה הושקעה במדע, מתחילים פתאום לקרות דברים שההסבר להם הוא פחות או יותר "קסם". בסרט אחר, זאת לא היתה בעיה: "שומרי הגלקסיה" לא מטריח עצמו לרגע בריאליזם של מה שאפשר ושאי אפשר לעשות בחלל, ולא תמצאו אותי מתלונן על כך. אבל כשסרט מפר את התנאים של עצמו – מנסח לעצמו חוקים, ואז מפר אותם – זה כישלון.
דיוק, מכניות ומורכבות הם עוד הצדדים החזקים של נולאן. בסרט הזה, יותר מבעבר, הוא מנסה את כוחו גם בתחומים שבהם הוא פחות מתמצא: הדברים האלה שאנחנו, צורות החיים המבוססות על פחמן, קוראים להם "רגש" ו"הומור". חלק מזה דווקא עובד. היחסים בין קופר לבין הבת שלו – והבעיות שבהן הם נתקלים כשהם הופכים ליחסים מטווח ארוך מאוד מאוד – מוצגים יפה, ויש בהם רגעים מקסימים, ורגעים אחרים שהם מלודרמה זולה. הניסויים בתחום החדש לחלוטין "הומור" מגיעים לתוצאות מאוד מעניינות: צוות החללית של קופר כולל גם רובוט שנראה באופן חשוד כמו ארון המטבח בבית של סבתא שלי, והארון הזה מדבר. רמת האינטליגנציה המלאכותית שלו כל כך גבוהה, שהוא יכול לא רק לדמות שיחה עם אדם אמיתי באופן מושלם, אלא גם לספר בדיחות. הוא דווקא לא רע בזה בכלל, ובזכותו בסרט יש באמת כמה רגעים משעשעים; מה שמוזר הוא שהוא היחיד שעושה זאת. קופר, וכל שאר אנשי הצוות, נוטים לדבר בפאתוס מוגזם – הם מספרים דברים, גורליים, לאט, עם פאוזות. הם לא מדברים כמו אנשים, הם מדברים כמו דמויות בסרט של נולאן. למעשה הארון המהלך הוא היחיד מבין אנשי הצוות שמדבר כמו בנאדם. טיורינג היה מתבלבל מהסרט הזה לגמרי.
גם זה לא הכשל העיקרי של "בין כוכבים". הדבר העיקרי שהיה חסר בו, מבחינתי, הוא הוואו. רגש היראה. "בין כוכבים" הוא סרט שיודע שטיסה לחלל היא לא עניין יומיומי – היא אולי הדבר המדהים ביותר שיכול לקרות לבנאדם. לעזוב את הפלנטה שעליה התפתח הגזע שלך מחד-תאיים ועד ליצורים שיודעים לגלוש בפייסבוק, להגיע, פשוטו כמשמעו, לעולם אחר, לגלות את הגודל הבלתי נתפס של היקום ואת האפסיות המדהימה שלנו ביחס אליו – זה צריך להפוך כל אדם לקיאנו ריבס לכמה רגעים לפחות. ויש רגעים כאלה בסרט, כן – אבל הם בודדים, בודדים מדי. לאורך רובו הגדול, לא קיבלתי את הוואו. כשקופר וארון המטבח שלו צועדים מתוך החללית אל אדמתו של כוכב לכת אחר, הם צועדים על אדמתו של פאקינג כוכב לכת אחר. זוכרים שניל ארמסטרונג די התרגש מהעסק הזה, כשזה קרה לו? אבל הם פשוט לא שמים לב. במקום להתנהג כאילו זה הדבר הכי מדהים שקרה או יקרה להם בחייהם, הם יורדים לשם כאילו הם היו איזה קפטן קירק שמשתגר לפלאנטה אחרת כל בוקר כדי להביא חלב ועיתון. מקונוהיי, שאמור לגלם אדם שהחלל היה חלום חייו, מתנהג כאילו הטיסה דרך חור תולעת מרגשת אותו כמו נסיעה בקו 5 אם סגרו איזה רחוב וצריך לעשות עיקוף. ואם הוא לא מתרגש, למה שאני אתרגש.
לכל אלה אפשר להוסיף עוד עניין שכבר הפך למעין קלישאה: הסרט הזה מוכיח שוב את התאוריה לפיה אורך הסרט גדול ביחס ישר לאגו של הבמאי. כשהבמאי הוא כזה כוכב ענק שאין אף אחד שיגיד לו "זה ארוך מדי, תחתוך" – הסרטים נוטים להתארך הרבה יותר מדי. "אינטרסטלר" לא סתם ארוך, הוא ארוך מדי, וממש לא היה קשה למצוא מה לחתוך פה. יש עלילות משנה שלמות שעורך אחראי היה פשוט מעיף, וזה היה רק משפר את הסרט.
כל זה לא אומר שלא כדאי לכם לראות את הסרט הזה. כדאי, וכדאי גם לבחור במסך גדול ככל האפשר. "בין כוכבים" הוא סרט יפה מאוד, חכם מהממוצע, שמספר סיפור לא רע בכלל, גם אם "קונטקט" כבר עשה את זה טוב יותר. הוא לא סרט העשור או המאה, ולמעשה הוא אחד הסרטים החלשים ביותר של כריסטופר נולאן עד היום. כשאתה מכוון אל הכוכבים, להגיע לבסדר-פלוס זו התרסקות.
אובר הדרמטיות של נולאן
עוד לא ראיתי את הסרט, אבל יש לי הרגשה חזקה שהסרט הזה נופל למלכודת שנפלו הרבה מהסרטים האחרונים של נולאן הדרמטיות,בומבסטיות והאפיות איך שרד מתאר.. כנראה אף על פי שיש הומור (עובדה חריגה מאוד לסרטי נולאן) נראה שזה עדיין לא מצליח כדי לשנות את אופי הסרט המרכזי. והאופי הזה כבד ומעיק. האם כל משפט של שחקן הוא החשוב ביותר בעולם והוא משמעות הקיום של היצורים התבונים? התשובה היא לא ואני מקווה בשביל נולאן שיתחיל להבין את זה. הבעיה הזאת היא הבעיה העיקרית שמפריעה לי בסרטי נולאן ולוליא היא, סרטיו היו משתפרים במספר מונים לפי טעמי
הבהרה
"האופי הזה כבד ומעיק" מתייחס באופן כללי לסרטיו של נולאן, ולתחושה שלי של הסרט הזה מהטריילרים. עוד שתי נקודות קטנות שהייתי רוצה להעלאות שהן די קשורות זו בזו. 1. האנס זימר, אני חושב שאחד מהגורמים של התחושה השלילית הזאת בסרטיו של נולאן הוא זימר שאין מה לעשות, פשוט מלחין שאפי זה מילה מתאימה בשבילו. תחשבו על הסמיפוניה החמישית של בטהובן שמדי פעם מופיע הנושא האדיר דה-דה-דה-דה. אבל לוודוויג מכניס בין לבין רגעים שקטים נהדרים יפים מאוד. במוזיקה של זימר אני מרגיש כאילו חצי מהיצירה זה השיא שלה. עובדה מעייפת, מקווה שהצלחתי להבהיר את עצמי. הנקודה השנייה היא האודיסיאה שהוזכרה פה, קובריק הצליח לעשות באודיסאה סרט אדיר עמוק וחכם, וזאת ללא תחושת האפיות שמאפיינת את נולאן. אבל בסופו של דבר הכל זה עניין של טעם יש כאלה שהאודיסאה שיעממה אותם למוות והם צריכים את האפיות בכדי לשרוד סרט. אני משתייך בדיוק לטיפוסים ההפוכים. אבל שוב פעם הכל זה עניין של טעם
אבל
ההומור בסרט לא מצחיק
ממש, אבל ממש לא מסכים עמך
הטעות שלך היא ההנחה המוטעית שזה סרט פירוטכני מרהיב, זו הטעיה של נולאן, זה סרט "אינטימי" שממחיש עד כמה האהבה היא רגש שקשה ובלתי ניתן לכמת אותו, אם זו האהבה והדאגה האבהית של קופר לבתו המתבגרת או אהבתו לבתו של הפרופסור,
אם כבר השוואה לסרטי חלל אזי הכי קרוב שמצאתי זה : "סולאריס" של אנדריי טרקובסקי, שניהם אמנם סרטים שמתארים בפירוטכניקה(מי יותר ומי פחות) ובשלל אפקטים את החלל, אולם בשניהם יש מימד פילוסופי עצום.
מתיו מקנוהווי משחק לדעתי יפה , לא הרגשתי כמוך את הניואנסים במבטא הדרומי שלו, בטח ובטח לא עד כדי כך שזה הציק או חלילה הפריע לי,
יודע מה? עזוב סרט העשור, לדעתי בהחלט זהו סרט השנה
הטעות של רוב האנשים
זה הסרט הגדול הכי 'קטן' שראיתי. במובן של אינטימי. כמה שעות אחרי המסע הזה בחלל ואני עדיין לא יכול להפסיק לחשוב על היחסים של קופר עם הבת שלו.
למה לעזוב? אולי סרט העשור, אולי לא יהיה. אבל אחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי
תודה על ההמלצה על סולאריס
ראיתי אותו ביוטיוב, היה נהדר
איזה מהם? . יש את המקור של אנדרי טרקובסקי והרימייק האמריקאי שמופיע בו גורג קלוני.
האמת היא ששניהם טובים ושווים צפייה
ניסינו (כמה חברים) לצפות בסרט עם ג'ורג' קלוני.
ייתכן שהוא משתפר בהמשך, אבל ההתחלה הייתה כ"כ איטית ומשעממת שפשוט לא שרדנו.
כדאי מאוד לנסות
הוא ממשיך להיות איטי כל הסרט, אבל משתפר בהמשך.
לדעת מדובר באחד מסרטי העשור הקודם וכדאי להתאמץ ולצלוח אותו.
אין ספק שמדובר
באחד מסרטי העשור הקודם.
לגמרי מסכימה איתך
מאוד אהבתי את הסרט – את הקשר הרגשי. המתח של הכמעט החמצה והפתרון שמשנה את כל התמונה. אפשר להתעסק בבמאי וביומרות שלו אבל בתכלס זה הסיפור והוא עובד מצויין. אני גם אוהבת את מקונוהיי – יש לו התכוונות מסויימת בפנים שגורמת לך להאמין שהוא באמת שם ובאמת מתכוון לזה ומי אמר שטייס חלל לא יכול להיות עם מבטא דרומי?
אצלי על המדף לצד המטריקס
איך נכון… זה סרט על אהבה וניסיון לפענח אותה. זה סרט מיסטי לדעתי, שכדאי לצפות בו מידי פעם ופעם.
איכשהו, ציפיתי לזה.
אני זוכר את החודשים שלפני "עלייתו", כאשר היה ברור לחלוטין שזה ה-סרט הכי טוב שיכול להיווצר בדור הנוכחי, אובייקטיבית. התפכחתי והתבגרתי מאז, ונדמה לי שהגעתי למסקנה מאוד שלילית לגבי נולאן כבמאי. אני חושב שהכישרון האדיר שלו הוא בהתחכמות – עלילתית, רעיונית, כרונולוגית – שמרתקת את הצופה וממסמרת אותו לכיסא לאורך הסרט כולו, זה בלט כבר ב"ממנטו" ובכמעט כל מה שבא אחריו.
אבל מאז הזיווג שלו עם באטמן שהפך אותו לפופולרי כל-כך הוא התקלקל ובענק. הוא מנצל את היכולת הזו ללהיטים יותר ויותר שטחיים ורגעיים, עם דגש חזק על הספקטקל האפי המעצים ופחות על הרעיונות, ואפילו על הקוהרנטיות והסבירות. מישהו זוכר פסקול בומבסטי ב"היוקרה", או פסקול בכלל ב"ממנטו"? לא, כי לא היה בזה צורך. אלה סרטי נולאן באמת, שלא מנסים לנתץ קופות או להיות פופולריים, אלא לדבר לקהל מאוד מסוים של אנשים – כאלה שמחפשים קולנוע שאפתני וסקרן, אבל לא פלצני או משעמם לרגע.
בקיצור, לא תזיק לבמאי בעיטה חזקה לאגו, כי הוא לא איבד את הכישרון אלא את המוטיבציה. אני אלך לראות את "בין כוכבים" מתוך הנחה שאיהנה ממנו, אבל אני לא מצפה ממנו לשום דבר שמזכיר את יצירותיו הטובות של נולאן.
אין פסקול בומבסטי ב'היוקרה'?
אתה צריך לרענן את הזיכרון ידידי.
לא חושב.
לא שמעתי את כולו לפני התגובה הזו, אז אתה מוזמן להביא דוגמאות נקודתיות.
https://www.youtube.com/watch?v=n60ewpynYAU&index=7&list=PLB6FADF02471D4C51
אני חושב שהאטיות שלו משתלבת יפה באווירה של הסרט, והוא לא מושך תשומת לב רבה כשלעצמו. את זה פשוט לא ניתן לומר על כל הסרטים של נולאן אחרי "היוקרה" בלי יוצא מן הכלל.
Examples
http://youtu.be/GTnIeS20m3g?t=22s
http://youtu.be/jt1-iRkOZ-c?t=2m30s
http://www.youtube.com/watch?v=0pBDN_0roSs
http://www.youtube.com/watch?v=Es5bxYUvk3E
http://youtu.be/yP46N_GS6T0
And there are more, but I think it proves my point.
זה כלום
בהשוואה לטרילוגיית האביר ול"התחלה", אני חושב שזה בגבולות הסביר.
אוקי,
בהשוואה ל'האביר האפל' ו'התחלה' הוא באמת נשמע די רגוע. ועדיין, זה פסקול מאוד בומבסטי. לא היה לי זמן להקשיב לכל הסאונדטראק, אבל אני מצרף לינק לפלייליסט ואני בטוח שיש שם כמה יותר בומבסטים ממה ששיתפתי.
http://youtu.be/GTnIeS20m3g?list=PLB6FADF02471D4C51
'יוקרה' היה כנראה הסימן הראשון שנולאן הולך על נוסחה שעובדת טוב עם הקהל, ומגביר אותה לאט לאט. אני מניח ש'בין כוכבים' זה פול ווליום.
אוקי.
אז אני מסכים שאפשר לקרוא לפסקול הזה "בומבסטי", אבל לגופו של העניין – השאלה עד כמה הוא מושך תשומת לב בזכות עצמו, ועד כמה הוא שואף לאפיות סוחפת – לא הייתי מצמיד עליו את התוויות האלה, בניגוד חריף לכל הסרטים המאוחרים יותר של הבמאי ול"באטמן מתחיל" שבא לפניו. לכן הוא בעיני "סרט נולאן" אמיתי.
דוגמה נוספת לכך היא שאר הסרט: שום דבר ב"היוקרה" – החל מהטוויסטים העלילתיים שנורים בצרורות וכלה באווירה הפילוסופית-קודרת – אינו חומר מהסוג המסחרי. ולראייה: הסרט הזה לא הרוויח יותר מ"אינסומניה" שבא לפניו, ועוד צריך לקחת בחשבון שהשיווק שלו כלל "מהבמאי של "באטמן מתחיל"", שהצליח מסחרית והחיה את הפרנצ'ייז.
יש תגובה עם איזה 7 לינקים שמחכה לאישור.
