דיווחים מפסטיבל ירושלים, חלק ראשון

איך אפשר לדעת שזה פוסט על סרטי פסטיבלים? שמונים אחוז ממנו בשחור לבן.

היי, לפני שאפנה את הכתבה לסקירות של מאיה, ראוי להתייחס לפיל שבסטרימינג: למרות שהאיכות לרוב נהדרת, יותר מדי אנשים נתקלים ביותר מדי בעיות בניסיון להפעיל את הסרטים. על כן, אחזור על הצעה שמתרוצצת ברשת: תלחצו קודם על סרט קצר כלשהו, שניתן לראות בחינם, תראו שהכל עובד – ורק אז תשלמו גם על סרט באורך מלא. ועכשיו, לסרטים עצמם: 

סאבלט 

אני אוהבת מאוד את "בננות". הוא אמנם קלישאתי במקצת ומדיף לעיתים ריח של הפקת תיכון, אבל זה חלק מהקסם שלו, והוא כנראה הדבר הכי טוב שאיתן פוקס עשה. את העובדה הזאת הזכרתי לעצמי כמה פעמים לפני הצפייה ב"סאבלט", סרט שרק מהשם והפוסטר עשה עלי רושם של הדבר הכי מעצבן שאראה בתקופה הקרובה. ג'ון בנג'מין היקי (מוכר לכם מ"האישה הטובה") מגלם את מייקל, עיתונאי אמריקאי והומו שמגיע לתל אביב על מנת לכתוב עליה לטור התיירות שלו ב"ניו יורק טיימס". לשם כך הוא מסאבלט דירה של קלישאה מהלכת בדמות סטודנט חתיך לקולנוע בשם תומר, שגם הופך למדריך שלו בעיר על מנת שיחווה אותה באופן "לא תיירותי". 

הבעיה העיקרית של הסרט זהה לבעיה בגישה של מייקל לעיר: הסרט מנסה להיות מגניב ומעודכן, אבל בסוף יוצא הכי בומר. מה שהוא מנסה להעביר כאותנטי, עובר בפועל כפלקטי ומלאכותי. תומר כאילו מראה למייקל את תל אביב הלא תיירותית כשבתכלס זו פשוט גרסת התיירים ההיפסטרים (פלורנטין, כרם התימנים, חוף הים). הסרט רוצה להציג את תל אביב "האמיתית", אבל בסופו של דבר, זה עדיין פשוט סרט לתיירים

הדמות של תומר לפחות בחציו הראשון של הסרט עוררה בי שנאה בוערת כלפיה. תומר הוא כל מה שאני מפחדת להיות מעצם היותי תל אביבית שרוצה לעסוק בקולנוע: מתנשא, נטול מודעות עצמית ומרוכז בעצמו עד כאב. הדמות של מייקל, על אף היותה הדמות הראשית, לא ממש ברורה ונדמה שפוקס מתעניין בה הרבה פחות

ובכל זאת, למרות כל אלו, ככל שהסרט מתקדם מתגלה בו, מתחת לכל הקלישאות, לא מעט חמלה. אם "בננות" הוא כנראה הדבר הכי טוב שפוקס עשה, "סאבלט" הוא כנראה הכי בוגר. הדבר הכי טוב בסרט הוא הצילום המהמם של דניאל מילר, שגורם לכל שוט אקראי בתל אביב להיראות רומנטי. בגדול, "סאבלט" הוא סרט מאוד חמוד, או אולי יותר נכון להגיד, פרסומת מאוד חמודה לתל אביב

משרתים/ Servants

"משרתים" הוא סרט פסטיבלים במלוא מובן המילה: שחור לבן, צ'כי, הכנסייה הקתולית מול המשטר, עירום פרונטלי בפוסטר, ולא שמעתי עליו כלום לפני הצפייה בו. 

הסרט מתרחש בצ'כוסלובקיה של תחילת שנות השמונים, כאשר המשטר הקומוניסטי במדינה היה חזק מתמיד ומעורר אימה בקרב מוסדות חינוך קתולים, ביניהם זה בו לומדים שני חברים בשם מייקל ויוראי. כאשר יוראי מתחיל לרגל עבור המחתרת, מה שנוגד לכאורה את המחויבות שלהם כלפי הממסד הקתולי, החברות בין השניים מתערערת.

"משרתים" מתרחש בתקופה אפלה מאוד, ולכן גם השפה הוויזואלית של הסרט היא פילם נוארית שכזו. כל שוט ב"משרתים" אפל, יפהפה, מהודק, מתוכנן, מפוצץ בסימבוליזם, אפילו מפעים לפעמים. אבל שוטים סטטיים יפים מתפקדים טוב כעטיפות אלבומים, פחות כסרט. 

בעשרים הדקות הראשונות באמת נפעמתי, ואז קרה משהו מוזר: נרדמתי. אפשר אולי להאשים בזה את רמת העייפות שלי כשנכנסתי לסרט (אמצע השבוע, אמצע הלילה, סרט שני ברצף). אבל המקרה של משרתים הוא בעצם כזה: מדובר בסרט שנועד להיות מוקרן על מסך גדול, והצפייה הביתית גורעת מאוד מהאפקט שלו: הוא מורכב בעיקר מוויזואליה ומפסקול, בעוד הסיפור לוקה בחסר. 

