למה סרטים ישראליים שונאים את הקולנוע הישראלי?

או: על חשיבותם של רפרנסים, ועל היעדרותם מסרטים ישראלים.

לא מעט מהסצנות הכי אהובות בקולנוע הן ציטוטים. לא במובן של "נהפכו לציטוט קלאסי", אלא במובן של "מדובר בציטוט או אזכור למשהו אחר": הסוף של "החברה הטובים"? גנוב מ"שוד הרכבת הגדול". ג'ניפר קונלי באמבטיה ב"רקוויאם לחלום"? בכלל מ"כחול מושלם". עגלת התינוקות הנופלת מופיעה גם ב"בלתי משוחדים" וגם ב"אוניית הקרב פוטיומקין", "עשה את הדבר הנכון" מעדכן את הקעקועים מ"ליל הצייד" לתכשיטים מגניבים, "כרכרת הפנטום" מצוטטת הן ב"הניצוץ" והן ב"חותם השביעי", ושלא נתחיל לדבר על טרנטינו, שעשה הכל מלאזכר שמות של סרטים ישנים, לעשות הומאז'ים, לחקות סצנות ועד לגנוב במלוא מובן המילה. 

זאת לא האשמה של המדיום או של המעריצים בחוסר מקוריות. להיפך – חלק מהקסם של הקולנוע הוא האהבה של היוצרים שלו לקולנוע, והדרך שבה הם מנסים להכניס אותה לסרטים שלהם. הומאז'ים, רפרנסים, אזכורים, חיקויים – הקולנוע לא היה מה שהוא כיום בלי המרכיב החשוב הזה. לכן גם יש משהו כל כך מספק בלהיות אוהבי קולנוע – אפשר ממש להרגיש את האהבה של הבמאים האהובים עליכם למדיום, ולא פעם צפייה בסרט מרגישה כאילו אתם והבמאי צועקים אחד לשני "קולנוע זה ממש מגניב!".

ולכן ראוי לשאול למה כל הטוב הזה פסח על הקולנוע הישראלי. כן, יש לא מעט רפרנסים לקולנוע בסרטים ישראליים, אבל מה שחסר הוא דווקא רפרנסים לקולנוע ישראלי: בסרט ישראלי ממוצע יש יותר סיכוי שתוכלו לראות את הבמאי מאזכר להיטים אמריקאיים, קלאסיקות אירופאיות או סרטי ז'אנר מכל העולם לפני שהוא יזכיר את "מצור", "אור מן ההפקר", "אל דוראדו", "אפס ביחסי אנוש", "הערת שוליים", "ואלס עם באשיר" ועוד. 

ולמרות שאפשר למלא סמינר שלם בשאלה "מהן הבעיות של הקולנוע הישראלי", נראה שרבות מהן (על קצה המזלג – ענייני תקציב, קרנות שיכולות להפוך למועדון חברים סגור, מיעוט בקולנוע ז'אנרי, מיעוט בייצוגים, תעשייה מעט "ביצתית" שבה כולם מכירים את כולם) זוכות לטיפול מסוים ואפילו מראות סימני שיפור רציניים, ודווקא הנושא הזה לא ממש עולה. 

אבל לפני שנתחיל לנתח את הקולנוע הישראלי בואו נדבר קצת על רפרנסים ולמה הם טובים. 

