לא היו לי ציפיות גבוהות מ"ג'ון וויק 4". די חיבבתי את הקודמים בסדרה, אבל הביקורת שלי על הסרט הקודם כבר היתה מסוייגת, בעיקר בגלל הנפח של העולם הבדיוני המקרטע הזה, שהלך וגדל והחל לקרוס לתוך עצמו. ואז מודיעים שהסרט השלישי הוא באורך של שלוש שעות? לא, זה לא בישר טובות.
וכן, "ג'ון וויק 4" אכן לא מצדיק את האורך שלו – אבל הוא עדיין מצליח להיות הטוב בסדרה, להעמיד סיפור שנסגר לא רע בכלל ולהיות סרט אקשן מעולה באופן כללי. אפילו את מספר הדקות המוגזם הוא מצליח להשכיח מהצופים על ידי זה ריכוז אלו המיותרות בשעה הראשונה שלו.
ואלו אכן דקות מיותרות, אין להכחיש. אנחנו ממשיכים ישירות מאירועי הסרט הקודם, וג'ון וויק שניצל על ידי "המלך" (לורנס פישבורן הנפלא) מתכונן לצאת למאבק נגד "השולחן", המועצה הגבוהה של המתנקשים או משהו כזה. אבל תכל'ס הפתיחה הזו מוצגת בצורה מוזרה ולא ברור מה בדיוק הקטע, כולל סצנת אקשן קצרה וגרועה במדבר שהפואנטה שלה – בסופו של דבר – די מיותרת.
לאחר מכן מוצג לנו גם הנבל התורן, מין שליח כל יכול של "השולחן" שהוסמך לשים קץ לבעיית ג'ון וויק בכל דרך, ומכונה "המרקיז". הוא מגולם על ידי המבטא הצרפתי הגרוע של ביל סקארסגארד והוא תיאטרלי מדי לכל הדעות, אבל כנבל שהצופים צריכים לשנוא הוא אפקטיבי מאוד.
לקלחת מצטרפים גם דוני ין הנפלא בתפקיד מתנקש עיוור בעל יכולות דרדוויל, הירויוקי סנאדה כבעל מלון נוסף ברשת "קונטיננטל", עוד איזה צייד ראשים שיש לו כלב (פרט חשוב) ובהמשך גם קלנסי בראון ועוד כמה ששכחתי. בתפקיד חוזר מגיע שוב איאן מק'קשיין הנהדר, שכל רגע שלו על המסך הוא תענוג צרוף.
השעה הראשונה מרגישה מפוזרת, לא מתגמלת ונמרחת – זה נראה כהמשך הרחבה ופיתוח של העולם המסתורי בו מתרחשת עלילת הסרטים, שזה לא טוב כי העולם הזה מקרטע למוות גם ככה. אבל אז, איכשהו, הכלים מסתדרים על הלוח. הדבר הראשון שמבינים הוא שהסרט בהחלט זורק לפח את המשך הפיתוח לרוחב של עולם המתנקשים היואו-כה-מגניב-ומסתורי ומתמקד במהלך אחד ספציפי כדי להביא לשיא אפקטיבי. הדרך לשם אמנם לא הכרחית, אבל הנבל של המערכה הזו – סקוט אדקינס – כל כך טוב שהסיפור שלו שווה בפני עצמו.
האקשן גם מתגבש בשלב הזה. הסיקוונס המשמעותי הראשון – פשיטה של אנשי המרקיז על המלון – מרגיש דומה מדי למערכה השלישית בסרט הקודם, אבל עומדים לזכותו הביצוע היפהפה של דוני ין האחד והיחיד (שכבר פעם שניה בסרט הוליוודי מגלם לוחם עיוור עם יכולות על אנושיות), ובעיקר העובדה שהבמאי רק משתמש בחלק הזה כמתאבן לסצנות הבאות, שהולכות ומעלות את הרף של הבימוי, הצילום, התסריט והכל.
התסריט שמציב שלושה מתנקשים זה מול זה לא מחדש הרבה, אבל הקלישאה עובדת וגורמת לסצנות רבות להיות קצת יותר מ"עוד מאותו הדבר"; הבימוי והצילום, באופן עקבי, משתדלים לתת לכל סצנה את הייחודיות שלה, ולתת למוות של בריונים רבים איזשהו פאנץ' שיגרום להם להישאר בתודעה שניה אחת נוספת; וכולם יחד מתעלים את כל הנקודות שאספו בדרך לשעה שלישית אדירה שכמה וכמה סצנות מתוכה צריכות להפוך לקלאסיקה.
הבניה של השעה הזו באמת נעשתה טוב, ומרגישה הוגנת ומספקת לכל סאגת ג'ון וויק שחזינו בה עד כה: ג'ון מגיע לפריז למאבק סופי מול המרקיז, ובשעת לילה מאוחרת מתמודד עם כל אלו שרוצים להרוג אותו. סצנות דומות היו גם בסרטים הקודמים, אבל הן מעולם לא הגיעו לכלל שלמות כמו במערכה הזו, שהעבירה אותי מסצנת פה פעור אחת לשניה שוב ושוב.
הקטע המוצלח ביותר הוא מאבק רב משתתפים על יד ומסביב לשער הניצחון. הסיקוונס הזה מבויים בצורה עוצרת נשימה: תנועת מצלמה אחת על מכונית שמבצעת סלאלום ארוך-ארוך תוך כדי קרב יריות היא מהמרשימות שראיתי בחיי. בכלל, ככה צריך להרגיש קרב בכביש מהיר כשכל רגע חותכת את המשתתפים מכונית אחרת, צפירות מכל עבר וכאוס מוחלט – והכל מצליח איכשהו להיות ברור ונהיר לכל אורך הדרך, כשברור מי נמצא איפה, היכן ג'ון והיכן מי שהוא הורג.
בכלל, לאורך הסרט כולו צ'אד סטהלסקי סוף סוף נטש את הסטטיות של המצלמה שאפיינה את הסרטים הקודמים ולמד להשתמש בעוד דברים חוץ מכוריאוגרפיה מושקעת כדי להכניס את הצופים לאקשן. יש פה איזון מושלם בין הבהירות של מהלך הקרבות לבין תורת המצלמה התזזיתית מבית פול גרינגראס, למעט אולי קרב-ההמשך של הסצנה בשער הניצחון, שמתרחש בתוך בית גדול ונטוש ומשתמש פעמיים בטריק של מבט ממעוף הציפור על המהלומות והיריות למטה – דבר שהוא מחווה יפה להוטליין מיאמי (כך אומרים לי, אין לי מושג מה זה), אבל טיפה הזיז אותי אחורה מקצה המושב.
הקלישאה שהתסריט הציב בשלב הזה – הגעה לנקודה פלונית במרדף נגד השעון – ממשיכה את האפקטיביות של הסרט בסצנת מדרגות בלתי נשכחת, שבה כוכבי הסרט באמת נותנים את כל הנשמה, ואני לא מדבר רק על השחקנים.
וסצנת השיא? המאבק האולטימטיבי? שיואו. לא האמנתי שסרטי ג'ון וויק יצליחו לעשות את זה כל כך טוב, אבל וואלה. הרגע הזה כל כך אפקטיבי, כל כך מותח וכל כך מסעיר – ששכחתי בזמן אמת שחיכיתי שלוש שעות כדי להגיע אליו.
הסרט, בחוכמה רבה, גם מבין ששווה בשלב הזה לעטוף את הסיפור של ג'ון וויק כמו שצריך, ולתת לצופים הרגשה שכל הבלגן היה שווה, בלי לחזור לסטטוס שכבר היינו בו. היקום הקולנועי (כי כמובן) של ג'ון וויק ימשיך – יש ספין אוף בדרך וגם סדרת טלוויזיה (סצנת קרדיטים בסוף בסוף, למי שמתעקש) – אבל אני בספק אם יהיה "ג'ון וויק 5", וטוב שכך. הסרט הזה טיפס על גבעה גבוהה מאוד, אבל הגיע לפסגה בשלום והוציא אותי כמעט טרוף נשימה מהאולם.
אז היה צריך לחתוך קצת? כן. חלק מהמונולוגים והדיאלוגים מטופשים נורא? כן. המבטא של ביל סקארסגארד מעצבן? אוהו. ג'ון וויק חסין מדי ליריות, קפיצות מבניינים ופגיעות ממכוניות? לגמרי. אבל איכשהו השלם לא רק גדול מסך חלקיו, אלא משתמש במה שטוב בהם כדי להגיש את מה שהוא לא רק הסרט הטוב בסדרה, אלא יצירה עם קתרזיס כל כך מוצלח שאני בטוח שעוד תיכנס לרשימות כאלו ואחרות. יופי סטהלסקי, אני אלך גם לסרטים הבאים שלך.
מה זה העולם הזה של ג'ון וויק?
ב"ג'ון וויק 4" יש סצנה במועדון לילה – אוקיי, מקום רועש בהחלט ומסנוור מעט אז אפשרי שלא כל אחד יידע מה קורה בכל מקום אפילו כשאנשים יורים באקדחים שזה דבר ממש ממש רועש. אבל הרי ביססנו כבר שבעולם של ג'ון וויק יש חליפות שמחלטרות כשכפ"צ ותסתמו את הפה זה הגיוני כי אמרתי. אולי יש אקדחים שלוחשים.
אלא שהניצבים בג'ון וויק 4 לא רוקדים בהיסח דעת – הם רואים את ג'ון וויק והאויב ביש הגדא החדש שלו הורגים אחד את השני (כלומר, בעיקר אחד את השני. פחות השני את האחד) ואז מחליטים… להמשיך לרקוד.
אותו דבר עם הסצנה בשער הניצחון: מכוניות של אזרחים נכנסות באנשים, ואז… נוסעות. וכזה, חלק מהן אפשר לקחת איזה שנייה של "אה אוקיי קורה כאן משהו אלים אני אלך לפני שאסתבך בזה". אבל הרבה מהן נוסעות לפני שהן יכולות להבין מה קורה.
בקיצור, בשלב הזה, העולם של ג'ון וויק הוא מופרך יותר ופחות קשור למציאות אפילו מזה של מארוול – מה שאמורה להיות חברה סודית למיטיבי לכת נהפך פרקטיץ לחברה פומבית, ואין אפילו דמות אחת בסרט (הזיכיון) הזה שלא מקושרת לאותו שולחן מפורסם.
זה עובד – "ג'ון וויק 4" הוא סרט מד"ב/פנטזיה כיפי למדי, ואפילו וקיאנו ריבס הוא החוליה החלשה שבו. זה עובד בגלל השעה האחרונה, שבה סוף סוף האקשן מרגיש מדורג ושונה באופן כלשהו אחד מהשני. זה עובד בגלל גלריית דמויות המשנה שהפעם מוצלחת מהרגיל (סקוט אדקינס! דוני ין!). וזה עובד, נו,כי זה עובד.
זה לא מדהים – השם שסאגת וויק קנתה לעצמה כזיכיון האקשן המצטיין של העשור מרגיש לי מוגזם, או לכל הפחות תואר שנגרר בעיקר מחוסר תחרות משווע – אבל זה כיף, וכיף שאפילו מצליח להשכיח את זה שהוא שלוש שעות לא מוצדקות כל כך ("כל שפיכות הדמים הזאת הייתה מיותרת" בהחלט).
אני עדיין מצטער קצת על העולם הכמעט-מציאותי שנטשנו אי שם ב"ג'ון וויק" על אדם שנלקח ממנו הקשר היחידי לאשתו. אהבתי אותו יותר. אבל בסאגת השטויות שהיא עולם המתנקשים, "ג'ון וויק 4" מצליח להביא את כל זה לסיום (ספק סיום?) יפה ומספק.
כבר בסרט השני אפשר היה להבין שזה ממש לא העולם שלנו.
הסצינה שבה וינסטון שולט בכל האנשים שנעים בכיכר באור יום, למשל. ובכל סרט החל מהשני הוסיפו עוד ועוד אלמנטים מופרכים.
זה היגיון של משחקי וידיאו של פעם.
כן, אבל פלאש מוב חד פעמי זה עוד, אולי, סביר.
כאן זה כבר מעבר לחד פעמי ומעבר לפלאש מוב. זה עולם שלם שאין איך להסביר אותו חוץ מ"כולם שייכים לשולחן בדרך כזאת או אחרת".
הקרב במסיבה לגמרי אפשרי במסיבת טכנו בברלין
אולי לא אחד לאחד, אבל זה מאוד ברלינאי, אפילו שהם פספסו ואין מועדון כזה בתוך הגלריה הלאומית (or is it? גלופי?). אנשים נמחקים לגמרי ובקושי שמים לב מה קורה מטר ממך, וגם אי אפשר לצלם. בטח כשהאבטחה של המקום כנראה משוחדת לטובתך.
את צרפת ופריז אני פחות מכיר, אבל הסרטון הזה יצא מההפגנות שם לפני שבוע. מה זה כמה מכוניות מתנגשות בכיכר?
כן, ברור לי שהעולם של ג'ון וויק שונה משלנו, אבל הם הצליחו לתפוס יפה דברים ייחודיים שיכולים לקרות בכל מיני מקומות ורק הגבירו. לא משנה עם איזה סמים ובאיזו מדינה כנראה הייתי קולט את ג'ון וויק הולך מכות לידי, אבל אין מה להשוות למסיבות בארץ (שם ישר יצלמו ויפנו) או אם זה היה קורה בכיכר דיזנגוף (שם הסתכלו עליי מוזר שנכנסתי לסרט שעה אחרי פיגוע).
אבל, שוב, זה לא הסיטואציות שסרטץ
1. זה לא אנשים מחוקים – זה אנשים שרוקדים קצת אבל ערים לסביבה… ועדיין ממשיכים לרקוד. זה ביזארי לכל הפחות. הייתי מקבל הרבה יותר עם ההוראות של הניצבים היו להתעלם לחלוטין, כי אז זה היה אולי קצת יותר זורם עם הקו שהצעת. אבל זה לא.
2. היי, אל תשפוט, יש אנשים שרוצים לאכול ארוחה בתאורה רומנטית.
אוקיי, אדייק קצת את מה שהתכוונתי
הסיטואציות האלו נראו לי כמו שישראלי יראה נגיד את "גבעת חלפון" והתגובה שלו תהיה "חחח זה כזה ישראלי" ולא "מה זה, הם כולם חלק בקונספירציה של סרג'יו קונסטנזה", וזה למה אהבתי אותו למרות שברור לי שאנחנו לא לגמרי במציאות.
אבל ג'ון וויק 4 אינו קומדיה
הוא לא סרט רציני במיוחד – אבל הוא עוד לא לחלוטין סרג'יו קונסטנזה.
הפשיטה 1 ו2 לא קיימים? הייתי תחת הרושם שזה זיכיון האקשן של העשור הקודם
(ל"ת)
אני חושב שאחרי שנהיה ברור שלא יהיה "הפשיטה 3"
ג'ון וויק ניצח כי הוא, ובכן, המשיך.
אבל בעיניי, כן הפשיטה>וויק.
סדנת איך עושים סרט אקשן, ואיך לא עושים אותם בכרטיס אחד.
זה כנראה הדיל הכי טוב בקולנוע היום: מצד אחד סצינות האקשן הכי טובות בסדרה, מצד שני כל שוט נמשך יותר מדי זמן, ויש לא מעט שוטים ארוכים וסצינות שלמות שפשוט אפשר היה לחתוך כדי לקבל סרט ממוקד יותר ופחות מתיש.
זה ללא ספק הסרט הכי לא מוצדק באורך שלו בשנים האחרונות, והולך ראש בראש עם הסניידר קאט של ליגת הצדק.
וזה עדיין סרט כייפי, מטורף, שסוף סוף מתעלה מעל הקטע הזה של להעתיק מסרטים מהמזרח שעשו את זה טוב יותר. אבל אי אפשר להתנער מהתחושה שבסוף הסיקוונס בטירת אוסקה, הסרט גם סוג של מגיע לשיא ואז מתחיל בעצם סרט שני. אולי זה קשור לדנ״א זה הפרויקט הזה שהתחיל מראש בתור שני סרטים שהיו אמורים להיות מצולמים במקביל.
לטרחנות של האורך אפשר גם להוסיף את הטרחנות הויזואלית: מהסרט השני לסטהלסקי יש קטע של לצלם כל שוט בשני צבעים מנוגדים ובסרט הרביעי זה כבר מוגזם, קונטרסטי יותר מדי ולא תמיד עוזר לסצינה. העומס הויזואלי בהחלט לא תורם בסרט שמלכתחילה מרגיש כאילו כל סצינה לא יודעת מתי להיגמר.
ולסיום – דוני ין היה אדיר בתור זטואיצ׳י מודרני, ובכיף הייתי רואה עוד מהדמות שלו.
אגב, סטהלסקי אמר שהמחווה היתה למשחק Hong Kong Massacre ולא הוטליין מיאמי.
(ל"ת)
זה קצת מצחיק
כי:
א. מרחץ דמים הונג קונג בבירור מושפע מהוטליין מיאמי. אז בין אם בצורה עקיפה או לא – זה לחלוטין מחווה למשחק.
ב. הכלב הוא 100% הוטליין מיאמי. אז שהוא משקר, או שהוא שוכח, או שלא יודע. אבל אכן אני מסכים שהפלאשים המרשימים אפשרי שהגיעו יותר מהונג קונג מאשר ממיאמי.
הרגע ראיתי חקל מראיון בטיקטוק שבו סטהלסקי אומר שהוא לא יודע מה זה הוטליין מיאמי.
אני חושב שהוא פשוט לא מודע לכמה המשחק הזה משפיע. והקטע עם הכלב כנראה מקרי. או שאם נהיה ציניים – הוא משקר כי זאת העתקה בוטה מדי.
מ-ש-ע-מ-ם
הסרט הזה ממשיך לבסס את הפרנצ'ייז הזה כאחד המשמימים בז'אנר האקשן של המאה הנוכחית ואוי לנו אם סרטים עתידיים ישתמשו בו להשראה.
ג'ון וויק הוא "איש הפלדה" – הוא נדרס, הוא נופל במדרגות, הוא נורה ואז נופל מגג של בניין אבל אחרי כל דבר כזה ממשיך כאילו הוא מקסימום נתקע עם הזרת בפינה של המיטה. זוכרים איך ב"מת לחיות" הראשון יש סצינה שבה ברוס וויליס הפצוע מוציא שברי זכוכית מהרגליים שלו אבל בסרט החמישי הוא קופץ מקומה עשירית של בניין וממשיך כאילו כלום? מאז הסרט הראשון, ג'ון וויק מתנהג כמו ברוס וויליס של הסרט החמישי.
כבר בראשון הוא ירה באנשים והרג אותם עם יריות לראש באותה קלות שבה אני ואתם נושמים. פה ושם הוא עושה איזה גלגלון או נלחם עם איזה אויב חמש שניות יותר כדי שזה לא יראה *ממש* קל מדי. צפייה בסרטים האלו זה כמו לצפות במישהו אחר משחק משחק יריות במחשב כשהוא עם קוד של God mode. כשאין שום סיכון ושום חשש, זה מאבד כל עניין וכל הצילום והכוריאגורפיה הכי מרשימים – והם באמת לא עד כדי כך מרשימים – לא יעזרו.
בתור ניגוד, קחו את הסצינה הנפלאה הזאת מ"מקס הזועם: כביש הזעם", סרט שלחלוטין צריך להוות השראה לסרטי אקשן שכן רוצים להיות טובים. יש כאן דמות עם מטרה, יש נשים שמפריעות לו להגיע למטרה הזאת ויש לו גם handicap בצורת השרשרת. במקום לתת לכל אחת מהן מכה בראש ולהמשיך הלאה, אשכרה יש כאן *אקשן*, מאזן הכוחות כל הזמן משתנה, כל צד מנסה להפריע לאחר בדרכים יצירתיות וחדשות. הסצינה הזאת יותר טובה מכל ארבעת ה"וויקים" ביחד.
בקיצור, זה סרט שרוצה לירות בראש שלכם ולהשאיר אותו שלם – מצד אחד הוא סרט רציני עם כנופיות של מתנקשים ובניית עולם ומנהגים וכו', ומאידך יש לו את ההיגיון הפיזיקלי של 'לוני טונס'. בסרטים כמו "מהיר ועצבני" לפחות יש מודעות לעניין*, כאן זה פשוט מטומטם והופך את כל האקשן לסתמי ונו, משעמם.
יש בדיוק סצינה אחת שאהבתי, שבייסיקלי הייתה עיבוד לייב-אקשן של המשחק "הוטליין מיאמי". אבל זה משחק אדיר אז אני בסדר עם זה.
*הסרט השלישי הוא היחיד שקרוב להיות מבדר בסדרה הזאת, כי הוא כנראה לוקח את עצמו הכי פחות ברצינות ומראה הבלחות של יצירתיות פה ושם.
כמו כן, שצ'אד סטהלסקי ייפול על קקטוס
הסרט הזה הוא עוד אחד ברשימה של כאלה שיצאו בשנים האחרונות שנושקים לשלוש שעות והיו צריכים להיות גג שעתיים.
טוב, כביש הזעם הוא ככל הנראה סרט האקשן הכי טוב בהיסטוריה.
מעט מאד סרטים יכולים לעמוד מולו.
אני דווקא הרגשתי שהעייפות והאיטיות המתגברת של ריבס מהסרט השלישי עוזרים למכור את התחושה שג׳ון בסכנה, ושלא כל קרב הוחלט מראש.
האמת בקשר לכביש הזעם (שראיתי מזמן אז אני אפעל מזיכרון עמום)
הוא מצטרף מבחינתי לאחרוני הג'דיי והאביר האפל כסרטים שרצו ליצור דרמה אבל לא היה להם ממש עם מה לעבוד. במקרה של אחרוני הג'דיי זה היה בגלל שהכוח מתעורר היה ממש משעמם וחסר פיתוח דמויות (הוא אקספוזיציה לסרטים הבאים). במקרה של כביש הזעם והאביר האפל זה בגלל שהם היו כל כך עמוסים בקונצפטים ואקשן שהבמאי רצה להראות עד ששום דבר לא שוקע באמת במקרה הכי טוב הוא די מבדר או מרשים טכנית במקרה של האקשן וקונצפטים מעניינים אבל לא אפויים במקרה של הדרמה (חוץ מהרווי דנט הוא בסדר). האביר האפל וכביש הזעם הם עדיין סרטים טובים ואולי בצפייה נוספת אוהב אותם כמו אחרים אבל כרגע הם לא בשבילי.
מסכים לגמרי
לא נראה לי שאצפה ברביעי אחרי שהשני והשלישי כ"כ שיעממו אותי, תיארת את זה בצורה מדויקת בפסקה השלישית.
מסכים עם כל מילה. ממש אהבתי את שלושת הסרטים הראשונים. הנפילה מהבניין גמרה לי את הסרט סופית.
כיף של סרט.
למרות שנראה כי לקיאנו ריבס כואב כשהוא מדבר, ואולי בגלל זה אפשר לספור את מספר המילים שהוא אומר על יד אחת. אבל אני ואימא שלי חווינו הנאה צרופה (ועזרה העובדה שהאולם היה כמעט ריק ומעט הצופים שנכחו בו היו שקטים ומנומסים. כן ירבו). המתנקש העיוור הזכיר לי סרט נשכח משנות השמונים, נדמה לי, עם רטגר האוור בתפקיד הראשי. ביל סקארסגארד היה מעולה בתפקיד הנבל – ובכלל, לסרט הזה יש חיבה נפלאה לווינטג' (הטלפון שבו הוא משתמש, המלתחה שלו, דרך קביעת התנאים למערכה השלישית, אופן הדיווח המתמיד על מיקומו של וויק בפריז: תענוג לעין ולאוזן. מה עדיף, לראות נקודה אדומה על מסך ווייז?). הופתעתי לשמוע שסקוט אדקינס בסרט, ועוד יותר הופתעתי לגלות שהוא מגלם את הגרמני השמן והאסתמטי – הוא כל כך מוגזם ונהנה מעצמו שהתענגתי עליו כמו על סופלה חם בליל חורף קר.
הפסקול נהדר, סצינות האקשן יצירתיות, והסוף היה יותר ממספק; הוא היה ראוי ונכון. (לאדם כמו ג'ון וויק, כמו שאויביו חוזרים וטוענים, אין חיים מחוץ לחיי מתנקש. אירוניה עצובה, ולכן הדרך היחידה החוצה היא מוות – אבל מוות בתנאים שלו) ועוד בחירה נהדרת היא לנקז את כל האקשן הברוטלי ומרובה המשתתפים לדו קרב עם הנבל, אבל דרך בא-כוחו, חברו-אויבו. השלכות נהייתה המילה החביבה עליי ביממה האחרונה.
לא ראיתי, אגב, את הסצינה אחרי הכתוביות. מישהו מתנדב לספר לי מה קורה שם?
תודה רבה לכם:)
(ל"ת)
לטעמי מאכזב
קודם כל לא אהבתי את הקשת העלילתית של הסדרה ככלל
חוץצ מזה בעיניי הסרט היה הרבה פחות יצירתי מהקודמים בסדרה.