(ל"ת)
בבאטמן הפסקול לא כזה בומבסטי
(ל"ת)
אתה בוודאי מתלוצץ
https://www.youtube.com/watch?v=vLqKSv1F42A
תיארת משהו דומה מאוד למה שהרגשתי
בסרטיו האחרים הוא הסביר הרבה פחות ובדרך כלל פתר אותם רק בסוף. הסרט היה מוצף באינפורמציה שהכבידה על ההנאה ממנו. והעניין של ההצמדות לפיזיקה עד שבום טרח שטויות הוא משהו שבאמת הקשה עליי ליהנות מהסרט כחוויה. אני מאוד מעריך את נולן, וגם הסרט הזה הוא לא סרט רע מהרבה בחינות – הוא מצליח להיות מותח, מרגש ועוצמתי בקטעים מסויימים. מצד שאני, אני לא יכול להגיד שזה סרט שאהבתי
הביקורת הכי טובה שנראתה בדורנו
הולך לראות היום באיימקס. עד לא מזמן הייתי מאלה שיש להם הייפ מטורף לסרט, אבל בזמן האחרון הוא ירד למחוזות קצת יותר ריאליסטיים. אני די בטוח שזה לא יהיה סרט השנה שלי. גם "עלייתו של" לא היה סרט השנה שלי. אבל מכל סרט של נולאן עד היום יצאתי עם תחושה כזאת של "וואו", שראיתי עכשיו משהו שונה ומדהים. אני לא מצפה מהסרט שיהיה מדהים ברמה של המצאת הגלגל, אבל כן אשמח לצאת עם איזו שהיא תחושה כזאת של "וואו". נגלה עוד כמה שעות.
השורה האחרונה בפסקה הרביעית קצת מדאיגה, מהסיבה שזו בדיוק ההרגשה שהייתה לי כמה וכמה פעמים ב"המבול". יוצאים לאיזה לונג שוט ויזואלי מרשים עם מוזיקה בומבסטית, ואתה לא יכול שלא להרגיש את הסרט צועק עליך "תראה כמה אני אפי! תראה!!!" אבל זה לא.
קראתי את זה בעוד מקומות וגם נראה לי שכתבתי על זה פה בעבר – אני לא אוהב את הטענה הזאת שהומור זה משהו "חדש לחלוטין" אצל נולאן. נכון, הסרטים הקודמים שלו הם לא קומדיות, אפילו לא סמי-קומדיות, אבל היו רגעים מצחיקים או מעלי גיחוך פה ושם (מורגן פרימן על סחיטה ב TDK, "אז ככה זה מרגיש" ב TDKR וכו'). אולי הסרט הזה יותר מצחיק ביחס לקודמים, אבל זה לא שהם היו 100% רציניים וקודרים ורצח עם. נולאן בהחלט יודע להעלות חיוך כשהוא רוצה. זה שרוב הזמן לא בא לו זה משהו אחר.
אירוני
שהרגעים ההומוריסטיים-לכאורה שייחסת לנולאן הם קרוב לוודאי היחידים בכל הרפרטואר שלו, והם לא כל כך מצחיקים ברמה של…להצחיק. וגם אם כן – הם הולכים לאיבוד בכל הקדרות שמסביב (לא שיש לי בעיה עם זה, אני רק מציין).
אני יכול לחשוב על עוד כמה וכמה.
Death by Exile למשל. לא בדיחה, לא משפט מחץ – ואני נקרעתי מצחוק בכל פעם שראיתי את הסרט.
אתה סדיסט במקרה?
סתם, מקווה שלא נעלבת.
האירוניה ברורה, אבל מה מצחיק?
האירוניה. אירוניה יכולה להיות מאוד מצחיקה.
(ל"ת)
צריך, אגב, להבדיל בין שני סוגים של סצינות הומוריסטיות
כאלו שבהן רק הקהל צוחק (כמו הסצינה שאתה מזכיר, והרבה סצינות של הג'וקר שישבו על הגבול שבין מזעזעות למצחיקות) וכאלו שבהן גם הדמויות "משתחררות" וצוחקות. הסוג הראשון אופייני דווקא לקומדיות (בעולם של סיינפלד ג'ורג' או קריימר לא נחשבים למצחיקים). הסוג השני דווקא חשוב בסרטים יותר "ריאליסטיים" ו"כבדים" (אף סרט מלחמה לא שלם בלעדיהם), ומזכיר שגם בסיטואציות הכי דרמטיות וקשות אנשים לא מאבדים את ההומור שלהם.
סצינות מהסוג הראשון תמצא פה ושם אצל נולאן, אבל אין להן השפעה של ממש על העולם הקודר שהוא מתאר, כיוון שהם מכוונות רק כלפי חוץ ולא כלפי פנים. בסצינות מהסוג השני קשה לי להיזכר.
אני בכלל לא חושב
שסצנה לא מצחיקה, גם אם הדמויות צוחקות במהלכה, היא סצנה הומוריסטית. באותה מידה בה שסצנה במהלכה הדמויות דנות ב"החטא ועונשו" היא לא פילוסופית כסצנה.
הקהל לא חייב לצחוק, אבל הוא חייב להבין את ההומור בסיטואציה
אחרת הסצינה כנראה לא עשויה היטב.
נכון,
ובסצנות מהסוג השני בסיטואציה אין הומור מבחינת הקהל – כלומר, לא בדיחה שאחד הצופים אשכרה יכול לצחוק ממנה. בגלל זה, לדעתי, אין להגדירן כסצנות הומוריסטיות.
כנ"ל לגבי סרט שהצחוק הוא עליו ולא בזכותו (כ"כ גרוע שזה טוב).
לפעמים הסצינות האלו מצחיקות, ולפעמים לא.
אבל הם בכל מקרה אמורות "להקל" על האווירה. הדמויות של נולאן כמעט תמיד חמורות סבר, הדבר הכי קרוב שתקבל לחיוך הוא צלקות סכין מאוזן לאוזן.
א. אני ממש אוהב את התגובות שלך.
ב. הטענה שלך, שסצינות בהן רק הקהל צוחק לא משפיעות על קדרות העולם של דמויות הסרט, לו היתה נכונה – חצי מהסרטים של האחים כהן היו בלתי נסבלים לצפיה והדמויות בהם היו מתאבדות מהר מאוד.
גם אצל טרנטינו, ההומור לרוב מכוון רק לצופים, אבל הוא עדיין נוכח. גם מבחינת הדמויות באיזשהו רובד.
אני כן מסכים איתך (אם לכך התכוונת) שאצל נולאן ההומור כ"כ טיפה בים שיש לו אפס השפעה על משהו, דמויות או צופים.
בממנטו ובאינזומניה יש כמה רגעים של הומור ולא מעט רגש
כשאני אומר "רגש" אני לא מתכוון לרגעים של חמימות או של "feel good" (משהו שמעולם לא היה אצל נולאן) – אלא שהגיבורים של שני הסרטים האלו פועלים מתוך רגש ודחפים ולא ממקום שכלתני. במקרה של ממנטו יש פסאדה שכלתנית שמסתירה מאחוריה אדם שהוא שבר כלי שפועל ללא מטרה, ואילו הגיבור של אינזומניה – הסרט הכי פחות "נולאני" של נולאן – הוא טיפוס די בינוני שבעיקר מנסה לחלץ את עצמו מצרה שהוא הכניס את עצמו לתוכה.
אני מסכים לחלוטין.
אלא שהניתוח שלך מתייחס אך ורק למימד הרגשי, איפה ההומור בסרט?
בממנטו יש את הסצינה בבאר עם הבירה והסצינה עם "מי רודף אחרי מי"
באינזומניה אני זוכר במעורפל שהדמות של רובין וויליאמס השתמשה בקצת הומור מילולי מהסוג היבש (אבל אולי אני זוכר לא נכון) – בכל מקרה, בשני המקרים, הגיבורים של הסרטים היו הרבה יותר אנושיים מהדמויות של הסרטים המאוחרים יותר של נולאן.
בסרטים של נולאן יש לא מעט רגש, במיוחד בקשרים בין הורים לילדים
"היוקרה", "התחלה", "בטמן מתחיל" וגם "בין כוכבים". נראה שזה מעסיק אותו הרבה יותר מיחסים רומנטיים למשל.
וטוב שכך
יחסים רומנטיים מקבלים הרבה יותר מדי זמן מסך בקולנוע
מסכים, ויותר מזה
אני כן אוהב סיפורי אהבה אבל לא כל סיפור אהבה חייב להיות רומנטי, ובשנים האחרונות הוליווד גם התחילה לקלוט את זה והרבה סרטים (למשל סרטי החבורה של אפאטו וסרטי פיקסאר) הם יותר על אהבה בין חברים ועכשיו גם מתחילים לראות יותר ויותר סיפורים על אהבה במשפחה, למשל ב"בין כוכבים" או ב"אמיצה" או ב"פרוזן" ו"מלפיסנט", למעשה, הסרטים האלה אפילו טוענים שאהבה אפלטונית יותר חזקה מאהבה רומנטית, מה שנכון. בואו נודה על האמת, רומנטיקה לא נמשכת לנצח וכששני אוהבים מפסיקים לאהוב אחד את השני דרכיהם לרוב נפרדות והם אפילו לא רוצים לראות אחד את השני יותר, ובדיוק מהסיבה הזו תמיד הכעיס אותי שהסרטים הישנים של דיסני ניסו למכור לאנשים שאהבה רומנטית היא הדבר הכי טוב בעולם ומה שצריך לשאוף להשיג וכשמשיגים כזה זה נמשיך לנצח, זה לא, וזה לא כמו באגדה, ואני אוהב שהוליווד סוף סוף גם מלמדת את זה שזה לא הכל בחיים.
ובניגוד לאהבה רומנטית, אהבה בין חברים ובני משפחה נמשכת ברוב המקרים למשך כל ימי חייכם, וזה מראה למה זו האהבה החשובה באמת.
אני מסכים שצריך יותר סרטים על אהבה אפלטונית
אבל אני לא חושב שצריך לוותר על אהבה רומנטית. אני כן חושב שצריך להראות איך ליצור קשר נכון ועל מה לבסס ועל מה לא, אבל אני לא קרוב להסכים עם המשפט שאהבה אפלטונית חזקה יותר מאהבה רומנטית.
בנוסף, להוליווד היו צמדי אהבה אפלטונית הרבה לפני "מלפסינט" ושות' – ראה ערך הסוף של קזבלנקה, הזוג המוזר וכו'. לאחרונה היה דגש רומנטי, אבל להגיד שזה איזה גל חדש שרק עכשיו הוליווד קולטת זה לא ממש מדויק. (אלא אם כן זה לא מה שאמרת, והבנתי אותך לא נכון)
...
1. לא אמרתי שצריך *לוותר* על אהבה רומנטית, רק אמרתי שצריך לייחס חשיבות לא פחות גדולה לאהבה אפלטונית ולא להציג אהבה רומנטית כאילו היא הכל והדבר הכי חשוב וכ'ו.
2. לא, לא אמרתי שזה גל *חדש*, אבל כן נראה שיש יותר מזה בשנים האחרונות ובעיקר בסרטי קומדיות וסרטים של דיסני, אולי הז'אנרים שהכי התעסקו בעבר בחשיבותן של אהבות רומנטיות, וזה משהו שאני מאוד אוהב.
3. יש על מה להתווכח. אהבה רומנטית זה טוב ויפה, אבל זה לא נמשך כל החיים. גם אהבה אפלטונית לא בהכרח נמשכת לכל החיים זה נכון, אבל מבין השתיים לאיזו אהבה יש יותר סיכוי לשרוד? לאהבה אפלטונית.
ואם ניקח עוד דוגמה, אם היית צריך לבחור בין החיים של קרוב משפחה שלך לבין מישהי או מישהו שאתה מאוהב בהם, במי תבחר? זכור לי מקרה מסדרה מסוימת שגרם לי לחשוב בדיוק על זה, בחור שהתאהב במישהי אבל גילה שהיא מנסה לפגוע באחותו, היתה לו בחירה בין אם לעזור לה לבין להלשין עליה למשטרה ולהציל את אחותו והוא כמובן בחר באחותו. לרגע לא תהיתי באותו רגע "היי למה הוא עשה את זה הוא הרי היה מאוהב בה? היה לי ברור, זו אחותו, זה משפחה, ברור שהוא יבחר בה".
דברים כאלה הם מה שלדעתי הופך אהבה אפלטונית לחזקה יותר.
2. עוד פעם, "ספר הג'ונגל" לא עסק בזה וגם לא "השועל והכלבלב" . והרי את ז'אנר הbuddy cop יש לנו כבר כמה עשורים.
3. יש הבדל בין אהבה אפלטונית לבין אהבה אפלטונית. הקשר שיש לי עם האחים שלי שונה מהקשר שיש לי עם החברים שלי. אני חושב שאם אתה מחדד את המושג ל"אהבה בין המשפחה" אני מקבל את כל הטיעון שלך. אבל להגיד שהאהבה של זוג חברים חזקה יותר משל זוג אוהבים? לא. אולי מדי פעם. בטח לא תמיד.
ואיך שכחת
את העיפרון. תקראו לי חולני אבל הקטע הזה ממש הצחיק אותי
שאלה
שמתי לב שהפעם שם הסרט הוצג בפתיחתו. נולאן לא נוהג לשים את שמות הסרטים בסוף? או שזה רק בבאטמנים? אני לא זוכר כבר…
פעם ראשונה אצלו.
(ל"ת)
ביוקרה
שרואים את הכובעים בשוט הפתיחה-אם אני זוכר נכון שם מופיע שם הסרט.
מסכימה מאוד
ההסברים לא היו מעיקים, אלא הכרחיים
מסכימה עם כל מילה
בעיני, אחד הסרטים הטובים של העשור.
ההסברים הופכים אותו למורכב לצפייה אבל ככ מרתק ופילוסופי שצפיתי שוב ושוב וז הלכתי לקרוא על הסתירות בין תורת היחסות לתורת הקוואנטים.
סרט פיזיקלי-פילוסופי מושלם.
בקיצור, אם הבנתי נכון
מדובר ב"ענן אטלס" של כריסטופר נולן – יומרני, מקורי, מעניין ולא ממש מוצלח?
כמה תמוה שהסרט של נולאן שהכי דורש תלת מימד
ונולאן עדיין מתעקש לא לצלם אותו או להמיר אותו לתלת מימד…
גם היה משפר את חווית הצפייה וגם היה מכניס עוד דולרים לקופה. Win win, מאוד תמוה.
לגמרי, ואני לא מת על תלת מימד
(ל"ת)
הכוכבים רימו אותי
(עם כל הכבוד לציטוט שחרשו באינטלסטלר, אין על ביאליק).
לצערי הרב, הסרט הזה איכזב אותי קשות. ולא רק איכזב כמו לראות את עלייתו של האביר האפל אחרי האביר האפל (מה לעשות, הסיום פחות טוב מקודמו), אלא פשוט היה סרט…מעצבן. מהסוג שלא אראה שוב בחיים ואני אפילו די מתחרטת שראיתי מלכתחילה.
אני אתחיל דווקא מהשחקנים. כבר היה על זה דיון פה בעבר, אבל גם הסרט הזה מחזק את ההשערה ששחקנים נפלאים אצל נולאן לא יכולים באמת לתת משחק מדהים עם הדמויות שלו, בין אם זה קשור לבימוי עצמו או לתסריט. הית' לדג'ר היה היוצא מן הכלל, אבל לפחות היה לו עם מה לעבוד. נולאן פשוט לא מאוהב בדמויות שלו, אלא רק בסיפור ובטריקים מתוחכמים לספר את הסיפור. גם כאן, שחקנים שהם מהאהובים עליי הצליחו להיות כל כך…נבובים. חד מימדיים. לא יכולתי להזדהות איתם (למעט אותה סצנה נהדרת שהרבה הזכירו פה).