כמו שרשמתי קודם, אזכורים בקולנוע יכולים לבוא בשלל צורות. בעבר, היה מדובר בעיקר בהומאז' או בגניבה. הייתם יכולים לגנוב עלילה של סרט, לשנות מספיק דברים כדי להימנע מתביעה ולצאת נקיים מהסיפור, או שהייתם יכולים להשתמש במוטיבים מסוימים מסרטים ישנים בסרט חדש (למשל, הלבוש של צ'רלטון הסטון מ"סוד האינקה" שמוכר יותר כתלבושת של אינדיאנה ג'ונס). בעוד שגניבה נבעה יותר מעצלנות, ההומאז' היה דרך בשביל הבמאי להראות אהבה וכבוד למקורות, כמו לקרוא לדמות בולטת בסרט על שם במאי שאתה מעריך או דמות מסרט שאתה אוהב. לא נהוג לצרף ביבליוגרפיה בסוף הסרט, אבל הבמאי (או התסריטאי, מעצבת התלבושת, העורכת או כל אדם אחר בסרט) מסמן ככה את הסרטים שהשפיעו עליו עד כדי כך שהוא רוצה לחלוק להם כבוד ולהעביר אותם הלאה. לצופים המיומנים זאת הייתה הזדמנות לראות סצנות שהם אוהבים בהקשר חדש ומפתיע ולצופים הלא מיומנים זאת הייתה הזדמנות ליהנות ממקורות השראה שכנראה שהם לא היו מגלים אחרת. בימינו, כשכל סרט בא עם רשימת הטריוויה והקשרים והרפרנסים וההומאז'ים בסרט, מקורות ההשראה האלה הפכו באופן מילולי לרשימות הצפייה של צופים שהתרשמו מהסרט ורוצים להבין את מקורות ההשראה שלו. 

אבל אפילו הרשימות האלה נהפכו ללא נחוצות, בגלל שחקן חדש שתפס תאוצה בשנות התשעים עלה – הרפרור הישיר. המובילים שלו היו קוונטין טרנטינו וקווין סמית', ולפתע נהיה מקובל לחלוטין בסרטים (כולל שוברי קופות) לומר שמות של סרטים אחרים בתוך הסרט עצמו. הרפרור הוא האח העצלן של ההומאז', לטוב ולרע. לטוב, כי זה נותן לצופים ההדיוטות רשימת המלצות שיותר קל לזכור ולמצוא, מאשר לקוות שאחד מהם יקרא שהסרט מושפע ממשהו. לרע, כי זה אזכור שנוטה להיות חסר ערך קלורי – יש את המקרים הנדירים בהם הסרט המרופרר זוכה לניתוח מעמיק (כמו ב"מוכרים בלבד" שמאפיין כך את האובססיה של הדמויות לקולנוע כמרכיב חשוב בסרט ואצל הדמויות), אבל לרוב זאת דרך זולה לעשות ניימדרופינג. המטרה היא עדיין להראות הערכה לסרט אחר, אבל האמצעים זולים יותר. 

מקום מעניין להשוות בין מחוות הוא בסרטי פארודיה – תלונה נפוצה על סרטי פארודיה מודרניים לעומת אלה של העבר הוא בדיוק ההבדל בין רפרור (להגיד "זה כמו ב"הנוסע השמיני", רואים?!?" ולצפות שנצחק כי הזכרנו סרט) לבין הומאז' (להשתמש בסצנה מהסרט ולהפוך אותה על ראשה – כמו סצנת הנזיר ב"פרנקשטיין" מול "פרנקשטיין הצעיר"). 

בכלל, לפארודיות ומחוות יש תפקיד חשוב מאוד בשימור התרבות ובהעברת המלצות על סרטים. רבים מהאנשים שמכירים סצנות קלאסיות מהקולנוע מכירים אותן בזכות פארודיות מסיטקומים, סדרות אנימציה וסדרות מערכונים ולא מהסרטים עצמם. אמנם מדי פעם הפארודיות מלגלגות על הסרטים, אבל עצם העובדה שהסרטים האלה "זכו" לפארודיה מעלה אותם דרגה ומצביעה עליהם כסרטים בעלי חשיבות שיש לצרוך כדי להבין את הבדיחה. הרי אם מישהו השקיע ועשה סרט פארודיה על "רובין הוד", כנראה לרובין הוד כמיתוס יש חשיבות כלשהי שכדאי להכיר. 

