בטח כבר שמתם לב, אבל עונת הפרסים כבר בעיצומה; זאת התקופה שבה איגודי מבקרים מרחבי העולם מפרסמים את הזוכים בפרסים שלהם (כלומר, ש"התבגרות" זכה בפרס סרט השנה שלהם). אולי גם שמתם לב שהשנה אני לא כל כך מתעניין בעונת הפרסים, בשלב זה לפחות. בואו נסכם שכרגע נראה ש"התבגרות" כנראה יזכה בפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר ושג'יי. קיי. סימונס בלי ספק יזכה בפרס שחקן המשנה.
אבל יש איגוד מבקרים אחד שאני מתעניין בו יותר – מטבע הדברים – וזה פורום מבקרי הקולנוע הישראלי, שהחל מהשנה שעברה התאגד והתחיל גם הוא לחלק פרסים. האיגוד עוסק בעיקר בקולנוע ישראלי, אבל יש גם פרס אחד לסרט הבינלאומי הטוב ביותר. ואני שמח לומר שגם השנה התברר שלחברי הפורום הזה, שאני חבר בו, יש טעם טוב, ואני מעדיף את הבחירות שלהם על פני הרבה איגודים מחלקי-פרסים שונים אחרים.
חשוב גם לציין: להבדיל מהמצב בפרסי אופיר, המתמודדים על פרסי הפורום הם הסרטים שהופצו מסחרית השנה בבתי הקולנוע בארץ, לכן סרטים כמו "את לי לילה" או "הגננת" לא התחרו, אלא משויכים לשנה הבאה. על פי התוצאות, נראה שההצבעה היא חד-צדדית, אבל מכיוון שלשם שינוי נכחתי בהצבעה, אני יכול לומר שזה לא המצב: כמעט בכל הקטגוריות היתה תחרות והיו ויכוחים, והיו אפילו קטגוריות שהוכרעו על חודם של קולות בודדים. אבל התוצאה היא, כמו שאתם רואים, שפורום המבקרים מאוד מאוד אוהב את "אפס ביחסי אנוש".
אז אלה הזוכים השנה:
הסרט הטוב ביותר: אפס ביחסי אנוש
נייס. מבחינתי זו לא היתה שאלה: היו כמה סרטים ישראליים טובים השנה, אבל רק "אפס" היה הטוב ביותר. חשדתי שהולך להיות קרב קשה מול "גט", זוכה פרס אופיר, והסרט שעקרונית אמור להיות חביב המבקרים על פי הסטראוטיפ גבה המצח והמתנשא, אבל זה לא היה המצב.
הבימוי הטוב ביותר: טליה לביא, "אפס ביחסי אנוש"
טוב, כאן אין לנו בכלל ויכוח עם האקדמיה.
התסריט הטוב ביותר: טליה לביא, "אפס ביחסי אנוש"
מכל הפרסים של "אפס" ובכלל, זאת היתה ההצבעה החד-צדדית ביותר. נוק-אאוט בסיבוב הראשון. אף מתחרה לא התקרב.
השחקן הטוב ביותר: ששון גבאי, "גט"
כמו שכולם אומרים: אולי "אפס ביחסי אנוש" היה זוכה גם בפרס הזה, לו רק היה בו תפקיד משמעותי לשחקן.
השחקנית הטובה ביותר: דאנה איבגי, "אפס ביחסי אנוש"
ראוי לציין שהפעם היתה תחרות לא פשוטה על הפרס הזה, אחרי שבשנה שעברה סיון לוי פחות או יותר עלתה למגרש בלי תחרות.
תגלית השנה: תמרה קליינגון, "אפס ביחסי אנוש"
"תגלית השנה" יכולה להיות כל יוצר – שחקן, במאי, תסריטאי, צלם, תאורן – שפרץ לתודעה השנה, בין אם מדובר בסרט הראשון שלו או לא. למעשה, די מובן מאליו שתגלית השנה היא טליה לביא, אבל מכיוון שלא ממש חסרים לה פרסים כרגע, הפרס הזה הלך למישהי שונה לחלוטין. מאותו סרט.
ההישג האמנותי של השנה: נדב הקסלמן, על הצילום של "לוויה בצהריים"
לפרסי פורום המבקרים אין קטגוריות נפרדות לצילום, פסקול, עיצוב תלבושות וכל היתר; הפרס על "הישג אמנותי" נועד לכבד הישג בכל אחד מהתחוים האלה – או כל אספקט אחר של הסרט שאינו מכוסה על ידי אחת מהקטגוריות האחרות. "לוויה בצהריים" לא היה סרט פופולרי במיוחד בקרב המבקרים, מלבד בתחום אחד – הצילום, שהוא באמת יפהפה. צפו בטריילר.
הסרט הבינלאומי הטוב ביותר: מלון גרנד בודפסט
הקטגוריה השמורה לכל סרט שאינו ישראלי, וכמה מהסרט שעלו לדיון היו "היא", "וויפלאש", "התבגרות" ו"רכבת הקרח".
(תזכורת: אלה היו הזוכים בשנה שעברה).