לגבי דרך ההצגה – באמת שאין לי שום בעיה עם סרטים ארוכים, אפיים ומלודרמטיים. ענן אטלס היה הסרט האהוב עליי שנה שעברה. אבל פה, זה היה פשוט סבל מתמשך, ברמה שגלגלתי עיניים פעם בכמה דקות. אקספוזיציה שנמתחת כמו מסטיק. עוד פעם אותה מוזיקה, צילום איטי-איטי, מבטים, דרמה, בניית מתח בלי שום סיבה. עוד סצנות הזויות ולא הגיוניות, ולא פחות חשוב – מיותרות.
ועדיין, לו רק היה בסרט הזה משהו אחד שהיה עובד כמו שצריך, הייתי עוד סולחת. לפרומתיאוס סלחתי, מקושקש ככל שהיה, עם כל היופי המדהים שבו. אבל פה אפילו ברמת היופי והאפקטים לא התלהבתי יותר מדי.
אז איך נפלו גיבורים? אותו אדם שעשה את ממנטו, את פרסטיז'…את באטמן…פשוט לא הגיוני לי שזה אותו במאי. על הסיפור עצמו אני לא ארחיב כי אני לא רוצה להרוס, רק אציין שמאחורי כל התיאוריות המדעיות והתחכום – בשלב מסויים הסרט פשוט נהיה מטופש. יש כמה רעיונות יפים, אבל הביצוע…פשוט לא טוב.
כנראה שגם נולאן אנושי, אחרי הכל.
אני חושב שאורך הסרט מושפע ישירות מהתקציב שלו
(ל"ת)
לא.
התקציב של "אינטרסטלר" אפילו לא גבוה במיוחד, ביחס לסרטים יקרים מאוד-מאוד, כמובן.
אז אולי צריך לקצץ להם איזה 100 מליון
כי עוד לא שמעתי על הבנאדם שיצא מסרט של שעתיים ואמר "סרט נהדר, חבל רק שהוא לא נמשך עוד חצי שעה".
בכנות, אני אמרתי את זה
כלומר, אני לא חושב שאינטרסטלר צריך להיות באורך 4 שעות אבל אני באמת מאמין שראוי לו המשך. לדעתי ככה נולאן יוכל יותר להסביר (כן, נהניתי מההסברים) ולרדת לשורש העניין של התיאוריה המדעית שבסרט
גם אני הרגשתי שהיה קצר מדי
לרוב כשאני אומרת "קצר מדי" הכוונה שלי היא לא ש"וואו זה היה מהמם למה זה נגמר זה צריך להימשך לנצח!!1", אלא בתור ביקורת (למשל – משחקי הרעב הראשון, שהיה 'קצר מדי' כי דחסו יותר מדי עלילה לסרט אחד).
במקרה של איטרסטרלר, יצאתי בהרגשה שזה היה צריך להיות מיני סדרה בסגנון BBC, 34 פרקים של שעה-שעה וחצי.
אני לא חושבת שהסיפור מוצא עד הסוף, ואת חלק מהאסטרונטים אני מרגישה שאני לא מכירה בכלל, למרות שבילינו סרט שלם ביחד
תוכל לתת לינק לסצנה המדוברת?
(ל"ת)
התגובה האפית של השנה!
(טוב, אז לא).
בסוף שנה שעברה, בסקר 'לאיזה סרט אתם הכי מצפים ב-2014?' הצבעתי ל'בין כוכבים'. ידעתי שהסרט החדש של נולאן הולך להיות משהו גדול מהחיים שחייבים לראות בקולנוע. צדקתי, זה בהחלט סרט שכדאי לראות בקולנוע. יש כמה רגעים בסרט שנועדו שייראו אותם על מסך גדול. אני כמעט אמרתי 'וואו' במהלכם.
אבל כפי שכבר אמרו לפני, הבעיה היא שנולאן בא בגישה שהוא הולך לעשות את הסרט הכי גדול וחשוב ומהמם אי פעם. אין רגעים קטנים בסרט, הכול גדול ובא במשאיות ששוקלות טונות. האורך, הרגש, העלילה, הנושאים בהם עוסק הסרט, כול אלו באים בכמויות. מרוב 'הכי גדול אי פעם' הסרט נהיה עבורי די מעיק בקטעים מסויימים. זה נחמד שיש רגש בסרט, אבל חוץ מכמה רגעים באמת נוגעים הרגש בסרט נדחף בגושים לגרון. מה שכן, לפחות יש קצת הומור בסרט.
השחקנים לא מלהבים. כשראיתי את 'בלש אמיתי' ואת 'מועדון הלקוחות של דאלאס' חשבתי שמקונוהי מדבר בקול כמעט צרוד כדי להיות מגניב. כנראה שככה הוא מדבר בכללי. ג'סיקה צ'סטיין חמודה, אבל ההופעה שלה (וגם של רוב השחקנים) לא ממש זכירה.
אבל עזבו את התלונות. גם אם 'בין כוכבים' הוא לא הסרט הכי טוב השנה, הוא בהחלט סרט מעניין ועצום ששווה לראות בקולנוע. נולאן הזה הוא משהו.
ממש אבל ממש לא
בדרך כלל אני ממש מסכים איתך מר פישלר ומאוד מעריך את דעתך על סרטים אבל הפעם פספסת לחלוטין (לדעתי). וכן הסרט רחוק ממושלם אבל…. אני חושב שיש בו הרבה יותר ממה שאתה מצייר בביקורת הזאת וקצת חבל. זה מסוג הסרטים שכמו שכתבת בעצמך, שווה לראות (בקולנוע עדיף) ולא משנה מה. אז למה לנסות ולרדד אותו? מי שאוהב לראות סרטים בקולנוע שהם לאו דווקא ציצים גדולים ומכוניות יפות, חייב לעצמו את החוויה הזאת. אפילו בשביל שלוש ארבע הרגעים הסופר קולנועיים האלה שבאמת לא ראיתה בשום סרט אחר. אפילו לא בכוח משיכה. שהוא ערימת אשפה ליד בין כוכבים שהוא ערימת טינופת ליד האביר האפל :) שבוע טוב
ביקורת קולעת
אני כבר עברתי אלף וויכוחים על הסרט, אפילו מהדרך הביתה, מההיגיון שבו ומחוסר ההיגיון שבו, אבל בשורה התחתונה, כבר נמאס לי לדון על כל דבר שקשור בתורת היחסות\זמן\עולם אחרים\חור שחור ומדע וכל דבר אחר רק בגלל הסרט. אני באמת מצדיע לנולאן על כל מה שהוא מנסה ומצליח לעשות בסרט הזה (שהצליח להעביר את החזון האומנותי שלו בנוגע לתיאוריות מדעיות שאף במאי אחר לא היה מעז לגעת בהם) אבל בתכלס, הסרט הזה לא מצליח לשמור על הקו העלילתי שלו "נקי", וכל צופה יודה באמת שהסרט הזה היה פשוט עמוס מידי. אין לי בעיה עם פרטים פיזיקליים עמוסים והסברה מפורטת, אבל אם הסרט מסביר רק את מה שנוח לו ומתעלם ממה שלא נוח לו, דוחף הסברים בכוח למרות שלא היה צריך, מעמיס בעלילות בשביל להיות יותר ארוך ומסבך את העלילה רק בשביל שידעו שזה נולאן – מצטער, זה פשוט יותר מידי. וזו הסיבה:
הדבר שהכי הפריע לי בסרט היה החור השחור שמוקונהי נקלע אליו בסוף. אלמנט ההפתעה עובד כל כך טוב שאנשים שוכחים שהקטע הזה לא הגיוני. איך מוקונהי הגיע לשם? למה דווקא לשם? למה זה דווקא החדר של בתו? הסרט אומר משהו כמו "הם אחראים לזה!, בני אדם מהעתיד אחראיים לזה!", אבל בתכלס, זה ההסבר הכי מטופש, מוזר ולא הגיוני שמתרץ את הקטע הזה. נעזוב לרגע את הפרדוקס הטכני שבעניין הזה, איזה מין הסבר זה "הם"? אני אמור להבין מי זה "הם"? אין לי בעיה אם קטע או שניים לא מובנים, אבל בכל זאת, אם הקטע הזה לא מובן זה הופך את כל הסרט ללא הגיוני מהבסיס שלו. אני מזכיר לכם שעלילת הסרט בעצם מתפתחת מהקטע הזה. פתאום, כל ההערכה למוצר הכאילו "אינטליגנטי" הזה יורדת ממש לביזיון כשמבינים שעם כל ההסברים שלו, את הדבר הכי בסיסי בסרט הוא לא מסביר. אני לא מוכן להקשיב ולהתאפק ולהתרכז בלימודי פיזיקה ותורת היחסות וחורי תולעת כשבסוף לדבר הכי בסיסי בסרט אני לא מקבל תשובה. זו, בלי ספק, רמאות.
הרושם הסופי שלי קצת יותר חיובי
באוןפן פרדוקסלי, למרות שאני טיפוס חובב מדע שאוהב ומתעניין ומבין (פחות או יותר) את הפיזיקה הכרוכה בדבר, פחות התחברתי לחלקים הראשונים וה"מדעיים" של הסרטו ויותר אהבתי את החלק האחרון בו מתרחש ה"קסם". אז כן, את רוב הסרט העברתי בתחושה של underwhelmed אבל ביציאה דווקא יש לי תחושות חיוביות לגביו.
לגבי ההומור של הרובוט, יש תקדים, גם ב- forbidden planet הרובוט מספק כמעט את כל ההומור בסרט בעוד הדמויות רציניות ברובן.
דבר אחרון – רק אני שועשעתי לראות שחדר הישיבות של נאסא נבנה במרחק של דלת אחת מסילו תת קרקעי שהולך להתמלא בגזים לוהטים בטמפרטורה של אלפי מעלות תוך כדי השיגור?
זה מדהים
כמה נוח שמאחורי הקיר בחדר ישיבות נמצאת כל הפעילות השוקקת שהם רצו לראות לו… קצת צחקתי בקטע הזה.
אהבתי את רוב מה שכתבת, והזכרתי לי לגבי הנקר בגלגל
שבכלל שכחתי ממנו. כלומר, זאת הייתה סצינה שבדיעבד היא די מיותרת… היא אמנם מוסיפה עוד רקע לאקספוזיציה (הארוכה להפליא…), אבל עם כל הכבוד, כשהסרט מתקרב ל-3 שעות זה הזמן להתאפק ולהתמקד קצת יותר בעיקר. אבל משל יפה, אהבתי את ההקבלה.
The Martian
גם ג'סיקה, היפה בנשים, צ'סטיין (מרף) תופיע בסרט.
אהבתי
אחרי כל הביקורות פה כיף לקרוא את הדברים האלה.הסרט השפיע עלי חזק ובכיתי בו אפילו בקטעים המשפחתיים
בהתאם לציפיות – אולי טיפה מאכזב, אם אני מתעלם ממה שהוא היה אמור להיות, או מתיימר להיות הוא מעולה! כבר בהתחלה, שהרגשתי שהסרט הולך קצת להימרח החלטתי להתייחס לסרט בתור עצמו ולא כמתמודד לסרט הכי טוב של נולאן. ונהניתי מכל רגע! היה ארוך מדי ללא ספק, אבל גם הסצנות המיותרות היו טובות ככה שלא ממש אכפת לי. נהנתי ב היה לי כיף, חשבתי המון במהלך הסרט גם מבחינת המושגים והידע וגם מבחינת מה אני לוקח איתי… היה נהדר!
פשוט סרט גרוע
מלודרמה קיטשית מלאה בעצמה, שיא של יומרנות קולנועית-מדעית. המבורגר אמריקאי נוטף כולסטרול.
ואני רוצה להוסיף
חבל ששפילברג לא עשה את הסרט הזה. זה היה יכול להיות בטופ-10 שלי בקלות…
מאכזב טיפה, אבל ללא ספק מצוין
איך להתחיל לכתוב על "בין כוכבים"? אולי עם משפט מתוחכם המקשר בינו ל"2001: אודיסיאה בחלל"? או אולי עם השוואה קצרצרה ל"כח משיכה" של שנה שעברה? ומה בדבר שבחים ומחמאות או התייחסות לסרטי עבר של נולאן? קיימות אין סוף אפשרויות. ניתן לפתוח ביקורת לסרט (ול"אינטרסטלר" במיוחד) בצורות כל-כך רבות ומגוונות, שרק הבחירה "ממה להתחיל", היא משימה מאתגרת בפני עצמה. ומה אחרי הפסקה הפותחת? על מה לכתוב קודם? על הפילוסופיות המגוונות? המשחק? הפן הטכני הספקטקולרי? הויזואליה עוצרת הנשימה? החור השחור המרהיב והמוחשי ביותר שנראה אי-פעם על מסך הקולנוע? דבר אחד לפחות שהפסקה הזו עושה בדיוק כמו הסרט, הוא להעלות שאלות ולהשאיר תשובות באוויר, חלקן כנראה יזכו לתשובה בהמשך, חלקן ישארו בלתי פתורות לעולם.
קשה להגדיר את "בין כוכבים" (מעתה יכונה רק "אינטרסטלר", כי "בין כוכבים" זה שם קצת מעצבן) בכמה מילים כוללות או בשיוך לז'אנר מסוים. בהגדרה היבשה "אינטרסטלר" הוא סרט, אך בהיבטים מסוימים ההגדרה הזאת לא מתאימה. לפני שהוא סרט הוא קודם כל מסע וככזה אין לשייך אותו לז'אנרים מסוימים. במסע יש הרפתקה שעל המטייל לעבור, הרפתקה שיתכן מאוד ותכלול הומור, שמחה, רגעים של התעלות, קשיים, אתגר, אך בראש ובראשונה המטייל ילמד ממנה רבות על עצמו ועל החיים ויחזור עם תובנות חדשות.
כריסטופר נולאן הוא הפעם לא במאי, אלא מדריך ומהרגע שנכנסים למסע הקולנועי הבדיוני שלו, אין דרך חזרה. אנחנו בידיו. המסע מתחיל בכדור ארץ עתידני ודיסטופי, בו בני האדם נמצאים על סף הכחדה ואת ההמשך את בטח כבר יודעים פחות אי יותר, לכן נדלג ישירות לסיפור על המדריך. נולאן, נמצא בשטח כבר הרבה מאוד זמן. למעשה, את סרטו הראשון יצר כבר בגיל 7, באמצעות מצלמת "סופר 8" השייכת לאביו. מאז הבחור גדל קצת ונעשה לחשובי הבמאים בני דורנו. הייחודיות שלו טמונה בכך שהוא מצליח לקחת סרט עתיר תקציב וכביכול מאוד הוליוודי – אם מדובר בטרילוגיית "האביר האפל" או ב"התחלה" ו"יוקרה" – ולהכניס בו פלפל השייך רק למנות ששמורות לשפים מהמעלה הראשונה. היכולת שלו לקחת את הבומבסטי, הרעשני, הגדוש באפקטים ולהפוך אותו לאישי, נגיש, מתוחכם ונוגע ללב מיוחדת במינה. כך למשל, סרטי "באטמן" שלו אמנם מלאים באפקטים מהשורה הראשונה ובאקשן חסר מעצורים, אך באותה נשימה דמותו של הגיבור מוצגת כאנושית ואמפתית, כזו שיכולה להתקיים גם במציאות. כתוצאה מכך, החיבור המיידי אליה חזק ואמיתי.