הפארודיה, ההומאז' והרפרור הן לא רק דרכים בהן הקולנוע מדבר עם עצמו אלא גם דרכים בהן הוא בונה את המיתוס של עצמו. בשביל להבין את כל מה שקורה ב"הנוקמים: מלחמת האינסוף" צריך לא רק להכיר את הסרטים הקודמים בסדרה, אלא גם להכיר את שמות הסרטים שהסרט מזכיר בעל פה (כמו "שובו של הנוסע השמיני") או במחווה (כמו "היו זמנים במערב" או "סנאצ'"). ובשביל להכיר את הסרטים (והסדרות) הללו צריך להכיר את מה שהן עשו לו הומאז' בזמנו, ועוד אחורה ועוד אחורה, וככה מגיעים למקורות מפתיעים שכיף לגלות.

לכן אף סרט לא באמת עומד בפני עצמו – כל הקולנוע קשור בצורות ודרכים שלא ניתן לפרק. השרשרת הזאת מחזקת הן את החוליות החדשות, שנתלות בסרטי העבר, והן את החוליות הישנות, שמקבלות אשרור לחיוניות שלהם גם בימינו. 

ואיפה כל זה פוגש את הקולנוע הישראלי? אם, למשל, אתם הולכים וצופים ב"הבלתי רשמיים", אחד מהלהיטים הישראליים הגדולים של 2018, אפשר לראות שם אזכורים ל"שגעון המוסיקה" ואולי גם ל"החברה הטובים". אבל למרות ההאשמה שהסרט הוא בעצם "סרט בורקס", לא תמצאו אזכורים לסרטים המוקדמים של בועז דוידזון, משה מזרחי או ניסים דיין – למרות שבקלות אפשר למצוא נקודות השקה בין הסרטים שלהם ללהיט של אלירן מלכה. 

ניסיון למצוא רפרנסים לקלאסיקות כמו "הלהקה", "השוטר אזולאי", "תעלת בלאומילך", "חגיגה בסנוקר" ועוד יניב במקרה הטוב ביותר תוצאה אחת (הצדיק בסדום של השנים האחרונות הוא "המוסד", עם שני רפרורים לקומדיות ישראליות ישנות). אז אם לענות על השאלה מתחילת הפסקה הקודמת, התשובה היא שזה לא; כל עניין הרפרנסים פשוט לא פוגש את הקולנוע הישראלי. 

את המשך הדיון אחלק לשניים: הסיבות למצב הנוכחי (שהן יהיו כמובן בגדר ספוקלציה) וההשפעה שיש לו על הקולנוע הישראלי. 

נתחיל דווקא מההשפעות – העובדה שהקולנוע הישראלי סובל מתת-רפרור היא בעיה. כמו שאמרתי, אזכורים בונים מיתוס של הקולנוע, וקולנוע שמתכחש לעברו, אם אפשר לשאול ציטוט, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל. 

היינו אמורים להיות בתקופת רנסנס בכל הקשור לקולנוע בארץ. "חתונה מאוחרת" לכאורה פרץ את הדלתות, והנה הקולנוע של שנת האלפיים סיפק מספיק להיטים עצומים – "ואלס עם באשיר" ששיחק עם גבולות הז'אנרים שלו, "ביקור התזמורת" שהפך אף למחזמר זוכה פרסים בברודוויי, "אפס ביחסי אנוש" שהפך לאחד הלהיטים הגדולים בארץ (והפך למחזמר עדיין-לא-זוכה-פרסים בארץ), ו-"מי מפחד מהזאב הרע" שזכה לתשבוחות וקריאות הלל מצד קוונטין טרנטינו בעצמו, וזה רק על קצה המזלג. 

ובכל זאת, התחושה היא הפוכה. התחושה היא שלמרות כל ההישגים האלה, הקולנוע הישראלי עומד במקום. להיטים יכולים לצאת, אבל קולנוע עם תנופה, כיוון או דרך – אין. בכל פעם שסרט אימה ישראלי יוצא יש תחושה שזאת הפעם הראשונה שזה קורה, למרות שכבר היו לא מעט סרטי אימה ישראליים בעשור האחרון ולפניו. 