פורום מבקרי הקולנוע הישראלי מונה כרגע 27 חברים, ואלה הם, בקופי-פייסט: אבנר שביט ("וואלה!"), יאיר רוה ("מאקו"/"סינמסקופ"), יעל שוב ("טיים אאוט"), שמוליק דובדבני ("YNET"), ארז דבורה ("YNET"), בנימין טוביאס ("ידיעות אחרונות"), נטע אלכסנדר ("הארץ"), ישי קיצ'לס ("ישראל היום"), אורון שמיר ("עכבר העיר"/"סריטה"), דורון פישלר ("עין הדג"/"וואלה!"), חיים קינן ("קול ישראל"), יונתן דורון ("EDB"), מתן שירם ("גלובס"), נחום מוכיח ("אתר במה", "מקור ראשון"), עדן גוריון ("בידור ובמה"), עידו רוזן ("ד'קמפוס"), אוהד לנדסמן ("דוק-טוק"), פבלו אוטין ("סריטה"/"כתב עת סינמטק"), רון פוגל (אתר "סרט"), ריטה קורן ("קול ישראל"), שי שגב ("מגפון"), ליאור אלפנט (אתר המבקרות), עופר ליברגל (סריטה), מיכל סופר-זמרני (מודיעין ניוז), אלברט גבאי (ערוץ 1), דני לרנר (מעריב לנוער) וניסים דיין (התוכנית של מולי שפירא).
בהחלט סרט ראוי, אם כי תמוהה בעיניי ההתעלמות המוחלטת מ"מיתה טובה"
שבעיניי היה סרט חזק, חשוב, ייחודי ובעיקר טוב מאוד (אף שלא מושלם, אבל גם ל"אפס" היו נקודות חולשה). לתחושתי הוא די קופח בפרסים וחבל לי.
מעניין שלפי הדיווח של אחד הבלוגים השכנים "מיתה" אפילו לא היה בין חמשת הסרטים שהעפילו לסיבוב השני
מלבד "אפס" היו שם היריב המר "גט", "סוכריות" (מעניין), "מקום בגן עדן" (בחירה מפתיעה ומשובחת) ו"מנפאואר" (אההההההה? ברצינות? אבל זה לא סרט. אין שם כלום מלבד אקספוזיציה).
מנפאואר לא רק סרט, אלא הסרט הישראלי הטוב ביותר של השנה.
אבל ההשמטה של מיתה טובה מהחמישה תמוהה בעיני. מצד שני, לא ראיתי סוכריות ומקום בגן עדן.
אם הסרט היה שם לעצמו דמות ראשית ויחידה במרכז, ניחא
אבל כשהוא שם לעצמו במרכז ארבע דמויות שונות ובסוף הסרט אני לא יודע על שלוש מהן יותר ממה שידעתי עליהן בתחילת הסרט (לגבי הדמות של שמוליק קלדרון זה אפילו לא יותר ממה שראינו עליו בטריילר) ואיכפת לי מהן באותה מידה שהיה איכפת לי מהן לפני הצפייה, זה בעייתי. עוד בעיה של "מנפאואר" היא שהוא עושה את מה שכל כך הרבה סרטים (תיעדיים בעיקר) שעוסקים בנושא עושים, אבל לא עושה שום צעד אחד מעבר. הוא מציג מציאות מורכבת אבל הוא לא ממש לוקח צד או עושה או אומר משהו מתריס או מעניין עם הנושא שלו. הוא לש אותו ומחכה שמישהו אחר יבוא וימשיך לעשות איתו דבר מה ופתאום נגמר הסרט. יוסי מרשק עושה תפקיד מעניין, הסרט עצמו עשוי בקפידה טכנית ויש שם ניצוצות של יוצר שמבין דבר או שניים באיך לביים, אבל שום דבר מעבר, בטח לא הסרט הכי…
אני לא בטוח שהקריטריונים שציינת (עוד ידע על הדמויות, לקיחת צעד מעבר לתיאור מציאות) לשפיטת סרט הם קריטריונים שאני מסתכל עליהם או חייב שיהיה לי בסרט כלשהו. הם כמובן עוזרים, אבל אני לא מרגיש את ההכרחיות שלהם. בנוסף – אני חושב שהתיאור מציאות שלו הוא אחת כמה וכמה מ"תיאורי מציאויות" כאלה ואחרים, וישראל כפי שהשתקפה ב"מנפאואר" הרגישה הרבה יותר קרובה למציאות מאשר "גט", "מיתה טובה" ו"אפס" (מיתה טובה ואפס התקרבו אבל ברגעים מסוימים החליטו לברוח לסוראליזם, שזה בסדר אבל פשוט לא מציאותי.) כמובן שעל תיאור מציאות נטו לא נותנים נקודות, אבל המציאות שהוא מעביר מעמידה שאלות מעניינות והקבלות נחוצות ומראה סיטואציות מרתקות וסבוכות ואינטרקציות מרתקות.
