ביקורת: ג'יי ובוב השקט – הריבוט

ג'יי ובוב השקט חוזרים כדי לסגור חשבון עם הוליווד. זה לא תמיד מצחיק, וזה ממש לא תמיד טוב, אבל זה בהחלט מרתק.
שם בתרגום חופשי
ג'יי ובוב השקט: הריבוט
שם לועזי
Jay and Silent Bob Reboot

"ג'יי ובוב השקט: הריבוט" הוא לא סרט טוב. "ג'יי ובוב השקט: הריבוט" יודע את זה. הוא יודע שהוא סתם טיול נוסטלגי מלא ברפרנסים עצלים, שהמוניטין של קווין סמית' הוא של במאי בעייתי ששיא תהילתו נשאר בשנות התשעים, שהרבה מהבדיחות שלו הן אחת לאחת בדיחות מהסרט הקודם (שממילא היה הסרט הכי חלש ביקום של קווין סמית'), והוא גם יודע שזה שהוא יודע את כל זה לא פוטר אותו מאחריות. הוא מהסרטים האלה שהם "עבור המעריצים" והמטרה העיקרית שלהם היא להצחיק ואיכות היא פשוט לא אחת מדרישות הסף פה.

אז, כמעריך שעקב אחרי קווין סמית' יותר מעשור ואפילו נהנה מכמה מהמוצרים היותר מפוקפקים שלו (הסרט על הניבתן נהדר, לעזאזל איתכם) – צחקתי. גם גלגלתי עיניים וחשבתי שחלק מהופעות האורח מרוצות מעצמן קצת יותר מדי, אבל גם צחקתי. אבל זה לא העיקר. לכולם ברור, כולל לסרט, שהסרט רחוק מהשיאים הקומיים של סמית'. אם אני אחפש סרט של סמית' לשים ולצחוק, זה לא יהיה זה. אבל מה שכן עובד לטובתו של הסרט, יותר מהיותו סרט טוב (שכאמור, הוא לא) או מצחיק (שהוא דווקא כן לחלקים גדולים), "ג'יי ובוב השקט: הריבוט"  הוא סרט מעניין ואפילו מרתק.

הוא מעניין פחות בגלל איזו בחירה אומנותית ספציפית ויותר כמייצג של דור והלך רוח שנראה שהלך לאיבוד בשנות העשרה ובוחן את עצמו מחדש. כל זה הגיוני – קווין סמית' גילה לפתע שהוא זקן ושהמוות שלו הוא אפשרות קיימת ביותר, ולכן הוא רץ ועשה סרט שהוא בחינה מחודשת של המורשת שלו. במובן מסוים, "ג'יי ובוב השקט: הריבוט" הוא השלישי בסדרת "במאים עושים לעצמם רטרוספקטיבה" של 2019, יחד עם "קצפת ודובדבנים" ו"כאב ותהילה" (ותכלס גם "האירי" ו"היו זמנים בהוליווד", אפילו אם ברמה קצת יותר מרוחקת שם) – רק שפה יש הרבה יותר בדיחות מריחואנה.

קשה לקרוא להתרחשויות בסרט "עלילה": ג'יי ובוב השקט עדיין עושים את השטויות שהם עשו מאז ומעולם, אבל עכשיו הם מגלים שלסרט ההוליוודי הקודם שהם כשלו מלעצור הולכים לעשות ריבוט ("מה ההבדל בין ריבוט לרימייק?", "ריבוט זה כשהאולפנים זורקים החוצה את כל מה שהיה בסרט הקודם ורק שומרים על השם שלו כדי להביא מעריצים"), אז הם הולכים לעצור אותו לפני שהוא ייצא לפועל. בדרך, הם יפגשו כל מיני גברים, נשים וטף, כולל קבוצת נשים שמזכירה את חבורת הנשים מהסרט הקודם, אלא שהפעם, כמו בכל ריבוט, היא "צעירה יותר ומגוונת יותר". אה, ואחת מהן היא הבת של ג'יי (ומגולמת על ידי הבת של קווין סמית', כי כמובן).

כאן מתחיל אחד החלקים היותר מעניינים ושבאמת עובדים בסרט הזה: נושא ההורות. אני לא חושב שקווין סמית' ואני מסכימים על דרך החיים שאדם צריך לנקוט בחייו. אבל למרות שהמשנה ההורית שלו עלולה לעורר מחלוקת וחוסר נעימות היא מלאה בלב גדול. ולכן, למרות שהסרט הוא בגדול "צחוקים חצי-אפויים עם סמית' והחברים שלו", מתחת לכל הבלגן הזה (והוא בהחלט בלגן) מסתתר אותו לב גדול של סמית' שהביא לו תהילה מלכתחילה; זה שהפך את "מוכרים בלבד" למשהו שהוא יותר מסתם המנון ציני למוכרים ממורמרים, זה שהאמין בטוב האנושי והאלוהי ב"דוגמה", זה שניסה לעשות משהו שונה לחלוטין ב"לרדוף אחרי איימי" (סרט שאיתו "ריבוט" סוגר חשבון בצורה מעניינת) וזה שגרם ל"מוכרים בלבד 2" להיות יותר מסתם המשך מבולבל.