יש הרבה יוצרים טובים ומוכשרים בארץ הזאת, אבל הם לא רוצים להיות מחוברים יחדיו כחלק ממסורת. במקום להיתלות על אילנות גבוהים מהעשורים הקודמים, ובמקום להצביע על קולנוענים עכשוויים ולהגיד שהם רוצים להיות כמוהם, כולם רוצים להיות מיוחדים, ראשוניים ופורצי דרך. 

אבל הרי אם הקולנוע שאנחנו אוהבים הוא כל הזמן ראשוני ופורץ דרך, הוא מבטל את הצורך במה שהיה לפניו. אם הקולנוענים לא מחפשים את המסורות והמקורות שלהם בקולנוע שהיה פה לפניהם, הם מראים שהוא לא שימושי – בייחוד אם הם בוחרים במקום זה לייבא מסורות וסגנונות של קולנוע אחר. 

בתמורה למכירת העבר, הקולנוענים מקבלים את ההדר והביקורת והפוזה של "אני פורץ דרך, לא ראיתי שום דבר כמוני". ומעבר לשאלה של האם זה נכון (ולרוב זה לא), מדובר בסחר חליפין גרוע – כי שנה לאחר שהסרט מופץ, גם הוא, כמו הסרטים שיצאו לפניו, זוכה להפניית עורף תרבותית מהקולנוע ונשכח מאחור. יש פרק זמן מוגבל מאוד שאפשר להתלהב מזה שסרט הוא לא כמו שום דבר שראינו. 

כי אם קולנוע הוא אומנות שמדבקת באהבה שלה לקולנוע אחר, הרי שמצפייה בקולנוע ישראלי, מתקבל הרושם שקולנוע ישראלי פשוט לא אוהב קולנוע ישראלי. וזה לא שאין עם מה לעבוד – בקולנוע הישראלי יש שפע של פנינים מוכרות וחבויות, אבל זה נראה כאילו הקולנוע הישראלי עצמו מסרב לתת להן הכרה ותוקף. 

הקלישאה שאומרת שהקולנוע הישראלי מכוון לפסטיבלים – כלומר, החוצה – תופסת כאן נפח יותר משמעותי. במקום ליצור שפה ייחודית שמתקשרת עם עצמה ומתפתחת, הקולנוע הישראלי משתמש בשפה אוניברסלית ושואל מהקולנוע העולמי על מנת לספר את הסיפורים שלו. אבל הקולנוע העולמי לא מחזיר לו טובה, מהסיבה הפשוטה שיש פשוט יותר מדי סרטים במאגר הבינלאומי, אז למה דווקא שהקולנוע הישראלי יזכה לכבוד? 

בעיה נוספת של חוסר התקשורת בין הסרטים היא שהקולנוע עצמו נהיה כמעט א-מורפי. אם יש לנו רק סרטים בסגנון צרפתי, הודי, בריטי, קוריאני או אמריקאי, הרי שאין דבר כזה ממש "סגנון קולנוע ישראלי".  כן, יש כמה גלים בשנות השבעים והשמונים, אבל חסרה חוליה מקשרת בין "גבעה 24 אינה עונה", "החיים על פי אגפא" ו-"תל אביב על האש". 

ואם הקולנוע לא מוכן להגדיר את עצמו, הצופים יעשו את זה בשבילו. וכך במקום שהוא יקבל תואר של כבוד, הצופים מתייחסים (בהכללה גורפת) לצמד המילים "קולנוע ישראלי" ככינוי גנאי. אפילו צופים שהולכים ורואים שלושה סרטים ישראליים בשנה ונהנים מהם יגידו שהם נהנו כי נו, הסרטים האלה לא היו "קולנוע ישראלי". 

ומה זה "קולנוע ישראלי" על פי המתלוננים? לא תנועה ניאו או היפר או תת-ריאליסטית ולא קיצונית באלימות שלה כמו קולנוע דרום קוריאני וגם לא מזכירה קולנוע אינדי בניסיון למצוא חן ועליזות ברגעים קשים, אלא בעיקר קולנוע מעיק שבו כולם תמיד לא מרוצים והוא עוסק בצורה תדירה במשפחה, צבא, להט"בים (או כולם יחדיו) וכולל הרבה עירום. האם אלה הפנים שקולנוענים ישראלים רוצים להיות משוייכים איתם? 