חשוב שיהיה לך אכפת מדמויות בסרט, אבל כאן אנחנו נכנסים לביצה הרבה יותר סובייקטיבית, כי הדמויות של הסרט ריגשו אותי מאוד והיה לי מאוד חשוב שהם ינסו להשיג את המרות שלהם.
הסיבה שאני אוהב את הסרט הזה יותר מהאחרים זה שהוא מציב לעצמו מטרות שהוא לחלוטין עומד בהם. "גט" הוא קשקוש מוחלט (טוב, בסדר, פרט למנשה נוי) מבחינתי, ואפס ביחסי אנוש ומיתה טובה שניהם סרטים נהדרים שפשוט במקרה אהבתי טיפ-טיפה פחות ממנפאואר.
מנפאואר הצחיק אותי, נגע לליבי, הציג לי סיפורים שאני לא הכרתי (או הכרתי בצורה רופפת) בצורה אנושית שחיברה אותי מיידית, היה עם חזון ויזואלי ותסריטאי מהודק, לא גלש לקלישאות, בהחלטות קטנות הפך סרט קצת-מציאותי למאוד-מציאותי והיה מרתק לכל אורכו הלא-ארוך-בכלל. החריקה היחידה בסיפור היא כמו שאתה אומר, הסיפור של שמוליק קלדרון, אבל גם בסיפור שלו היו המון רגעים נהדרים שפיצו על הסימן שאלה הגדול שריחף מעל הסיפור הזה.
בקיצור, כן. מנפאואר הוא הרבה יותר מפרולוג או פתיח. הוא תיאור של מצב, תיאור של שכונה, תיאור של קיום. הוא סיפורים קטנים ששואלים על ישראליות והשווי של בני אדם בימינו. הוא מלא חמלה ואהבה גם כשהדמויות נהיות קטנות ומסכנות (או יותר גרוע) ולעולם לא מתנשא מעל הצופה שלו. הוא מגובש מא' ועד ת', הוא מלא בהופעות משחק נהדרות ובאנסמבל הישראלי הטוב של השנה – הוא פשוט הסרט הטוב ביותר הישראלי שראיתי השנה.
שיטת ההצבעה
אני לא חושב שהיה צריך לפרסם את רשימת ה"חמישיה", מהסיבה הזאת בדיוק. זאת לא חמישיה: שיטת ההצבעה היא שבסיבוב הראשון כל אחד מצביע לאיזה סרט שהוא רוצה; אם סרט אחד זוכה בשלב הזה ביותר מ-50% מהקולות, הוא זוכה מיד (ונדיר שזה קורה). אם לא – נערך סיבוב הצבעה נוסף, כשבו ניתן לבחור רק מבין הסרטים שקיבלו קולות כלשהם בסיבוב הראשון. זה הגיוני, כשהמטרה היא לבחור בסופו של דבר סרט אחד בלבד. אבל "רשימת המועמדים" בשלב הזה לא מעידה בשום רמה על טעמה של הקבוצה. אני בטוח שאם היו מבקשים מהמשתתפים לדרג מספר סרטים, "מיתה טובה" היה מגיע לאחד המקומות הראשונים – אבל, במקרה, יצא שאף אחד לא הצביע עבורו בסיבוב הראשון, בעוד היה מבקר אחד (לפחות) שהצביע ל"סוכריות".
דני לרנר מבקר סרטים למעריב לנוער?
Oh how the mighty have fallen.
חוץ מזה, אהבתי את מלון גרנד בודפסט, אבל סרט השנה? Meh, אני מניח שאי אפשר להסכים על הכל אבל אני הייתי בוחר ברכבת הקרח (או כוכב הקופים: השחר, או וויפלאש, או שומרי הגלקסיה, או הבאבדוק, או כל דבר מהסרטים האהובים עליי השנה שהוא לא מלון גרנד בודפסט).
דני לרנר היה מבקר סרטים במעריב לנוער
עוד לפני שהיה במאי של פיצ'רים.
מבקר סרטים מעולה במעריב לנוער
והעובדה שהוא אחד הדברים היחידים שאני זוכר מהעיתון הזה (חוץ מ"זבנג" אולי) מוכיחה את זה.
וואלה...
(ל"ת)
לא, מעריב לנוער.
(ל"ת)
זה כאילו אנחנו בראש אחד.
(ל"ת)
כן, ממש fallen, עובד במשהו שמביא לו פרנסה כבר שנים.
(ל"ת)
מלון גראנד בודפשט?
וואלה, מפתיע. שנה שעברה זכה כוח משיכה בזכיה די צפויה, אבל מול וויפלאש, רכבת הקרח, ממה שראיתי גם היא ושנת החורף, איך דווקא הוא? באמת רוב המבקרים הצביעו לו? אחלה סרט והכל, בכל זאת.. וויפלאש יותר מתאים לתואר. ואפס ביחסי אנוש סרט ענק, ראוי בהחלט (גם אם גט נותן לו פייט לא קטן).
יורשה לי לשאול, לאיזה סרט אמריקאי אתה הצבעת רד? :)
ספוילר מזערי
בתמונה בראש הכתבה ל'אפס ביחסי אנוש' למי שהבין.