כך קורה גם ב"אינטרסטלר". על כל רבדיו השונים, המסע הזה קודם כל מוקדש לחיבור הקסום בין האב לבתו ועל כוחה של אהבה. אלו הם המניעים הקטנים, הפשוטים, שעומדים במרכז העלילה כולה. לפני הצורך להציל את כדור הארץ על כלל תושביו, שלמראית העין נראה כאתגר ברומו של עולם, מדובר ברצון האישי של האב לשמור ולגונן על בתו התמימה והרכה בשנים. זו נקודת ההמראה של היצירה וביחס אליה מנוהל המסע כולו. האדם אל מול החלל. הקטן והלכאורה מינורי, אל מול האינסופי והמשמעותי בהרבה. לא, אומר נולאן. החלל הוא מעניין, נכון, והוא מסתורי ועצום מכפי שנוכל לתאר, אך המשמעות האמיתית נמצאת כאן, בין אדם לחברו. הדרמה החשובה, לב לבם של הדברים מצויים דווקא בכוחות האלו שבמציאות היומיומית נראים לנו לעיתים כה טריוויאלים. "האהבה היא הדרך היחידה לתפוס את הזולת בפנים פנימיותו", כך כתב פעם ויקטור פרנקל. והיא גם הנותנת למסע את המשמעות העצומה שלו.
מהתייחסות זו לאחד ממסריו של מסע הזה, עולה גם השוואה בלתי נמנעת בינו לבין מסע אחר והוא "2001: אודיסיאה בחלל". רבים ציפו לראות ב"אינטרסטלר" את "אודיסיאה" החדש. זה לא קרה. וטוב שכך, כי אז הסרט היה הופך לשעמום מוחלט. אמנם, ליצירות מספר קווים המשיקים זה לזה, שניהם מציגים את החלל, בשניהם ישויות רובוטיות בעלות בינה מלאכותית חזקה ושניהם – שואפים לגדולות ומתגלים כיומרניים במידה מסוימת. "אודיסיאה" משתהה זמן רב מדי על צילומים חלל שנעשים משמימים וארוכים מדי לאחר זמן מה ובנוסף, משאיר את הצופה עם אות "wtf" עצום חרוט בתוך המוח. "אינטרסטלר", נע כולו על הסברים פיזיקליים ותיאוריות מדעיות ומתאמץ מאוד להסביר אותם לאורך רוב 169 הדקות שלו. כאן בדיוק הבעיה, במילה "רוב", בשלב מסוים ההסברים המדעיים מפנים מקום לסוג של קסם או פתרון קל מדי, ניתן לומר. יש לציין שבעת לקיחת חלק במסע קשה לשים לב לכך, כי הבימוי, העריכה והצורה בה הכל מתחבר יחדיו עשויים בצורה מהפנטת. אמנם בהתבוננות עמוקה יותר, עולות שאלות שאין מענה מדויק עבורן. והרי, מדובר ביצירה שמסבירה תופעות מדעיות ונותנת מענה לכל אורכה. חוסר ההיגיון המסוים שקיים, בסופו של דבר יוצר חורים שחורים עלילתיים ובה בעוכריו של המסע.
ולמרות זאת, לאורך כל הדרך קיימת תחושה חווייתית במיוחד של מסע עצום לעבר החלל ולעולמות אחרים. הרגשה כאילו אנו באמת שם בחללית, או על כוכב אחר עם מקונוהיי וחבריו. כאן גם המקום לציין, מת'יו מקונוהיי עשה טובה ענקית לעולם הקולנוע ובעיקר לעצמו כשהחליט לנטוש סוף סוף את הקומדיות הזולות וסרטי הפעולה בשנקל בהם הקפיד לקחת חלק עד לפני לא פחות מארבע שנים. הוא שחקן עם יכולות מצוינות ובשנים האחרונות הוא מוכיח זאת כל פעם מחדש, גם כאן. בשנה פחות צפופה הוא היה מועמד ודאי לאוסקר. אן הת'וואי מצוינת, ג'סיקה צ'סטיין נפלאה מתמיד ומייקל קיין זה מייקל קיין. כל אלו – ועוד מספר שחקנים מוכרים בתפקידי אורח מפתיעים – מציגים משחק יוצא מן הכלל, הגם כי בחירות מסוימות של חלק מדמויותיהן ויותר מכך, תגובותיהן לאי אילו אירועים, נראות לא
טבעיות וקצת אפטיות – אך זו כבר נראית יותר כמו בעיה תסריטאית.
נוסף לכך, בפן הטכני והויזואלי מדובר ביצירה מהשורה הראשונה. אין שום ספק כי "אינטרסטלר" יזכה בפרס האוסקר על אפקטים. החור השחור המתואר לפרטי פרטים, המסע הבין-כוכבי שמציג צבעים ריאליסטיים ותמונות מושכות ומרהיבות לצפייה, הכוכבים השונים שעל-אף פשטותם נראים מוחשיים וכאלו שיכולים באמת להתקיים; כל אלו הם תוצאה של עבודה ממוחשבת מקצועית, שאין שני לה. כמו כן, הסאונד עוצר נשימה, סוחף ומרגש והפסקול חודר עמוק לנפש. מיוחד ונפלא כמו שרק האנס זימר יודע לספק. עריכת הסאונד ושילובו בסרט הם מלאכת מחשבת של ממש והופכים את המסע המדהים הזה לאפי כשצריך, אך בד בבד גם לאישי ומיוחד.
"אינטרסטלר" איננו סרט מושלם. הוא באופן מורגש, קצת ארוך מדי ובסופו של דבר קיימים קווי עלילה שניתן היה לקצר ואפילו להשמיט לגמרי וכמה חורים לוגיים ועלילתיים. אף על פי כן, זה סרט אמיץ, שאפתני ומעורר מחשבה, לכן הוא גם טוב עשרות מונים מהרבה סרטים שאפילו לא מנסים לגרום לנו לחשוב, לתהות או לצאת מהם עם תובנות חדשות. התצוגות הטכניות והויזואליות שלו הן מחזה די נדיר בקולנוע. הוא דן בנושאים מדעיים ופילוסופיים מרתקים ושובי לב ומצליח ביתר שאת לרגש באמצעותם. זה סרט עם לב עצום ונשמה רגישה וכנה ואם תתנו לו, הוא יסחף אתכם למסע קולנועי שלשכוח אותו זו משימה קשה כמעט כמו יישוב פלנטות בגלקסיות אחרות.
מבחינתי זה סרט של 9/10.
הדירוג שלו במקום 11 בטופ 250 של IMDB מוגזם בטירוף. כמובן שהוא יירד, אבל גם אם יגיע למקום 50 נניח – זה מוגזם.
איזו ביקורת! והמשפט המופתי הזה:
"לגלות את הגודל הבלתי נתפס של היקום ואת האפסיות המדהימה שלנו ביחס אליו – זה צריך להפוך כל אדם לקיאנו ריבס לכמה רגעים לפחות."
וואו, פשוט וואו.
וזו הסיבה חברים, שביקורות קולנוע קוראים רק כאן.
רדפיש, עשית לי את היום!
מתלבט אם לראות את הסרט.
תמיד הייתה לי בעיה עם האורך של נולאן. אפילו בסרטים הטובים שלו, לדוגמה "אינספשיין" ו"האביר האפל" הרגשתי קשות את האורך. מה שקורה הוא שאני יושב באולם קולנוע ואחרי כמה זמן מתחיל להשתעמם כי אני רואה עוד פעם הכנה של 20 דקות לקליימקס מספר 7, וכבר עברו שעתיים וחצי מאז תחילת הסרט. מצד שני, מהרבה סרטים של נולאן יצאתי מהורהר והרבה מהרעיונות קצת הדהדו לי במחשבות כמה ימים, וחודשים אחרי הסרט.
הבנתי למה "אינטרסטלר" הוא לא סרא טוב "ביחס לנולאן" אבל לא כל כך הבנתי למה אנשים עדיין ממליצים עליו בקולנוע *למרות שלדעתם זה לא סרט טוב". זה רק בגלל האפקטים והחלקים המעטים שטובים בסרט או שיש משהו נוסף ששווה בשבילו לשלם את מחיר הכרטיס? כמו כן, האם ה"מלדורמה הזולה" היא בסגנון השתיקות והמבטים המסועפים לאופק עם מוזיקת הולמרק, כמו לדוגמה אלו שמאפיינים את ג'י ג'י אבהרמס (ב"אבודים" למשל?). האם זה עד כדי כך "זול"? (עוד מכשול שירתיע אותי מלראות את הסרט).
ואחרי שראיתי את הסרט, בהחלט שווה צפייה.
הייתי רוצה לענות על שתי השאלות שהפריעו לי (הכניסו בדיחה על זה שהתגובה הזו הייתה צריכה להישלח מגלקסיה אחרת בה הזמן עובר מהר ולכן היא בעצם עונה אתמול על התגובה שלי למעלה ששואלת האם לראות את הסרט כדי ולכן אני מאתמול הלכתי לסרט כדי לענות לעצמי… (~אנחה~ עזבו :/).
האורך. כמו בסרטים אחרים של שלוש שעות של נולאן גם פה הרגשתי את האורך של הסרט אבל בצורה מתונה ולא מעיקה. זה נחמד שהסרט מחולק לחלקים. החלק של האקספוזיציה על כדור הארץ. ההתכוננות למסע בחלל. המסע בחלל… ככה שמרגישים שהסרט מתקדם. כמובן שגם פה יש את הנקודה בה התחלתי להתעייף קצת מנולאן אבל היא קרתה באמת לקראת הסוף (170 דקות בכל זאת…). הסרט הזה הצליח להחזיק אותי מעוניין במה שקורה על המסך במשך רובו, ואני אפילו יכול לציין שהחלקים המעניינים ממנו עברו לי הרבה יותר מהר ממה שחשבתי (בדיחת הזמן הוא יחסי, או משהו..).
המלודרמה הזולה – דווקא לא כזו זולה. אני לא יכול להגיד שהייתי בדמעות בכל פעם שהראו את עוצמת הקשר בין מקונוהוי והבת שלו אבל עדיין כמעט ולא היה משהו מביך במיוחד, אולי חוץ מ הקטע בו מייקל קיין מת והוידוי שלו נראה רע, וכל מה שיכלתי לחשוב באותם רגעים שהיו אמורים להיות מרגשים זה: "לעזאזל, מייקל קיין הוא שחקן טוב. התצוגת גסיסה הלא משכנעת שלו היא פועל ישיר מחוסר היכולת של נולאן לביים סצינות נוגעות ללב".
דברים אחרים:
הפאתוס: היה בהחלט. דמויות מדברות כאילו הן מרטין לות'ר קינג בנאום חוצב להבות נגד העבדות כשהן בסך הכל יושבות על המרפסת ושותות קפה ("יש לי חלום. בו האנושות תלמד לעזור לעצמה יום אחד והקפה שאני שותה יהיה בטעם טעים יותר. טעם של קפה כזה שיהיה סמיך במידה הנכונה למגר כל רוע"). זה פחות הפריע לי ממה שחשבתי. לא יודע למה, אולי בגלל שאני לא מצפה מהסרט הזה לדיאולוגים הטרנטינו-ים (או הווידון-ים) אם תרצו ולכן גילגלתי עיניים (מילולית, באולם קולנוע) וחיכיתי שהם יגמרו והאקשן יתחיל.
הטוויסטים: כמו בכל סרט של נולאן היו צפויים עבורי מהדקה הראשונה.
המדע: לקרוא לסרט "מדויק מדעית" יהיה עלבון למילים "מדויק" ו"מדעית". "אינספשיין" היה יותר מדויק מדעית ממנו. מהבנתי הפיזקלית הדלה (בעיקר על סמך ספרים של סטיבן הוקינג והרצאות בטד ושל בעלי אתרים לקולנוע) אני יודע שחלק מהדברים שהוא מדבר עליהם ("חור תולעת", "היחסיות של הזמן", "השאיבה של חור שחור"…) הם באמת נכונים, או לפחות מעוגנים באיזשהי תיאוריה. אבל אחרי זה הוא לוקח את החירות להמשיך את התיאוריות האלה לכיוונים נולאן-ים שזונחים לגמרי את המדע ומתמקדים ב"מגניבות".
דברים שלא הבנתי: הקטע עם החור שחור והספרייה. מה שאני הבנתי הוא שמקונוהי נכנס לחור שחור (מה שלמטיב הבנתי שקול להתאבדות כי אין שום כוח שיכול להוציא אותך מזה), ובחור השחור הייתה… הספרייה בכל נקודות הזמן האפשריות. כלומר בעצם בתוך החור השחור הייתה מכונה בחמישה מימדים שבני האדם בעתיד בנו והם קינפגו אותה בצורה כזו שתוביל לחדר של ביתו, כי היא הבן אדם שיגלה את המשמעות של כזה בעתיד. מקונוהי שלח לה אותו מורס עם המידע שהרובוט הצליח להוציא מהחור השחור איכשהו (מהחור השחור או מהמכונה שבני האדם יבנו בעתיד)? וזה פתר את "בעיית הכבידה" (שבעצם אומרת "איך אפשר להרים תחנת חלל בקלות מכדור הארץ?"). האם זה באמת מה שקרה?
לסיכום: בהחלט לא סרט השנה שלי, אבל גם לא אסון השנה ואפילו די נהניתי. למרות החסרונות המדוברים הוא מותח, מצולם טוב, משוחק סביר, ומצליח להעביר את הזמן בסבבה (רוב הסרט). אני בכלל אשמח אם עוד במאים יעשו סרטים כמו "כוח משיכה" או "בין כוכבים" במקום עיבוד מספר 472 לקומיקס שמצאו במחסנים של "מארוול".
אני מאוד מקווה
שב"עיבוד מספר 472 לקומיקס שמצאו במחסנים של 'מארוול'" אתה לא מתכוון לשומרי הלקסיה (שהיה הדבר הכי כיפי שעשיתי כבר חודשים), ולא לאנט מן ז"ל
אינטרסטלר של ספילברג
סקירה מעניינת של התסריט המקורי ל"אינטרסטלר" שכתב ג'ונתן נולאן ב-2008, מתוך כוונה לתת לספילברג לביים אותו. וההבדלים (הגדולים מאוד) בינו לבין הסרט הסופי:
http://www.slashfilm.com/interstellar-script-differences/
היה יוצא סרט הרבה יותר טוב
ומה לעשות גם שנולאן,עם כל האהבה אליו, הוא פשוט לא ספילברג ואין לו את הוירטואזיות של ספילברג, לאף אחד אין.
ג'יזס אני רוצה לראות עוד סרט גדול של ספילברג לפני שהוא ימות, למה אני לא יכול לקבל אחד?
מפואר ומפואר. אחת מהפעמים האלה.
אחת מהפעמים האלה שידעתי שאני לא רוצה לקרוא את הביקורת, כדי להגיע עם ראש נקי לסרט.
אחת מהפעמים האלה שידעתי שגם ביקורת הדג הקצרה, ממנה בלתי אפשרי להתחמק, תשפיע עלי.
