פסטיבל ירושלים 2019: המלצות, אזהרות, והסתקרנויות

מבט על 15 מסרטי פסטיבל ירושלים - הטובים, המעולים, הבינוניים והמסקרנים.
פסטיבל הקולנוע של ירושלים מתחיל ממש או-טו-טו (תאריך מדויק – יום חמישי הקרוב, עד ליום ראשון ה-4.8), וכרגיל, יש דברים שווים יותר ופחות לראות. יש שלל שיטות כיצד לגשת לפסטיבלי קולנוע – מ"לבחור יום ולבנות מסביבו", ל"לבחור סרט ולבנות מסביבו" ועד ל"אקראיות מוחלטת", אבל עוזר, מדי פעם, לשמוע דעה מוקדמת על חלק מהסרטים. אז שלושתנו (יהונתן, נעמה ומתן) ישבנו וצפינו בחלק מהסרטים,  וכתבנו עליהם, ועל חלק כתבנו למרות שלא צפינו (כי הם נראים ממש מגניבים).
כמה הערות: שימו לב שהטקסט קצת ארוך, ולכן נמנעו מלהמליץ על סרטים כמו "הנוסע השמיני" שמוקרן בפסטיבל, כי אני חושב שכולנו מודעים לכך שזה סרט טוב מאוד. אני אעדכן שייתכן שיכול להיות שיתווספו סרטים לרשימה הזאת – במידה וכן, נעדכן בתגובות. כמו כן, בתכנון פוסט דיווחים מהפסטיבל עצמו, אז מי שרוצה לדווח את הרשמים של עצמו – קחו זאת בחשבון. אתר הפסטיבל, למתעניינים – כאן.
אלה שראינו
פרזיטים (סרט הפתיחה של הפסטיבל)

האם זה הסרט הטוב ביותר של 2019? בהחלט יכול להיות. האם בונג ג'ון הו הוא הבמאי הכי טוב בעולם כרגע? כנ"ל.

המותחן החדש של המאסטר מקוריאה הוא מלאכת מחשבת שהכל בה נכון ועובד – הקומדיה, הטרגדיה, העיצוב, המשחק, הדרמות הקטנות והרגעים המשוגעים על כל הראש. בלי לחשוף יותר מדי, הסרט הוא מפגש בין שתי משפחות עם מבנה דומה וחיים שונים לגמרי – האחת היא זוג עשיר עם שני ילדים, השני הוא זוג הורים מבוגר יותר עם ילדים בוגרים ובלי כסף. כשמשפחה אחת מכניסה את הבכור של המשפחה השנייה לביתה, יש לו הרבה רעיונות כיצד לנצל את המצב לטובת המשפחה שלו, אבל התוכנית שנראית גאונית בתחילה נתקלת במכשולים לא צפויים (אבל באמת). בין אם הוא מתאים לכם יותר בזמן הפסטיבל או כשיעלה בבתי הקולנוע בישראל קצת אחר כך – שלא תעזו לדלג עליו. (נעמה)

אגדת הנחש הלבן

"אגדת הנחש הלבן" מגיע לפסטיבל כסרט שמציין נקודה היסטורית חשובה – סרט האנימציה היפני הארוך הראשון בצבע. ככזה, הוא מעניין מנקודת מבט אקדמאית. לצערנו, הוא לא כל כך מעניין מכל בחינה אחרת.

לא שהוא גרוע, אבל באמת שלא מדובר בסרט מרתק מבחינה עלילתית – סיפור של ילד ונחשית לבנה (שהופכת לנערה) שרוצים להיות ביחד ולא רוצים אפיונים שיגרמו להם להיות מעניינים. ברקע יש פנדה ופנדה אדומה שעושות שטויות של פנדות ופנדות אדומות (כמו… קטטות רחוב, מסתבר?). אם זה לא נשמע מעניין במיוחד, זה כי, נו – זה לא.

