ביקורת: איירון מן 3

הטוויסט האמיתי של סדרת "איירון מן": מתברר שהוא תמיד היה בעצם סוכן מושתל מסדרת סרטים אחרת
שם רשמי
איירון מן 3
שם לועזי
Iron Man 3
סרט מס' 3 בסדרת איירון מן

אז בשורה התחתונה, "איירון מן 3" הוא כל מה שסרט קיץ צריך להיות, ואחד מסרטי מארוול ‏הטובים ביותר עד היום. יש בו אקשן, יש בו אפקטים מוצלחים, יש בו נבל מצוין, הוא מצחיק, יש בו ‏רוברט דאוני ג'וניור מתנהג כמו רוברט דאוני ג'וניור. אם אתם נהנים מסרטי קומיקס אתם בהחלט ‏צריכים לראות אותו. הכל אחלה. אני תוהה למה לא נהניתי ממנו יותר.‏

הכיוון הכללי של סרטי המשך הוא בדרך כלל כלפי מעלה: כל סרט צריך להגדיל את ההימור ואת ‏הסיכון, להציג אויבים מסוכנים יותר, פעולות מופרעות יותר ויותר סיכון אישי לגיבור. ל"איירון מן ‏‏3" יש בעיה: הוא המשך לא רק של "איירון מן 2", אלא גם של "הנוקמים". וקשה מאוד להיות גדול ‏יותר מ"הנוקמים". אז הוא לא ממש מנסה. הוא מכיר בקיומם של האוונג'רס וכל מה שקרה בסרט ‏הקודם, אבל זה נשמע כמו התייחסות ייצוגית בלבד, ובשום נקודה טוני אפילו לא שוקל לקרוא ‏לחבר שלו עם הפטיש. לאורך רוב הסרט, נראה שהוא מתרחש בעולם שבו טוני סטארק והחליפות ‏היפות שלו הם עדיין הדבר היחיד שמזכיר את סופרמן. אז כהמשך ל"הנוקמים" הוא לא מדהים, ‏אבל כסרט שממשיך (וסוגר? אולי) את סדרת "איירון מן", הסרט עושה את העבודה בדיוק כמו ‏שצריך.‏

זה מתחיל באופן די סטנדרטי לז'אנר: נבל חדש עולה. קוראים לו "המנדרין" והוא משגר הודעות ‏מאיימות לעולם באמצעות אסתטיקה של פאונד-פוטג. הוא רוצה ללמד את העולם החופשי לקח. ‏טוני מכריז עליו מלחמה. טוני נופל. טוני יצטרך לקום. כן, כל העסק הזה הוא מאוד עלייתו-של-‏האביר-האפל, אבל נראה שבשלב הזה קשה מאוד ליצור סרט כלשהו בז'אנר שלא יואשם בהעתקה ‏מהסדרה של נולאן. ולכל הפחות, אף אחד לא יכול לטעון ברצינות שהמנדרין הוא חיקוי של ביין. בן ‏קינגסלי, שמגלם אותו, הוא שחקן מאוד לא אחיד: לפעמים הוא נראה כמו שחקן פתטי שיעשה כל ‏תפקיד שיציעו לו, אבל כשהוא גדול הוא ענק. זה בדיוק המקרה כאן.‏

את הקטע ההכרחי שבו טוני סטארק נופל וקם הוא עושה בלוויית ילד, וזה, כידוע, מסוכן. אם הגעת ‏למצב שבו צריך לצוות לגיבור ילד חמוד כדי לשמור על עניין, זה בדרך כלל סימן שהגיע הזמן ‏לאיזה ריבוט. אבל הסרט צולח את המכשול הזה בהצלחה. הילד (טיי סימפקינס) הוא ילד מצוין ‏ושותף מעולה לדיאלוגים עם רוברט דאוני ג'וניור. עוד דמות שמצליחה בנס להימלט מהמוקשים ‏הצפויים היא פפר פוטס, כלומר גווינת' פאלטרו; היא היתה לאורך כל הסדרה בסכנה של הפיכה ‏לקישוט – אבל הסרט הזה נותן לה תפקיד אמיתי.‏

אז באמת, אין לי שום דבר ממש רע לומר על "איירון מן 3", ובהחלט נהניתי ממנו – אבל להתלהב ‏ממש לא ‏הצלחתי, ואני לא יודע אם הבעיה היא בו או בי. אולי כל העסק הזה של גיבורי על, שתמיד ‏טענתי שאני ‏לא אוהב, סוף סוף מתחיל להימאס עלי. זה לקח בערך עשר שנים יותר מכפי שצפיתי, ‏אז בסך הכל ‏הז'אנר החזיק מעמד לא רע.‏