אחת מהפעמים האלה שאני לא יודע אם העובדה שאהבתי את הסרט קשורה להנמכת הציפיות היחסית, או שפשוט אהבתי אותו.
הוא לא היה מושלם. אבל הוא היה ממש טוב וכיפי וחוויה ורגש ותחושות והכל.
"נולאן+מד"ב" היה קונספט שנשמע ממש מרתק, והוא הוכיח את עצמו. יצא לו סרט ממש אפי. בקנה מידה גדול.
אנושות שתקועה על כוכב לכת מתפרק עם טכנולוגיה גוועת, כמו בסיפורי מד"ב קלאסיים (לא שקראתי יותר מדי, אבל התימה מוכרת), וזה מדכא. וטוב.
אנשים שיוצאים למשימה בחלל האינסופי והריק, וחשים היטב את הבדידות.
שקט בצילומים מחוץ לחלליות (נקווה שאחרי "כח משיכה" ואחרי הסרט הזה, יוצרים יתחילו להתבייש ליצור סרט שעובד אחרת).
משחק עם יחסות, זמן מהיר וזמן איטי, שזה קונספט שתמיד מרתק וזה יצא סבבה.
העצב, הדכאון וההשלמה של דמויות שמבינות שלא יראו עוד את יקיריהן.
מתח. וטוויסטים. לא מהסוג שמפיל אותך לרצפה, אבל מהסוג שמפתיע. וזה מה שצריך.
וזרמתי טוב עם השחקנים, עם הקיטש היחסי, עם האפקטים, עם הנופים. ועם הסיום.
יש בו עשר דקות שקצת מרגישות לא במקום, אבל עם כל השאר אני ממש, אבל ממש סבבה. עד עכשיו ידעתי מי כנראה יהיה סרט השנה שלי, עכשיו אני כבר לא בטוח.
אחת מהפעמים האלה ששקלתי לצפות בו שוב.
אחת מהפעמים האלה שאני מניח שלא אקרא את הביקורת ושאר התגובות בימים הקרובים. תנו לי קצת להנות מזה.
כנראה.
אז מסתבר שלא רק לנו הייתה בעיה עם המדע בסרט
גם צוות השחקנים נתקל בלא מעט שאלות ותהיות במהלך ההפקה :
https://www.youtube.com/watch?v=xaMN10L27pc
שיגידו תודה שהם לא שיחקו ב-"אינספשן"
לא יודע איך השחקנים הצליחו לעקוב אחרי העלילה בזמן הצילומים, בעיקר כשאת רוב הסרטים לא מצלמים לפי סדר הסצנות בתסריט.
רגע, זה ברצינות מה שהבנת?
(ל"ת)
אני רק הערה...
זה כל כך פאקינג אדיר.
לגמרי
ואני קצת מאוכזב שלעולם לא נראה את העיבוד שדיוויד פינצ'ר רצה לעשות לספר (בכיכובו של לא פחות ממורגן פרימן).
ניל טייסון מסביר את הסוף של הסרט - ספוילרים
http://www.businessinsider.com/neil-degrasse-tyson-interstellar-ending-2014-11
כותרת מתוקנת
ניל דגראס טייסון מסביר כמה מושגים בפיזיקה (היטב, כהרגלו, כי הוא ניל דגראס טייסון) ולא אומר אף מילה על הסוף של "בין כוכבים".
לא מדויק; ההסבר הפיזיקלי שהוא נותן הוא בהקשר לסוף הסרט
מבחינת השימוש הפיזיקלי והייצוג החזותי של סוף הסרט (וזה לא מקרי, הוא עצמו גם מזכיר את שם הסרט בתחילת הסרטון). כמו כן הסרטון גם מכיל כמה שניות של תמונות מסוף הסרט, כך שעבור מי שלא צפה בו יש כאן ספוילרים, ראו הוזהרתם.
בינוני, בינוני מידי
הייתי שמח עם בין כוכבים היה סרט רע – כי אז אפשר היה להשתלח בו, להוציא את כל הרע שהצטבר לי על נולאן אחרי עליית האביר האפל, לשחרר קיטור בביקורת או בפודקאסט או סתם עם חברים ולהרגיש טוב עם עצמי.
הייתי עוד יותר שמח עם היה מדובר בסרט טוב – ביצירה אפית גדולה מהחיים שמתעמתת ומעמתת את הצופה עם תמות של קדמה, השרדות, אנושיות וגורל; כי סרטים טובים שהם גדולים (או סרטים גדולים שהם טובים) באים רק לעיתים נדירות.
אבל בין כוכבים הוא בינוני כמעט להכעיס – שעתיים וארבעים דקות שמובילים לסוף שכמו נלקח מסיפור של חמש עמודים שהיה מתפרסם בפנטסיה 2000 כפילר (בעצם חלקים מהסרט הרגישו כמו כמה סיפורי מד"ב די מיושנים שחוברו להם יחדיו בגסות) עם כמה רגעים ויזואליים לא רעים אבל לא באמת מפוצצי מוח כמו שעשו מהם.
שני הסנט שלי
לקח לי קצת זמן להבין למה בעצם לא אהבתי את הסרט הזה.
לכאורה היה בו את כל מה שאני אמור לאהוב: מד"ב קשה ומנומק, תהיות על עתיד האנושות, ויזואליה מרהיבה, וגם סיפור על אהבה ועל אופטימיות, ועל נצחון הרוח האנושית כנגד כל הסיכויים. ממש כל המרכיבים שאני אישית מחפש בקולנוע מד"בי. ובכל זאת, הוא השאיר אותי אדיש לחלוטין. חשבתי שאולי הבעיה היא אצלי. אולי הייתי במצב-רוח לא משהו, אולי זה כי אני די לא סובל גם את מקונוהי וגם את האת'וויי, אולי זה כי היו לי ציפיות גבוהות מדי. אבל האמת היא שזה לא אני, זה נולאן.
אחת המחשבות הראשונות שלי בצאתי מהסרט היתה שאם נגיד ספילברג היה לוקח את אותם חומרים, זה היה סרט הרבה יותר מרגש ומפעים. רק אחר-כך קראתי שזה בעצם היה אמור להיות סרט של ספילברג, ושהוא כתב את הרעיון ויזם את ההפקה, אבל ויתר עליה לטובת פרוייקטים אחרים.
ובכן, זו בדיוק הבעיה: נולאן הוא לא ספילברג.
נולאן הוא סוג של שען שוויצרי. הוא יודע לבנות בדיוק רב מהלכים עלילתיים מתוחכמים וחכמים, והוא יודע לפרק ולהרכיב מבנים קולנועיים באופנים שהפכו אותו בצדק לאחד הבמאים המוערכים של ימינו. הוא גם יודע לשחק עם מוטיב הזמן ולהשתמש בפלואידיות שלו כבמניע עלילתי, כפי שהוא הוכיח גם בממנטו וגם באינספשן, וזה לכאורה מה שנדרש ממנו גם בבין כוכבים. אבל ברגע שהוא צריך לעסוק ברגש, בהתפעמות, במשהו שיש בו שאר-רוח ופואטיקה, הוא מתרסק.
המהלכים העלילתיים בבין כוכבים מסמנים יפה את הנקודות שבהן אנחנו אמורים להתרגש, להתפעם או להתפעל, אבל זה כל מה שהם עושים. הם לא מצליחים לגרום באמת לאף אחת מהתחושות האלו. כל העולמות החדשים, האפקטים המרהיבים, העיצובים הלא סטנדרטים, הפתרונות הויזואליים המקוריים, הצילומים הנהדרים – כל אלה לא עושים כלום כשאין מתחתיהם לב אמיתי ופועם. ולנולאן פשוט אין את זה. הוא מתמטיקאי, לא משורר. הוא כותב תשבצי הגיון, לא שירה. זה הספיק בהחלט בשביל סרטים כמו ממנטו, יוקרה או אינספשן, שבנויים מראש כמו תשבץ הגיון, אבל כשלב הסרט הוא בעצם הסיפור של מקונוהי ובתו מצד אחד, של האנושות שמגלה עולמות חדשים ותקווה חדשה מצד שני, ושל מדענים שצריכים לפתע להתמודד עם שאלות של מטאפיזיקה, אמונה ורגש מצד שלישי, לנולאן פשוט אין את הכלים להתמודד עם זה.
ומה שלא פחות חשוב, זה שבסרט הזה אין שום סאבטקסט ושום קצוות פתוחים. הכל בו מוסבר ומנומק. הוא לא משאיר שום שאלות פתוחות, לא ברמה העלילתית ולא ברמה הפילוסופית. הוא מדברר בלי סוף את עצמו, ומסביר כל דבר שאנחנו רואים. גם את הפיזיקה שבבסיסו, וגם את המוטיבים של הרוע, האהבה, הקשר המשפחתי והאופי האנושי. כל דיון שאפשר לנהל על הסרט הזה כבר נוהל במלואו בתוכו. אין שום מקום לניתוחים או דיונים.
מה שבאמת מבאס אותי בכל הסיפור, זה שאני די בטוח שאם הסרט הזה היה נשאר בידיים של ספילברג, זו היתה יכולה להיות אחת מיצירותיו הגדולות. אולי אפילו האפוס הגדול של חייו. יש בו את כל המרכיבים שהפכו את אי.טי, AI ומפגשים מהסוג השלישי ליצירות משמעותיות, בתוספת תחכום מד"בי ופילוסופי שהיה יכול לתת לו ערך מוסף אמיתי. אבל זה לצערנו כבר לא יקרה. וזה עושה אותי קצת עצוב.
Are you saying
?they should have sent a poet
הייתי כותב את זה בעצמי, אם יאיר רוה לא היה אומר את זה לפניי...
http://cinemascope.mako.co.il/archives/19661
אני קצת לא מבין את ההצמדה הזו של "גאון מתטימטיקאי" שעובד כמו שעון שוויצרי ועושה לנו נעים באונות במוח לנולאן
כשבכל סרט של נולאן, ואני מתכוון ל*כל* סרט שלו, זיהיתי את הטוויסטים מקילומטר. אני בהחלט לא גאון אז אני מצפה ממישהו שהוא כן גאון להצליח להפתיע אותי כשהוא מנסה לעשות זאת. לגרום לי לחשוב שמשהו הולך לקרות ואז *בום* להטיל עלי פצצה עלילתית שלא הייתי מוכן אליה. רוב הגאונים שאני מכיר באמת הצליחו לעשות את זה.
חוץ מזה, שהרעיונות של נולאן אף פעם לא הצליחו לגרום לי לחשוב על דברים *חדשים*. במקרה הטוב הוא הצליח לקחת רעיונות מעניינים שכבר חשבתי עליהם בעבר ולהרחיב עליהם את הדעת בצורה שתגרום לי להרהר בהם אחרי הסרט.
שלא תבינו אותי לא נכון. אני חושב שנולאן הוא במאי מוכשר. הוא בהחלט מצליח לקחת נושאים עמוקים ולגרום לי לחשוב על הנושאים בסרטים שלו. אבל תהרגו אותי אם אני מבין את הקונצנזוס הזה של "גאון", "בן אדם שהוא "שעון שוויצרי", "טכנולוג של פעם בדור"… קשה לי להאמין שאנחנו מדברים על אותו נולאן.
אני מסכים לגמרי
אבל בדיוק בגלל זה אני טוען שהוא שען שוויצרי.
כן, את הטוויסטים שלו גם אני קורא מקילומטרים (זה היה נכון במיוחד בבין כוכבים), אבל זה רק כי הוא בונה את הסרט כמו חידת הגיון ומשאיר בכוונה אין סוף רמזים מתרימים. אין אצלו שום מסתורין ושם מקום לטעויות. הכל סגור הרמטית והכל בנוי לתלפיות. כל טוויסט בסרט מוקדם ע"י רמז שרק ממתין לפיענוח ע"י צופה מיומן. נולאן לא מחפש להפתיע, אלא בדיוק להפך: הוא בונה סוג של מבחן אינטליגנציה. אם אתה מספיק קשוב, אתה *אמור* לפי נולאן לזהות את הטוויסטים מראש. אני חושב שבמידה רבה, נולאן רואה בזה מחוייבות שלו כלפי הקהל. כמו ספר של אגאתה כריסטי, הוא רוצה לתת לצופים את האופציה לנחש מראש את סוף הסרט.
אישית, אני מאוד אוהב את ממנטו ואת יוקרה, כי שם חידת ההגיון והטריקים הם החלק החשוב בסרט, והם מספיקים בשביל להפוך אותו ליצירה מהנה. ביוקרה זה הכי בולט, כי כל הסרט למעשה מדבר בדיוק על זה: הקוסם, כמו במאי קולנוע, מוליך את הקהל ומסנוור אותו בלהטוטים עד לסיום המפתיע. לכן זה בעיניי סרט נולאני מושלם, ולא חסר לי בו כלום.
בכל הסרטים האחרים של נולאן, זה בפירוש לא מספיק בעיניי, אבל עושה רושם שמרבית האנושות דווקא קונה את זה בהנאה, אז מי אני שאתווכח.
אתה לא צריך להיות גאון, פשוט להיות מסונכרן לאותו שעון...
גם אני לא גאון, אבל אני מאלה שנולאן כן מצליח להפתיע אותם בד"כ. גם כאן, אם כי לפחות את אחת ההפתעות(?) הצלחתי לגלות; אני מניחה שהיא פשוט לא הייתה כה מפתיעה.
נולאן הוא לא ספילברג, וספילברג הוא לא קובריק
וטוב שכך… כל אחד הוא מי שהוא, ואישית אני מעדיפה את נולאן. לא הייתי רוצה עוד AI (אף שדי חיבבתי אותו) או "מפגשים מהסוג השלישי" (שעמום טוטאלי ומוטיב מוזיקלי מזעזע; החזקתי את עצמי בכוח עד הסוף ולא הצלחתי להבין מה הפך את הסרט לקלאסיקה). אני יודעת שמתפייטים על ה"רגש" בסרטים של ש/ספילברג, ובעקבות אהבתו היוקדת של יאיר רוה ל"ET" צפיתי בו (בגיל 20+) וממש כמו בשיר של מוראלס, לא הרגשתי כלום. לא עושה לי את זה, מה לעשות?
אבל הוא עושה זאת לאחרים, ללא ספק; עם ההצלחה אני לא מתווכחת. גם נולאן מצליח בזכות ולא בחסד, ואני מאלה שהוא כן עושה להם את זה, ועד היום הוא לא אכזב אותי (בגדול; לא כל דבר או כל סרט אהבתי באותה מידה). אני כן מרגישה התפעמות כשאני צופה בסרטים שלו. הם מפעימים, הם מדהימים, הם לוקחים אותי למקומות אחרים (שספילברג לא לקח אותי אליהם). לכן צורם לי שאתה כותב "הם לא מצליחים לגרום באמת לאף אחת מהתחושות האלו", נשמטה לך המילה "לי" מהמשפט. אני חושבת שבסרט הזה היה לא מעט לב, ואלמלא היה, הסרט לא היה עובד בכלל.
אני חושבת שאם תקרא (ואולי קראת) את כל התגובות בעמוד הזה תגלה שזה גם לא מדויק שאין בו שום שאלות / ניתוחים או דיונים. נכון, זה לא ברמה של הסוף של "התחלה" וזה גם לא ב"ממנטו" (שהדיון בעקבותיו כ"כ התיש אותי שוויתרתי על צפייה שנייה), אבל למה זה רע? רוב הסרטים לא מעוררים דיונים ברמה הזאת, וזה בסדר גמור מבחינתי. מותר לסרט להיות סגור וברור, בעיניי זה אפילו עדיף, ואפילו מרענן כשמדובר בנולאן (בחיי שאין לי כבר כוח לדיוני "חלום / לא חלום").