האנימציה נחמדה בסך הכל, ומעניין לראות בסרט ניצנים של השפעות על סרטי אנימה עתידיים (בדגש על הייאו מיאזאקי) – אבל שוב, זה עיקר העניין בו. (יהונתן)

מיקי והדוב
מיקי גרה בחור נידח עם אב מתוסבך ולא יציב נפשית. זה לא שהוא אף פעם לא עושה משהו בשבילה, אבל כשהוא כבר טורח ומוציא את שניהם לארוחה חגיגית מחוץ לבית, אין לו איך לשלם עליה. חוץ מזה, החבר שלה די אפס. כל זה לא מונע ממנה לקום כל בוקר ולעשות את מה שהיא צריכה לעשות – ללכת לבית הספר, לעבוד, לדאוג לתרופות בשביל אבא ולתחזק את הבית. החיים שלה משעממים אבל גם עמוסים בו זמנית, אבל יש לה תקווה לעתיד קצת יותר טוב ממש עוד רגע, כשהלימודים ייגמרו.
איך עוזבים מישהו שלא יסתדר שבוע בלעדייך, ואיך נשארים עם מישהו שכל רגע איתו הוא סכנה ממשית? לא מדובר בסיפור ההתבגרות שמעולם לא שמעתם, אבל הוא מסופר בצורה מקסימה וממגנטת שהזכירה לי לא פעם ולא פעמיים את "טווח קצר 12" המושלם (שגם אותו ראיתי בפסטיבל ירושלים. חזקים שם בסרטי התבגרות עצובים וחמודים). (נעמה)

אניארה

בתור מישהו שראה כמה סרטי חלל בימיו (למרות שזה הראשון בשוודית), חשבתי שאני יודע למה לצפות מהפרמיס הראשוני של הסרט: בני-אדם מועברים מכדור-הארץ למאדים על חללית שהיא כמו עיר קטנה, במסע שאמור להמשך שלושה שבועות. רק שהחללית נאלצת לסטות מהמסלול כדי למנוע התרסקות, ובדרך מאבדת את מיכל הדלק ויכולת הניווט. "אוקיי", חשבתי לתומי, "אז עכשיו נראה איך כמה מהאנשים שם מנסים להחזיר את החללית למסלול במירוץ נגד הזמן". אבל אז הסרט מחליט שהוא לא רוצה להיות כזה וקופץ כמה שבועות קדימה. ואז שנה. ואז שלוש שנים.

אז כן, "אניארה" הוא לא מה שחשבתי שיהיה. הוא לא סרט אקשן או מתח, אלא יותר מיקרו-קוסמוס שבוחן איך בני-אדם מתנהגים כשהעיר הקטנה שבה ציפו לשהות לזמן מאוד קצר הופכת לבית הקבוע שלהם. חלק מנסים להתנחם בעבר (גיבורת הסרט מפעילה חדר שמציג לאנשים מציאות מדומה של כדור הארץ בזמנים יפים יותר), חלק מתמודדים יותר טוב וחלק פחות. אין בו שום הברקות או החלטות בימוי יוצאות דופן, אבל בתור סרט אינדי בחלל הוא בהחלט חריג בנוף, בקטע טוב. (מתן)

הנוסע השמיני: מקורות

אחרי שכל להקה חצי חשובה כבר קיבלה סרט תיעודי משלה, נראה שעולם הדוקו בדרך לדברר ולפרשן כל סרט מוכר. עכשיו תורו של סרט האימה המיתולוגי והמשפיע, שסיפור הפקתו מתואר מחדש עם ראיונות חדשים, קטעים ארכיון, ניתוח ההשפעות שהובילו ליצירה שלו ועוד כל מיני כאלה. התוצאה לא משעממת אבל גם חסר לה עומק ואדג', ואם כבר ראיתם את "חולית של חודורובסקי" אז הצפייה בסרט הזה תהיה מיותרת לחלוטין. החלקים המעניינים ביותר הם אלה שעוסקים בהפקה וצילומי הסרט עצמו, גם אם כל הסיפורים האלה כבר סופרו לא פעם ולא פעמיים. (נעמה)

שטן טנגו

נהוג לומר ש"הצורה היא התוכן" והדבר נכון לא רק למשפטים שבורים או יצירות אומנות שוברות מוסכמות, אלא גם נטו לאורך של סרט. יש הבדל בתחושה אחרי צפייה בסרט של חמש דקות, שעה, שעתיים, שלוש, או במקרה של שטנטנגו – פאקינג שבע וחצי שעות. כי השם ישמור, מי זוכר מה קרה בשעה הראשונה כשאתה יכול להתחיל את הסרט בחצות הליל ולסיים אותו (לא) מוכן לקום לעבודה בבוקר?