הלב הזה לא מוגבל רק לנושא ההורות. הסרט מסתכל על פער הדורות שיש בינו ובין הדרישות התרבותיות של הדור החדש ומתעמת איתן. הוא לא סתם צועק "הנוער של היום, אי אפשר לצחוק על כלום" אבל הוא גם לא נכנע לכל תכתיב פוליטקלי קורקט שיש רק כדי להיראות בעניינים – הוא הולך על הקו הדק שבין לעקוץ ובין להקשיב ולהבין מה הדור החדש עושה יותר טוב מהדור שלו ובין להסביר גם כמה דברים ממרומי הגיל שלו. הסרט אמנם מתחיל במבט נוסטלגי על העבר ומלגלג על ההווה, אבל סמית' זוכר שגם העבר היה מטומטם ויודע שגם בהווה יש דברים ממש שווים. הוא מתלונן על דור הריבוטים הקולנועי והעצלנות הנלווית אליו, אבל הוא גם יהיה הראשון להודות שמה שמארוול עושים הוא התגשמות חלומותיו של כמעט כל גיק. בעוד שקולנוענים אחרים בוכים על מצבם או מתחילים לסכם את העשייה הקולנועית שלהם ולהתנתק, סמית' מאושר ממה שקורה בדור שמתחתיו. אם סקורסזה מכריז על סגירת באסטה סמלית ב"האירי" ועל הקולנוע הגיקי כמות הקולנוע (שזה, אגב, לא בדיוק מה שהוא אומר, אבל ככה זה נשמע לרוב האנשים) הרי שסמית' מהרהר באפשרות שהעסק פורח בצורה חסרת תקדים.

כל זה, אני אזכיר, לא הופך את הסרט לטוב. אני מצטער לבאס, אבל למרות שיש דברים מרתקים בגישה של סמית' לקולנוע, להוליווד, להורות ולחיים בכלל, "ג'יי ובוב השקט: הריבוט" הוא פשוט סרט מסורבל מדי. זה מתחיל מהליהוק – ג'ייסון מיוז, הלא הוא ג'יי, אף פעם לא היה שחקן מדהים ועיקר כוחו היה בטקסטים שסמית' שם בפיו, שמה לעשות, איבדו משהו מקסמם אחרי שני עשורים. הסרט כמובן מתייחס גם לנקודה הזאת, אבל מיוז פשוט לא שחקן בסדר גודל שיכול לבצע את הרטרוספקטיבה האירונית על דמותו של הליצן הגס והפרובקטיבי בעידן שאיבד עניין בכאלה. הוא בעיקר יודע לצעוק "פאק" בצורה מאוד משכנעת. סמית' חמוד כהרגלו בתפקיד כפול כבוב השקט וכקווין סמית' היוצר (כי פאק ההיגיון), והרכש החדש והעיקרי, הארלי קווין סמית', הבת של- שמגלמת את הבת של-, היא, מה לעשות, לא שחקנית מדהימה. היא גם לא נוראית – היא בסדר, היא אף פעם לא נוגעת ללב או קורעת מצחוק או מפגינה נוכחות שאני ממש רוצה לראות עוד ממנה. היא פשוט.. סבבה. כמו מיוז, היא מצליחה להגיד את השורות שלה בלי להביך או לפגום בהם, אבל היא בהחלט לא מצליחה ליצור דמות חד פעמית או לגרום להתקפי צחוק. בגזרת הופעות האורח רובן הן משהו בסגנון "חחח, איזה קטע שאני פה!" ולא יותר, והרבה מההופעות דווקא היו צריכות יותר מזה, וחבל. בצורה מפתיעה, דווקא בן אפלק, אותו שחקן שאנחנו נהנים לקטול יום וליל, זורח בהופעה שמצליחה להיות באמת מצחיקה ומרגשת. אם אתם רוצים לראות את הרגעים הכי טובים של הסרט דלגו ישר לסצינה שלו.

"ג'יי ובוב השקט: הריבוט" מעורר חיוך וכמה צחוקים, אבל למרות שהוא מנסה שוב ושוב חסרים לו קטעים גדולים באמת בשביל להיות איזה בשורה קומית חדשה. דווקא כשהוא מפסיק לנסות להצחיק ולקרוץ ולגחך ולצחוק על עצמו, מתגלים בו לא מעט דברים שעובדים, אבל הסרט פשוט מבולגן מדי ומובל על ידי שחקנים לא מוכשרים ובמאי לא מפוקס. ולמרות הכל, כיף לראות שוב את קווין סמית' על המסך. גם אם הוא אף פעם לא היה יוצר מוצלח (ולדעתי לרגעים מסויימים הוא בהחלט היה), הוא תמיד יוצר סימפטי שכיף לחזור אליו ואל הדמויות שיצר.