ג'וני, ג'וני, בוא הביתה

זה לא נעים, אבל חייבים להודות: ג'וני דפ, השחקן שכולם הכי אוהבים לאהוב, גמר את הסוס איפשהו בדרך לבנק

ג'וני דפ מגלם ב"יומן הרום", שעולה לאקרנים הסופ"ש, את פול קמפ, עיתונאי המסור לשתיה יותר ‏מאשר לשליחותו העיתונאית. קמפ הוא האלטר-איגו של האנטר ס. תומפסון, מחבר הספר שעליו ‏מבוסס הסרט. ואם זה נשמע מוכר, זה רק משום שדפ כבר עשה בדיוק את אותו הדבר לפני 13 ‏שנה, ב"פחד ותיעוב בלאס וגאס", המבוסס על ספר אחר של תומפסון. בעצם, לא בדיוק אותו דבר: ‏‏"פחד ותיעוב" של טרי גיליאם היה סרט פרוע, מופרע, מוזר, הזוי, וחסר אחריות, ודפ גילם שם ‏אדם מסומם מהתחת שנמצא די עמוק בצד הלא בריא של השפיות. "יומן הרום" הוא סרט ‏קונבנציונלי, והדמות שדפ מגלם ידידותית יותר לסביבה.‏

תומפסון היה חברו של דפ והאובססיה שלו, ו"יומן הרום" הוא סרט שנמצא בהליכי הפקה כבר עשר ‏שנים. אבל כשאפילו התפקיד הנועז והלא-מסחרי ביותר שעשה מזה שנים הוא שידור חוזר, אין ‏מנוס מלהכריז שג'וני דפ נגמר. קפץ מעל הכריש. גמר את הסוס. אכל את הלאמה.‏

מה פתאום להספיד את דפ? הרי הוא פופולרי יותר מאי פעם. על "שודדי הקאריביים 4" ג'וני דפ ‏קיבל סכום שבין 56 ל-75 מיליון דולר, תלוי למי מאמינים, וזאת היתה עיסקה מאוד משתלמת ‏לאולפן – הסרט הכניס מעל מיליארד דולר. אבל זאת בדיוק הבעיה. ג'וני דפ אולי עושה יותר כסף ‏מכל שחקן אחר היום, אבל בדרך לבנק הוא הפסיק להיות שחקן מעניין. הכוכב שאף פעם לא ‏התנהג כמו כוכב, שהרגיש לא בנוח עם התהילה ועם הכסף, הפך לעוד בורג נוטף גריז במכונה ‏ההוליוודית. ‏

ג'וני דפ הוא בחור יפה. הוא כל כך יפה שהעובדה הזאת לבדה היתה יכולה לפרנס אותו בכבוד. ‏סדרת הטלויזיה שפרסמה אותו, "רחוב ג'אמפ 21" (שכמו כל סדרת טלויזיה מיתולוגית תקבל ‏גירסה קולנועית, בשנה הבאה) הפכה אותו לג'סטין ביבר של זמנו, זה שתכונתו הבולטת ביותר ‏היא היכולת לגרום לעדרים של בנות-עשרה לצרוח בו-זמנית. אלא שדפ מעולם לא אהב את המצב ‏הזה. כשעבר לקולנוע, מהרגע הראשון היה ברור שהוא לא מסתפק בלחייך למצלמה ולהרטיט את ‏לב הצופות: הוא לקח שוב ושוב תפקידים של טיפוסים תמהונים, דחויים חברתית וקצת מטורפים. ‏הרבה מזה – בזכות השותפות ארוכת השנים עם הבמאי טים ברטון. ברטון ודפ היו שני הילדים ‏הדחויים, שאף אחד לא אהב בבית הספר, ומעסיקים את עצמם בלקשקש על הקירות: דפ גילם ‏רובוט עם פנים ‏מצולקות ומספריים במקום ידיים ב"המספריים של אדוארד", את הבמאי המושמץ ‏בתולדות הוליווד וחובב בגדי הנשים ‏ב"אד ווד", ספר רצחני ב"סוויני טוד" ואת מנהל מפעל ‏השוקולד התמהוני ב"צ'רלי בממלכת ‏השוקולד". כי לגלם אנשים נורמליים זה משעמם. ‏