מי שלא צפה בסרט לא יבין את ההקשר, זה לא ספוילר
(ל"ת)
עד שלא אמרת לא שמתי לב בכלל
ואני ראיתי את הסרט… אתה באמת חושב שמי שלא ראה יתמקד בכל פרט בתמונה ואז יזכור אותה בזמן שהוא צופה בסרט? הזיכרון של רוב האנשים לא עובד כך.
ניהלתי כבר דיונים כאלה בעבר לא פעם ולא פעמיים… יש הרבה נקודות שרק מי שראה ויש לו למה לקשר את המידע שם לב אליהן, ומי שלא לא שם לב ולא יזכור. בדוק, מניסיון.
ספציפית בתמונה הזו, זה די בולט.
(ל"ת)
לא מסכימה. זה לא בולט אם לא מסבים לזה את תשומת הלב.
(ל"ת)
אה... ספוילר?
(ל"ת)
נו, קצת, שכחתי לשים.
(ל"ת)
שאלה אוף-טופיק
האם הולכת להיות התייחסות לכל המידע שהתגלה עם הפריצה לסוני ?
אני לא מתכוון לסרטים עצמם אלא למיילים והתייחסות לכוכבים, משכורות, במאים ועוד.
אני אישית רק ליקטתי מידע פה ושם אבל נראה שהדבר מעניק הצצה נדירה לאחורי הקלעים של התעשייה.
דוגמה אחת
המידע שנגנב עם הפריצה מסוני, כוונתך
(ל"ת)
אוי איך הכנסת לי
אני משער שאתה מוסיף כל פעם שאתה מדבר על סנודאן "הגנב" או "הבוגד" ?
אין דין שירות ביון כדין חברת סרטים.
לא מזמן היה פה באתר דיון על הפריצה למכשירים הסלולריים של שחקניות הוליוודיות והפצת תמונות העירום שלהן. הוצגה שם דעה שאמרה שמידע שהושג בדרכים לא לגיטימיות, לא לגיטימי לדון עליו; ושמי שצפה בתמונות העירום של ג'ניפר לורנס (למשל) בעצם תומך בגניבת התמונות. למה המקרה כאן שונה?
סוני לא עינו אף אחד, לא ריגלו אחרי מיליוני אנשים, לא הפרו (לכאורה) זכויות אדם. מי שפרץ למחשבים שלהם לא פעל ממניעים שקשורים, בשום צורה, לצדק.
אין דין חברה כדין אדם
ההדלפות הנוכחיות לא שונות מטריילרים או תמונות ששוחררו ללא אישור האולפן או שמועות עסיסיות על קשיים בהפקה, דברים שמפורסמים באתר זה ללא שום יסורי מצפון (הטריילר לטד 2 הוא דוגמא עדכנית). יש בזה אולי הבעת תמיכה במעשים לא חוקיים אבל ההשלכה של המידע הזה הוא לא נזק לאדם פרטי אלא הגברת השקיפות בהתנהלות של חברה מסחרית (למשל חשיפת חוסר השוויון המובנה בשכר שהיא משלמת לגברים ונשים) והגדלת האפשרות שלנו כצרכנים לבצע בחירה מושכלת בצריכת המוצר שהיא מייצרת. זו לא חדירה לפרטיות בצורה שמתקרבת אפילו לפרשת תמונות העירום.
אני מסכים, אבל רק חלקית.
בתור התחלה, נסיבות השגת המידע שונות. בהחלט מדובר במשהו שהוא שונה מהותית מהדלפות של טריילרים או תמונות ששוחררו ללא אישור. זה מידע שנגנב, באמצעים לא חוקיים ובמתקפה מתוכננת (שיש שמועות, שאין לי מושג על מידת הדיוק שלהן, שמדינה ריבונית הייתה מעורבת בה כאקט של איום פוליטי).
אני בעד הגברת השקיפות בחברות מסחריות. אבל אני לא בטוח שאני בעד להכריח אותן להגביר את השקיפות, אלא לעודד אותן לעשות זאת; ואין דין חברה מסחרית בתחום הבידור כחברה מסחרית בתחום החדשות, ובוודאי שלא כחברה מסחרית בתחום התשתיות הלאומיות (למשל). ואני לגמרי בטוח שאני נגד להכריח אותן להגביר את השקיפות באמצעות עידוד פעולות לא חוקיות.
ולא דיברתי על החדירה לפרטיות. המקרה של לורנס בהחלט חמור יותר באספקט הזה. אבל מבחינת חוסר החוקיות שבהשגת המידע, המקרה הזה דווקא חמור יותר (ככל הידוע לי).
לא יודע איך הושג המידע במקרה הנוכחי
אבל גם טריילרים שמשוחררים ללא אישור הם גניבה לכל דבר (והפרה של הסכמי סודיות) שנעשתה בצורה מתוכננת. לא מבין מה ההבדל הקטגורי שאתה עושה פה. אני לא אומר שצריך לכפות שקיפות על חברות בידור, אבל כן – אני לא רואה בעיה מוסרית בלדון על מידע שדלף בצורה לא חוקית וממילא נמצא כעת ברשות הציבור (ראה למשל את פרשת סנואודן שעוררה אינספור דיונים גם אם פוטנציאל הנזק שהודלף בה היה גבוה בהרבה). זה הבדל קריטי מפרשת תמונות העירום בו עצם הצפיה של כל אדם בתמונות היא שחזור של הפגיעה המינית שחוו המצולמות.