לכן, כשממליצים על "שטן טנגו", צריך להבין שההמלצה היא לא למרות אורכו – אלא בגלל אורכו. יש משהו בחווית הצפייה האינטנסיבית שחורט את הסרט עמוק יותר מסרטים אחרים. זה כמובן מוריד מראש כמות נכבדת מהקהל כי למי יש זמן לזה (בייחוד שהסרט, חוץ מהיותו ארוך בצורה כמעט פארודית, גם מלא בשוטים ארוכים, שקטים ואיטיים וכולו מצולם בשחור לבן), אבל לקהל שחושב שהוא יכול לעמוד בזה – מצפה משהו שהאורך שלו וההתמדה של הקהל בסרט הופכים אותו לעוצמתי. כמו כן, חוץ מהעניין הזה של האורך, מדובר בסרט סבבה לגמרי בסך הכל. (יהונתן)

עלובי החיים

לדרמה הצרפתית הקשוחה הזו נדבקו מילות הבאזז "הסרט הכי מדובר בקאן השנה", ולמי אכפת אם זאת אמירה לא לחלוטין נכונה שכנראה נכתבה על ידי יחצ"ן. מה שכן, היא מגיעה לכאן בתזמון נוח, קצת אחרי המהומות סביב מותו של נער אתיופי בידי שוטר אבל גם אחרי שכל המדינה סיימה להתלהם על הנושא.
אם תתנו לו צ'אנס ותבואו בלי תחושה צדקנית שהמפגינים איבדו אתכם, הוא ייתן לכם הצצה למציאות חיים מדכאת ורקובה שאתם כנראה לא מכירים מקרוב. זה סיפור מורכב אבל גם מוכר וידוע שבו האלימות והפחד יוצרים מעגל קסמים בלתי שביר ויוצרים עוד סכנות ומשברים. הפעם זה קורה בשכונה בעייתית וענייה שבה המשטרה מתקשה להשליט סדר ולתושבים יש סכסוכים וקרעים משלהם. השחקנים טובים והדמויות מוצלחות, כשכולם מקבלים יחס אנושי והוגן שיש בו כמה רבדים ואף אחד לא יוצא מלאך טהור ומושלם, אבל גם לא מפלצת. (נעמה)

קומדיה רומנטית

ביקום אחר "קומדיה רומנטית" הוא סרטון יוטיוב עם שם מפוצץ כמו "Deconstructing the Toxic Subtext of Romantic Comedies – Part 1". זה לאו דווקא השמצה – יש סרטוני יוטיוב מעמיקים ומעניינים ואין סיבה שאם מישהו השקיע והגיע לאורך של שעה פלוס שהוא לא ינסה להקרין את זה על מסך גדול. זה אומנם קצת מוזר, ומאמרי וידאו בהחלט מותחים את הגבול בין סרט ללא סרט, אבל השאלה היא לא "האם זה סרט" אלא "האם זה טוב". ו"קומדיה רומנטית" הוא, אה, בינוני.

כלומר, תראו – כמישהו שאוהב קולנוע זה מאוד כיף לשמוע אנשים אחרים מדברים על קולנוע ומראים קולנוע ונהנים מקולנוע, והבחירה להיצמד רק לחומרים מסרטים בלי להראות את האנשים שמדברים היא מבורכת. הבעיה היא שכתזה, או מאמר – "קומדיה רומנטית" אומר דברים שגם אם לא שמעתם באופן מפורש ממישהו, סביר שהבנתם לבד בעצמכם ועל כן הוא לא ממש תורם משהו חדש או פורץ דרך לשיחה על קומדיות רומנטיות. זה, בנוסף לכך שנראה שהבמאית לא מפרידה בין קומדיות רומנטיות ודרמות רומנטיות, היעדרותן של כמה אבני דרך בז'אנר והניסיון לכפות מעין טוויסט (שבעיקר מוציא את הבמאית עילגת) – מונעים מהסרט להמריא ולהיות סרט שחושבים ומהרהרים בו, ומשאיר אותו בעיקר כסרטון יוטיוב נחמד. (יהונתן)

