שיטת ההפצה בארץ עובדת כך שחלק מסרטי האוסקר של 2019 מגיעים אלינו רק ב-2020. יש לזה חסרונות, כמו למשל כשמפיצים את "ליידי בירד" רק בחודש מרץ ואין דרך נורמלית לראות את אחד המתמודדים הראשיים במירוץ. אבל יש לזה גם יתרונות, כמו למשל השנה, שכבר בסופ"ש הראשון של השנה יודעים שלא משנה מה יהיה בהמשך – יצירת מופת אחת כבר יש.
כי "ג'וג'ו ראביט" הוא בדיוק זה. אם כי צריך להבהיר – יצירת מופת זה לא מושלם. אז רגע לפני שאני מתחיל לשבח את סרטו החדש של טאיקה וואטיטי אני אוציא את ה"אבל": סקרלט ג'והנסון לא מספיק טובה לתפקיד שנתנו לה, הסרט מדי פעם מרגיש ווס אנדרסונ-י מדי ופחות מדי עצמאי ובטוח בעצמו, ו – וזה מכוון לחלוטין – הסרט מתייחס לנאצים בחביבות. הוא מכריז על עצמו כסרט "אנטי-שנאה", ו"אנטי-שנאה" כוללת גם נאצים. גם הם, הרי, בני אדם.
ובכל זאת, חרא על הנאצים. כזה, זה אף פעם לא נחמד כשמישהו סובל או מת, אבל זה ממש פחות נורא כשהוא נאצי. בהתחשב בכך שאם אחד מהאנשים האלה היה רואה אותי ברחוב הוא היה יורה בי במקום (או קורא למישהו אחר כדי לירות בי במקום), ליבי לא ממש יוצא אליהם, ואני מתקשה לאמץ את עמדת ה"אבל כולם בני אדם" לגבי סופם הקרב. אני מעריך את וואטיטי בכך שהוא נוקט בגישת "להגיש את הלחי השנייה" הומניטרית כזאת, אבל אני נוקט ב"מי שמרחם על האכזרים". מנקודת המבט שלי, הוא בא ממקום טוב אבל הולך אל מקום רע. לא שאני פחות מעריך את מה שהוא עושה, או למה הוא עושה את זה, פשוט יש לי בעיה עם חלק מהמסקנות. אני רושם את זה לא רק כי זה מציק לי, אלא כי זה משהו שיכול להפריע להרבה אנשים ואני ממש מבין את זה – אפילו אם לי זה רק הציק, ולא הפריע.
ועכשיו, אחרי שעברנו את זה – וואו, איזה סרט מדהים.
הסרט מספר על ג'והנס "ג'וג'ו" בצלר, ילד קטן בגרמניה הנאצית של סוף המלחמה שהיטלר הוא החבר הדמיוני שלו. ג'וג'ו מלא מוטיבציה ורוצה להוכיח את עצמו כארי נאמן, אבל לא תמיד הכל מסתדר בחיים. במקום זה, הוא נשאר בבית עם אמא שלו ומנסה לעזור במאמץ המלחמתי בצורות שונות. ואז הוא מגלה שמישהי גרה בחדר של אחותו. ספציפית, מישהי יהודיה.
"ג'וג'ו ראביט" מתחיל הכי מהר שלו ואז לאט לאט מגביר. אחרי סצינה שמסבירה את עיקר הסרט (ג'וג'ו והחבר הדמיוני שלו היטלר), מתנגנת גרסה בגרמנית של "I Want to Hold Your Hand" של הביטלס בשילוב תצלומי ארכיון של מועלי יד שמדמים את הביטלמניה להיטלרמניה. וכך, כבר על ההתחלה, מצאתי את עצמי צוחק בהנאה שזה סימן טוב, כי הרי מדובר בקומדיה.