ההבדל אינו קטגורי, הוא עובדתי.
אני חוזר ואומר: המידע לא דלף בצורה לא חוקית. הוא הודלף, במכוון ולאחר פריצה אקטיבית לשרתי החברה, בידי קבוצה שדורשת שסוני לא תפיץ את הסרט "הראיון" בגלל שהוא משמיץ את קים ג'ונג און (ולכאורה קורא לרצוח אותו). זה מאוד, אבל מאוד, לגיטימי לדיון.
באופן כללי יותר, אם אני מבין אותך נכון, אתה אומר שצריך לשפוט את לגיטימיות פרסום המידע לפי אופי המידע. אני אומר שצריך לשפוט אותו לפי אופי השגת המידע (ליתר דיוק, גם לפי אופי השגתו). ישנם מקרים מעטים שבהם אני מוכן להצדיק פעולה בדרכים לא חוקיות. המקרה הזה אפילו לא קרוב אליהם.
לא בדיוק.
פרסום המידע הוא לא לגיטימי, שנינו מסכימים שהפריצה פה היא מעשה מגעיל ולא מוסרי, וזה בכלל לא משנה אם הוא נעשה מתוך רצון להפעיל לחץ פוליטי, מאידיאולוגיה אנרכיסטית, או סתם מרצון לגזור קופה.
השאלה אם אנחנו כצרכנים של המידע הזה גורמים לאיזה נזק נוסף בעצם הגדלת החשיפה אליו והדיון עליו. אני טוען שכאשר מידע על חברה מסחרית ממילא נמצא ברשות הרבים בחירה בצנזורה עצמית רק כי אופן ההשגה שלו היה לא לגיטימי היא קצת מגוחכת. הנזק לאולפן נעשה כבר בעצם הפרסום וכל נזק נוסף הוא שולי לאומת הרווח שיכול לעלות לנו כצרכנים מדיון כזה. זה מה שמבדיל בעיני מקרה כזה ממקרה תמונות העירום בו כל חשיפה נוספת היא פגיעה מינית נוספת שווה בחומרתה למקורית. ושוב – להבנתי זה בדיוק ההגיון מאחורי הבמה שאנחנו נותנים להדלפות מטד 2, הנוקמים 2, וולברין: המקור והמון מקרים אחרים בהם המידע הושג בצורה מפוקפקת.
ההבדל היחיד שאני יכול לחשוב עליו ויכול להצדיק צנזורה עצמית קשור באמת באופי המידע ולא באופן ההשגה שלו. ההנחה המוטמעת שלנו היא שטריילרים ממילא יגיעו לרשת במוקדם או במאוחר, אז אין סיבה לא לפרסם אותם, בעוד מידע על התנהלות כלכלית של אולפן היה יכול להשאר סודי לנצח אילולי ההדלפה. בעיני בכל אופן זו הצדקה די חלשה (וממילא לא מצדיקה הפצה של תמונות מהסט ושל אפקטים לא גמורים, שהיו נחשפים אם בכלל רק בדיוידי של מאחורי הקלעים).
השאלה איננה רק הנזק שאנחנו גורמים, אלא הלגיטימציה שאנחנו נותנים.
שימוש במידע הזה הוא מתן לגיטימציה – גם אם רק חלקית, גם אם פאסיבית – לאקט הפריצה. ולכן אני מתעקש שאופי הפריצה בהחלט רלוונטי פה, ונדמה לי שגם המניעים. אני, לפריצה מהסוג הזה, לא מתכוון לתת יד. היא נועדה להפעיל לחץ פוליטי על אולפן, והיא נעשתה בצורה מתוכננת וזדונית.
אבל יתרה מזאת: גם שאלת הנזק לא ברורה לי עד כדי כך. אם סוני יוצאים טמבלים מכל העסק הזה (נגיד), זה בגלל שאנשים שולחים אחד לשני הודעות (או מפרסמים כתבות) שבהן נכתב "שמעתם מה סוני התכוונו לעשות / איזה הודעה בכיר א' שלח לבכיר ב' / מה הם באמת חושבים על דיקפריו? איזה טמבלים הם!"
ובכן, אין לי מושג אם סוני הם טמבלים או לא. איך שאנשים מתנהלים כשהם חושבים שאחרים לא יכולים לשמוע אותם לא מעיד על מידת טמבליותם. ולכן, ולו ברמה הזו (וזו רק דוגמה אחת), המשך הפצת המידע בהחלט גורם נזק לסוני.
