ביקורת: בין כוכבים

השאפתנות האדירה היא מה שהופך את הסרט הזה למעניין, והיא גם הסיבה שהוא מאכזב.
שם רשמי
בין כוכבים
שם לועזי
Interstellar

ב"אינטרסטלר" ("בין כוכבים" אם מתעקשים) כריסטופר נולאן מנסה לעשות את ה"2001: ‏אודיסיאה בחלל" שלו. סרט חלל שייכנס להיכל התהילה. מדע בידיוני קשה שלא מתעסק בשטויות ‏אלא נצמד אל העובדות המדעיות. סרט לאנשים חושבים, שמצריך את הפעלת השכל, אבל גורם ‏גם ללב לנתר. סרט שממחיש את היראה שביציאה אל היקום. הסרט שיחזיר לאנושות את האמונה ‏בטיסה לחלל.‏

זה לא עובד.‏

זה לא אומר שזה סרט רע, או שהוא לא שווה צפיה. שאפתנות לא חסרה לנולאן, וגודל היומרות ‏לבדו הופך את "בין כוכבים" למעניין. אבל השאפתנות היא גם מה שהופך את הסרט למאכזב: ככל ‏שאני מעריך אותו על הכוונות שלו, אני גם מכיר בכך שהוא לא מגשים אף אחת מהן.‏

העתיד הגיע, והוא מדכא. לאנושות אין זמן להתעסק עם המכונית המעופפת החדשה שלה, לבנות ‏רובוטים שחולמים על כבשים חשמליות או לטוס למאדים, כי היא עסוקה בהישרדות יומיומית ‏אפורה. מגפות השמידו יבולים שלמים והשאירו את תושבי העתיד עם תפריט שמבוסס בעיקר על ‏תירס ואבק. אפילו אפוקליפסה מגניבה לא קרתה – בני האדם רק שוקעים לאט אל תוך אבק ‏הפלנטה הזאת, עד שייבלעו בתוכו לגמרי. קופר (מתיו מקונוהיי) היה פעם טייס ניסוי, הוא היה ‏מהאנשים שהיו אמורים להרחיב את העולם ולהצעיד את כולנו אל עתיד מרתק, אבל מכיוון שאף ‏אחד כבר לא חולם על טיסה, גם הוא, כמו כולם, נאלץ לעשות הסבת מקצוע. עכשיו הוא חקלאי ‏ואבא לשני ילדים. אבל אז, אירוע מסתורי – יהיו שיגדירו אותו אפילו כנס – מוביל את קופר ואת ‏בתו מרפי אל שארית הפלטה של תכנית החלל העולמית: ניסיון למצוא בית חדש למין האנושי, ‏שאליו אפשר יהיה לעבור אחרי שהאוכל ייגמר. למרות הכל, קופר חוזר אל החלל. ‏

זאת, כמובן, רק ההתחלה. הרבה קורה בסרט המאוד ארוך (כמעט שלוש שעות) הזה, שהעלילה ‏שלו משתרעת על פני כמה כוכבי לכת, חור תולעת, חור שחור, מספר לא ברור של שנות אור, ‏ועשרות שנים מהסוג הרגיל. היא כוללת גם את אן האתוויי כאסטרונאוטית, מייקל קיין בתפקיד ‏פרופסור למדעי האקספוזיציה, וגם ג'ון ליתגו וג'סיקה צ'אסטיין וכמה שחקנים שעדיף לא להסגיר ‏את נוכחותם אבל בטח תשמחו לראות. הוא כולל נאומים חוצבי להבות על הסקרנות האנושית, על ‏אהבה, על זמן, על גרביטציה ועל רשע. וכל זה קורה על רקע פסקול בומבסטי להפליא של האנס ‏זימר, שמזכיר לכם פעם בשלוש שניות, במקרה ששכחתם, שאתם צופים בסרט אפי. אפי, אתם ‏שומעים? אפי! זה סרט גדול, מבחינת ההיקף שלו ומבחינת השאיפות שלו. ‏