לסיכום, נראה שמה שמבאס אותך דווקא משמח אותי… אז חבל שזה מעציב אותך, אבל אי אפשר לרצות את כולם…
סרט גדול. נהניתי מאוד, אהבתי - במידה בינונית.
כשאני אומר "סרט גדול", אני לא מתכוון Awesome, אלא שהסרט זועק מכל פיקסל ופיקסל "אני ממש גדול! אני משמעותי! אני עמוק! וכן הלאה.
כשיצאתי מהסרט אמרתי לאבא שלי שהלוגו המתאים היה דווקא זה של סקוט פילגרים – An epic of epic epicness – רק שנולאן מתכוון לזה ברצינות.
ורוב הזמן זה עובד. הנופים מדהימים; הפירוט מרשים מאוד, גם אם נראה שקטע מסויים בעולם אחד נלקח מהטריילר של 'הפוכים' (אבל רק לשתי שניות); ולמרות שהסרט מלא חורים כרימון – בפרט סצנת המפתח שבה הסרט הופך מ'מדעי, מאוד מדעי' ל'ממבו-ג'מבו של קסם' – הוא היה מעניין, וגם הסצנה הזו הייתה ייצוג תלת-מימדי מקורי מאוד של זמן, ובאופן כללי הסרט נראה נהדר, והעלילה עובדת גם אם צפויה ברובה (ברובה. יש כמה תפניות מאוד לא צפויות). כן, אפשר היה לקצר את הסרט ולא היינו מפסידים הרבה, אבל לא התקשיתי לשבת שלוש שעות ולראות את פעלולי נולאן, וזה הישג (הבעיה הכללית שלי היא עם שלוש שעות, לא עם נולאן). כמו-כן, הסיפור הרגשי עבד נהדר. ההשפעות של הזמנים השונים על מקונוהיי וביתו נעות בין טוב מאוד לנהדר, והסיפור האנושי מאחורי האפקטים מוצלח למדי.
ולכן נהניתי מאוד מהצפיה. אבל פחות אהבתי – כי זה מלא חורים, כי הרובוט סובל מטמטמת מצויה בדיוק ברגע המתאים (וסצנה כאילו-מותחת בהשתתפות האח והאחות כל-כך צפויה מראש, עד שהיא לא מותחת בכלל), כי מת'יו מקונוהיי עם המבטא הטקסני המתגלגל אדיש מדי באופן כללי, כי סצנת הפגישה מחדש של קופר ובתו סבלה מחוסר הגיון שהיה אפשר לפתור בקלות אם רק היו מראים לנו את אותו דבר כ*חלק* מהסצנה ולא מהסצנה כולה, וכי הפסקול, גוועאלד, הפסקול. כנראה ששילמו למלחין לפי תווים, כי בכל השלוש-שעות בערך של הסרט, נדמה לי שהיו שתי שניות חסרות צליל, וכל השאר בווווום (שום דבר לא קורה) זומזומזומזומזומזומזוממממממממממממממ (רגע דרמטי) רמזים של כינורוווווווווווווות (קרבה בין ילדה לאבא שלה) וווויייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי (רגע אובר-דרמטי) הומ. הומ. הומ. (רגע של שלווה ושקט, לא קורה כלום). אשכרה, הלוגו של הסרט הזה יכול היה להיות "בחלל, איש לא ישמע אותך צועק, כי הבאסים יחרישו לו את האוזניים".
לסיכום, סרט טוב, מרשים מאוד מאוד, שכדאי לראות בקולנוע. על מסך גדול. ועם מערכת סאונד מצויינת. למרות הפסקול.
והערת קהל: ראיתי את הסרט בסינמה סיטי ירושלים. אולם 1. אולם מצויין, הקהל בסדר. אבל לפני הסרט הופיע בסביבות הקופות השומר-שבעאס מ'ביג ליבובסקי', או לפחות מישהו שדמה לו מאוד ודיבר ממש כמוהו אל הסדרניות. מה שהצלחתי להבין הוא שכנראה נתנו לו, לטענתו, כרטיס להקרנה הלא נכונה. אבל ככה זה הלך:
"Don't you understand this Shit? I won't f—ing let you play with me like this! your f—in' friends at the counter don't know the f— what they are doing and I f—in' won't let you get away with this shit. you have no idea who you are f—ing with" וכולי וכולי. הסדרנית האחראית התמודדה איתו יפה, אז הלכתי, אבל לכמה שניות חששתי שתהיה שם אלימות ואצטרך להתערב.
ובסה"כ, עוד יצירה טיפוסית של כריסטופר נולאן - לטוב ולרע
אינני חושב שזה היה סרט רע. וודאי לא ביחס לסרטיו הקודמים של נולאן.
לאחר ממנטו שהיה קטן ומיוחד, סרטיו של נולאן מתאפיינים בעודף פומפוזיות, מתח טוב, דיאלוגים תלושים, תפאורה מדהימה ועודף דקות.
בשורה התחתונה- אני תמיד נהנה לצפות בקולנוע ביצירות שלו, אולם מעולם לא טרחתי לשוב ולצפות בצפייה שנייה באף אחד מסרטיו. כולל ממנטו.
קשה לי להסביר מדוע.
"בין-כוכבים" יצא לעולם בתקופה ארוכה של וואקום בעולם המד"ב. לאכזבתי גם הוא לא היה מד"ב הארד-קור, מפני שהוא היה עמוס לעייפה באקשן ודרמה, ופחות בקונספטים מדעיים חדשים.
ועם זאת, מאוד חיכיתי לסרט הזה והוא הגשים בדיוק את הציפיות שלי ממנו. וזה בסדר.
הנושא שהסרט עוסק בו מרתק והלוואי שיבואו עוד בעקבותיו.
נולאן עושה סרטים טובים מאוד, אך לטעמי תמיד חסר לו הגרוש ללירה כדי להיות מצויין כמו ספליברג, קמרון וקובריק.
נ.ב. האנס זימר הוא אחד המלחינים היותר אוברייטד בתחום. יש לו נעימה או שתיים מהממות שהוא טוחן אותן כבר עשרים שנה בכל הסרטים שלו. הפעם הוא חידש עם נגינת העוגב, וזה היה נחמד בהתחלה ומעצבן בהמשך.
אין שום יצירה קלאסית מקורית ששובצה בסרט וחבל – טראנס מאליק וקובריק מצאו מלחינים שתמיד שיבצו כאילו.
סוף סוף
עוד מישהו שזה הפריע לו. כל הסרט זה הציק לי, שנתנו הסבר, אפילו ההסבר הכי מחורטט, אבל ראבק הם מתייחסים לזה כאילו זה מובן מאליו!
*שיתנו
אה. אז לא משנה.
(ל"ת)
צודק!!
לא חשבתי על זה בכלל.
הסבר אפשרי הוא הבדל באטמוספרה (אולי שם האוויר מאוד דליל אז יש פחות התנגדות?)
אבל בכל מקרה זה קלוש מאוד ולא טרחו להסביר את זה..
קבל ח,ח על זיהוי "רגע המקרר" הזה.
הסרט הכי אינטימי של נולאן.
אני לא הרגשתי שהסרט מנסה להציג את עצמו בתור הדבר הכי חשוב שיצא אי פעם. הוא מנסה להיות אפי וגדול, זה נכון. אבל לא כזה "חשוב". הוא לא באמת מנסה לענות על שאלות הרות גורל ושאפתניות כמו 'מי אנחנו ולמה אנחנו כאן?' או 'האם יש אלוהים או לא?'. אני לא אומר שהוא אינו מציג עמדות ומביע דעות לגבי נושאים ושאלות מסוימות, אך שום דבר שסרטים רבים אחרים לא ניסו לעשות.
שמעתי ש-"בין כוכבים" מתבסס ככל האפשר על עובדות מדעיות קיימות ומציאותיות אך הוא גם מבהיר כבר על ההתחלה שאינו נמנע מאלמנטים מובהקים של מד"ב (הרובוט שנראה כאילו יצא מ-'2001', 'ירח', 'וול-E' ועוד כמה סרטי מדע בדיוני אחרים) ואפילו של פנטזיה (כל הקטע עם הרוחות רפאים וה-"הם"). היה לי די ברור מתחילתו שהסרט הולך לעקוב אחר ההיגיון של עולמנו עד גבול מסוים. הוא אומנם מכיל רגעים מופרכים גם ביחס להיגיון הפנימי שלו, אבל באופן די נסלח.
כמו שאמרתי, הוא כן מנסה להיות בומבסטי וענק ו-"וואו. זה היה מדהים!" ואת זה הוא עושה די טוב. אומנם לא היו רגעים וואו-יים במיוחד אך הפסקול הגדול מהחיים של האנס זימר (שהבחירה שלו ללכת על אורגן התגלתה כמבריקה), המראות היפים (אם כי השבחים שהצד הויזואלי של הסרט מקבל נראו לי מוגזמים) ובעיקר עריכת הסאונד (הלא מעט שוטים בהן רואים את החללית מבחוץ בשקט מוחלט היו מצוינים. גם כל מיני סצינות בהן היה סאונד מסצינה אחת המושמע כרקע לסצינה אחרת [סצינת ההמראה, לדוגמה] הצליחו להאיץ את פעימות לבי כשהיה צריך) כולם תרמו לאווירה גדולה מהחיים שניתקה אותי מהחיים מחוץ לאולם לגמרי. ואכן ביציאה מהסרט היה לי קשה מעט להתאקלם לעולם החיצוני (אבל אולי זה היה בעיקר משום שהסרט ארוך במיוחד). מבחינת בימוי הסרט לא הציג תחושה של 'אני סרט חשוב!' אלא יותר של סרט שמנסה לשאוב אותך לאווירה האפית שלו ולנתק אותך, באופן חלקי (שכן אני מודה שהוא מנסה ללמד אותנו כמה לקחים אודות חיינו. אבל זה משהו שכמעט כל סרט מנסה לעשות), מהמציאות.
כל זה היה החלק החלש יותר של הסרט עבורי. שכן אומנם הוא מבוים בידי במאי מוכשר ביותר, ברמה התסריטית הסרט עדיין סובל מכמה וכמה מגרעות. אין לי בעיה עם טונות של הסברים ואקספוזיציה ("פרופסור למדעי האספוזיציה", כמה צחקתי) אבל כשזה מוצג באופן לא משכנע מבחינת הריאליסטיות של 'למה שהדמות תסביר את זה עכשיו' רק בשביל שגם אנחנו נבין זה מאוד מפריע לי (אני אמור להאמין שדמותו של מאתיו מוקונוהיי לא ידעה מה זה חור שחור לפני זה? גם כל הראיונות סטייל-סרט-תיעודי מאוד הפריעו לי). כמו כן הסרט דחוס בסצינות של מתח מזויף. סצינות הכתובות בצורה לא מותחת במיוחד לא יהפכו למותחות לא משנה כמה מוכשר כריסטופר נולאן בעריכה צולבת של שתי סצינות המתרחשות במקביל. וגם לא הרגשתי שאכפת לי כל כך מרוב הדמויות. הסרט משקיע המון במערכת היחסים של האב ובתו ולמרות אורכו המוגזם אינו מנסה אפילו ליצור הזדהות עם שאר הדמויות שלו. בנוסף, הוא מכיל כמה עלילות משנה מיותרות לגמרי (גם משום שאינן נחוצות לעלילה הראשית אך בעיקר משום שהן גרועות. כמו החלק עם אשתו ובנו של קייסי אפלק).
אגב, אני גם די סבלתי מעודף של שחקנים מפורסמים בסרט הזה. על כמה מהם אני עוד מוכן לוותר (היה לי סוג של אנטי במהלך השנה החולפת למקונוהיי מאחר ולא התלהבתי במיוחד מההופעה שלו ב-"בלש אמיתי". אך דווקא כשהוא התחיל להימאס על כולם אני התחלתי לחבב אותו מאוד, והוא היה מעולה בסרט הזה. גם את אן האתאווי תמיד כיף לראות. במיוחד עם התסרוקת הזאת תודות ל-"עלובי החיים". ואפילו אחרי ג'סיקה צ'סטיין וויס בנטלי זה עוד היה בסדר) אבל כשראיתי את קייסי אפלק די נשבר לי מכל הקטע הזה של סלברטיז בסרט. וזה עוד היה לפני שמאט דיימון הופיע.
כמו שאמרתי מקודם. מסעות בחלל, חורים שחורים, חורי תולעת ומסעות בזמן. כל זה היה חלק מאוד מעניין ומאוד מגניב בסרט שאומנם סבל מכמה בעיות אך יותר מפיצה על כך. אבל כל זה הרגיש לי כמו עניין מאוד משני עבור הסרט. לכל אורכו, הדילמות העיקריות, הקונפליקטים שהעסיקו אותי והרגעים שהכי אהבתי היו אלו שהתעסקו ביחסיהם של מתיו מקונוהיי ובתו (בעיקר כשעוד הייתה צעירה, אך לא רק). אני מודה שהיו כמה רגעים שהרגישו לא טבעיים וכאלה שרצו לרגש בכוח אבל רוב הזמן זה עבד. זה ממש עבד. סצינת הפרידה הצליחה להביא אותי לכדי דמעות. סצינת ההקלטות במשך עשרים שנה עשתה זאת בשנית (ואלמלא ההפסקה של הסינמה סיטי נפלה בדיוק באמצע אותה סצינה אני חושב שהיא הייתה מצליחה לרגש אותי אפילו יותר) ואני די בטוח שהייתה סצינה נוספת שהצליחה לסחוט ממני רגשות דומים. כל הסיפור החללי, הסיבה שהוא קיים ואפילו הפיתרון שלו המוצג בסוף בא רק בשביל לקדם את עלילתם של האב החד הורי הזה ובתו הקטנה.
הסיבה שזה עבד כל כך טוב היא, נראה לי, משום שלראשונה כריס נולאן החליט להשקיע במערכת היחסים של שתי הדמויות *לפני* שהוא הכניס את התפנית העלילתית המרכזית לחייהן. ב-"התחלה" זה לא היה כך, ולכן סיפור האהבה של מאל וקוב לא היה משכנע. ב-"באטמן מתחיל" קיבלנו מעט מאוד רקע על מערכת היחסים של ברוס ורייצ'ל בעודם ילדים מלפני אירועי הסרט עצמו ו-"ממנטו" התחיל רק אחרי שאשתו של הגיבור כבר מתה (והיחסים שלהם מוצגים דרך פלאשבקים קצרים שלא מנסים אפילו לגרום לנו לחבב אותה או להזדהות עם הקשר בינה לבין הגיבור). "בין כוכבים" מציג אקספוזיציה בת כעשרים דקות (אולי אפילו יותר, לא בדקתי בשעון) שמפני חוץ נראה כאילו מכינה אותנו להרפתקת החלל העתידה לבוא אך בעצם עיקרה היה הבת שלו (סצינת ועדת ההורים בבית הספר, למשל. בצפיה ראשונה נראה כאילו מטרתה העיקרית היא להציג את כדור הארץ ואת העולם בו מתרחש הסרט ולאן הגיעו בני האדם. שעכשיו המיסים לא מממנים את הצבא. שאין צורך במהנדסים ושצריך בעיקר חקלאים ושאנשים הפסיקו להאמין במסעות לחלל וכו'. אך בראיה לאחור היא בעיקר מציגה מה עמדתו של קופר (הגיע הזמן שאני אבדוק את השמות) בנוגע לבתו כשהמורים מבקרים את התנהגותה. הסצינה תורמת רבות להצגת הקשר החזק מאוד שיש בין השניים). החלק הזה של הסרט הצליח לגרום לי להזדהות ולהתאהב במערכת היחסים שלהם מבלי ששמתי לב ולכן כשהוצגה סצינת הפרידה (הכתובה מצוין בפני עצמה) לא יכולתי שלא להתרגש.