הנזק הוא לא שסוני יצאו טמבלים
כי סוני זה לא אדם שיכול להיעלב כשחושבים שהוא טמבל. מפיקים יכולים להפגע מהעליהום הציבורי כלפיהם, ולזה באמת לא צריך לתת שום לגיטימציה, אבל שיחות מייל אישיות של בכירים פחות מעניינות אותי גם כנושא לדיון, כי זה באמת רכילות זולה וחדירה לפרטיות של בני אדם. לא זה העניין פה. חברות הן גוף כלכלי והפגיעה בהן נמדדת דרך הכיס. הנזק מבחינת סוני כחברה הוא לא שמישהו יצחק באינטרנט על בכיר שלה, אלא שג'ניפר לורנס תדרוש משכורת שווה לעמיתיה הגברים, או שדקפריו (סתם אם לזרום עם הדוגמא שלך) יפרוש מהמגעים איתו לגבי סרט חדש כי הם קראו לו שמן. הנזק הזה קיים מהרגע שהמידע שוחרר והוא לא גדל או קטן בגלל דיון בעין הדג.
יש כאן עוד בעיה, והיא שאמינות המידע היא מאוד בעייתית
כלומר – ההאקרים, שרוצים להשחיר את המוניטין של סוני בוחרים מה לשחרר. כך שגם אם נניח שכל האימיילים ששוחררו אותנטיים, עדיין אנחנו לא יכולים לדעת אם הם לא חלק מתמונה הרבה יותר רחבה שלא הוצגה. גם אם דולים מייל של בכיר כלשהו בסוני שמציג אותו בצורה כלשהי, אי אפשר בהכרח להסיק מכך על החברה כולה.
גם אם בוחרים לדווח על זה
אפשר להיות סלקטיבי במה ואיך מדווחים. למשל, אין ספק שהבדלי השכר בין איימי אדאמס/ג׳ניםר לורנס לכריסטיאן בייל/בראדלי קופר זה דבר שיש לו ערך ומשמעות לציבור מעבר לצד הרכילותי שלו, אבל לדווח על התוכן של אימיילים שנשלחו בחברה ומה מפיק א׳ אמר על מפיק ב׳ זה נטו רכילות ונטול כל רלוונטיות חדשותית (גם בתחום של חדשות קולנוע).
ולמרות שאני לא חושב שצריך להימנע מלדווח עליהם, מוזרה לי ההתייחסות להדלפות כאילו מדובר בהדלפות להגברת שקיפות או ההשוואה להדלפות פוליטיות, בעיקר כשחלק מההדלפות כללו מספרי סושייל סקיוריטי ושאר פרטים אישיים שיוצאים מתחום השקיפות או רכילות ומגיעים לתחום הפגיעה בעובדים עצמם.
וואלה. לא ידעתי את זה.
למען הסר ספק – הפצת פרטים אישיים על עובדי החברה היא חדירה ברורה לפרטיות ואין שום הצדקה לתת לה במה נוספת.
בנושא דומה
מ-קסים
http://badassdigest.com/2014/12/16/scumbag-sony-hackers-graduate-to-terrorism/
(תקציר: ההאקרים מאיימים במתקפות בסגנון 9/11 על קולנועים שהסרט יוקרן בהם.)
והפרמיירה שלו אכן בוטלה
בעקבות האיומים.
איזה סרט.
ועכשיו... כל ההפצה של הסרט בוטלה
זהו. ההאקרים ניצחו. אין סרט.
(הסיפור המלא: סוני נתנו יד חופשית לקולנועים להחליט עם להקרין או לא וכמעט כל הרשתות הגדולות החליטו שלא. בתגובה סוני ביטלו את הסרט)
יופי של בחירות!
שני סרטים ש… הפעימו אותי, כל אחד בדרכו. נהדרים.
טרם ראיתי את שאר הסרטים הישראלים שיצאו השנה
אבל אפס היה נורא מאכזב בעיני, ואני ממש לא מבין את ההתלהבות הכללית ממנו. במיוחד מפריעה לי הבחירה הברורה בו בקטגורית התסריט, כי למרות שאני מעריך את החדשנות שלו ולמרות כמה הברקות כתיבה, בסך הכל זה תסריט מבולבל שלא מצליח להכניס את האגרוף בבטן שהוא כל כך רוצה לתת. קשה לי להאמין שאף אחד מהסרטים האחרים לא התקרב לזה אפילו.
מאפס לנכס
לפני הכל, אני רוצה שוב לומר מילה טובה על הקולנוע הישראלי. אפשר לאהוב או לא לאהוב את הסרטים הישראלים שיצאו בשנה האחרונה, אבל דבר אחד בטוח – הקולנוע הישראלי נהפך ליותר ויותר מגוון, וזה נהדר. העורף הצה"לי, הרבנות, המתת חסד, גילוי עריות…בהחלט היה פה מעניין השנה. מקווה שזה ימשך ככה וגם שנראה יותר ויותר סרטי ז'אנר ישראלים.
בגדול אין לי ויכוח עם הפרסים. "אפס ביחסי אנוש" סרט מעולה. הוא יצא ממש עכשיו בארה"ב ואני מקווה שהוא יצליח שם, וכבר מחכה לסרט הבא של טליה לביא.