דפ לא משחק עם הפנים, אלא עם הגוף. הוא גילם צעיר חובב סרטים האילמים ב"בני וג'ון", ויישם ‏את השיעורים שלמד מבאסטר קיטון גם ברבים מהסרטים שאחריו: אי אפשר להתבלבל בין ‏אדוארד הגמלוני והמכני לבין ראול דיוק שמתנהג כמו בובת גומי שנמתחה יותר מדי, וג'ק ספארו ‏שמתנודד כאילו הקרקע לא יציבה גם על היבשה. יותר מכל, דפ תמיד הפתיע. אי אפשר היה לדעת ‏איך ייראה התפקיד הבא שלו.‏ בהתנהלות שלו מחוץ למסך הוא תמיד נראה צנוע, ‏והתייחס ‏להצלחה שלו כמעט במבוכה. כל אלה הפכו אותו לשחקן ההוליוודי שסינמפילים הכי אוהבים ‏לאהוב. מיינסטרים, אבל בלי הלכלוך.‏

ואז הגיע ג'ק ספארו.‏

ספארו, הפיראט מ"שודדי הקאריביים" אולי הדמות הקולנועית האייקונית ביותר שנוצרה בעשור ‏האחרון, הוא מה שהפך את דפ משחקן פופולרי למגה-כוכב. הדמות שעל הנייר היתה יכולה להיות ‏פיראט קלאסי – ארררר, וכל זה – הפכה בגילומו של דפ, למשהו בין כוכב רוק מסומם לדראג-קווין. ‏קברניטי דיסני חששו שהדמות של ספארו היא "הומואית מדי", אבל כידוע, זה לא הפריע לקהל: ‏ספארו הוא הסיבה הבלעדית לכך ש"שודדי הקאריביים" הפך מסרט שהוא הימור מסוכן ‏לאחת ‏מסדרות ‏הסרטים המצליחות בהיסטוריה.‏

עם ההצלחה בא הכסף: דפ הפך כמעט במקרה לאחד השחקנים היקרים ביותר בהוליווד. לשמחת ‏היורשים שלו, ולצערנו, נראה שהוא התמכר לזה. בסרט הפיראטים הרביעי כבר ניכר שהוא נעשה ‏עם כל הנשמה של ביג-מק ועם הכנות האמנותית של הנפקה בבורסה. אותו הדבר בדיוק ניתן לומר ‏על הזוועה "אליס בארץ הפלאות" – התצוגה הברורה והמפורשת ביותר של במאי שמוכר את ‏נשמתו על המסך. הילדים הבודדים, ברטון ודפ, הפכו למלכי הכיתה שמפזרים דאחקות. את ‏הכובען המטורף, שאותו מגלם דפ בסרט, אפשר להגדיר רק כג'וני דפ עושה חיקוי של ג'וני דפ. ‏אותם שטיקים, אותו איפור לבן, אותה מימיקה מוגזמת וכבר מוכרת מדי.‏

הטירוף של דפ נהיה חדגוני, בחירות התפקידים שלו הפכו לצפויות, וככל הנראה גם עם משכורות ‏העתק שהוא מקבל הוא למד לחיות. גם מבט לעתיד לא מעורר תקווה: הסרט הבא של דפ הוא עוד ‏תפקיד לבן-פנים בסרט של טים ברטון, "צללים אפלים", ואחריו הוא ישתתף בעוד הפקת 200 ‏מיליון דולר של דיסני, "הפרש הבודד". אין מה לומר, העסקים פורחים. ג'וני דפ של היום דומה ‏למיקי מאוס: הוא אחד הנכסים החשובים של חברת דיסני, סמל מסחרי, מותג שמכניס מיליונים, ‏וחסר כל עניין.‏


(פורסם במקור, בגירסה שונה, במעריב ז'ורנל)