אני לא חושב שזה סרט השנה. אני בספק אם הוא יהיה בחמישייה הפותחת אחרי שאני אסיים לסכם את 2014. אבל מבחינתי הוא סרט המציג כמה למד כריסטופר נולאן מהביקורות שהוא ספג על סרטיו האחרונים. "בין כוכבים" אומנם עודנו סובל מכמה מהבעיות שהיו ל-"התחלה" ו-"עלייתו של האביר האפל" אך בחיים לא הייתי חושב שאי פעם אזיל דמעה עבור דמות כלשהי בסרט שלו.
ואם כבר פסקול:
לא מעט קטעים הרגישו לי העתקה בוטה של מקס ריכטר/ואלס עם באשיר, מ"כלי הנגינה" ועד המלודיה..
כמה סרקסטיות בפוסט אחד
ראיתי את הסרט ונהניתי מכל רגע.
"ארון המטבח של סבתא שלי" - אין עליך!
הרגת אותי מצחוק! תגיד, שקלת להצטרף לאחד הכותבים בארץ נהדרת?
בכל מקרה, אחלה ביקורת למרות שאני חושב שקצת החמרת איתו מעל למידה….
ורק אני חשבתי שהרובוט הוא הומאז' לרובוט מהטרמפיסט לגלקסיה רק עם יותר הומור?
(ל"ת)
דווקא נהניתי מאוד, יותר משציפיתי בעקבות הביקורות
סרט אפי, מגניב, כיפי, די חכם, כתוב היטב לפרקים. נכון, לא מתעלה לרמה של הקודמים של נולאן, אבל אני מאמין שאם זה לא היה סרט של נולאן אנשים היו מפרגנים לו לגמרי, כי כסרט נטו זה פשוט סרט טוב בסך הכול. לא מפיל מהרגליים, אבל טוב.
נאמר זאת כך,
הסצינה הזאת היא בין המתחרות על הסצינה הכי קשה לסיספונד בסרט. וכמו שאתה יודע, יש כאן תחרות רצינית. והבעייה היא לא באן הת'אווי, אלא שאין מצב שהדמות שלה באמת תאמר את המילים האלה באופן סביר. זה ברמה שהיא פתאום תקום ותכריז 'ראיתי את ישו בחלומי והוא אמר לי ללכת לפלנטה השלישית'.
מצד שני, גם הלוגיקה לפיה הם בחרו לנחות על הכוכב הראשון היתה מאד מטופשת.
נהניתי מאוד מהסרט בזמן הצפיה
אבל הרבה דברים הציקו לי מיד לאחר מכן. הסצינות המרגשות בסרט היו גסות מדי – התרגשתי, אבל הרגשתי מתומרן.
שאלה חשובה – האם הסרט מומן ע"י נאסא? כי זה מרגיש כמו קמפיין להגדלת התקציב שלהם. "אין בעיה, תישארו תולעים שרק מסתכלות על השנה הבאה, לוזרים!"
נאסא מוכנה לעבוד בשיתוף מלא (וברצון רב) עם כל אולפן שיחפץ בכך.
בסרט הספציפי הזה הם רק עזרו להם מבחינה וויזואלית, אבל הם אומרים שהם תמיד מוכנים לספק מדענים ואסטרונאוטים בכדי שיעזרו לתסריטאים (ולכל שאר אנשי הצוות) להבין, לדעת ולדייק בעובדות.
בארט אולריך, ראש מחלקת אומנות בנאסא.
מיותר לציין כמה שיטת השיווק הזו חכמה.
שאלה יותר חשובה- כמה חזקה הייתה האורגזמה הלאומית של ארה"ב כאשר הדגל שלה הונף בגאווה, לא רק על כוכב אחד אלא על שניים? ובלי ציניות אני חייבת לציין שבפעם הראשונה שהם נחתו על כוכב וראיתי מים התרגשתי מאוד. הייתי מהופנטת לחלוטין מהמחשבה שיום אחד בני אנוש ידרכו על כוכב לכת זר.
גם בפעמיים הנוספות ההתרגשות חזרה, פשוט לא ניתן לתאר את זה במילים. אם אני הייתי במקומם הייתי פורצת בבכי בלתי נשלט.
ביקורת על הסרט ועל הביקורת של דורון פישלר ועל יס פלאנט חיפה שכנראה תהיה שונה מכל ביקורת שנכתבה אי פעם כי אני לא יודע לכתוב ביקורות
אני לא בטוח אם אהבתי את הסרט או לא,אבל אני ממליץ עליו כי יש בו הרבה רעיונות מקוריים וההסברים לא הפריעו לי כי הם היו מעניינים,אבל ברצינות,סטרטופירה?!,ס-ט-ר-ט-ו-ס-פ-י-ר-ה?! אני יודע מה זה רק כי אנחנו עוסקים עכשיו בנושא הזה בשיעורי גאוגרפיה בבית הספר,לא ראיתי אותו בתלת מימד כי רציתי להעריך באמת עד כמה הוא מעניין ואני חושב שהוא לא היה פחות מרהיב אם הייתי רואה אותו בטלוויזיה,וגם הקטע אם החור תולעת שלא התרשמתי ממנו היה משהו שהיה פוגם בחווית הצפיה אם הייתי רואה אותו בתלת מימד,כי זה היה ממש מפגר אם הייתי רואה את העיוות הכיביכול הארבעה-מימדי בתלת מימד ומה שתלת מימדי היה דו מימדי,בהקרנה הרגילה שניהם היו דו מימידיים,וזה קשה לשבת שלוש שעות רצוף,אין הפסקות ביס פלאנט,ואני לא בטוח אם החלק לקראת הסוף ספוילר בתוך החור השחורספוילר עשה שהסרט היה לא הגיוני בצורה רקורסיבית
לא מסכים , סרט אדיר שעוד ידברו עליו הרבה, זה פשוט תלוי בגישה שבאים לסרט
אם מגיעים לקולנוע אם ראש מפוצץ מחשבות , אחרי שקראת ביקורות או שהתעמקת בסרט יותר מדי , אתה מסתכל על דברים באופן שונה , והגישה שלך לסרט משתנה , אני חושב שהמגרעות שציינת רובן נבעו מהסיבה הזאת , אני נהנתי מאוד מהסרט , גם מהאפקטים , העלילה והמשחק של השחקנים , סרט שבשבילו באמת שווה לבוא לקולנוע אפילו פעמיים.
פסוק מהפטרת השבוע שדי מסכם את 'בין כוכבים'
"אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם יְהוָה"
חשבתי שזה נחמד.
אפשר אולי לשים את זה
כציטוט על פוסטר
עדיף כהמלצה:
"סרט חלל שייכנס להיכל התהילה" (דורון פישלר, עין הדג)
"אם תגביה כנשר ואם בין ככובים תשים קינך משם אורידך" (עובדיה, תרי עשר)
זאת היתה הכוונה שלי
(ל"ת)
חוץ מזה שזה בדיוק ההיפך ממה שהסרט אומר?
(ל"ת)
ויאמר מקונוהיי פחחחחח
(ל"ת)
ניסה להגיע לבין הכוכבים
ולא הצליח. "משם אורידך"
נתת תחושה שדווקא עם זה אתה די מסכים. לא?
הוא לא הצליח?
באיזה סרט בדיוק הוא לא הצליח? זה אפילו לא ספוילר.
אתה מדבר על התוכן
אני מדבר על הסרט עצמו. 'שאתה מכוון לכוכבים להגיע לבסדר פלוס זו התרסקות.' נולאן ניסה להגיע עם הסרט כ"כ גבוה אבל הוא לא הצליח. משם אורידך.
אההההה.
(ל"ת)
סרט יחיד במינו. מדהים ויזואלית
נכון שהמדע היה די מופרך אבל הסרט ויזואלית היה מדהים לצפייה וזה כל מה שצריך
אוקיי, הפעם אני באמת לא מבין.
אני יודע שרוב הזמן כשיש דיונים על איכותו של נולאן, אני האחד שתמיד ניצב להגנתו באופן די אובסיסיבי, אבל אני צריך להבהיר לפני שאני מתחיל בתגובה הזאת: אני לא פאנבוי של נולאן. זה פשוט שבמקרה איכשהו אני מאוד אוהב את רוב הסרטים שלו, לא אשמתי שהם יצאו טובים (כמו שהרבה אחרים פשוט אוהבים במקרה את כל מה שג'וס ווידון/מ'תיו ווהן/ווטאבר עושים). ובכל זאת, זה לא שאני לא מבחין בפגמים שלו, וכך יוצא שאין לי איזו הערצה פסיכית אליו כמו שאולי אפשר לחשוב. את יוקרה אני דוגרי לא כזה אוהב, "באטמן מתחיל" ממש מתדרדר בצפיות חוזרות, גם מ"עלייתו של" ירד לי לא מעט (למרות שהוא עדיין לא הזוועה שהרבה מהגולשים כאן עשו ממנו, אפילו לא מתחיל להתקרב), ואפילו אינספשן, שהוא עדיין סרט ענק לדעתי – הרבה פחות טוב ממה שחשבתי עליו בפעמים הראשונות.
אני אומר את כדי שתבינו שבאמת לא באתי עם איזשיהם משקפיים מיוחדות רק כי זה סרט נולאן, ואני באמת אובייקטיבי כשאני אומר ש –
פאקינג הל, זה סרט פנטסטי!
ברצינות.
ומעכשיו, בגלל שאני באמת משתדל לשפוט את הסרט רק על פי עצמו מבלי להכניס למשוואה ציפיות או הערכה לעבודות קודמות – אני אפסיק להשתמש במושג נולאן. כי הסרט הזה גדול איתו או בלעדיו.
והדרך היחידה שלי להסביר למה אהבתי היא בעיקרון… טוב, בערך עם כל הדברים הטובים שנאמרו בביקורת אני חייב להסכים, אבל שאר הדברים שגרמו לי לאהוב את הסרט, שוב, הדרך שלי להסביר אותם תסתכם בלהגיד באמת ובתמים שאני לא מבין מאיפה מגיעות חצי מהביקורות פה. לא בקטע של "איזה מטומטמים אתם", אלא יותר בקטע שבאמת לא הצלחתי למצוא את הראיות לאותן טענות שהועלו נגדו.
פאתוס? אוקיי, אני יודע שזה משהו שחוזר אצל נולאן (דאם, ניסיתי בלי להזכיר אותו… נו טוב), וכאמור, צפיות חוזרות בסרטים אחרים שלו די הבהירו לי את הטענות האלה כלפיו בכל השנים. אבל בסרט הזה? יחסית לסרט כ"כ ארוך וכ"כ שאפתני, די מדהים כמה *אין פה* פאתוס. כלומר, לפחות פאתוס לא נחוץ. פאתוס יש גם יש – אבל וואלה, הוא מגיע ברגעים הרציניים, אלא שאולי לא מחייבים פאתוס אבל בהחלט לא נפגעים ממנו ולגמרי מתאימים לו. "הם מספרים דברים, גורליים, לאט, עם פאוזות" – אז טוב, אולי הפאוזות זה אכן קצת מיותר, אבל טון הדיבור שלהם לא, כי נחשו מה? הם באמת מדברים על דברים גורליים. וכן, עם כמה שהצחיקה אותי הבדיחה של מבקר הנוסטלגיה על ה-Nolan-Ray שגורמת לדמויות לדבר כאילו מה שקורה עכשיו הוא הדבר הכי חשוב בעולם וכל הגורל מונח על הכתפיים – מה לעשות, פה הדברים שהם עושים הם *באמת* הכי חשובים בעולם, ו*באמת* כל הגורל מונח על הכתפיים שלהם. אתם יכולים לבקר את נולאן על זה שהוא מלכתכילה כתב סרט שמציב את הדמויות שלו במקום כזה, אבל זה כבר סיפור אחר.
אני גם לא מסכים עם הטענה שאין בסרט הזה את ערך ה"וואו" והיראה. גם אם זה אכן מוזר מאוד שהרבה פעמים הדמויות לא מגיבות לזה כראוי (באמת בין הפגמים היחידים שנולאן אכן עשה עם הדמויות המשורטטות נפלא שהוא יצר הפעם) – מה שחשוב הוא שאני כצופה הגבתי לזה כראוי, בלי קשר למה שהדמויות עושות או לא. השאפתנות, קנה המידה והיומרנות של הסרט לא פגמו בו מבחינתי – רוב אלה הגיעו למידה מספקת בשביל שאני ארגיש שזה היה שווה את זה, ושראיתי יותר מסתם סרט אלא מה שנקרא "אירוע".
ובכלל, כבר אמרתי שאני מסכים עם הדברים הטובים שצויינו בביקורות היחסית קוטלות, אבל די לא מצאתי התייחסות (טובה או רעה, סליחה אם כן פספסתי) לדברים אחרים. כמו המהלך התסריטאי המבריק עם מאט דיימון שפוצץ לי את המוח למשל. או האינטנסיביות והסחיטה הנפשית שהסרט הזה מעביר – משהו שנולאן תמיד היה מומחה בו ואני יודע שרבים שונאים, אבל אני לא יכול להשיג מספיק מזה.
או למשל, משהו שבביקורת הראשית קיבל התייחסות מצומצמת, וזאת העובדה שלראשונה נולאן מכניס פה רגשות – אז אני ארחיב: לעזאזל, איזה רגשות, איזו דרמה, איזו אינטימיות לא ייאמנת. זה לא שאני מכחיש את זה שנולאן מעולם לא התמחה בעניינני דרמה נטו, מלבד אולי הסוף של אינספשן וקו העלילה של דו פרצוף – אבל פאקינג שיט, פה אני לא האמנתי כמה נקשרתי לדמויות ולמה שהולך ביניהן.
בהרבה תחומים תסריטאיים נטו, בתחום הדרמה והרגשות ובמיוחד בתחום ההומור (לראשונה בתולדות הסרטים שלו, אני אשכרה התקפעתי מצחוק יותר מפעמיים. טארס הזה, תלתלים בחזה…), נולאן פשוט *התעלה* על עצמו הפעם.
אני יודע שתגובה כזאת גורמת לסרט להישמע כאילו זה הסרט האהוב עליי אי פעם, אבל לא – גם בו יש מלא פגמים, בעיקר מערכה שלישית מקושקשת למדי בסופה, וחבל (למרות שהסצינות שסבבו את אותו קשקוש היו מרגשות בטירוף). פה ושם יש את הקטעים המתים, המעצבנים, אלה שהם כן "נולאניים" בקטע רע, יש את הקלישאות, יש את הדברים שהם באמת פאתוס ומלודרמה לא נחוצים, הרגעים שבהם היומרנות קצת מתחילה להיות גדולה מדי על הסרט אכן מגיעים, וכמו כן יש המון מה לחתוך מהסרט (ומזל שהידע שלי באסטרו/פיזיקה שואף לאפס כך שאני גם לא יכול להתחיל לנטפק מה נכון ואפשרי בסרט ומה לא) – אבל כל השאר הביאו לי בדיוק את מה שרציתי: סרט אפי, מרגש וברובו הגדול – מבריק. ואני די מרגיש שאני היחיד בכל העולם שקיבל מהסרט הזה תמורה לציפיות הגבוהות. אז לא, זה לא הסרט הגדול בכל הזמנים, זה אפילו לא הכי טוב של נולאן, ובטח שזה לא סרט השנה שלי – אבל מקום בחמישייה נולאן הרוויח הפעם ביושר גדול, דווקא בשנה שאני בטוח שלא הרבה יבחרו בו כמו בפעמים קודמות.
