המלצות ואזהרות לקראת פסטיבל ירושלים 2021

י"ג ביקורות קצרות על סרטים ארוכים בפסטיבל שמגיע אלינו בעוד שבוע

מהר מהר לפני שיבוא הסגר, פסטיבל ירושלים מתרחש לו בירושלים ומציג מבחר מכובד ביותר של סרטים: סרטים זוכי פרסים היישר מקאן, סרטי אנימציה מסקרנים מרחבי העולם, ואפילו כמה סרטים ישראלים חדשים שבחרו להתחרות.

אז לכל מי שמתרגש לקראת חגיגת הקולנוע הכי גדולה שיש (ואולי שתהיה בזמן הקרוב), ריכזנו עבורכם שלל המלצות ואזהרות לקראת הפסטיבל.


איפה אנה פרנק

אני לא מעריץ גדול של ארי פולמן. את "ואלס עם באשיר" אני כמעט ולא זוכר, ואת "כנס העתידנים" שנאתי שנאה יוקדת, אז ל"איפה אנה פרנק" נכנסתי בחששות מסוימים, שבסופו של דבר התבררו כמוטעים, כי מדובר בסרט מקסים וחמוד מאוד.

הסרט מגולל שני סיפורים: האחד הוא על עליית הנאצים מנקודת מבטה של אנה פרנק, והסיפור השני והמרכזי הוא של קיטי, נמענת היומן של אנה פרנק וחברתה הדמיונית של אנה, שמתעוררת בימינו במוזיאון אנה פרנק באמסטרדם ומנסה להבין איפה החברה שלה. מדובר בסרט מרגש אם כי קצת ילדותי. שזה בסדר, כי מדובר בסרט ילדים – אם כי סרט ילדים קצת מפחיד ובוגר. מעבר לזה, מדובר בסרט עם בימוי מדהים ואנימציה מרהיבה שמצליח להנגיש את סיפורה של אנה פרנק לדור חדש. (קסם ברקוביץ)

הקרנות: יום שלישי, 24.8, 20:00, בריכת הסולטן

פרה ראשונה

אני לא ממעריצי הקולנוע האיטי והקטן של קלי רייכהרדט. אין לי משהו נגדה – היא יוצרת עם סגנון קולנועי מובהק, בטוח בעצמו, ושיודע מה הוא עושה. הוא פשוט, לרוב, לא כל כך מעניין אותי. אני מאוד מעריך את מה שהיא עושה, אבל זה לא סוג הסרטים שבגללם התאהבתי בקולנוע. עם זאת, "פרה ראשונה" הוא בהחלט, מבחינתי – פסגת היצירה שלה. אולי זה בגלל ריבוי העלילה שלו, אולי זה משהו בקולנוע ובשילוב של הסיפור, אולי זה פשוט כי הוא פגש אותי בזמן הנכון – אבל משהו בו כמעט התקרב להפוך אותי למעריץ של אותו קולנוע איטי וקטן, וזה כבר הישג לא מבוטל בכלל – ואני בטוח שעל המסך הגדול ההשפעה שלו אפילו מתעצמת. (יהונתן צוריה)

הקרנות: יום שישי, 27.8, 13:45, לב סמדר; יום שבת, 4.9, 13:30, סינמטק 1

טיטאן

אם שמעתם משהו על "טיטאן", זה שמדובר בסרט שזכה בפרס הגדול בפסטיבל קאן שבו אישה נכנסת להריון ממכונית. אז אם אתם מצפים למשהו מהמרכיבים של המשפט הקודם, אתם עלולים להתאכזב.

נתחיל מה"זוכה קאן": "טיטאן" זה לא זוכה קאן "קלאסי". לא מדובר בסרט ארטהאוס משעמם על שני אנשים בבקתה, או משהו, אלא במשהו שמזכיר יותר סרטי מתח מלאי אלימות.

שנית, הקטע עם המכונית מאוד שולי בעלילה. זה אכן משהו שקורה, אבל לא מרכז העלילה. אז מה העלילה? אני יכול לספר לכם שמדובר בסרט על אישה שבעקבות תאונת דרכים משתילים לה פלטת טיטאניום בראש. אבל גם זה קצת לרדד את העלילה. מדובר בסרט שמאוד קשה לספר מה קורה בו, לא בגלל החשש מספוילרים, אלא כי קורה בו המון, וגם הרבה דברים שיכולים להרגיש לא קשורים כשרק קוראים את תקציר העלילה היבש.

