ביקורת: אל תוך היער

איך מחזמר אגדתי מכמה בחינות הפך לתקליט שבור בלי מוסר השכל?

נסו לעקוב, כי זה קצת מסובך: אגדות העם שלוקטו בידי האחים גרים היו סיפורים אפלים ואלימים ‏מאוד. עם השנים, הסיפורים האלה רוככו, בעיקר על ידי דיסני, והפכו למעשיות מוזיקליות עדינות וצבעוניות לילדים, עם הרבה מרצ'נדייז. ‏מאז, גירסאות רבות אחרות של הסיפורים האלה הפכו אותם שוב לאפלים. אחת מהן היא "אל תוך ‏היער", המחזמר של סטיבן סונדהיים שרץ בברודוויי כבר כמעט 30 שנה, שאיחד כמה סיפורי ‏אגדות והוסיף להם טוויסט קודר. ואז הגיעה גירסת הסרט של המחזמר – בהפקת דיסני. אבל לדיסני יש תדמית לשמור עליה, ולכן, בדרך לקולנוע, הצדדים היותר קשים של המחזה רוככו. יוצא שהסרט "אל ‏תוך היער" הוא גירסה מרוככת של גירסה קודרת של גירסה עליזה של סיפורים אפלים. ואחרי שהתקרר וחומם מחדש כל כך הרבה פעמים, לא פלא שהתוצאה היא כזאת עיסה פושרת.

בכפר קטן ליד היער בארץ אגדות חיים כיפה אדומה, מכשפה, הנער ג'ק ואמו, סינדרלה ואחיותיה ‏החורגות, שני נסיכים, וגם אופה ואשתו. המכשפה מטילה על האופה משימה שנראית כאילו היא ‏לקוחה מגירסת גרים של "המירוץ למיליון": בתוך שלושה ימים על בני הזוג להשיג פרה לבנה, שער ‏זהוב כתירס, גלימה אדומה וסנדל זהב (המהדורה שבה מדובר בנעל זכוכית תגיע בחודש הבא, בעוד "סינדרלה"). וכך כל שוכני האגדות רצים הלוך ושוב לאורך היער ומנסים להשיג ‏זה מזה את החפצים הנדרשים במשך כשעה וחצי. אחר כך יש הפסקה – כלומר, כך זה היה ‏במחזה – ואז ממשיכים הלאה, לפרק ב' של הסיפור, האפל הרבה יותר.‏

העובדה שמדובר במחזמר בימתי מוסרט ברורה מאוד: לא רק המבנה של שני החלקים – המערכה ‏הראשונה והשניה, הנפרדות לגמרי זו מזו – אלא גם האופן שבו הסיפור בנוי, ומה שהוא מראה ‏ולא מראה. רוב העלילה מתרחשת בלב היער, כשכל סצינה היא מפגש של דמות שבאה מכוון אחד ‏עם דמות אחרת שמגיעה מכיוון אחר, והן שרות משהו וממשיכות הלאה. רוב האקשן לא מתרחש ‏על המסך, אנחנו רק שומעים עליו. למשל, הסרט לא מראה שום ‏דבר מהמסעות של ג'ק ‏אל ממלכת הענקים שמעל לעננים, אבל ג'ק ישמח לספר לנו על זה בשיר. על הבמה, זאת בחירה ‏נכונה וברורה מאליה, אבל בקולנוע הכלל הידוע גורס "הראו, אל תספרו" – מה שבמקרה הזה היה ‏מתורגם ל"אל תשירו". וכשחושבים על זה, אותו הדבר בדיוק קרה גם בסרטיו הקודמים של רוב מרשל: אפילו "שיקגו" המוצלח נראה כמו תיעוד מוצלח של הופעה בימתית יותר מאשר כמו סרט. הוא ניצל רק בזכות עריכה מוצלחת.