הסנוניות של קאבול

סרט האנימציה התורן על דיכוי בחסות האיסלאם במדינה מרוחקת ואקזוטית. אוקיי, טוב, זה יצא קצת ציני, אני מודה, אבל הסרט הזה פשוט לא עורר בי שום רגשות, למרות שהוא מלא אירועים טרגיים ורגשיים. זה סיפור על שני זוגות מאוהבים אך אבודים באפגניסטן תחת שלטון הטאליבן. הגברים רוצים לדאוג לנשותיהם האהובות שכלואות בבית, כל אחת מסיבותיה. אחד מהם צעיר וחילוני, השני קשוח ודתי. דברים עצובים קורים. יש אנימציה פשוטה ונאה עם צבעי מים, אבל אין הרבה תקציב אז הבעות הפנים של הדמויות נשארות כמעט זהות כל הסרט עם שוטים שחוזרים על עצמם שוב ושוב.
בקיצור, לחובבי הז'אנר של אנימצייה צרפתית על נושאים עצובים וקורעי לב בלבד.  (נעמה)

ויואריום

הסרט הזה מתחיל כמו סרט אימה: אחרי מפגש עם סוכן נדל"ן תמהוני, טום (ג'סי אייזנברג) וג'נה (אימוגן פוטס) מחליטים להסתכל על בית בשכונה פרברית שנראית כמו פרסומת ישנה של "פלאפון" או סרט של טים ברטון: לכל הבתים יש אותו מבנה ואותו צבע והם מסודרים בשורות בלתי-נגמרות. גיבורינו מגלים במהרה שהם לא מסוגלים לעזוב את השכונה, שאין להם קליטה בטלפון ושמישהו השאיר מחוץ לבית שאותו בחנו קופסה עם תינוק והמילים "גדלו את הילד ותשוחררו".

אם "אניארה" הוא מבט על חברה, "ויואריום" ממוקד בזוג אחד ספציפי. הוא לוקח את החלום האמריקאי של פעם על משפחה בבית עם גינה וגדר בפרברים והופך אותו לסיוט. ברצינות, הסרט הזה הוא התשדיר הכי יעיל לאל-הורות שראיתי בזמן האחרון. הוא מזכיר פרק של "אזור הדמדומים" וכנראה היה עובד ממש טוב בתור פרק קצר וממוקד של הסדרה. רק שהוא נמרח על פני שעה וחצי ומרגיש כמו יותר והסבלנות בהחלט נמתחת בין אירוע מעניין אחד לאחר. הוא מציג את השגרה הבנאלית להחריד של ה"משפחה" תוך כדי שבני הזוג נופלים לסטריאוטיפים של בעל ואישה, אבל לא אומר עליהם משהו מעבר ל"רואים, זה לא כזה נחמד כמו שכולם חושבים". אפשר בהחלט לדלג עליו, בעיקר אם אתם בני-זוג שרוצים ילדים בקרוב. (מתן)

תן לי חופש

בין כל הענקים שהגיעו מפסטיבל קאן, הסרט הקטן הזה לא קיבל את הקרדיט שמגיע לו ולמעשה – לא קיבל קרדיט בכלל. אולי זה בגלל שהוא שובץ במסגרת הצדדית "ברוח החופש", אולי כי הנושא שלו גורם לו להישמע יבש, והוא הכל חוץ מיבש.

מדובר בקומדיה מרירה-מתוקה שמתארת יום חסר מנוחה ומטורלל מאוד בחייו של ויק, נהג הסעות לבעלי מוגבלויות. ויק הצעיר לא עומד בקצב שהחיים ובעיקר העבודה דורשים ממנו – הוא צריך לתמרן איכשהו בין לא מעט אנשים שזקוקים לעזרתו בצורה שאיננה סובלת דיחוי, מאחר לכולם, עושה טעויות איומות אבל כל הזמן ממשיך כרגיל. הסרט מלא בדמויות מקסימות ומעוררות הזדהות וברגעים משוגעים לגמרי, כשכל הזמן ישנה תחושת דחיפות באוויר אבל תמיד יש רגע או שניים לפתח את הדמויות והיחסים ביניהן. תנו לו צ'אנס, בחייאת. אתם לא תתחרטו על זה. (נעמה)