וזה בהחלט יפה. כסרט הרפתקאות בינכוכבי, "אינטרסטלר" עושה את מה שצריך: לצאת אל היקום ‏הרחב כדי לספר שם סיפורים שאי אפשר לספר על כדור הארץ. הוא מציג מראות שלא יאמנו, ‏ומנצל את חוקי הפיזיקה כדי להציב את הדמויות שלו במצבים מרתקים. הוא מלא בשחקנים ‏מנוסים וטובים, שאמנם לא בדיוק קופצים מהמסך בהופעה חד פעמית, אבל יודעים את העבודה. ‏מותר כבר להכיר בכך שמתיו מקונוהיי הוא שחקן טוב, אם כי מנת יתר מהמבטא והאינטונציה ‏החדגונית שלו – מהם אנחנו מקבלים בסרט הזה הרבה – עלולה לעלות על העצבים, בעיקר ‏בשילוב עם האנס זימר. ויותר מכל, הסרט הזה מאוד יפה. הוא בהחלט יראה לכם דברים שעוד לא ‏ראיתם. המעבר דרך חור התולעת לבדו הוא רגע שצריך לראות על מסך גדול – סצינה שבשבילה ‏היה צריך להעיר לרגע את קובריק, שבימים אלה נח בשלום על משכבו, רק בשביל להגיד לו ‏‏"רואה? ככה זה היה אמור להיראות".‏

אבל כשמציבים את הסרט מול השאיפות שלו, הוא נופל, ונופל שוב ושוב.‏

אחת המטרות הנעלות שהסרט הציב לעצמו היא להיות סרט מדע בידיוני "קשה", לשם שינוי. ‏כלומר, בניגוד לרוב הגדול של הסרטים המתרחשים בחלל, הוא לא יזרוק עלינו ממבו-ג'מבו של ‏מהירות האור קוונטים על-חלל הייפר לייזר, ואז יראה אנשים נופלים לתוך חורים שחורים אבל ‏יוצאים משם כי מישהו זרק להם חבל. כל דבר בסרט אמור להיות מבוסס על עובדות מדעיות. ‏הגרביטציה בחלל עובדת כפי שהיא אמורה לעבוד, הזמן מתגמש כפי שהיה קורה באמת. יוצרי ‏הסרט ישמחו מאוד לספר לכם בגאווה שמראה החור השחור בסרט הזה הוא למעשה ההדמיה ‏הויזואלית המדויקת ביותר שנעשתה עד היום לחור שחור, ומבוססת על נתונים אמיתיים. וכדי ‏שלא נשכח לרגע שאנחנו רואים סרט רציני, נולאן מילא אותו בהסברים. האקספוזיציה נמשכת ‏לאורך הסרט כולו, כשממש עד סופו אנשים עוצרים כדי להסביר דברים. כאמור, "בין כוכבים" היה ‏רוצה מאוד להיות "2001: אודיסיאה בחלל" – סרט מעורר השראה ומדויק ככל האפשר מדעית – ‏אבל בעוד "2001" רק הראה לנו את הדברים ולא השמיע מילה של הסבר (והותיר אנשים תוהים ‏מה לעזאזל בכלל קרה שם בסוף), "בין כוכבים" לא סותם את הפה לרגע. וככל שהוא מסביר, זה ‏לא מספיק. אפילו שלוש שעות הן לא הרבה זמן כדי להבין פיזיקה אינטרפלנטרית, וככל שהסרט ‏מסביר יותר, כך אנחנו מתעניינים פחות.‏

הבעיה האחרת והקשה יותר עם היומרה של הסרט לדיוק מדעי היא העובדה שבשלב מסוים הוא ‏פשוט נוטש אותה לחלוטין. אחרי שכל כך הרבה עבודה הושקעה במדע, מתחילים פתאום לקרות ‏דברים שההסבר להם הוא פחות או יותר "קסם". בסרט אחר, זאת לא היתה בעיה: "שומרי ‏הגלקסיה" לא מטריח עצמו לרגע בריאליזם של מה שאפשר ושאי אפשר לעשות בחלל, ולא תמצאו ‏אותי מתלונן על כך. אבל כשסרט מפר את התנאים של עצמו – מנסח לעצמו חוקים, ואז מפר אותם ‏‏– זה כישלון.‏