ואני רוצה להוסיף ולציין גם את "סופעולם", שגם הסרט עצמו וגם הדרך הנסיונית בה נעשה בהחלט היו מעניינים.
ואם כבר מדברים על איגודי מבקרים בעולם, אני רוצה שניה רק להתעצבן על משהו, ותחסכו לי את כל ה"לכל אחד יש טעם משלו וכו'". אני מודע לכך, אבל עדיין – ראיתי כבר רשימות סרטי השנה של כמה מגזיני קולנוע שדירגו את כדור השינה הסופר-אפקטיבי שנקרא "מתחת לעור" בטופ 5, ואילו "וויפלאש" ו"רכבת הקרח" הנהדרים נדחקו למקומות 15-20. על זה יש לי רק להגיד: בול-פאקינג-שיט. זהו.
מבין כל הסרטים השנה
אני מרגיש תמוה. יצא לי השנה לראות כמות נכבדת של סרטים ישראלים ולא ישראלים בקולנוע. מעניין שדווקא השניים שהכי השאירו עלי רושם ושמשום מה בצפייה בהם הייתי בטוח שיהיה קונצנזוס מוחלט לגביהם לא הוזכרו ולא קיבלו את תשומת הלב שלהם הם ראויים.
אני מדבר על ערבים רוקדים (אני עוד ראיתי את ערבים רוקדים כשזהו היה שמו המוחלט – ביום הקולנוע הישראלי) והתבגרות.
היה לי מוזר כששמעתי על המועמדויות לפרסי אופיר כשראיתי שערבים רוקדים לא זכה שם להכרה כי בין שלישית הסרטים – גט-אפס-ערבים ששלושתם באים כדי לבעוט בבטן שלנו דווקא אפס ביחסי אנוש עושה זאת בדרך הכי פחות בוטה והכי רגועה. גט וערבים רוקדים שדווקא בגלל שהם לא מוגדרים כסרטי קומדיה דווקא הם עם הבדיחות הקטנות שבהם (בערבים רוקדים ההומור הוא מרכיב חשוב ומשמעותי בסרט אך אני לא רואה את זה כקומדיה) נתנו את הניעור הקטן שהחברה שלנו צריכה.
בעיטה קטנה שאולי תנער חלק ממי שצריך.
"ערבים רוקדים" הוא לא סרט כל כך טוב.
זאת דעתי, וזאת הדעה של הרבה אנשים אחרים, מתברר.
סתם מתוך סקרנות, אליטת הקליין-שניצר-סתיו,
איפה הם עומדים לגבי הפורום הנ"ל, הציעו להם להצטרף והם אמרו שהם לא אוהבים לשחק בקבוצה עם הילדים האחרים?
הציעו להם להצטרף
והם אמרו לא, איש איש מסיבותיו, אני מניח. לא מתיימר לדבר בשמם.
אולי בלי המילה 'האחרים'
המשפט היה יותר מדויק בעיניהם.
אם זאת אכן הסיבה, לגמרי אפשר להבין את הסירוב שלהם
פורום המבקרים הוקם בסמוך ליסודה של טבלת המבקרים ״החדשה״ (שבינתיים הפכה לקיקיונית, בעיני) שהייחוד שלה הוא שהיא מדירה וממיינת מבקרי קולנוע על פי גילם בלבד.
אין ולו שמץ של קשר בין שני הדברים.
"טבלת המבקרים החדשה" היא יוזמה פרטית של יאיר רוה, אין לה שום קשר לפורום המבקרים ורשימת המשתתפים בה שונה.
ופורום המבקרים כמדומני הוא יוזמה פרטית (ומבורכת) של אוטין
אבל קשה לי להשתכנע שאין לה שום קשר לטבלת המבקרים החדשה כשעשרת השמות הראשונים למעלה הם של אלה שנוטלים חלק גם בטבלת המבקרים החדשה, לא שאני טוען שיש קשר ישיר בין שני הדברים (רק שאני יכול להבין אם הסירוב של שלושת הסמלים של הביקורת ה״ישנה״ הוא בעצם תגובת נגד להדרה). אני מצטער אם אני מעכיר שמחה כלשהי עם התגובה הקונספירטיבית הזאת, אבל קיומה של טבלת המבקרים החדשה עכור לא פחות בעיני.
יש גם 17 שמות אחרים ברשימה.
ככל הזכור לי, בכל המפגשים של פורום המבקרים שבהם נכחתי אפילו לא הוזכרה האפשרות של קשר עם "טבלת המבקרים החדשה". כאמור, אני לא מדבר בשם המבקרים הותיקים שלא הצטרפו לפורום ואני לא יודע מה היו השיקולים שלהם, אבל אם מישהו מהם בחר שלא להצטרף לגוף א' בגלל שהוא מרגיש שהודר מגוף ב', הוא פשוט טעה.
מסקרנות אמיתית,
מה כל כך פסול בטבלת המבקרים החדשה? (באמת שואל – זאת פעם ראשונה שאני שומע תלונה כזאת)
שהיא גילנית?