אז באמת, לא מבין את הביקורות הלא מחמיאות, לא מבין לאן נעלמו לסרט הזה 15 אחוז לפחות בעגבניות רקובות. שוב, לא בקטע של "אתם טיפשים", אני יותר חושש שזה בקטע של "אני פה הטיפש". אבל באמת שכבר לא אכפת לי. איך אמר ביטלג'וס על "פרומיתיאוס" בזמנו –
דוגרי? יצירת מופת של מדע בדיוני בכל היבט שאני מצליח לחשוב עליו.
(ותואר התגובה המבולגנת והלא קוהרנטית ביותר אי פעם הולך ל… שנאוצר על "אינטרסטלר").
אני יכול להגיד לך שאני אהבתי מאוד את מרבית הסרט
אהבתי את הרמה הגבוהה יחסית של השמירה על הגיון פיזיקלי, אהבתי את הדילמות הבלתי אפשריות שהסיטואציות הציבו בפני הדמויות, אהבתי את החלק של מט דיימון ואהבתי אפילו את אפוקליפסת האבק של חצי השעה הראשונה (שנראתה מרעננת ליד כל סרטי האסונות הבומבסטיים והזכירה את היאוש של "הילדים של מחר" או The Rover).
אבל הסיום היה בלתי נסבל מבחינתי – הוא היה קשקוש מבחינת הגיון פנימי, פשטני להחריד מבחינה עלילתית ולקח את כל הסרט לאזורים של ה"קליף האנגר" הבלתי סביר והפתרון המעגלי בכל מחיר שמאפיין לרוב סרטים אינטיליגנטיים הרבה פחות. ודווקא בגלל החשיבה המאוד מדוקדקת שהושקעה בקווי העלילה עד אותו הרגע, יצאתי מהסרט עם טעם רע בהרבה מאם זה היה סיום סתמי לסרט סתמי.
לדעתי יש מעין ספוילר בשתי התגובות מעלי
או שזה לא נחשב?
אחרי כל הפרשנויות והניתוחים..
ET או WALL-E מיצו את הקטע הרגשי/פילוסופי הזה פי אלף יותר טוב.
אודיסאה או פרומתיאוס מיצו את הקטע האפי/פיזיקלי/ויזואלי פי אלף יותר טוב.
אלף שאלות שנותרו ללא תשובה, אלף תשובות שלא ענו על שאלה בסיסית אחת.
ממבו ג'מבו מחורטט וריקני, שלא מתחיל ולא נגמר.
הסרט הזה משול למשה רבנו שיורד מהר סיני עם בננה במקום לוחות הברית.
המלצה אישית: לצפות בסרט במחשב הביתי במהירות 140%
ככה תכעסו על עצמכם הרבה פחות.
היי מה אתה עושה פה בעין הדג?
ולאן נעלמת ב400 השנים האחרונות?
אני לא רוצה לפגוע פשוט קשה להתאפק תקח את זה ברוח טובה
(ל"ת)
וכאן חייב לבוא
קישור לסיפור (הקצרצר) הזה של אסימוב:
משורר בן אלמוות.
סיפור יפה
(אחד היפים שששמעתי) אבל על הרעיון של מישהו שנוסע קדימה בזמן ולא מבין מה עשו מהיצירה שכתב כבר דיברו חז'ל, והם עשו את זה אפילו לפני שייקספיר.
סרט מרתק ומרגש כמעט לכל אורכו
אולי הסרט הכי משמעותי של נולאן עד היום, כאילו הוא למד לקח מ'התחלה' ו'עלייתו של האביר האפל' ושם פחות דגש על עלילה מסבירנית ויותר דואג להיבטים אחרים. ממש ממציא עצמו מחדש.
נוראי פשוט נוראי
אוי ואבוי, כמה שיעמום.
אתה מסתכל על מסך במשך שלוש שעות עם מלא אפקטים יפים וזהו. אלוהים כמה זמן אפשר למשוך סרט. אומרים שזה שלוש שעות אבל זה מרגיש כמו כל השנים האלה שהם חוו בחור התולעת (או מה שזה היה).
אתה מסתכל, דברים קורים ואתה לא מבין כלום. אז סבבה הם רוצים ליישב את כדור הארץ, יש לו בעיות עם הבת שלו, חור שחור נחמד. אבל ג'יזס קרייסט סרט לא ילמד אותי על תיאוריית הקוונטים הפיזיקאית בין יקומית. אומרים אל תזלזל במוחו של הקהל, אבל אל תחשוב גם שהוא אלברט איינשטיין שהתחבר עם תומס אדיסון לסופר מוח.
איזה שיעמום, חוסר הבנה, חוסר עניין, חוסר סרט טוב, אבל פלוס אפקטים. לא טוב מספיק.
כריסטופר נולאן עשה סרטים טובים בחייו: האביר האפל, התחלה, ממנטו… אבל מאז עלייתו של האביר האפל ב2012 הוא פשוט התדרדר. ועכשיו זה? אני מפחד מה הוא יביא לנו בהמשך.
נוראי, אם אתם אוהבים את כריסטופר נולאן, אל תצפו בסרט הזה של כירסטופר נולאן.
אהבתי (בצפייה ביתית!)
רבים כתבו כמה הסרט האפי הזה מצדיק צפייה קולנועית ואני בטוחה שהם צודקים; אבל לא יצא לי… גדולתו בכך שהוא עבד לי נהדר גם בצפייה ביתית (בטלוויזיה), עם אור בסלון, עם חברים והפסקות לשירותים (בכל זאת, כמעט שלוש שעות…).
החברים, אגב, פחות אהבו, במיוחד לא את הסוף. גם הם, כמו רבים, הרגישו מרומים. אני לא. מודה שהופתעתי וברגע הראשון לא הבנתי מה ואיך, בדיעבד כשחשבתי על הכול וחיברתי את הנקודות (ככה זה אצל נולאן…) הכול התחבר והסתדר. אני חושבת שמי שטוען שהסרט לא נאמן לחוקיות שלו פשוט פספס חלק ממנה. כתבתי על כך בתגובה לפודקאסט. כפי שכתבתי (וקישרתי) שם, ממליצה להקשיב גם לפודקאסט של יאיר רווה, הוא מסביר היטב את הנושא ומאיר נקודות שלא היו ברורות לרבים (וגם מציע פרשנות נוספת לסוף, מעניינת למדי, אם כי דחוקה משהו).
אהבתי את נולאן בתור במאי (וכבר פירטתי למה אני שמחה שזה הוא ולא ספילברג), אין לי תלונות למלחין וגם לא לשחקנים.
אהבתי את הליהוק של מתיו מקונוהי, אני חושבת שהוא עושה עבודה מצוינת, ולראיה הוא נושא על כתפיו את הסרט, את המסע. אותי הוא שכנע. בסדר, אז הוא לפעמים ממלמל, אוט אזוי.
אהבתי את הליהוק של אן האת'ווי (גילוי נאות: אני אוהבת אותה מאז ומתמיד, התאהבתי בה ב"יומני הנסיכה"). נכון, לא תפקיד חייה, אבל אני חושבת שהיא מילאה אותו היטב, והצליחה להגיש היטב נאום דביק שנולאן שם בפיה, וזה לא דבר של מה בכך.
ג'סיקה צ'סטיין נפלאה; לא זכיתי להכיר אותה לפני כן, והיא מקסימה. איזה כיף (ומזל) שמרפי הפך לבת!
זה בהחלט לא סרט מושלם, הוא ארוך מדי והיו סצינות (ואף דמויות…) שאפשר היה לקצץ בכיף, אבל בסה"כ הוא טוב מאוד בעיניי. את "התחלה" אהבתי יותר, אבל הם סרטים שונים מאוד (האחרון סרט אקשן של חבורת "פושעים", לא מסע חלל אפי, לא עוסק בעתיד האנושות וכו') אז אין לי כוונה להשוות ביניהם.
והדובדבן על הקצפת: היישום החזותי של חור התולעת והחור השחור לא רק מרהיבים אלא גם נכונים ומדויקים אסטרופיזיקלית. לפעמים המציאות עולה על כל דמיון… (עד כמה ש"חור תולעת" הוא מציאות… אבל המשוואות נכונות).
הסרט פשוט קצר מדי
הרושם שלי הוא שכדי להיות נהדר ממש הסרט היה צריך להתארך ל-4 שעות לפחות, אולי להתפצל לשני חלקים (אם פיטר ג'קסון יכול, אז גם נולאן), היריעה העלילתית רחבה מדי ופשוט לא ניתנת לדחיסה ל-3 שעות. למשל את הסצינות האחרונות של הסרט ניתן היה להאריך באופן שיסחטו את דמעותינו כהלכה, אבל אין זמן או שנולאן לא ניצל אותו כהלכה. שפילברג עשה זאת היטב ב-AI.
הסצינות המרגשות ביותר עבורי היו תמרוני הטיסה של קופר, במיוחד האחרון שבהם.
כמובן שכל הקשקשת על אהבה הייתה מביכה עד כדי גיחוך והתביישתי בשביל נולאן.
פרט טריוויה משעשע שנתקלתי בו לאחרונה
לצורך הצילומים, צוות ההפקה קנה 2000 דונם של קרקע וגידל עליה תירס (בסיועו של החקלאי זאק סניידר). אחרי שהצילומים הסתיימו, הם מכרו את התירס ברווח.
אולי הם יכלו להרוויח עוד יותר אם הם היו משווקים את התירס כמרצ'נדייז, תחת השם Matthew McCornaughey.
לא יודע אם אני מסכים על אינטרסטלר
אבל 'תחת שמי טוסקנה' ו'שיבת המלך'. הו כן.
ביקורת מעולה :)
(ל"ת)
5 דקות בהן ג'יימס קמרון מראיין את כריסטופר נולאן
בעיקר על אינטרסטלר:
https://www.youtube.com/watch?v=qyjybrtSoFU
קראתי את הביקורת ולא האמנתי עד כמה ניתן לצפות בסרט ולא להבינו.
מי שחושב שמדובר בסרט מדע בדיוני "קשה" טועה.
מי שחושב שהכשל העיקרי של הסרט הוא "חוסר הוואו" בטיסה לחלל לא הבין את נשמתו של הסרט..
הסרט מדבר על כוחה של אהבה ומציע חזון מדעי נועז: אהבה אינה רגש. אהבה אינה סנטימנטליות. אהבה היא כח פיזי, אף יותר מהגרביטציה. כח שמשפע פיזית על גורלו של האדם והמין האנושי.
זה חזון שבהחלט ראוי ל "וואו"…
כל התייחסות וביקורת לעד כמה הטיסה מתוארת מדוייק, עד כמה דחמויח החלל מדוייקעם ומסעירים מפספסים את מהותו של הסרט.
לא נוצר עוד סרט מדע בדיוניי נועז כזה שמציע לאחד את האהבה ככח מדעי פיזיקלי.
את החזון הסה נולאן מתאר ברגישות ובדיוק מפעימים.
איפה המדע בתיאוריה הזאת?
האהבה היא לא כח מדעי פיזיקלי. לחשוב עליה ככח פיזיקלי מראה חוסר הבנה בסיסי בפיזיקה, ולביים סרט שמתבסס על ההנחה הזו זה פחות "נועז" ויותר "דבילי".
יכול להיות שביקום בו "בין כוכבים" מתרחש אהבה היא כן כח פיזיקלי, אבל זה לא היקום שלנו, ובמקרה הזה הסרט אכן לא סרט מד"ב קשה, אלא פנטזיה.
ספויילרים: (אי אפשר לסמן דרך הפלאפון)
הם אומרים שמדובר במימד שהוא מעבר לארבעת המימדים המוכרים. ששם, אפשר לעקם את החלל ואת הזמן. הטריק הזה עורר את חמתם של רבים, אשר ראו בזה כסוג של דאוס אקס מכינה מגוחך, ותרגיל לא מדעי בעליל בסרט שהתיימר להיות כזה.
אבל כבר יש כלי , ממש בעת שלנו, ממש על ידנו, אשר מסוגל לעקם את החלל ואת הזמן. אשר שם, ילדה יכולה למצוא עצמה זקנה יותר מאביה. אשר שם, כוחו של הרגש ימצא עצמו מנצח על החוקים הנוקשים של המציאות הפיזית (והרי באופן כללי, בדרמה, הרגש ח י י ב לנצח). הכלי הזה הוא, הקולנוע. "האחרים" אשר בנו את כל הספריות הללו הם אינם חייזרים, והם גם לא בני אדם מהעתיד – אלא אנשי הצוות וההפקה מאחורי הסרט אשר באופן די פשוט כמשמעו, אכן בנו את הסט הזה, על מנת שהפרוטגניסט הזה יפגוש שוב את בתו, וכך יממש את פתרונו של הקונפליקט המרכזי של הסיפור. הקולנוע הוא, עבור נולאן, סוג של חור שחור.
אחד יכול לראות זאת כתירוץ שאפשר להלביש על כמעט כל דבר, וזה לא יהיה לחלוטין לא מוצדק. אבל כאשר הולכים אחורה אל הפילמוגרפיה של היוצר שמאחורי הסיפור, וכאשר שמים לב שפעם אחר פעם, מדובר ביוצר אובססיבי באופן ספיציפי במיוחד למניפולטיביות של המדיום בו הוא פועל, ניתן להניח מעבר לכל ספק סביר שזו הייתה כוונתו האישית, בין אם הטריק כן משכנע אותכם, או שעדיין לא.
זה מענייין אבל בפועל רק גורם לי לא לאהוב את הסרט יותר
לא בטוח למה, אפילו. אני יודע שנולאן אוהב מאוד אנולוגיות קולנוע בסרטים שלו (היוקרה והתחלה כדוגמא בולטת) אבל פשוט יש מקומות שזה רחוק מדי ממה שהסרט אשכרה עליו וזה מרגיש כמעט כפוי, גם אם זה מאוד מסתדר בראש של נולאן.
מי זה "הם"?
בהסכת מדברים מדע״ב ניתחו את הסרט (ממליצה בחום להאזין) והרעיון הוא שממד הזמן (הממד הרביעי) אינו חד-כיווני אלא מרחב שאפשר לנוע בו לשני הכיוונים כמו בשאר הממדים.
פודקאסט נחמד שלא שרד
כמו רבים וטובים.
לא יודעת אם הוא לא שרד, זו לא תוכנית שבועית
הפרק האחרון היה באוגוסט (לפני 4 חודשים) וזה שלפניו בפברואר, ולפני כן בדצמבר…
רק דיברנו, והשבוע יצא עוד פרק
(ל"ת)
תאמרו מה שתאמרו, הסרט מציג את יחסיות הזמן באופן מבריק: כל שעה שלו הרגישה כמו שבע שנים מהחיים שלי.