איירון מן

במקור: Iron Man
במאי: ג'ון פברו
תסריט: מארק פרגוס ושות'
שחקנים: רוברט דאוני ג'וניור, ג'ף ברידג'ס, גווינת' פאלטרו, טרנס הווארד

מבקרי קולנוע יגידו לכם שסרטים על גיבורי על רק נראים כאילו הם סתם בידור קליל, ולמעשה הם עוסקים בבעיות העמוקות ביותר שמעסיקות אותנו בתור בני אדם ובתור חברה. מה אני אגיד לכם, המבקרים האלה צודקים. 'איירון מן' מטפל במצוקה קיומית כאובה שהטרידה אותי תמיד: העובדה שאנשים לא יכולים להיות חסיני קליעים, לעוף מהר כמו מטוס סילון ולירות טילים מהידיים.

כמו גיבורים רבים, טוני סטארק (רוברט דאוני ג'וניור) מתחיל את קריירת העל שלו בחיים שגרתיים ומשעממים: הוא אשף טכנולוגי מיליארדר, שגר באחוזה על צוק שמשקיף לים, יוצא עם דוגמניות ונוסע במטוס הפרטי שלו לכל מקום כדי לקדם מכירות עבור עסקי הנשק המשגשגים שלו. בהיותו שמוק יהיר, אין לטוני חברים אמיתיים, אבל יש לו עוזרת אישית שעונה לשם הג'יימס-בונדי פפר פוטס (גווינת' פאלטרו), ויחסיה הקורקטיים עם טוני מבטיחים להתחמם בשלב מסוים, אם לשפוט לפי הקלוז אפים התכופים על העין השמאלית שלה. יש לו גם מחשב בשם ג'רוויס, בעל חוש הומור בריטי, שמנהל את מעבדת הפיתוח ההייטקית של סטארק ויורד עליו מדי פעם, כי מישהו צריך. עמית שלישי הוא שותפו הוותיק של אביו של טוני ב'תעשיות סטארק', עובדיה (יש לו זקן, אבל אין לו קשר משפחתי לרב), המגולם על ידי עותק מאסיבי ומקריח קשות של ג'ף ברידג'ס.

בפתיחת הסרט, טוני סטארק טס להצגת תכלית של טיל-חדש-יותר-נורא-הרסני – ובקיצור טחינ"ה (בסרט קוראים לטיל 'יריחו', שזה בכלל טיל הקרקע-קרקע של ישראל). ההדגמה נערכת באפגניסטן, שם טחינ"ה הופך רכס הרים גדול לפיתה מול עיניהם המתרשמות של המוני גנרלים אמריקנים. אלא שאז מחכה לטוני הפתעת חייו: מתברר לו שגם ארגון הטרור המקומי משתמש בכלי הנשק שהוא מייצר, והם מעזים להרוג אנשים אמיתיים – חיילים אמריקנים. הטרוריסטים פוצעים ושובים את טוני, וגוררים אותו למאורתם. המפקד הבכיר במקום, בדרגת תת בין-לאדן, דורש מטוני להכין גם לו טחינ"ה, אבל סטארק זומם לברוח ומתכנן, לאחר שיעשה זאת, להפנות את כשרונותיו לכיוון חדש – להבטיח את השלום, השקט והסדר ברחבי תבל. ואיזו דרך טובה יש להבטיח את השלום, השקט והסדר ברחבי תבל, אם לא באמצעות זהות סודית, חליפת מלחמה משוריינת, והרבה כוח אש?

סיפור המסגרת הכללי עומד בכבוד בסטנדרטים הנמוכים של מרבית סרטי הקומיקס, בהיותו צפוי, בעל טוויסטים לא מפתיעים וחוקי פיזיקה גמישים. אבל הכל נעשה באופן חינני, עם הרבה שנינות, ולא סובל מרצינות יתר, כך שהעלילה קולחת. כמו החליפה של איירון מן, גם הסרט עצמו נוצץ, מלוטש ומצוחצח, וכיף להסתכל עליו. כל מכונית בסרט מבריקה, כל בחורה הורסת, כל מטוס קרב אף 22 הוא חתיכת מטוס קרב אף 22. הפיצוצים בסרט הם לא סתם פיצוצים קטנים ועלובים, אלא עננים זהובים-שחורים מסנוורים מלווים בקולות רעם בומבסטיים ורעד קל של רצפת אולם הקולנוע. חליפות המלחמה שיוצר טוני סטארק הן שחזור צבעוני ומשודרג של 'רובוקופ', והופכות אותו לאיש ברזל מלהיב וקטלני (אם כי מבחינה דקורטיבית נטו, הייתי מוותר על הפרוז'קטור שתקוע לטוני באמצע הסרעפת). מספר ותדירות קטעי הפעולה עלולים לאכזב מעט את המכורים לאקשן – בשלב כלשהו באמצע הסרט מדדתי מעל חצי שעה בלי שום פיצוץ – ועם זאת, לטעמי האיכות מפצה על הכמות. ניכר שג'ון פאברו, הבמאי של 'איירון מן', ראה את 'רובוטריקים' ושינן לעצמו היטב איך לא לעשות קטעי אקשן עם דמויות מתכתיות גדולות. התוצאות בהתאם – אפשר לראות מי עף לאן, מי מחטיף למי, מי מחזיק מכונית באוויר ולמי יש במרפק שלו להביור בילט אין. ככה צריך.

הסיבה האמיתית שנחמד לשבת מול 'איירון מן' היא רוברט דאוני. כשהוא מגלם תפקיד של פוץ חכמולוג ויהיר, הוא מגלם פוץ חכמולוג יהיר ומאוד משעשע, ודאוני הוא שחקן טוב מספיק כדי שהשינוי שדמותו עוברת, כשהוא הופך בהדרגה לפוץ יהיר שאכפת לו מאנשים, יהיה אמין ומעניין. הוא מצליח לגרום גם לשורות כמו "מה עדיף, שיפחדו ממך או יכבדו אותך? אני אומר, למה לא שניהם?", שאצל שחקן אחר היו עלולות להישמע רע מאוד, להישמע שנונות. עם שחקן ראשי אחר, הייתי עלול לשים לב לכך שגווינית' פאלטרו סתם בסדר כזו, שג'ף ברידג'ס לא מרשים במיוחד, ושכבר שכחתי איך קוראים לבחור השלישי, הקולונל השחור ההוא, כי הוא לא עושה שום דבר חשוב.

אם יש חיסרון עיקרי ל'איירון מן', זהו היעדר ערך מוסף שבזכותו יתעלה על סרטי גיבורי על/קומיקס קודמים, ויהפוך לסרט ראוי לציון באמת (אלא אם אתם מחשיבים את פסקול הרוק הכבד לאירוע ראוי לציון באמת). לא מאוד דחוף לי לדעת מתי בדיוק יוצא ה-DVD של הסרט, אבל למי שרוצה בידור קולנועי יעיל נטו כדאי מאוד ללכת לראות את 'איירון מן' צוחק על אנשים, מפוצץ דברים ולהיפך.