שהיא מדירה מקרבה מבקרי קולנוע על פי גילם בלבד? שהיא מתיימרת להיות משב רוח מרענן והיא לא? אני לגמרי יכול להבין את הרצון של מייסדה להציב אלטרנטיבה לטעם שהוא (לדעתו) מיושן כפי שעולה מרוח של טבלת המבקרים המקורית (שוב, לדעתו), אבל האם הדרך היחידה לעשות זאת היא לשלול על הסף כל מבקר שחצה זה מכבר את גיל 45? אני לא חושב. אני הבנאדם האחרון שיגן על פועלו של שניצר, אבל הדרתו של קליין היא סוג של עוול. אם נקח, לצורך הדגמה, מבקר מהדור החדש, אני חושב שלדובדבני, שכן נמצא בטבלה החדשה (וגם בישנה), יש טעם הרבה יותר מיושן מקליין.
שנית, הטבלה החדשה הפכה לשולית ולא רלוונטית בעיני כשהיא החליטה להתעבות-עד-כדי-עומס-יתר-על-הקורא-ברמה-שלא-ניתן-לראות-בבירור-אם-זה-ארבעה-כוכבים-או-שבכלל-חמישה מסיבות לא ברורות אבל היא לא מוכנה לנפות ממנה מבקרים שרף הביקורות שלהם (כמותית) הוא אפסי ביותר.
אם הזיכרון שלי לא מטעה אותי (וזה יכול להיות), רווה הציע לקליין להצטרף לטבלה וקליין סירב
(שזה הגיוני, הוא עובד בהארץ, שמפרסים את טבלת המבקרים המתחרה)
ולא יודע, אני פשוט נהנה מהעובדה שבטבלה הזאת יש את הדעות של מבקרים אינטרנטיים מצוינים כמו אור סיגולי או דורון פישלר, ואני נהנה לסמוך עלייה ולהתבסס עליה בבחירת סרטים.
אגב, מהסתכלות זריזה, המבקרים היחידים שמה שהם לא "חרוצים" ורואים מעט סרטים (אני משער שלזה התכוונת ברף ביקורות כמותי?) הם מעטים, וכוללים למשל את דובדבני (שמופיע בשתי הטבלאות)
שאלה טכנית על "מבקרים עצלנים"
זו שאלה של עצלנות? מבקר לא מקבל כרטיס לסרט מתוקף הצורך לראות אותו כדי לבקר?
בכלל, ביקורות זה לא משהו מוזמן מהעיתון/אתר? (לפחות עבור סרטים מסחריים)
העצלנות הייתה צורת ביטוי כמובן
אני לא מזלזל ומבקרים יכולים להיות איכותיים מאוד גם בלי לרדוף אחרי כל סרט נידח שיוצא לקולנוע.
(בתיאוריה, מבקר ״חרוץ יותר״ יכול להיות מבקר שמשתדל לראות כל סרט גם בלי שהזמינו ממנו ביקורת, אבל אני לא יודע אם הרגל כזה תורם במשהו לרמתו כמבקר או לרמת השפיות שלו)
עקבתי אחרי הטבלה החדשה מאז הקמתה ואני לא זוכר שנכתב שם דבר כזה
זה כמובן לא אומר שזה לא קרה, רק שאני לא זוכר דבר כזה ושאין לי סבלנות כרגע לפשפש בארכיון, אבל אני כן זוכר התבטאות בעייתית כלפי הטבלה הותיקה. ואם הייתה פנייה וסירוב של קליין, קשה לתלות זאת במקום עבודתו של קליין. בטבלה הותיקה מופיעים דירוגים של מבקרים של עיתונים ממסדיים שנחשבים מתחרים להארץ. כמו כן, הטבלה החדשה נוסדה רק אחרי שעכבר העיר, מקומה המקורי של הטבלה הותיקה, פס מן העולם. הטבלה הותיקה עברה לגלריה רק כמה חודשים אחרי הקמתה של הטבלה החדשה.
לגבי ה"עצלנות", לא יודע מה המצב כרגע, אבל הייתה תקופה לא קצרה שגם אלכסנדר וגם שביט הפכו את עניין הביקורות לעיסוק קצת משני ומספר הדירוגים שלהם עמד על מספר חד ספרתי תקופה.
לגבי שניהם
גם אבנר שביט וגם נטע אלכסנדר גרים בחו"ל, צרפת וארה"ב בהתאמה. לפעמים פשוט אין להם אפשרות לצפות בסרטים כשהם מוקרנים בארץ.
ידוע,
בגלל זה כתבתי שהם "הפכו את עניין הביקורות לעיסוק קצת משני", כי למיטב הבנתי המעבר שלו נובע מסיבות אישיות ופחות מקצועיות (למרות שאת קאן האחרון הוא כיסה משם בצורה הרמטית ויעילה). מה שאני לא מבין זה מה הטעם בדירוגים שלו אם גם למעט הדירוגים שלו אין כיסוי בדמות ביקורת איפשהו. בניגוד לרוב המבקרים האחרים ברשימה אני עד היום לא יודע מה פשר שלושת הכוכבים (בלבד) שהוא נתן ל"אפס".