מובן שלא כל הבעיות ייפתרו ברגע שסרטים ישראליים יתחילו לזרוק רפרנסים לסרטים ישראליים אחרים, אבל זה יהיה צעד משמעותי ביצירת אחווה; הערכה הדדית של יוצרים שאוהבים את היצירות אחד של השני, מהווה ומהעבר, תחרות אגו בריאה מי יכול לקחת את הקולנוע הז'אנריסטי יותר רחוק (כמו שהיה בין ווס קרייבן וסם ריימי), או אפילו דיון על הקולנוע הישראלי בתוך הקולנוע יכולים לתרום כל כך הרבה לחיזוק הקולנוע יותר מכל חוק קולנוע, ביקורת מהללת, פרסי אופיר ואפילו פרס אוסקר – כי זה יכול ליצור אתוס לקולנוע הישראלי; אתוס שכרגע מפוזר ומפורק, וכמה מבקרים, מרצים וכותבים מנסים להשאיר בחיים על ידי כתיבה מתמדת על קולנוע ישראלי, אבל הם לא יכולים לשאת את העול הזה בלי שיתוף פעולה מצד הקולנוע עצמו. 

אם הקולנוע ימשיך ככה, אז הוא פשוט… ימשיך ככה. 19 שנה לאחר הפריצה של "חתונה מאוחרת", 12 שנה לאחר "ואלס עם באשיר", 6 שנים לאחר האגרוף המשולש של "מיתה טובה", "אפס ביחסי אנוש" ו"גט", ועדיין התחושה היא שהקולנוע עומד במקום להתקדם קדימה. אני יודע ש"אם משהו לא יקרה אז נמשיך במצב הנוכחי" זאת לא נבואת הזעם הכי מאיימת, אבל השאלה שיוצרים צריכים לשאול את עצמם היא האם הם רוצים שהיצירה שלהם תהיה חלק ממשהו גדול יותר או לא. כי במקום להתחיל מאפס כל פעם, יכול להיות שיהיה קל יותר להשתמש במשאבים שכבר יש בארץ שלנו, ולבנות מהסרטים הישנים שפה ויזואלית, רעיונית ותימטית שאין לארצות אחרות להציע. 

אבל למה הגענו לפה מלכתחילה? זאת לא שאלה של זריקת אחריות – אם אנחנו רוצים לשנות את דרכי החשיבה, צריך להבין מה יצר אותן. 

יהיה קל להאשים את בתי הספר לקולנוע, תחנת עצירה חשובה לכל במאי מתחיל בארץ, אבל כמישהו שלא למד בהם, אני לא מרגיש בנוח לדבר עליהם. ובכלל, בירור קצר מראה שמלמדים על קולנוע ישראלי, וחלק מהמרצים אף משלבים אותו בקורסים שאינם מתמקדים דווקא בקולנוע ישראלי – ובכל זאת, ברשימת צפיית החובה בכל שנה נדיר למצוא סרטים ישראליים.

אבל, כאמור, זה נושא שאני לא מכיר מספיק – אז אני אשאיר את חלקם של בתי הספר לאנשים שלמדו או מלמדים בהם. ואנסה לדבר על מגמות גורפות יותר. למשל, שתי תכונות ישראליות – פרובנציאליות ופרגון – שדווקא אנשי הקולנוע הישראלי מקפידים להימנע מהן. יש סיבות טובות לחוסר הפרגון: בתעשייה קטנה ומצומצמת, פרגון לקולגה אחד יכול להיחשב כעלבון לקולגה אחר, וישיבה בחבר מושבעים של פסטיבל סרטים היא לרוב הזדמנות להיכנס לצרות ולרשימות שחורות. בתעשייה שבה אפשר להסתכסך בקלות עם אנשים משפיעים מאוד, לא פלא שיוצרים מעדיפים להגיד פחות ולחייך יותר.