דיוק, מכניות ומורכבות הם עוד הצדדים החזקים של נולאן. בסרט הזה, יותר מבעבר, הוא מנסה ‏את כוחו גם בתחומים שבהם הוא פחות מתמצא: הדברים האלה שאנחנו, צורות החיים המבוססות ‏על פחמן, קוראים להם "רגש" ו"הומור". חלק מזה דווקא עובד. היחסים בין קופר לבין הבת שלו – ‏והבעיות שבהן הם נתקלים כשהם הופכים ליחסים מטווח ארוך מאוד מאוד – מוצגים יפה, ויש בהם ‏רגעים מקסימים, ורגעים אחרים שהם מלודרמה זולה. הניסויים בתחום החדש לחלוטין "הומור" ‏מגיעים לתוצאות מאוד מעניינות: צוות החללית של קופר כולל גם רובוט שנראה באופן חשוד כמו ‏ארון המטבח בבית של סבתא שלי, והארון הזה מדבר. רמת האינטליגנציה המלאכותית שלו כל כך ‏גבוהה, שהוא יכול לא רק לדמות שיחה עם אדם אמיתי באופן מושלם, אלא גם לספר בדיחות. הוא ‏דווקא לא רע בזה בכלל, ובזכותו בסרט יש באמת כמה רגעים משעשעים; מה שמוזר הוא שהוא ‏היחיד שעושה זאת. קופר, וכל שאר אנשי הצוות, נוטים לדבר בפאתוס מוגזם – הם מספרים ‏דברים, גורליים, לאט, עם פאוזות. הם לא מדברים כמו אנשים, הם מדברים כמו דמויות בסרט של ‏נולאן. למעשה הארון המהלך הוא היחיד מבין אנשי הצוות שמדבר כמו בנאדם. טיורינג היה ‏מתבלבל מהסרט הזה לגמרי.‏

גם זה לא הכשל העיקרי של "בין כוכבים". הדבר העיקרי שהיה חסר בו, מבחינתי, הוא הוואו. רגש ‏היראה. "בין כוכבים" הוא סרט שיודע שטיסה לחלל היא לא עניין יומיומי – היא אולי הדבר ‏המדהים ביותר שיכול לקרות לבנאדם. לעזוב את הפלנטה שעליה התפתח הגזע שלך מחד-תאיים ‏ועד ליצורים שיודעים לגלוש בפייסבוק, להגיע, פשוטו כמשמעו, לעולם אחר, לגלות את הגודל ‏הבלתי נתפס של היקום ואת האפסיות המדהימה שלנו ביחס אליו – זה צריך להפוך כל אדם ‏לקיאנו ריבס לכמה רגעים לפחות. ויש רגעים כאלה בסרט, כן – אבל הם בודדים, בודדים מדי. לאורך רובו הגדול, לא קיבלתי את הוואו. ‏כשקופר וארון המטבח שלו צועדים מתוך החללית אל אדמתו של כוכב לכת אחר, הם צועדים ‏על ‏אדמתו של פאקינג כוכב לכת אחר. זוכרים שניל ארמסטרונג די התרגש מהעסק הזה, כשזה ‏קרה לו? אבל הם פשוט לא שמים לב. במקום להתנהג כאילו זה הדבר הכי מדהים שקרה או יקרה ‏להם בחייהם, הם יורדים לשם כאילו הם היו איזה קפטן קירק שמשתגר לפלאנטה אחרת כל בוקר ‏כדי להביא חלב ועיתון. מקונוהיי, שאמור לגלם אדם שהחלל היה חלום חייו, מתנהג כאילו הטיסה ‏דרך חור תולעת מרגשת אותו כמו נסיעה בקו 5 אם סגרו איזה רחוב וצריך לעשות עיקוף. ואם הוא ‏לא מתרגש, למה שאני אתרגש.‏

לכל אלה אפשר להוסיף עוד עניין שכבר הפך למעין קלישאה: הסרט הזה מוכיח שוב את התאוריה ‏לפיה אורך הסרט גדול ביחס ישר לאגו של הבמאי. כשהבמאי הוא כזה כוכב ענק שאין אף אחד ‏שיגיד לו "זה ארוך מדי, תחתוך" – הסרטים נוטים להתארך הרבה יותר מדי. "אינטרסטלר" לא ‏סתם ארוך, הוא ארוך מדי, וממש לא היה קשה למצוא מה לחתוך פה. יש עלילות משנה שלמות ‏שעורך אחראי היה פשוט מעיף, וזה היה רק משפר את הסרט.‏

כל זה לא אומר שלא כדאי לכם לראות את הסרט הזה. כדאי, וכדאי גם לבחור במסך גדול ככל ‏האפשר. "בין כוכבים" הוא סרט יפה מאוד, חכם מהממוצע, שמספר סיפור לא רע בכלל, גם אם ‏‏"קונטקט" כבר עשה את זה טוב יותר. הוא לא סרט העשור או המאה, ולמעשה הוא אחד הסרטים ‏החלשים ביותר של כריסטופר נולאן עד היום. כשאתה מכוון אל הכוכבים, להגיע לבסדר-פלוס זו ‏התרסקות.‏


לביקורת הוידאו: "בין כוכבים" בשתי דקות ברוטו