אולי זה סטארק שנשחק. תודו: טוני סטארק נהיה לפחות קצת ג'ק ספארו. הוא דמות נהדרת, הוא ‏מגניב, הוא מצחיק, והיה לנו מספיק ממנו. אני פשוט לא צריך עוד. חוץ מזה: מה שהפך את טוני ‏סטארק לעצמו בסרטים הראשונים היה העובדה שהוא היה ההיפך מגיבור. הוא היה אגואיסט ‏שחצן ודי מניאק, ואפילו כשהוא הציל את העולם היה נדמה שהוא עושה את זה בעיקר בשביל ‏שיוכל אחר כך להשוויץ בזה בפני בחורות. אבל מאז באו והלכו כמה סרטים, טוני למד כמה ‏שיעורים חשובים על החיים, ועכשיו הוא בחור טוב. הוא עדיין שנון והוא עדיין שחצן, אבל זאת רק ‏הצגה, כי הרי אנחנו יודעים שמתחת לשיריון החיצוני שלו הוא בעצם נשמה טובה.זה קצת מוציא ‏את העוקץ מהדמות שלו. ‏

איזה עוד בעיות יש לסרט? טוב, העלילה שלו מתגלה כטפשית ברגע שעושים את הטעות ‏ומשקיעים בה מחשבה, ויש לו סיום שפותר בקלות רבה מדי בעיות קשות מדי. כן, אבל גם אלה ‏בעיות ידועות ומוכרות בסרטי קומיקס מהסוג הזה. בעצם, נדמה לי שאני יודע מה מטריד אותי ‏ב"איירון מן 3": זה הציק לי קצת עוד מהסרט הראשון, והסרט השלישי רק חשף את הבעיה ביתר ‏בהירות. זה קשור לקונספט של הסרט. בעצם, "איירון מן" הוא בכלל לא סרט גיבורי-על. הוא שייך ‏לסדרת סרטים אחרת.‏

הפיסקאות הבאות עשויות להוות ספוילר מינורי לסרט. המשך הקריאה על אחריותכם

הנה העניין. מאז ומתמיד, הרעיון של איירון מן כגיבור על נראה לי קצת מפוקפק. טוני סטארק יכול ‏לטעון עד מחר ש"אני איירון מן", אבל הוא לא: חליפת השיריון המעופפת של טוני סטארק היא ‏איירון מן. הוא זה שבנה אותה, ובאמת כל הכבוד לו, אבל לא צריך להיות טוני סטארק כדי להפעיל ‏את החליפה, כפי שהוכח כבר לעתים קרובות. בעצם, שום דבר לא מונע ממנו לבנות שתיים כאלה, ‏או שלוש, או יותר – וגם זה כבר הודגם היטב.‏

‏"איירון מן 3" מרחיק עוד יותר: כבר בשלב מוקדם בסרט מתברר שאף אחד כבר לא צריך להיות ‏פיזית בתוך החליפה כדי שהיא תפעל. כלומר, בעצם אלה כבר לא חליפות בכלל; אלה רובוטים ‏משוכללים, שיכולים להכיל בתוכם אדם, ויכולים גם לא. טוני יכול לשלוט ברובוטים האלה מרחוק, ‏אבל גם זאת לא חובה; הוא יכול בהחלט להאציל סמכויות על ג'ארביס, מחשב-העל-הנמצא-בכל-‏מקום שלו, ששולט בעצמו בכמה מהרובוטים האלה בו זמנית. כלומר, "איירון מן" הוא לא, ובעצם ‏מעולם לא היה, אדם אחד עם כוחות על שנלחם באנשים עם כוחות על אחרים; בעצם זה תמיד היה ‏סיפורו של מחשב-על אינטליגנטי בעל מודעות עצמית ששולט בקבוצה של רובוטים משוריינים ‏חסיני כדורים וחמושים היטב והופך אותם לצבא הפרטי שלו –‏

אלוהים אדירים. ג'ארביס הוא סקיינט.‏

וואו. אם ב"איירון מן 4" ג'ארביס הופך לרשע, משמיד את העולם עם פצצות אטום ושולח בחזרה ‏בזמן את ארנולד שוורצנגר, אני כל כך שם.‏