צוות השחקנים שגויס לסרט הוא שילוב של כוכבים הוליוודיים מוכרים ושל שחקני ברודוויי, שאולי ‏מושכים פחות קהל אבל יודעים לשיר טוב יותר. אמילי בלאנט וג'יימס קורדן מקסימים בתפקיד ‏האופה ואשתו; אנה קנדיק, בתפקיד סינדרלה, היא אנה קנדריק, וזה נחמד. לילה קרופורד – ‏שזו הופעתה הראשונה בקולנוע – משעשעת ומעצבנת (בכוונה תחילה) בתפקיד כיפה אדומה. ג'וני ‏דפ, בתפקיד הזאב הרע, מופיע בסרט למשך לא יותר מחמש דקות וטוב שכך, כי אם הייתי רוצה לראות עוד פעם את ג'וני דפ עושה שטיקים של ג'וני דפ הייתי הולך שוב ל"צ'ארלי מורדכי", ואני לא. העובדה שמריל ‏סטריפ קיבלה על הסרט הזה מועמדות לאוסקר (ה-19 שלה) מוכיחה, אם בכלל היה צורך בראיה ‏נוספת, שהאקדמיה תיתן למריל סטריפ באופן אוטומטי מועמדות על כל דבר שתעשה, מהבאת ‏שלום בר קיימא למזרח התיכון ועד לקינוח אף. אין לי שום דבר נגד מריל סטריפ, היא חביבה כאן כמות מיד, אבל היא לא עושה כאן שום ‏דבר ששישים שחקניות אחרות לא היו יכולות לעשות. ‏

מהשירים התאכזבתי. חשבתי שסטיבן סונדהיים אמור להיות ענק במחזות זמר, ושוב, אולי על הבמה זה אחרת – כי קשה להסביר למה המחזמר הכל כך אהוד הזה נשמע לי ‏כמו אותו ‏פזמון חוזר וקופצני שנתקע על ריפיט. הם לא ממש מעיקים, הדיאלוגים המושרים נחמדים לפעמים (כמו בשיר ‏‏"זאת ‏אשמתך"), אבל אין פה שום נאמבר חזק שנתקע בזכרון, שום "‏Let it Go‏" או "‏Pop, Six, ‎Squish‏", שום ‏דבר לזמזם ביציאה מהקולנוע.‏ עברו יומיים מאז שראיתי את הסרט, וגם בעינויים לא תוכלו להוציא ממני יותר מחצי פזמון מתוכו.

כל אלה היו יכולים להפוך את הסרט למחזמר אגדתי מאוד לא מבריק, אבל סביר. וזה באמת המצב, בחצי הראשון שלו. אבל אז מגיע פרק ב', וכאן הסרט מאבד את הדרך לגמרי. בחלק הזה המחזה, כאמור, ‏עשה פניה חדה לכיוונים אפלים יותר, ופחות דיסניים. זה קורה גם בסרט, אבל השינויים מגירסת ‏המחזה הפכו את העלילה לבליל לא ברור. הסרט מתעקש שהוא אפל. דמויות אפילו מתות – אבל משתדלות למות באופן שלא יהיה יותר מדי, אני לא יודע, מורבידי או משהו. לכן הסרט הזה כולל את סצינת הריגת הדמות הכי סתמית, שרירותית ומטופשת שראיתי אי פעם בסרט רציני. זה מספיק כדי להפוך את הסרט הזה ללא-לילדים, אבל לא מספיק כדי שאמליץ עליו למבוגר כלשהו.

בסופו של דבר, השאלה היא: מה הפואנטה? בשביל מה היה צריך את כל זה? איחוד דמויות שונות מסיפורי גרים לסיפור אחד הוא ‏לא, בלשון המעטה, רעיון מקורי. גם לא הפיכת אגדות "תמימות" לאפלות. אז מה נתנה לנו ‏הגירסה החדשה הזאת? את התובנה שהחיים האמיתיים לא מסתיימים ב"באושר ועושר"? נראה ‏שהסרט מתאמץ לומר משהו עמוק על אגדות, או על ציפיות לא ריאליסטיות, או משהו – אבל אם היה מסר כזה במקור, הסטריליזציה שעבר הסיפור בדרך לקולנוע השמידה אותו. נשאר ‏רק סיפור אגדה מוזיקלי ארוך הרבה יותר מדי ובלי מוסר השכל, מלבד אולי זה: מה שקורה בברודוויי צריך לפעמים, רק לפעמים, להישאר בברודוויי.


פורסם במקור בוואלה