בשלב מסוים של "משרתים" כבר לא הצלחתי לעקוב אחרי שמות של דמויות או לחבר אותם לפרצופים, ומשפט שנאמר באופן דרמטי לא אמר לי כלום. דווקא דבר שבעיני עבד מאוד יפה בתחילת הסרט ונזנח מהר מאד הוא תיאור החברות בין מיקל ליוראי, הדבר הכי דומה לאפיון דמות או מערכת יחסים בסרט. 

זה ביאס אותי מאוד, כי אני מרגישה שאם הייתה אקספוזיציה ברורה או איזשהו מבנה עלילתי זה היה יכול להיות סרט מתח מעולה, וכל שוט דרמטי להחריד בו היה מצויד בעוד משמעויות מלבד "שוט דרמטי להחריד של דמות שאנחנו לא לגמרי בטוחים מי היא ומה תפקידה בעלילה". מצד שני, אולי זה רק כי ההבנה שלי בהיסטוריה של צ'כוסלובקיה לוקה בחסר. 

רצח, סיפור אהבה 

פעם בכמה זמן מגיע סרט שאני יודעת שלא באמת אוכל להתייחס אליו באופן אובייקטיבי, כזה שאני מתרגשת רק מעצם העובדה שהוא נעשה. "רצח, סיפור אהבה" לחלוטין משתייך לקטגוריה הזו. מעבר לעובדה שמדובר במחזמר פילם נואר, מדובר בסרט סטודנטים (הבמאי שלו די בגילי, השם ישמור) די קטן שמוקרן (טוב אז לא באמת) בפסטיבל ירושלים. והוא גם עמד יפה בכל הציפיות שלי. כן, זה סרט סטודנטים באורך ארבע עשרה דקות עם אווירה של כזה ויש לו כמה חריקות פה ושם, אבל מי אני שאשפוט. בהתייחס למה שהוא, הוא מושלם. מה גם שהוא הדבר הכי כיפי שראיתי בפסטיבל ובכלל, לכולכם מגיע משהו כיפי לקראת סוף השנה הארורה הזו. 

דמעות של לב שבור/ The Salt of Tears

פיליפ גארל הוא במאי פסטיבלים נחשב ומכובד שמתחרה בקטגורית "המאסטרים" של פסטיבל ירושלים וכל זה לא משנה את העובדה שברובו של הסרט די סבלתי. כלומר, יש לו כמה סצנות מהממות (כל סצנה עם אולאיה אמארה, סצינת הריקוד המעולה) אבל הוא לא שווה את מאה הדקות שלו. העלילה קלושה מאוד ועוקבת אחרי לוק (לוגאן אנטופרמו), צרפתי שמגיע לפריז מהפרובינציה, במטרה ללמוד נגרות בבית ספר נחשב ולהמשיך את דרכו של אביו הנגר. לוק פוצח במערכות יחסים עם שלוש נשים: ג'מילה, ז'נבייב, ובטסי

אפשר להגיד שפיליפ גארל הוא מ"הדור הישן" ושהסרט הוא געגוע לשנות השישים ה"משוחררות מינית" בפריז(המשפט "אין כמו זונה" נאמר בסרט בשיא הרצינות). אפשר גם להגיד שלוק הוא ילד זין, ושהוא מסוג הבחורים שאמא תמיד אמרה להתרחק מהם: נראה נחמד אבל בעצם לא. באמת שאני בסדר עם גיבורים ילדי זין כל עוד הם מתפתחים באופן מסוים במהלך הסרט, אבל זה לא באמת קורה ב"דמעות", שעד סופו התמוה לוק לא לומד שום דבר ולא משנה את דרכיו

זה סרט שפשוט לא זז לפעמים, מה שיוצר תחושת ייאוש ודרדר אותי מאוד מהר לעלעול באינסטגרם. הבחירה לצלם אותו בשחור לבן לא באמת מוסיפה לו שום דבר, מעבר לעובדה שבלא מעט סצנות פשוט אי אפשר להבין מה קורה מרוב אפלולית

בני האדם הראשונים והאחרונים/ Last and First Men 

כל כך הרבה שאלות. מאיפה להתחיל? מדובר בשבעים דקות של תמונות של סלעים ומבנים נוספים בשחור לבן, כשברקע קריינות של טילדה סווינטון, ופעם בכמה זמן יש קאט לנקודה ירוקה. בשתי מילים: לא הבנתי. 

ביותר מילים: המסקנה העיקרית שלי מצפייה בסרט היא שהוא היה יכול לעבוד מדהים כתערוכה במוזיאון או על מסך גדול, עם מערכת סאונד שמכבדת את עצמה, אבל בצפייה ביתית הוא איבד אותי מהר מאוד. יש בו ניסיון לא ברור לעלילת מדע בדיוני אפוקליפטי שכזה, אבל היא נבלעת במהירות בתוך וויזואליה מאוד דומיננטית, ולא עוזר שהיא לא מפורטת ולא מעניינת ובכלל נראה שלבמאי לא אכפת ממנה. למרות זאת, ואני באמת לא יודעת להסביר את זה, הסרט לא משעמם לרגע, ויש בו אפילו כמה רגעים מקריפים לאללה שגרמו ללב שלי לדפוק מהר מהר. 

"בני האדם הראשונים והאחרונים" הוא סרט שחלק יעופו עליו, חלק ישנאו, ובעיני יש לו הרבה פוטנציאל שמתפספס מעצם הנסיבות ומונע ממנו להיות ה"חוויה הקולנועית" שהוא כנראה יועד להיות.