סיפורו של רחוב ביל

מפיצים יקרים שלום – הקטע הזה של לא להפיץ "סרטי שחורים" היה בסדר בקושי בשנים קודמות, אבל כשהסרטים האלה התחילו לזכות באוסקרים משמעותיים ואז עדיין לא הפצתם אותם, אתם לחלוטין מעלתם בתפקידכם (קרי: להביא לארץ את הסרטים המשמעותיים והחשובים בעולם). "סיפורו של רחוב ביל" היה אחד הסרטים הכי טובים של 2018 והפתרון הזה של "טוב, נזרוק אותו על פסטיבל ירושלים!" הוא נחמד, בייחוד לפסטיבל ירושלים – אבל הוא לא תחליף להפצה הנורמלית של הסרט הזה.

אנשים שהם לא מפיצים שלום – אני מאוהב בסרט הזה קשות, כן? לכו לראות אותו בכל אמצעי שרק אפשר. (יהונתן)

 

המצופים (כלומר, שעוד לא ראינו)

הפרידה

סרטי סאנדנס הם הימור. האם הם אינדי מדי, או בדיוק במידה המתאימה? האם הם חמודים מתנחמדים אבל עם כמה שוטים אומנותיים כדי להלהיב את המבקרים כמס שפתיים או יצירות מעניינות שנובעות מלב היוצרים שלהם? האם הרעיפו עליהם שבחים כי הם נראים כמו הדבר הקודם או האם הם הדבר הבא?

את "הפרידה" לא ראיתי, אז אין לי תשובה לשאלות השאלה, מן הסתם. אני גם לא ממש מכיר את הבמאית מאחוריה המצלמה, והסיבה היחידה שאני רוחש אהבה לאקווהפינה זה שיר ראפ מטומטם שהיא הוציאה לפני כמה וכמה שנים, כשהיא עוד הייתה ראפרית. אבל הטריילר לסרט הזה קנה אותי, וגרם לי לקוות שאמצא את ה"מיס סאנשיין הקטנה" של השנה. (יהונתן)

הזמיר

לפני קצת יותר משנה כתבתי פה שאם יש במאית שאני ממש מחכה לסרט שלה, זאת ג'ניפר קנט. ואכן, "הזמיר" הוא הסרט הכי מצופה שלי ב 2019 ואני כל-כך שמח שיש הזדמנות (כנראה היחידה) לראות אותו כאן על מסך גדול. אחרי סרט האימה "הבאבאדוק" – מהסרטים האהובים עלי בעשור הנוכחי – קנט עוברת למשהו קצת אחר: מערבון נקמה בערבות של אוסטרליה. הסרט הוקרן בכמה פסטיבלים בעולם והספיק לגרוף הרבה שבחים, אך לצידם היו גם צופים שעזבו את האולם במהלך ההקרנה עקב סצינות גרפיות של אלימות פיזית ומינית (אם פחות נעים לכם לראות דברים כאלה על המסך, אולי כדאי לותר עליו). ועדיין, זה סרט שאני רוצה לראות מהרגע ששמעתי עליו והכרטיס שלי כבר מחכה. (מתן)

עוד יבוא היום

יש סרטים שאתה מחכה להם לא בגלל הטריילר, או השם, או הפריים אלא בגלל השם של הבמאי. לרוב, זה כאשר במאי עשה כמה וכמה יצירות כמו מרטין סקורסזה או פדרו אלמדובאר או משהו כזה. במקרה של כריס מוריס, זה בגלל שהוא ביים סרט אחד בלבד – אבל איזה סרט. "ארבעה אריות", סרטו הארוך הראשון הייתה קומדית מחבלים עם מעט פוליטקלי קורקט והרבה הומור, כולל הופעת בכורה לריז אחמד שמאז פרח (או, לפחות, גדל באופן יחסי). לכן, הדבר היחיד שאני הייתי צריך לדעת לפני שהזמנתי כרטיסים זה זה שהסרט הוא שלו, והוא עדיין קומדיה. והציפיות שלי, בכל זאת, לחלוטין בשמיים. (יהונתן)