ביקורת: האירי

סקורסזה מציג: ה'בלתי נסלח' של סרטי הגנגסטרים.

השם של מרטין סקורסזה קשור בטבור לסרטי גנגסטרים, למרות שבחינה מדוקדקת של גוף העבודות שלו יגלה שתיאורו כ"הבחור שעושה סרטי גנגסטרים" הוא במקרה הטוב עוול לגופו של אדם ובמקרה הרע פשע כנגד אומנות הקולנוע. ובכל זאת, מהרגע שמרוויחים מוניטין קשה להיפטר ממנו – מרטין סקורסזה עשה סרטי גנגסטרים, וכאלה טובים. כאלה שהציגו אנטי-גיבורים בסיטואציות מרתקות עושים דברים מגניבים שגרמו לכל מי שצפה בהם להגיד: "מאז שראיתי סרטים של מרטין סקורסזה, תמיד רציתי להיות גנגסטר". עם "האירי", מרטין סקורסזה בא לסגור את החשבון. כלומר, להגיד לכל מי שחשב ככה: "תגידו, אתם טמבלים?". 

"האירי" מספר את סיפורו של פרנק שירן, אדם שהיה באמת, על בסיס ביוגרפיה שיצאה ולא ממש אומתה עד הסוף, אבל זה פחות רלוונטי לנושא. "האירי" הוא לא איזה ביוגרפיה על אמן מחונן שצריך להתגבר על קשיים, מחלות או דעות קדומות – מדובר באדם שממש טוב בלהרוג אנשים ולהקשיב לאנשים אחרים, שהיה, כך על פי דברו, נוכח בצמתים משמעותיות שהשפיעו (גם אם בצורה עקיפה) על ההיסטוריה האמריקאית. 

במקביל לכל זה, "האירי" הוא סרט שמבהיר בצורה חד משמעית שלהיות גנגסטר זה לא כיף, מגניב או חיובי בשום צורה, ושבמקרה הטוב תזכה שמישהו יירה בך באמצע הרחוב, שכן המקרה הרע גרוע בהרבה. סרט שמסתכל על הסרטים שמרטין וחבריו עשו בצעירותם ונאנח לעצמו "אוי, השטויות שצעירים חושבים לעצמם". אבל זה לא סרט מטיפני או מעיק, והמחשבה הזאת לא מונעת ממנו ליהנות מקולנוע סוחף ומרתק, גם אם ביקורתי מאוד כלפי הגיבורים שלו. בקיצור, מדובר ב"בלתי נסלח" של סרטי גנגסטרים.

וכמו שאת "בלתי נסלח" איסטווד היה יכול ליצור רק אחרי כמה עשורים מאז שעשה את המערבונים הגדולים בעברו, את "האירי" מרטין סקורסזה היה יכול ליצור רק עכשיו. לא רק הוא – גם רוברט דה נירו, אל פצ'ינו וג'ו פשי – השלישייה המרכזית של הסרט – היו יכולים לתת לסרט הזה את האפיות, הנחיצות, רוח החיים והנפש שלו רק אחרי שהגיעו לאן שהגיעו ועברו את מה שעברו. 

והם לחלוטין לחלוטין מצליחים בטירוף עם המשימה הזאת. דה נירו ופצ'ינו, שכבר הספדנו, זרקנו מכל המדרגות, ראינו אותם עושים מיני-קאמבקים בכל מיני צורות ואז חזרנו להתעלם מהם כאנשים של קולנוע מעידן ישן יותר, מוכיחים שלכל הפחות, הייתה להם עוד הופעה אחת מעולה בארסנל (ג'ו פשי נמנע מכל זה על ידי פרישה בלתי רשמית מעסקי הקולנוע וחזרה בדיוק ברגע המתאים. חכם, הממזר הזה). בלי ליפול לקלישאות שלהם, בלי לשכוח מה הם יכולים להיות ולעשות, ובלי לראות בעיניים. אני לא יודע אם ההופעות האלה הן השיאים של הקריירה שלהם, אבל גם מקום חמישי מכובד, בקריירה כמו שלהם, אומר הרבה. וזה לפני שמדברים על כך שכן, חד משמעית – מדובר בשלוש מההופעות הטובות של השנה. קשה להגיד שמישהו מהם מחדש, אבל כשהם עושים את מה שהם עושים כל כך טוב – גם ישן זה מעולה. 

אבל התצוגה הכי מרשימה פה היא של סקורסזה, שלמרות האורך המוגזם לחלוטין של הסרט, מצדיק כל דקה ודקה שלו ולוקח אותנו למסע אפי בנבכי נפשו ופועלו של אדם שפל במיוחד. סקורסזה אמנם לא מחדש משהו, ומשתמש בסך הכל בטריקים קולנועיים ידועים, אבל הוא משתמש בהם כמו המקצוען שהוא. כל כותרת שלפתע צצה על המסך, קאט למקום אחר, השתקה של הסאונד, הגברה של המוזיקה, משחקים עם הזמנים  – הכל נעשה בצורה מדויקת שנועדה לקחת אותנו מנקודה אחת לשנייה, והוא עושה זאת בצורה נפלאה. 

ובכל זאת, צודק מי שמתגרד לנוכח 209 הדקות של הסרט. הסרט אכן ארוך והוא לא עושה הנחות לאף אחד, כך שמי שמגיע להצגה לילית שלו בקולנוע ללא הפסקה יכול למצוא את עצמו מתעפץ או נאבק בשלפוחית של עצמו. אבל סקורסזה הרוויח את הדקות שלו ביושר. אין כאן בזבוז או מריחת זמן, נוסטלגיה או התלהבות ילדותית – יש כאן בדיוק מה שהסיפור הזה צריך, רק שכמו כל סיפור אפי – זה לוקח קצת זמן. 

המגרעה היחידה שאפשר לשקול בסרט היא אפקט ההצערה שעשו לשחקנים המבוגרים, שאין מה לעשות – עדיין נראה מוזר. בדקות הראשונות יש אפקט בהייה של "את זה אני הולך לראות עכשיו שלוש שעות?" אבל או שהאפקטים משתפרים אחרי פתיחה חלשה, או שמתרגלים לזה. במבחן התוצאה, זה הצליח לא להפריע, אבל לא בדיוק הצליח להצליח. 

למי שציפה ל"סרט הגנגסטרים הגדול הבא של סקורסזה", "האירי" עלול לבלבל קלות – כן, יש פה גנגסטרים אבל הרוח הממזרית שנשבה במפרשי סקורסזה היא אירונית ורפלקטיבית בהרבה. את השוט הרציף המפורסם בתוך המועדון ב"חברה הטובים" מחליף שוט רציף בבית אבות. החיסולים כבר לא נראים כל כך סקסיים והפוליטיקה שמובילה אליהם לא כזאת מבדרת כשמזכירים לכם שיש אנשים אמיתיים מאחורי הפרצופים שעשו בהם חור או שניים. אבל, בכל זאת, אי אפשר לטעות – "האירי" הוא סרט הגנגסטרים הגדול של סקורסזה, אולי הכי גדול שעשה אי פעם, אולי האחד שכל קריירת הגנגסטרים שלו כיוונה אותו לעשות, והוא לחלוטין עמד בציפיות ואף התעלה עליהן.