אז במקום לתאר את העלילה, תנו לי לספר לכם שמדובר בסרט נהדר שבוחן בכל צורה אפשרית שאלות על מגדר, גבריות ונשיות, וכל זאת דרך עיניים של סרט מתח מדמם במיוחד. כן, זה עוד משהו חשוב לקחת בחשבון: אם יש לכם בעיה עם דם ואיברים כרותים, תתרחקו מהסרט הזה כמו מאש, כי את הדברים שהסרט הזה עושה מבחינת "אימה גופנית" יהיה קשה לכם לשכוח במשך הרבה מאוד זמן. (קסם ברקוביץ)

הקרנות: יום רביעי, 25.8, 21:15, סינמטק 2; יום שבת, 28.8, 22:15, סינמטק 1; יום חמישי, 2.9, 22:00, סינמטק 1

הילד הכי יפה בעולם

הגעתי מעט מסויגת ל"ילד הכי יפה בעולם". לא ראיתי את "מוות בוונציה" המהולל של לוקינו ויסקונטי (שיוקרן גם הוא במסגרת הפסטיבל), וגם ההיכרות שלי עם המקור של תומאס מאן קלושה. הצפייה בדוקולנוע (קולנוע דוקומנטרי שעוסק בעשיית קולנוע) בלי להכיר את הקולנוע שהוא מתאר הרגישה לי כמו רמאות. אבל די מהר החשש הזה התבדה, פשוט כי הסרט הוא לא באמת דוקולנוע ולא באמת סובב סביב "מוות בוונציה". הסרט ההוא של ויסקוני משמש כסוג של מאורע מחולל לסיפור חייו הטראגי של ביורן אנדרסון השוודי, ששיחק בו בהופעת הבכורה שלו כשהיה בן 15. אבל "הילד הכי יפה" סובב סביב אנדרסון של ימינו, וסביבו בלבד.

כשאנחנו רואים את אנדרסון לראשונה, הוא עומד בפני פינוי מדירתו הקטנה והמוזנחת. צמד היוצרים השוודים עקבו אחרי אנדרסון וצילמו אותו במשך כמה שנים, ואפשר להניח שהם והסרט היו חלק מתהליך השיקום שהוא עובר במהלך הצילומים. זה מה שהופך אותו, בעיניי, למומלץ מאוד, למרות הגנריות בעשייה שלו. הסיפור של אנדרסון מרתק ושובר לב מספיק בשביל לא להזדקק לפעלולים קולנועיים. רק החלק שעוסק בתהילה המפתיעה של אנדרסן ביפן היה יכול להוות בסיס לסרט מרתק באורך מלא. זהו סרט שבוחר שלא להתעלם מהבעייתיות של הגיבור שלו, אבל גם מגלה כלפיו המון חמלה, והוא בהחלט שווה צפייה. (מאיה כהן שלו)

הקרנות: יום שלישי, 31.8, 21:45, סינמטק 3; יום שבת, 4.9, 17:45, סינמטק 3

האב

"האב" היה אמור להיות כבר בבתי הקולנוע, אבל משום מה הוא נדחה ונדחה עד שהגיע עכשיו לפסטיבל. הסרט הוא הצגה שעובדה לקולנוע בצורה נפלאה עם ליהוק מעולה (לא סתם אנתוני הופקינס זכה באוסקר "על חשבון" צ'דוויק בוזמן). הסרט איטי לעיתים, אבל לא בצורה שהפריעה לי להיסחף לסיפור ולהתחבר לדמויות עד כאב לב נוראי. זה לא ספוילר: הלב מתחיל לעבוד בערך מהרגע הראשון שהקונספט של בת שמטפלת באביה חולה האלצהיימר נכנס לפעולה.
עוד יתרון גדול של הסרט – מלבד קולמן והופקינס שמחזיקים את הסרט על כתפיהם – הוא האורך שלו. סרט שקצר מ-100 דקות זה כבר מחזה נדיר בימינו. ואם הסרט לא רק קצר אלא גם סוחף ומוצלח אז אדרבא. (אור ענבר)
הקרנות: יום שישי, 27.8, 11:15, לב סמדר; יום חמישי, 2.9, 16:45, סינמטק 3