אבל זה תירוץ – פחד לא אמור להניא אנשים מלקחת צעד קדימה ולקדם את התרבות ואת היצירה, ובעיקר מלהצביע על הכיוון שהם רוצים שהקולנוע שלנו ייקח. אם כולם יפחדו מדי להראות דרך היצירות שלהם שיצירה ישראלית קולנועית השפיעה עליהם, איך ניצור מיתוס של הקולנוע שכל כך נחוץ לפריחתו? 

וזה אמנם יכול להיות מעיק לקולנוען שנשאר מחוץ לקווים, אבל צריך לזכור שלרוב כאשר תחום כלשהו עולה הוא לוקח את כולם איתו. ואם הקהל יתחיל להתעניין בפינות מסוימות של הקולנוע הישראלי בזכות סרטים שמהללים קולנוען אחר, אולי אחר כך הם ימצאו גם את הסרטים שלכם. 

הבעיה השנייה היא להיתפס כ"פרובינציאלי". כ"מישהו שלא למד מספיק קולנוע כדי להבין מה טוב בשבילו". כי איך אפשר להשוות בכלל בין "גבעת חלפון" ל"זה קרה לילה אחד" או "בית החיות"? אבל על הרעיון שהקולנוע של ארצות אחרות "פשוט יותר טוב", אני אענה: מי קבע? מי אמר? למה אנחנו לא מחשיבים את "אוונטי פופולו" באותה הרמה כמו "פאתר פאצ'אלי"? ואפילו אם יבואו מי שיבואו ויראו איך מבחינה טכנית ואסתטית ואובייקטיבית, הקולנוע הצרפתי והאיראני מכפכף כל סרט שנוצר פה: מה זה משנה? קולנוע זה אהבה, לא הגיון. בסרטים אהובים מאוד כמו "בחזרה לעתיד", "האביר האפל" ו"שודדי התיבה האבודה" יש חורים שלא היו מביישים אף רשת דייגים טובה, אבל זה לא אומר שאנחנו לא אוהבים אותם ושהקולנוע מפסיק לצטט אותם ולהתייחס אליהם בהדרת קודש. ואם אנחנו לא נחשיב את הקולנוע הישראלי באותה הרמה כמו שאר הקולנוע, ונאהב אותו – מי כן?

 

ההנצחה של הקולנוע הישראלי היא משימה שצריכה להיות בראש מעייניו של כל חובב קולנוע בארץ. הפיכת הקולנוע הישראלי לאתוס מגובש ולמיתוס חי וקיים שמתקשר עם עצמו תגביר את האהבה לקולנוע ותקדם את הקולנוע לכיוונים שעד עכשיו נמנעו ממנו. אז אנא ממכם, צפו בסרטים ישראליים. צפו בסרטים ישראליים ישנים. אם אתם חלק מ"התעשייה" או מקווים להיות: אל תפחדו לפרגן לעמיתים שלכם. אל תפחדו לצטט אותם. אל תפחדו להתלהב ולצאת פרובנציאליים מול חובבי קולנוע מחו"ל. תשברו את הפרדיגמה בראש שלנו שקולנוע זר הוא אוטומטית קולנוע יותר טוב. צרו רשימה של "10 הסרטים הישראליים הכי טובים" ותכריחו את החברים שלכם לראות אותה. תגרמו לאנשים לגלות קלאסיקות כמו "אוונטי פופולו", "מנפאואר", "מסעות ג'יימס בארץ הקודש", "ציפורי חול" ועוד סרטים פחות מוכרים. צאו החוצה ותתלהבו מהקולנוע שלנו – לא כי אנחנו מקדמים קולנוע שזקוק לעזרה, ולא כזריקת עצם לחברים ומכרים – אלא כי הוא קולנוע נפלא שמגיע לעולם לשמוע עליו ולגלות את הפנינים שבו, וביחד ניצור קאנון קולנוע ישראלי, מיתוס, אתוס ונגשים את כל החלומות שלנו.

ושיהיה יום עצמאות שמח לכולם.