ביקורת: ג'ק ריאן – גיוס הצללים

"סוף סוף, אחרי 12 שנים, חוזר אל המסך הגיבור הקולנועי הגדול מכולם, ג'ק ריאן" אמר אף אחד אף פעם
שם רשמי
ג'ק ריאן: גיוס הצללים
שם לועזי
Jack Ryan: Shadow Recruit

אם חשבתם שזה מבלבל איך שג'יימס בונד נראה שונה בכל כמה שנים, ואיכשהו מסתובב בעולם ‏כבר חמישים שנה בלי להזדקן, ג'ק ריאן מבלבל הרבה יותר. הוא היה אלק בלדווין ב"המרדף אחרי ‏אוקטובר האדום", האריסון פורד ב"משחקים פטריוטיים" וב"סכנה ברורה ומיידית", בן אפלק ב"כל ‏הפחדים כולם" ועכשיו הוא כריס פיין, ובאף אחד מהם זה לא משנה. אפשר לצפות בכל הסרטים האלה בלי לשים לב שזו אמורה להיות אותה דמות. ג'ק ריאן, אחרי הכל, הוא גיבור ריגול גנרי כמעט כמו השם שלו.

אז עכשיו "ג'ק ריאן: גיוס הצללים" (שם הסרט ‏תורגם כנראה באמצעות שירותי התרגום האוטומטי של בינג) משכתב את כל ההיסטוריה של ג'ק ‏ריאן, אנליסט-האקשן-החשאי בשירות ה-‏CIA‏, עד שיש מעט מאוד דמיון בין הדמות בסרט הזה ‏לבין גיבור ספרי טום קלנסי שעליו הוא מבוסס. וכל זה למה, בעצם? למה היה צריך כל כך ‏להתאמץ בשביל הזכות לכנות את הדמות בשם ג'ק ריאן? ג'ק ריאן הוא הדמות הקולנועית החביבה על מישהו? יש מישהו בעולם שחייו ב-12 השנים האחרונות היו המתנה קיצרת רוח לפעם הבאה שבה יחזור ג'ק ריאן אל מסך הקולנוע? זה היה משנה למישהו בעולם אם שם ‏הסרט היה "ג'ון קופר: שמשיה דיגיטלית"?‏

ובכל זאת, משום מה הסרט מנסה להיות ה"קזינו רויאל" של ג'ק ריאן. הגלגול הנוכחי של ריאן היה סטודנט ‏אמריקאי בבריטניה כשאירע הפיגוע במגדלי התאומים ב-2001 (אותו נראה שהוא מרגיש באופן מיסטי, כהפרעה גדולה בכח). הפיגוע סיפק לו השראה להצטרף לצבא האמריקאי, שם הוא הופל במסוק מעל מדינסטן כלשהי, נפצע, איבד את היכולת ללכת, שוקם ‏בתהליך כואב וארוך וגויס ל-‏CIA‏ – וכל זה רק בפתיחת הסרט, עוד לפני שמתחילה העלילה ‏האמיתית. דרך ארוכה כל כך צריך ללכת כדי להגיע בסופו של דבר אל המצב הלא ייאמן: ג'ק ריאן עובד ב-CIA והחברה שלו לא יודעת מזה. סיטואציה כל כך מקורית ורעננה לא ראיתם בקולנוע מאז הסרט הקודם שהיה בדיוק אותו הדבר. ככל שהוא ממשיך, הסרט נראה יותר כמו "משימה בלתי ‏אפשרית" ביום חלש: בעודו מסתיר את טבעה האמיתי של עבודתו מבת-זוגו קירה נייטלי, ריאן משוטט בפארקים ובתי קולנוע כדי להיפגש בחשאי עם מפעילו ‏הותיק קווין קוסטנר, מתעמת עם הנבל הרוסי המסוכן קנת בראנה ומתעסק הרבה במחשבים שעושים ‏ביפ ביפ ביפ בכל פעם שהם מציגים משהו על המסך.

אלוהים. 2014, והם עדיין עושים ביפ ביפ ביפ. בשנות השמונים אפשר היה להציג מחשבים שעושים ביפ ביפ ביפ כי רוב הצופים לא הכירו מקרוב מחשבים ולא ידעו שהם למעשה לא עושים ביפ ביפ ביפ. אבל התסריטאי של הסרט, יש להניח, כתב את התסריט על מחשב. המחשב שלו לא עשה ביפ ביפ ביפ עם כל לחיצת מקש. גם אנשי הסאונד של הסרט עבדו עם מחשבים שלא עושים ביפ ביפ ביפ, כי מחשבים לא עושים את זה, אז למה דה פאקיטי פאק שמחשב קולנועי יעשה ביפ ביפ ביפ אי פעם?!

האיש הרע בסרט הוא טייקון רוסי שמנסה למוטט את כלכלת ארצות הברית באמצעות פיגוע ‏כלכלי. היי, זה דווקא רעיון מעניין: אם ההתרסקות של 2008 לימדה אותנו משהו, זה שכדי לפגוע ‏בליבה של מעצמה בימינו לא צריך לפוצץ בניינים, צריך לפוצץ את הבורסה. אבל רגע לפני שנתחיל ‏לחשוד שאולי הסרט יציע משהו מקורי בעולם האיומים על שלום העולם, מספרים לנו שפיגוע-‏המספרים הזה חייב להיות מלווה גם בפיגוע אמיתי, פיצוצים והכל, אחרת הוא לא יעבוד, כי… ככה. אז, יש מישהו שמנסה לפוצץ משהו גדול, ועל גיבור הסרט לעצור אותו לפני שהספרות שבפצצה יעשו ביפ ביפ ביפ עד לאפס. דבר כזה בטח לא ראיתם אף פעם.

קנת בראנה לא רק משתתף בסרט בתפקיד הנבל הרוסי, אלא גם ביים אותו. בטריילרים מציינים ‏ליד שמו "מהבמאי של 'תור'!". זה בטח כואב קצת לבראנה. איש השייקספיר, הבמאי שניסה ‏לחנך את הציבור הרחב בקלאסיקות של הספרות, עכשיו זכור בתור הבמאי של סרט הקומיקס ‏הפחות מוצלח במשפחת מארוול. ספק אם כשבראנה ביים את כל העיבודים האלה לשייקספיר הוא ‏חלם על היום שבו הוא יתקדם לטום ‏קלנסי. אבל הקרדיט הולם כאן לגמרי: ב"ג'ק ריאן" לא תמצאו ‏שמץ של תיחכום או שנינה בריטית. בראנה עובד כאן כבמאי-להשכיר בינוני. סצינות האקשן מעטות ‏ולא ערוכות מוצלח. סצינות הריגול-של-טרקלין, התפלפלות מילולית והעמדות פנים לצד כוסות שמפניה, טובים יותר, אבל גם הם לא מבריקים. העלילה מטופשת כפי ‏שמקובל, או קצת יותר. אז, לא. ככל שזה מפתיע, מתברר שהעולם לא באמת היה זקוק לשובו של ג'ק ריאן. יש לנו מספיק סרטי ריגול בינוניים מינוס גם בלעדיו.


פורסם במקור בוואלה