האגדה על הסרטן הענק

נתחיל בלהגיד שבין תקציר הסרט שפורסם לבין עלילת הסרט, או החוסר שלה, יש קשר קלוש מאוד. מצד שני אני באמת לא יודעת איך אפשר לכתוב תקציר לסרט כזה, שלהגיד שאין לו עלילה (או, סתם, קשר בין סצנה אחת לאחרת) יהיה אנדרסטייטמנט. במובן הזה הסרט משעמם ולא מתקשר, אבל גם משאיר את הצופה על הקצה בציפייה לרגע שבו כל זה ייפתר לכדי משהו הגיוני. זה לא קורה. לפי התקציר הסרט הוא מעין סיפור עם שמספרת חבורת דייגים איטלקים זה לזה, אודות שתיין הכפר לוצ'יאנו שיוצא לחפש אוצר חבוי לאחר שהסתכסך עם נסיך ואיבד את אהובתו, או משהו. וכל זה שם, פשוט לא בסדר הזה, ובמינונים מאוד נמוכים. הדייגים, למשל, נוכחים בסצנה הראשונה, ואז שוב באמצע הסרט בצורה די אקראית, ואז כנראה מישהו שכח מהם. גם הנסיך מופיע בסצנה אחת, או לפחות נראה לי שזה היה הנסיך, אני לא בטוחה. בעיקר, לא מספיק סרטן, והוא בכלל לא ענק אלא סתם סרטן נורמטיבי, אולי קצת גדול.

עדיין, איכשהו, אין לי מושג אם הסרט גרוע או טוב. אולי לא זה ולא זה. חשוב גם לציין שהצילום בסרט יפה באופן מעצבן, מה שכמעט הופך אותו לשווה צפייה. או כמו שהבחורה מאחוריי אמרה ביציאה מההקרנה, "אין לי מושג מה זה היה, אבל לפחות היו צילומים יפים". (מאיה כהן שלו)

הקרנות: יום שבת, 28.8, 14:15, סינמטק 1; יום רביעי, 1.9, 19:15, לב סמדר

השבר

היא קריקטוריסטית נוירוטית שעומדת לאבד את אהבת חייה ושוברת את היד אחרי שהחליקה ברחוב. הוא נהג משאית שהגיע לפריז כדי למחות על יוקר המחייה ונורה ברגלו על ידי השוטרים. היא אחות שעובדת משמרת לילה שישית באותו שבוע ונקרעת בין העבודה לתינוקת שקודחת מחום בבית. שלושתם מבלים לילה אחד קדחתני במסדרונות בית החולים בזמן שבחוץ מתלקחת מחאת האפודים הצהובים, ומנסים לאחות לא רק את השברים הפיזיים, אלא גם את אלה שבנפש, ובעיקר את רוח האומה הצרפתית שחרתה על דגלה אחווה.

סרטה של קתרין קורסיני הוא דרמה קומית חביבה ביותר. למרות שהוא כל כך פוליטי ומציג אלימות מחרידה, הוא עדיין מותיר את הצופים עם תחושה שהם ראו פה משהו ממש חמוד בסך הכול. זה כנראה בגלל ההפרזה הקומית בדמות של הקריקטוריסטית, שהיא הדמות המפורטת והספציפית ביותר. זה גם בגלל שנראה שהמסר שהסרט מנסה להעביר הוא אופטימי ותמים נורא, למרות שאני חייבת להעריך את הבמאית על הבחירה לסיים אותו בטון שמערער על המסקנה הזו.

אני לא חושבת שהייתי מעודדת מישהו להגיע לירושלים במיוחד בשביל לתפוס את "השבר", אבל הוא נחמד ונגיש ומתאים בהחלט כדי למלא פערים בין הקרנות מעניינות יותר. (שני אוירבך)

הקרנות: יום שישי, 27.8, 19:00, סינמטק 3; יום שלישי, 31.8, 21:30, סינמטק 1

אנט

“אנט" הוא חתיכת סרט מוזר. הוא מספר את סיפורם של קומיקאי אמריקאי (אדם דרייבר) וזמרת אופרה צרפתייה (מריון קוטיאר). במהלך השנים נולדת להם תינוקת בשם אנט, ואפשר להבין משם הסרט שהוא עליה.

