ביקורת: זה

זה משוחק היטב, וזה מפחיד, אבל זה קצת ארוך מדי

כמו שכתב סופר שאני אוהב, יש שני סוגים של פחדים: רציונליים ולא רציונליים. ‏פחד מרוצח עם מסיכות הוקי ומצ'טה הוא בהחלט רציונלי, במיוחד כשהוא מופיע ‏אחרי שהחבורה שלכם החליטה להתפצל משום מה. לעומת זאת, פחד מליצנים הוא ‏לא רציונלי, כי הם רק אנשי מקצוע צבעוניים שנשכרים כדי לשמח ילדים במסיבות וכמעט אף פעם לא רוצחים אותם. ‏נכון?‏

הספר "זה" של סטיבן קינג לא היה המקום הראשון בו הופיע ליצן מפחיד, אבל ‏הפופולריות שלו בהחלט תרמה לתופעה, במיוחד לאחר שהוא עובד כמיני-סדרה ‏לטלוויזיה בתחילת שנות ה-90. בזמן האחרון היה אפשר לראות ליצנים מפחידים ‏בסדרה "אימה אמריקאית" או ברימייק של "פולטרגייסט". עם יציאתה של הגרסה ‏הקולנועית של "זה" (והפיכתה ללהיט קופתי ענק), נראה שהפחד מליצנים גדל כל כך עד שליצנים אמיתיים ‏מתלוננים על פגיעה בפרנסה. זה הגיע למצב שבו ארגון הליצנים העולמי (כן, זה דבר ‏שקיים) הוציא הודעה רשמית לעיתונות בה כתוב שליצנים מפחידים קיימים רק ‏בדברים בדיוניים, ואין קשר לליצנים אמיתיים, שרק רוצים להפיץ שמחה וקשתות ‏בענן.‏

העלילה בספר מתרחשת במקביל בשתי תקופות זמן שונות – פעם כשהגיבורים ילדים, ופעם ‏כשהם מבוגרים – אך הסרט מחליט, בצדק, שתקופה אחת זה מספיק, ומציג רק חצי מהסרט – זה של הילדים. החצי של ‏המבוגרים יגיע בסרט ההמשך. חבורת הילדים, המכונה ‏‏"מועדון הלוזרים", יוצאת לחקור לאן נעלמים ילדים ‏בעיירה שהם גרים בה. כמובן שבמהלך הסיפור הם נתקלים מספר פעמים בפניווייז, ‏הליצן המפחיד. אבל להגיד שהסרט הוא על ליצן מפחיד זה לרדד אותו ולפספס את ‏הפואנטה. לא ממש קשה להבין שזה סיפור על פחד והתמודדות איתו, כשלכל אחד ‏מהילדים יש גורם מאיים אמיתי בחייו. פניווייז הוא רק סמל המרכז את הפחדים ‏האלה. מה שלא אומר שהוא לא סמל קריפי לאללה.‏

וזה כנראה המקום לחלק שבחים לכל הקאסט. זה היה יכול ממש בקלות להיות עוד סרט ‏עם שחקנים ילדים בלתי-נסבלים שהיו גורמים לקהל להתפלל שהליצן יהרוג ‏את כולם – תופעה נפוצה בסרטי אימה בכלל, ובכאלה שבהם מופיעים ילדים בפרט. אך למרות שלא כל הדמויות שלהם מפותחות באופן שווה, רוב הקאסט ‏הצעיר נותן הופעות מוצלחות. ביל סקארסגארד – שנכנס בהצלחה לנעליו של טים ‏קארי במיני-סדרה – הופך את פניווייז לאחת הדמויות הכי קריפיות ומלחיצות שראיתי ‏בקולנוע בזמן האחרון, בטח שבשנה הזאת. הוא לא רק עומד מרחוק ומביט בילדים ‏במבט מאיים או רק קופץ ועושה "בו!" כל כמה דקות, אלא גם מוצא זמן ממש להחליף ‏איתם כמה משפטים קריפיים ולהשתמש בטקטיקות הפחדה מגוונות. ‏כשגם הדמויות וגם המפלצת מוצלחים – אין עוד הרבה מה לבקש מסרט אימה.

אבל לסרט יש חסרון אחד עיקרי. לפני כמה שנים יצא לי להיות לראשונה בפארק ‏שעשועים של "יוניברסל" בזמן חג ליל כל הקדושים, כשבזמן זה הם מעלים אירוע ‏מיוחד בלילה עם כל מיני אטרקציות מפחידות. אחת מהן הם "בתי הפחדה" ‏המבוססים על מותגי אימה ידועים, כשצריך ללכת בהם ומדי פעם קופץ איזה שחקן ‏בתחפושת ומבהיל אתכם. בפעמים הראשונות זה מצליח, וגורם לכם לקפוץ, אבל ככל שמתקדמים והאטרקציה נמשכת כבר אפשר לנחש ‏מאיפה תגיע ההפחדה הבאה ,ויש כבר תחושה שמיציתם את העסק.

הבמאי אנדי מוסצ'יאטי הראה בסרטו הקודם, "מאמה", שהוא יודע לעשות אימה ‏טובה. כזאת שבנויה על אווירה מפחידה ולא רק הקפצות זולות. ההבדל הוא ‏ש"זה" ארוך יותר מ"מאמה" בכמעט 40 דקות. בחציו הראשון הוא מצליח להיות סרט ‏אימה טוב עם כמה סצינות אפקטיביות. אבל כשסרט באורך שעתיים ורבע מנסה ‏להפחיד שוב ושוב ושוב, במערכה האחרונה כבר קל לנחש מאיפה תגיע ההפחדה ‏הבאה. העיניים מתחילות לפזול לכיוון השעון וכבר מתחילים לשכוח שבהתחלה זה ‏היה סרט אימה מוצלח.‏

‏"זה" כנראה יהיה סרט האימה הכי טוב שיצא השנה בקולנוע (אלא אם כן אתם מחשיבים את ‏‏"תברח" לסרט אימה). הוא בלי שמץ של ספק היותר מוצלח מבין העיבודים לסטיבן קינג שמוקרנים כרגע. אבל במקום סרט מצויין הוא רק סרט טוב מאוד, ‏כי הליצן הזה ממשיך את המסיבה הרבה אחרי הפאנץ' ליין. ‏

תגיות: