ג'וני דפ מגלם ב"יומן הרום", שעולה לאקרנים הסופ"ש, את פול קמפ, עיתונאי המסור לשתיה יותר מאשר לשליחותו העיתונאית. קמפ הוא האלטר-איגו של האנטר ס. תומפסון, מחבר הספר שעליו מבוסס הסרט. ואם זה נשמע מוכר, זה רק משום שדפ כבר עשה בדיוק את אותו הדבר לפני 13 שנה, ב"פחד ותיעוב בלאס וגאס", המבוסס על ספר אחר של תומפסון. בעצם, לא בדיוק אותו דבר: "פחד ותיעוב" של טרי גיליאם היה סרט פרוע, מופרע, מוזר, הזוי, וחסר אחריות, ודפ גילם שם אדם מסומם מהתחת שנמצא די עמוק בצד הלא בריא של השפיות. "יומן הרום" הוא סרט קונבנציונלי, והדמות שדפ מגלם ידידותית יותר לסביבה.
תומפסון היה חברו של דפ והאובססיה שלו, ו"יומן הרום" הוא סרט שנמצא בהליכי הפקה כבר עשר שנים. אבל כשאפילו התפקיד הנועז והלא-מסחרי ביותר שעשה מזה שנים הוא שידור חוזר, אין מנוס מלהכריז שג'וני דפ נגמר. קפץ מעל הכריש. גמר את הסוס. אכל את הלאמה.
מה פתאום להספיד את דפ? הרי הוא פופולרי יותר מאי פעם. על "שודדי הקאריביים 4" ג'וני דפ קיבל סכום שבין 56 ל-75 מיליון דולר, תלוי למי מאמינים, וזאת היתה עיסקה מאוד משתלמת לאולפן – הסרט הכניס מעל מיליארד דולר. אבל זאת בדיוק הבעיה. ג'וני דפ אולי עושה יותר כסף מכל שחקן אחר היום, אבל בדרך לבנק הוא הפסיק להיות שחקן מעניין. הכוכב שאף פעם לא התנהג כמו כוכב, שהרגיש לא בנוח עם התהילה ועם הכסף, הפך לעוד בורג נוטף גריז במכונה ההוליוודית.
ג'וני דפ הוא בחור יפה. הוא כל כך יפה שהעובדה הזאת לבדה היתה יכולה לפרנס אותו בכבוד. סדרת הטלויזיה שפרסמה אותו, "רחוב ג'אמפ 21" (שכמו כל סדרת טלויזיה מיתולוגית תקבל גירסה קולנועית, בשנה הבאה) הפכה אותו לג'סטין ביבר של זמנו, זה שתכונתו הבולטת ביותר היא היכולת לגרום לעדרים של בנות-עשרה לצרוח בו-זמנית. אלא שדפ מעולם לא אהב את המצב הזה. כשעבר לקולנוע, מהרגע הראשון היה ברור שהוא לא מסתפק בלחייך למצלמה ולהרטיט את לב הצופות: הוא לקח שוב ושוב תפקידים של טיפוסים תמהונים, דחויים חברתית וקצת מטורפים. הרבה מזה – בזכות השותפות ארוכת השנים עם הבמאי טים ברטון. ברטון ודפ היו שני הילדים הדחויים, שאף אחד לא אהב בבית הספר, ומעסיקים את עצמם בלקשקש על הקירות: דפ גילם רובוט עם פנים מצולקות ומספריים במקום ידיים ב"המספריים של אדוארד", את הבמאי המושמץ בתולדות הוליווד וחובב בגדי הנשים ב"אד ווד", ספר רצחני ב"סוויני טוד" ואת מנהל מפעל השוקולד התמהוני ב"צ'רלי בממלכת השוקולד". כי לגלם אנשים נורמליים זה משעמם.
דפ לא משחק עם הפנים, אלא עם הגוף. הוא גילם צעיר חובב סרטים האילמים ב"בני וג'ון", ויישם את השיעורים שלמד מבאסטר קיטון גם ברבים מהסרטים שאחריו: אי אפשר להתבלבל בין אדוארד הגמלוני והמכני לבין ראול דיוק שמתנהג כמו בובת גומי שנמתחה יותר מדי, וג'ק ספארו שמתנודד כאילו הקרקע לא יציבה גם על היבשה. יותר מכל, דפ תמיד הפתיע. אי אפשר היה לדעת איך ייראה התפקיד הבא שלו. בהתנהלות שלו מחוץ למסך הוא תמיד נראה צנוע, והתייחס להצלחה שלו כמעט במבוכה. כל אלה הפכו אותו לשחקן ההוליוודי שסינמפילים הכי אוהבים לאהוב. מיינסטרים, אבל בלי הלכלוך.
ואז הגיע ג'ק ספארו.
ספארו, הפיראט מ"שודדי הקאריביים" אולי הדמות הקולנועית האייקונית ביותר שנוצרה בעשור האחרון, הוא מה שהפך את דפ משחקן פופולרי למגה-כוכב. הדמות שעל הנייר היתה יכולה להיות פיראט קלאסי – ארררר, וכל זה – הפכה בגילומו של דפ, למשהו בין כוכב רוק מסומם לדראג-קווין. קברניטי דיסני חששו שהדמות של ספארו היא "הומואית מדי", אבל כידוע, זה לא הפריע לקהל: ספארו הוא הסיבה הבלעדית לכך ש"שודדי הקאריביים" הפך מסרט שהוא הימור מסוכן לאחת מסדרות הסרטים המצליחות בהיסטוריה.
עם ההצלחה בא הכסף: דפ הפך כמעט במקרה לאחד השחקנים היקרים ביותר בהוליווד. לשמחת היורשים שלו, ולצערנו, נראה שהוא התמכר לזה. בסרט הפיראטים הרביעי כבר ניכר שהוא נעשה עם כל הנשמה של ביג-מק ועם הכנות האמנותית של הנפקה בבורסה. אותו הדבר בדיוק ניתן לומר על הזוועה "אליס בארץ הפלאות" – התצוגה הברורה והמפורשת ביותר של במאי שמוכר את נשמתו על המסך. הילדים הבודדים, ברטון ודפ, הפכו למלכי הכיתה שמפזרים דאחקות. את הכובען המטורף, שאותו מגלם דפ בסרט, אפשר להגדיר רק כג'וני דפ עושה חיקוי של ג'וני דפ. אותם שטיקים, אותו איפור לבן, אותה מימיקה מוגזמת וכבר מוכרת מדי.
הטירוף של דפ נהיה חדגוני, בחירות התפקידים שלו הפכו לצפויות, וככל הנראה גם עם משכורות העתק שהוא מקבל הוא למד לחיות. גם מבט לעתיד לא מעורר תקווה: הסרט הבא של דפ הוא עוד תפקיד לבן-פנים בסרט של טים ברטון, "צללים אפלים", ואחריו הוא ישתתף בעוד הפקת 200 מיליון דולר של דיסני, "הפרש הבודד". אין מה לומר, העסקים פורחים. ג'וני דפ של היום דומה למיקי מאוס: הוא אחד הנכסים החשובים של חברת דיסני, סמל מסחרי, מותג שמכניס מיליונים, וחסר כל עניין.
(פורסם במקור, בגירסה שונה, במעריב ז'ורנל)
למה אתה כבר מספיד את ג'וני דפ?
עשרות(?) שנים שהוא נמנע מלהצליח במיוחד ובחר בדרך הייחודית שלו תפקידים מלאי עומק,
ואז פעם אחת, אחת, הוא עשה בדיוק כהרגלו והצליח בענק, אז אסור לו להנות מההצלחה ולנוח טיפה על זרי הדפנה שלה?
אז כן, זה גורם לתפקוד שלו כשחקן (ולתפקידים עצמם) להיות יותר בנאליים, וזה מכניס לו הרבה יותר כסף,
אבל זה לא אומר שמעכשיו נגמר ג'וני דפ הישן לטובת החדש, וצריך לעשות לו ריסטארט.
אם כבר אני חושב שג'וני לא רצה רק למחזר, ודווקא קיוה שברטון יהיה הנתיב שלו מחוץ לבנאליות כי הוא סמך שברטון יודע מה הוא עושה, ולפחות לפי מבחן התוצאה של גיליאם, זו לא הנחה בלתי מבוססת במיוחד. אבל מרגע שברטון מכר את נשמתו, אני לא חושב שהיה מי שציפה שג'וני דפ ינטוש את חברו משכבר הימים בעוון בגידה בחזון האמנותי ויחפש לעצמו איזה במאי קליפים מגניב כדי לשחק דמות מלאת השראה.
אני בטוח שג'וני דפ לא גילה פתאום שהוא מכור לכסף והצלחה, ואני בטוח שעדיין חסר לו להפתיע.
כמו שאומרים, It's just a phase, ואם יניחו לו מבלי להזכיר כל הזמן שפעם הוא היה שונה ומיוחד,
הילד הפנימי(?!) שלו יתעורר מעצמו בשלב מסויים וג'וני מיודענו הוא לא מסוג האנשים שידכא אותו בכבלי זהב.
אז אני עדיין אופטימי ומאמין שלא ירחק היום ואנחנו עוד נראה את ג'וני בלא מעט תפקידים מקוריים ומעניינים.
אני מניח שהוא לא מחליף תפקיד ומחדש כי זה מה שעובד.
גם במובן הכספי (המשכורות עתק שהוא מקבל מהאולפנים) וגם במובן של הצלחה בקופות (שבעצם אלו שני מובנים שהולכים ביחד). הרי למה שהוא יבחר לחדש ולעשות תפקיד לא אופייני בסרט אינדי דל תקציב (סתם דוגמה) אם הוא מקבל על 'שודדי הקריבים '4, סכום דמיוני של כסף ובנוסף הקהל אוהב את הסרט והולך לראות אותו. אני לחלוטין מסכים עם הכתבה. לא הלכתי לשודדי הקריבים האחרון בדיוק בגלל זה. גם השם 'ג'וני דפ' לא יגרום לי ללכת לסרט. להפך, אני אבדוק אם לא מדובר בשידור חוזר של הדמות שהוא משחק כל כך הרבה. אני חושב שהקהל עדיין לא במצב שלי, אבל לדעתי אם הוא ימשיך לשחק את אותם תפקידים גם לקהל בסופו של דבר ימאס ממנו והוא יספוג איזו אכזבה קופתית בסופו של דבר. אז באמת יגיע השלב שהוא יצטרך לבחור אם לנסות ללכת על כל פרויקט שהוא יכול להשיג (כמו ניקולס קייג') או לנסות לנתב מחדש את הקריירה שלו.
אני חושב שזה קשור יותר לאבהות
אני זוכר המון ציטוטים של דפ מהשנים האחרונות על איך שכל החלטה עיסקית שהוא עושה בערך, או כל משחק שהוא בוחר הוא קודם בודק אם הילדים שלו אוהבים את זה.
שבסופו של דבר זה בחירה נכונה יחסית, כתור אבא – אבל כתור אמן זה נורא משעמם.
אבל בסופו של דבר, דפ תמיד נראה כאילו הוא עושה דברים בשביל עצמו ולא בשביל לעניין אף אחד אחר.
אז עכשיו מה שטוב לו זה לעשות טוב לילדים שלו.
אני די משוכנע שהילדים של ג'וני דפ מסודרים כבר מזמן.
(ל"ת)
אני חושבת שהכוונה היא לתפקידים שהילדים שלו יאהבו
מבחינת כסף הוא כבר מזמן היה יכול להפסיק לעשות את סרטי השודדים. יכול להיות שהוא אוהב את התגובה. עד כמה שהסרטים האלה יצאו לי מכל החורים אני מאוד אוהבת את הסיפור על זה שדפ הגיע לבית ספר בתפקיד ג'ק ספארו בתגובה למכתב שכתב לו ילד מעריץ.
זו תופעה נפוצה
הרבה שחקנים עושים תפקידים פחות מאתגרים אמנותית, בסרטים פחות מתוחכמים ויותר מצועצעים, בשביל שהילדים שלהם יוכלו לראות אותם בסרט. אחת הדוגמאות היותר מפורסמות היא "סטריט פייטר" שראול ג'וליה הצטלם אליו, בשיא הצלחתו, מתוך כוונה מוצהרת לעשות סרט שהילדים שלו יאהבו.
והתוצאה הייתה כ'כ זוועתית
שהוא העדיף למות לפני שהסרט יצא.
סטריט פייטר לילדים?
מה רע במשפחת אדאמס? הרבה יותר 'לכל המשפחה'.
לפי ראול ג'וליה
הילדים שלו היו מעריצים של משחקי סטריט פייטר, אז כשהציעו לו להשתתף בסרט, הוא ראה בכך הזדמנות מצוינת לעשות משהו שהם יאהבו.
Of Course!
(ל"ת)
התאפקתי לא לרשום את זה בעצמי.
Of Course! Of Course!
and no one can talk to a horse of course, that is of course unless the horse is the famous Mr. Ed!
http://www.youtube.com/watch?feature=player_detailpage&v=i–blXZt2T0#t=64s
דמבלדור המקורי
כלומר, ריצ'רד האריס, לא רצה לקחת את תפקיד דמבלדור בשל בריאותו המתדרדרת. הוא סיפר שבסוף לקח את התפקיד כיוון שנכדתו איימה עליו שלא תדבר איתו אם יסרב.
הרבה משחקני פוטר המבוגרים
סיפרו שלקחו את התפקיד בשביל/בגלל הילדים שלהם.
חצי
כותרת מתאימה לכתבה:
Johnny, La Gente Esta Muy Loca
(ל"ת)
ג'וני ואני. בערך.
ההערצה שלי אל דפ החלה כשהייתי בסך הכל בן 10 וצפיתי במספריים של אדוארד. זאת היתה הפעם הראשונה שהופעה של שחקן ממש הדהימה אותי ובאמת גרמה לי לחשוב שאולי הייתי עד למשהו באמת יוצא דופן על המסך. לשמחתי הרבה, גיליתי שדפ וברטון עשו לא מעט סרטים ביחד (משהו שאף צפוי לגדול עם השנים). מהר מאד התחלתי לחפש באובססיביות סרטים נוספים של ג'וני דפ (ושל ברטון, אבל זה שייך לכתבה אחרת שאני מקווה שרד לא יצטרך להעלות בזמן הקרוב). די מיותר לציין שאהבתי את הכל.
לדפ היתה אפילו השפעה עמוקה עלי בתחום בחירת הסרטים שלי. בזכותו למדתי לאהוב מערבונים הזויים ואיטיים כמו "איש מת" או אפילו דרמות פשוטות כמו "מה עובר על גילברט".
כמובן שהוא היה מוצלח בתפקידים ה"מוזרים" שלו, ואני אסכים שג'ק ספארו הוא דמות מדהימה ויוצאת דופן, כמו גם ראול דיוק מ"פחד ותיעוב בלאס וגאס", איכבוד קריין מ"סליפי הולו" וכמובן, הדובדבן בקצפת- "המספריים של אדוארד" שעד היום נשאר מבחינתי הסרט הכי טוב של ברטון את דפ, והתפקיד הכי טוב של ג'וני בכללי. בכל אופן, מה שכה ייחד את דפ זה לא רק הדמויות הצבעוניות שלו, אלא בחירת הסרטים שלו בכללי, המשיכה לאינדי ולביזאר; וכמובן גם לאיכות.
אך מה שבאמת הדהים אותי היא העובדה שמעבר לחיבה שלו לביזאר, לדפ היו כמה תפקידים דרמתיים ושגרתיים נהדרים.
"מה עובר על גילברט" היה מרגש ואמיתי, עם דמות פשוט וכנה. את אותו הדבר אני יכול גם לומר על "חלום אריזונה" והשיא: "למצוא את ארץ לעולם לא", התפקיד היחיד של דפ שהצליח להעלות דמעות בעיני מאז המספריים… וזאת בושה אמיתית שאוסקר 2005 לא הלך אליו על ההישג.
ומה יש לנו היום? זבל מסחרי כמו "התייר" ו"אליס בארץ הפלאות". אפילו "אויבי הציבור" שהיה מעולה בעיקרון נחרב בגלל ההופעה האנמית של דפ (ואלמלא דפ, אם השחקן הראשי היה יותר מוצלח, זה היה יכול להיות הסרט הכי טוב של מייקל מאן מאז "היט"),כאילו שהוא שכח לשחק.
אפילו ג'ק ספארו בשודדי 4 כבר לא מרגיש כמו ג'ק ספארו ודפ מפגין את העייפות האופיינית לו בשנים האחרונות. ההתדרדרות שבאה עם הפרסום לא היתה מיידית, אבל אכן הגיעה ואני באמת לא מאמין שאני כבר לא מצפה בכיליון עיניים לכל סרט חדש שלו.
אני מאד מקווה שיום יגיע ודפ יחזור להיות מצחיק כמו בטרילוגיה המקורית של השודדים או סופר מגניב כמו ב"היו זמנים במקסיקו", אבל ככל שהזמן מתקדם והולך- אני לא רואה את זה קורה. הכתבה הזאת שיקפה בדיוק את מה שאני מרגיש כבר הרבה זמן.
נספח קטן:
אתמול יצא לי להעיף מבט בטריילר לסרט שנקרא Shame ועושה רושם שמדובר בסרט מרתק ועמוק עם תפקיד חזק של מייקל פסבנדר. ואז זה היכה בי: פסבנדר הוא השחקן הכי טוב שפועל כיום בהוליווד. ההופעה שלו ב- Hunger עדיין מטלטלת אותי והוא היה פשוט אדיר ב"אקס-מן: ההתחלה". Shame נראה כמו התפקיד הכי טוב שלו עד היום.
לינק לטריילר, למעוניינים:
http://www.youtube.com/watch?v=62nelnMXW3M
דפ - Out, פסבנדר - In
מסכים לגבי פסבנדר – אחד השחקנים היותר מעניינים בעיניי בהוליווד היום. בדיוק כמו שכתבו כאן בתגובות, ג'וני דפ הוא שחקן שכיום מרחיק אותי מסרטים, ולא מקרב, בדיוק ההיפך מפסבנדר, שכל דבר שהוא מופיע בו ישר מושך את עיניי.
כמה חבל לי על דפ – יש סיכוי שהוא יחזור לעצמו, אבל אני בספק שזה יקרה – לחזור לסרטים משונים ואינדיים מהצלחות קופתיות וצ'קים שמנים זה משהו שאני די בספק שיקרה, אבל אולי אשמור על שביב של תקווה…
ולדבר על הזוועה הזו שנקראת "אליס בארץ הפלאות" זה מוקדם מדי בשבילי – הפצע עדיין לא הגליד…
ראיתי את "Shame"
לדעתי זה התפקיד הכי טוב שלו עד היום באחד מן הסרטים הכי טובים שראיתי בשנים האחרונות. אבל לא סרט קל לצפייהו נראה לי שהוא יפלג את הקהל.
אבל פסבנדר הוא לא יורש לדפ. למרות שהופיע בכמה סרטים יותר מוכרים, התפקידים הגדולים שלו הם בסרטים אפלים מדי. ולא מדובר בלשחק דמויות אפלות בסרטים שחלקים גדולים מן הקהל נהנים מהם (כמו הסרטים של טים ברטון) אלא בסרטים שלא תמיד מופצים מסחרית וזוכים לאהדת המבקרים אך גם להגבלת גיל שמרתיעה את רוב הקהל. לחלקים אחרים בקהל אלו סרטים "אמנותיים" מדי – למעשה, שניים מן הבולטים שבהם מבוימים על ידי סטיב מקווין שזכה לפרסם קודם כאמן חזותי מוערך.
הולי שיט
רק עכשיו קלטתי שמקווין גם ביים את Hunger. לא פלא שהוא לקח את פסבנדר גם ל- Shame.
ולא התכוונתי לומר שפסבנדר הוא היורש של דפ. ברור שהסגנון של השניים שונה מאד בעוד דפ נמשך אל הביזאר ופסבנדר לתפקידים יותר ריאליסטיים ורציניים. רק רציתי לומר שדפ היה סמל לאיכות בלתי מתפשרת בהוליווד, וכעת כשהוא יצא מהמשחק (הזה, לפחות)- פסבנדר הוא השחקן הכי איכותי וחזק שפועל כיום בקולנוע.
למעליי
גם אני לא התכוונתי לפסבנדר כמחליף של דפ, אלא פשוט שאני מצפה לסרטים שלו בכיליון עיניים, בניגוד גמור לדפ…
מאוד מוקדם לכתבה מהסוג הזה.
נכון, ב"אליס בארץ הפלאות" דפ מחזר דמויות שהוא עשה בעבר, ב"התייר" כפי שהבנתי (אין לי כוונה כרגע לראות את הסרט) הוא לא היה דפ שהכרנו ואהבנו, אבל נראה לי קצת לא פייר להספיד אותו על סמך שני סרטים בלבד (לא, מג'ק ספארו לא נמאס, וספארו של הרביעי היה הכי מוצלח מאז "קללת הפנינה השחורה", לדעתי), לפני שני סרטים אלו הוא השתתף ב"אויבי הציבור" והיה בסדר וב"סוויני טוד" עליו היה מועמד לאוסקר (!). אז נכון, הוא קצת לא עצמו בשנתיים האחרונות, אבל כשהוא כן עצמו ג'וני דפ הוא השחקן הכי טוב בעולם וכשהוא לא הוא עדיין לפחות טוב יותר מרבים מהשחקנים הפועלים כיום בהוליווד, אני ממליץ שנחכה שנה וחצי עד שנראה את שני סרטיו הבאים לפני שנקבע שהסוס באמת מת.
בקשר לפסבנדר – אני לא מצליח לאהוב את השחקן הזה, אני בטוח שמדובר בשחקן מצוין, אבל אני לא מסוגל לראות סצינה בהשתתפותו מבלי שיעלו בראשי תמונות מ"ממזרים חסרי כבוד", מה שלי שמפריע. אני עדיין מחכה להופעה מספיק טובה מצדו שתשכיח ממני את הדמות ששיחק בסרט של טרנטינו.
מה בדיוק הבעיה עם הדמות?
פסבנדר היה בסדר, ובכל מקרה היו לה משהו כמו 20 דקות זמן מסך גג? הדמות שלו במילא לא התפתחה מספיק כדי שיהיה אפשר לקבוע שהיא מעצבנת\משהו אחר.
הבנת אותי לא נכון.
אני מאוד אוהב את הדמות, הסצנה במסעדה היא אחת המותחות והטובות ביותר שראיתי אי פעם (ביחד עם רוב "ממזרים חסרי כבוד") ואולי זו הסיבה שבכל פעם שאני רואה אותו ישר עולה לי לראש 'ממזרים'. יש לציין שעדיין לא ראיתי אותו מספיק פעמים, בעיקר ב'אקס-מן', "מחוץ למים" ובכמה טריילרים לסרטים העתידים לצאת (וגם ב"300" אבל זה היה די מזמן). פתחתם לי את התיאבון לראות את "רעב", שמעתי איפשהו שההופעה שלו בסרט "מטלטלת".
הוא כבר עשה סרט על ההדרדרות שבאה בעקבות ההצלחה
בערך…
http://www.youtube.com/watch?v=xqmFxgEGKH0&noredirect=1
ג'וני דפ הפסיק לעניין כבר לפני כמה שנים טובות
אני לא יכול לסבול אותו מאז פיינדינג נוורלנד, וכנראה שעוד קצת לפני, ונמנע אישית מסרטים איתו (לא ראיתי אף פיראטים למעט הראשון, ולא חיבבתי אותו אפילו לרגע לא בצ'רלי והשוקולדה ולא באליס שראיתי למרות שהוא בקאסט).
שני תיקונים קטנים
פסקה שניה: סרט שנמצע => סרט שנמצא
והלינק לפרש הבודד שבור. (יש עמוד לסרט הזה?)
יש, ותוקן. תודה
(ל"ת)
ב''רנגו'' הוא היה מעולה
(ל"ת)
הוא קריקטורה
רץ מדי פעם בכבלים איזה סרט ישן שלו, מה שקוראים "מותחן". הוא מגלם שם אבא שכריסטופר ווקן חוטף את בתו כדי לגרום לו להתנקש בשקר כלשהו. ראיתי את זה לא מזמן והיכה בי כמה הוא לא אמין בתור סטרייט-מן. בני היל כבר היה עובד יותר טוב ממנו.
דפ היה ונשאר שחקן מעולה. אולי כבר לא מי שהוא היה, אבל אני עדיין נהנית מהסרטים שהוא עושה. לא אכפת לי שהוא קצת נהנה מהחיים בזמן האחרון- זה לא משנה את העובדה שיש לו כישרון מדהים.
ג'וני דפ בראיון
http://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/1.1563529