הסרט הוא גם מחזמר, עם שירים מקוריים של להקת Sparks (רון וראסל מייל), ובמחזמר אני מתכוון לזה שהדמויות מדברות בזמן שיש מוזיקת רקע וחוזרות על אותו המשפט שוב ושוב בטונים שונים. ואם זה לא מספיק גרוע, השירים די מעצבנים, השחקנים לא יודעים לשיר והבימוי כל כך בוטה שהוא מרגיש כמו אגרוף לפנים.

ובכל זאת, משהו קצת עובד. אולי זה הבימוי של ליאו קארקס, אולי זה הצ'ארם של אדם דרייבר ומריון קוטיאר, אבל משהו עובד. אני לא יכול להגיד בביטחון שזה סרט רע או טוב במיוחד, אבל מה שבטוח הוא שהוא חוויה שאני ממליץ לחוות אותה בעצמכם. מה שאני כן חושב זה שקארקס והאחים מייל לא באמת תיאמו צפיות כמו שצריך, כי מצד אחד התסריט של האחים מרגיש קליל וזורם, אבל מצד שני הבימוי של קארקס מרגיש אפל וקודר, ואפשר להרגיש את הפער הזה בכל הסרט.(קסם ברקוביץ)

הקרנות: יום רביעי, 25.8, 21:30, לב סמדר; יום שישי, 3.9, 13:00, סינמטק 1

Zola

הסרט הזה מוכר בעיקר בתור "הסרט שמבוסס על שרשור בטוויטר", והוא לא מתבייש בזה. השרשור המדובר – תיאור אמיתי ברובו ממקלדתה של חשפנית בשם זולא על הטיול שאליו יצאה עם בחורה שהכירה, החבר של הבחורה, והסרסור שלה – הוא סיפור מבדר ומרתק שהתאים באופן מושלם לעיבוד קולנועי. הבמאי הראשון שהוצמד לפרויקט היה ג'יימס פרנקו, אבל בסופו של דבר ג'ניקזה בראבו קיבלה אותו לידיה, והסרט רק הרוויח מזה. עבודת הבימוי של בראבו מרהיבה ומלאת סגנון, והיא מאמצת את המקורות של הסיפור בחום בשלל דרכים מגניבות, שביניהן גם התייחסות לכשלים של הצגת החיים האמיתיים כנרטיב. הסרט גם עוסק בצורה מרומזת אבל מבריקה בזהות האפרו-אמריקאית, כשזולא מהווה את הייצוג האותנטי שלה ושאר הדמויות משתמשות בה בדרכים שונות. זה סרט אנרגטי, סוחף ויצירתי ואני בהחלט ממליצה לנסות לתפוס אותו בפסטיבל. (שני אוירבך)

הקרנות: יום רביעי, 25.8, 22:30, סינמטק 3; יום שלישי, 31.8, 21:15, סינמטק 2

ממוריה

אם סרטים איטיים שלא קורה בהם כלום הם כוס התה שלכם, אז אני ממליץ לראות את "ממוריה". בשבילי, מדובר בז'אנר שלפעמים פוגע ולפעמים מפספס. צריך שיהיה בו משהו שמספיק יעניין אותי בשביל שאזרום עם קצב איטי.

הבעיה של "ממוריה", לדעתי, היא לא הקצב שלו, אלא זה שאפשר להסתכל עליו כסרט של חצי שעה שהאריכו בו כל שוט בחמש דקות שלמות במקום לצעוק קאט אחרי שההתרחשות של הסצנה הסתיימה. באמת, אחרי שכל סצנה נגמרת אנחנו נשארים באותו שוט במשך דקות ארוכות שלא קורה בהן כלום. זה מתיש, מרדים ובאופן אישי גרם למוח שלי לנדוד למחשבות שלא קשורות לסרט, כמו למשל על האם נעלתי את הבית או מה אוכל כשאצא מהסרט. (קסם ברקוביץ)

הקרנות: יום רביעי, 25.8, 12:30, סינמטק 1; יום שבת, 4.9, 11:15, לב סמדר

טלה

לפני הכול, ולמרות שזה ייראה כמו מחווה ריקה, אני חייבת לומר מראש שאני מתנגדת לשימוש בבעלי חיים בתעשיית הקולנוע, והניצול בסרט הזה בוטה במיוחד, וזה מפריע לי.

אבל למרות ההתנגדות העקרונית הזו, הסרט הרשים אותי במיוחד, ולטובה. הוא עוסק בזוג חוואים איסלנדים שמגדלים טליה שנולדה בחווה שלהם כאילו מדובר בבת שלהם (כן, השם העברי של הסרט שגוי). אבל הוא לא באמת עוסק בזה כי הוא בבירור משל כלשהו. משל למה? ובכן, הוא חידתי מספיק כדי שיהיה אפשר לקרוא אותו כאלגוריה דתית, פוליטית, היסטורית, אישית – מה שתרצו. אבל איך שלא תפרשו אותו, הסרט בכל מקרה מעביר את הרעיונות האלה דרך הצגה קשה ומלאת רבדים של מערכת היחסים ההיררכית החולנית של בני האדם עם בעלי חיים לא אנושיים.

מה שהכי מרשים בסרט הוא הצילום שלו, ולא רק בגלל שיש כל כך מעט מהדברים האחרים. הוא עוצר נשימה ביופיו, והוא גם משרת את הסיפור בשלל דרכים מעניינות. לדוגמה הניגוד בין התאורה החמה בדיר לתאורה הקרה בתוך בית החווה, המסגור של בערך חצי מהשוטים בסרט דרך דלתות וחלונות, והשימוש במראות והשתקפויות כדי לרמוז על עיסוק בנושאים של זהות והשתייכות.

"טל(י)ה" הוא סרט איטי, שקט ומוזר אבל יפהפה ומסקרן. זה מסוג הדברים שכנראה לא הייתי רואה מחוץ לפסטיבל קולנוע, אבל אני מאוד שמחה שצפיתי בו, למרות שאני לא שמחה שהוא נעשה כמו שהוא נעשה. (שני אוירבך)

הקרנות: יום חמישי, 26.8, 15:15, סינמטק 1; יום שבת, 4.9, 20:00, סינמטק 3

מין חסר מזל או פורנו משוגעים 

חשוב שתדעו – "מין חסר מזל או פורנו משוגעים" הוא מאחד מ"סרטי הפסטיבלים" הכי "סרטי פסטיבלים" שאי פעם התקיימו: הוא משנה סגנון קולנועי פעמיים, מכיל מראות פורנוגרפיים קשים, מדבר ברפרורים אינטלקטואליים מופרזים, והוא מהסרטים הביקורתיים כלפי מדינה כאלה, מהסוג שבטח מעוררים ברומניה את אותן תגובות שסרטי פסטיבלים ישראליים מעוררים אצלנו. כל מי שיגיד לכם שזה סרט מתיש, טרחני, מתנשא, ומעצבן צודק לחלוטין. אבל, וזה אבל חשוב – זה סרט ממש ממש מצחיק.

כלומר, הוא הצחיק אותי. אין לי מושג אם אתם תצחקו. כאמור, לא מעט מהאנשים שהלכתי איתם יצאו כועסים ועצבניים על הסרט. אבל החלק השני של האנשים זכו למשהו כמו שעה של צחוקים רמים בלתי נגמרים. הומור שחור (מאוד), לרגעים יבש ודקיק ולרגעים גס, לרגעים אינטלקטואלי במידה בלתי מתפשרת ולרגעים משחקי מילים של פיפי-קקה, לרגעים הומור שבנוי מבניית פריים מדויקת, לרגעים בדיחה שתלויה כולה בכך שמישהו אמר משהו גס. זה לא משנה – הסרט המטורף הזה (ובייחוד הסיום שלו) הוא, נכון לעכשיו, הקומדיה הכי מצחיקה שראיתי השנה. פלצני? אולי. אבל אוי, כמה שצחקתי. (יהונתן צוריה)

הקרנות: יום שבת, 28.8, 17:00, סינמטק 1; יום שני, 30.8, 15:00, סינמטק 1; יום שישי, 3.9, 20:00, לב סמדר

שני גברים וזבוב

"שני גברים וזבוב" הוא סרט עם רעיון פשוט וגאוני – שני לוזרים מוצאים זבוב ענק בתא המטען של מכונית ומחליטים לאלף אותו. המטרה היא שהזבוב יביא להם אוכל וישדוד בנקים בשבילם, כי המטרה שלהם בחיים היא לא לעבוד. האמצעים הם הרבה בלאגן ונזק לאנשים זרים, כי מדובר בטמבלים גמורים שעושים הכול על העוקם. אבל לא בקטע רע, הם טמבלים חמודים ומצחיקים. אחד מהם מאמץ את הזבוב – מבחינתו זו בכלל זבובה בשם דומיניק – כמעין חיית מחמד אהובה. השני עוזר לתפעל את הלוגיסטיקה של המזימה כדי שחברו יוכל להתמקד באילוף, אבל הוא לא לגמרי מאמין שאפשר בכלל לאלף זבוב. השחקנית האהובה אדל אקסרקופולוס מפציעה גם היא מתישהו כדמות פוגענית למדי אבל גם מאוד מצחיקה – פגועת ראש חסרת ביטחון שמדברת רק בצעקות.

קוונטן דופיה ("צמיג", "עור צבי") הוא היוצר המובהק של הסרט הזה, במובן שחוץ מבמאי הוא חתום עליו גם כתסריטאי, צלם ועורך. את המוזיקה הוא דווקא לא כתב – בשביל זה הוא הביא את Metronomy, להקה חמודה ממש שהתפרסמה קצת בגלל להיטי-שוליים כמו "The Look" בעשור הקודם. עצם קיומו של זבוב בכותרת מעורר חשש שהכיוון הוא הגעלות פיזיות ברוח הסרט המפורסם יותר עם זבוב בכותרת, אבל זה לא הכיוון בכלל. יש אלימות בין בני אדם, יש סצנה אחת עם אלימות בין בעלי חיים (שנשארת ברובה מחוץ לפריים) ויש קצת קקי של זבובים, אבל בסך הכל זאת קומדיה חמודה וכתובה היטב, בלי שום יומרה למסרים עמוקים או לסאבטקסט מורכב. (נעמה רק)

הקרנות: יום חמישי, 26.8, 23:00, סינמטק 1; יום שבת, 4.9, 22:30, סינמטק 3

ועוד סרטים מסקרנים שלא ראינו

נתחיל מהסרטים הישראליים שבתחרות, שעוד לא נחשפו לקהל הרחב: בתחרות העלילתית יש השנה שישה סרטים שהמסקרן מכולם (מבחינתי) הוא הסרט החדש של תום שובל, "הסירו דאגה מלבכם", על אלמנת טייקון שמזמינה הומלסים לדירה שלה. אפשרי שהייתי אולי מסתקרן יותר מהסרט החדש של הדס בן ארויה, "מישהו יאהב מישהו", אם הייתי רואה את סרטה הקודם – אבל לא ראיתי אותו, אז אני לא. ולמי שרוצה להתחיל להשלים סרטים לקראת פרס האופיר, אז הסרט של פיני טבגר, "יותר ממה שמגיע לי", בדיוק זכה ל-7 מועמדיות בפרסי אופיר. חוץ ממנו, בתחרות הקולנוע התיעודי נראה שהסרט הכי מסקרן הוא "מחברות שחורות", של שלומי אלקבץ על אחותו רונית אלקבץ – אבל זה גם סרט של שלוש שעות וחצי, אז כאילו, תשריינו זמן בשביל זה.

חוץ מהם, ודאי שיש עוד סרטים רבים מסקרנים ומרתקים שבטח חמקו לנו מתחת לראדר, אבל הנה הרביעייה שדווקא כן נקלטה בו: הראשון הוא "בל", שרם מפמפם פה בכל הזדמנות שניתנת לו; השני הוא "לברוח", סרט אנימציה תיעודי דני שזכה לפרס בפסטיבל סאנדנס האחרון ונראה מדכא אך מרתק; השלישי הוא "גליץ' במטריקס", עוד סרט תיעודי, שעוסק בשאלה האם אנחנו חיים בסימולציה. אישית, אחרי שני סרטיו הקודמים ("הסיוט", "חדר 237") רודני אשר מסתמן כאחד מיוצרי התעודה הכי מרתקים שפועלים בסצנה היום – ובטח הכי מעניינים שאף אחד לא שם לב אליהם; והאחרון הוא בכלל סרט שלישי בסדרת פארודיית ריגול – לא בדיוק סרטים מהזן שלרוב נמצאים פה – והוא "סוכן חשאי 117: מאפריקה באהבה", שמחזיר את ז'אן דז'רדאן לתפקיד המרגל המטומטם – אך לצערנו לא את מישל הזנוויצוס לכס הבמאי. אני מחזיק אצבעות שזה בכל זאת עובד. (יהונתן צוריה)


כרטיסים לכל היופי הזה ניתן להשיג כאן. ושיהיה אחלה פסטיבל, בלי בידודים ובלי אכזבות.