אמנם המטרה להצחיק נזנחת בשלב כלשהו על מנת לעסוק בדברים יותר חשובים, וכי יש גבול לכמה אפשר לצחוק כשיש מלחמה מסביב, אבל "ג'וג'ו ראביט" הוא סרט קורע מצחוק: וואטיטי יודע איך להוציא מכל בדיחה את המקסימום והשחקנים פוגעים בול בכל שורה (חוץ מג'והנסון, שפוגעת אבל לא בול).
הייתי רוצה לשבח אחד מהם יותר מהאחרים אבל זה לא פשוט: רומאן גריפין דייוויס, שמשחק את ג'וג'ו, הוא לא פחות מתגלית, תומאסין מקנזי, היהודיה שבחדר, מוכיחה שהאמון שהפקדנו בה ב"ללא עקבות" לחלוטין משתלם, טאיקה וואטיטי הוא כנראה ההיטלר הכי טוב שהיה על המסך אי פעם, ארצ'י ייטס בתפקיד החבר של ג'וג'ו הוא הממזר הלא חוקי של ניק פרוסט (אחרת אין הסבר לדבר הזה), וסם רוקוול ואלפי אלן נפלאים בתפקידי המשנה שלהם (שזה לא הישג מאוד מרשים עבור רוקוול, אבל נחמד לראות שאלפי אלן מתחיל להתאקלם במסך הגדול).
הדבר הכי מרשים בסרט, וזה שהכי פחות צפיתי לו, הוא הבימוי. כן, אהבתי את הסרטים הקודמים של וואטיטי (לא את "ת'ור: ראגנארוק", אבל זה נושא אחר), אבל הם היו "סרטי אינדי" – עושים את מה שהם יכולים עם מה שיש, ולאו דווקא בעלי טון ויזואלי אישי. אבל אל "ג'וג'ו ראביט" וואטיטי מגיע אחרי סיבוב אצל האולפנים הגדולים, ונראה שהוא צבר שם ניסיון שמאפשר לו להביא את החזון שלו לביטוי בדרכים שלא היו לו קודם. למרות דמיון בכמה סצנות לויזואליה ווס אנדרסונית, במבט נוסף רואים שזה משהו אחר – וואטיטי יוצר כאן משהו משלו ומתגלה כאחד מהאוטרים של שנות העשרה שכנראה יצמח ויבריק עוד יותר בעשור החדש.
אבל מעבר לבימוי (שבו אני מכליל את התפאורה, התלבושות, המוזיקה, הסאונד ופשוט הכל בסרט הזה כי הוא נעשה ברמה טכנית מדהימה), התסריט והמשחק, מה שהכי מדהים בסרט זה עצם זה שהוא קיים.
כי, תקנו אותי אם אני טועה, אבל זאת קומדיה שחורה על ילד בגרמניה הנאצית שהיטלר הוא החבר הדמיוני שלו. אני מבין שאנחנו כבר בשלב שכולנו הבנו שזה סרט שקורה (ומצליח) אבל מה לעזאזל, זה סרט שקורה (ומצליח). נסו לספר לעצמכם של לפני עשור לא רק שסרט כזה קורה בתקציב כזה, עם שחקנים ברמת הפרסום הזאת ויוצא לאקרנים בארץ, אלא שהוא גם מועמד מוביל לפרסי האוסקר. אני יודע שהרבה אנשים נהנים להתלונן על העשור האחרון ועל איך שהוא חסר אופי וחסר אוטרים ועוד דברים כאלה, אבל העשור הזה הוביל אותנו לנקודה שבה יש סרטים כמו "ג'וג'ו ראביט" ומבחינתי, זה שווה הכל. אין ספק שיש אנשים שהטון של הסרט יבלבל אותם, או שעצם העיסוק בתקופה בטון מחויך ירחיק אותם, אבל נראה שהקולנוע הבין שיש גם לא מעט אנשים שכן, זה בדיוק סוג הדברים שהם רוצים לראות.
"ג'וג'ו ראביט" הוא חתיכת הישג, והוא לחלוטין אחד הסרטים הטובים של השנה וגם של העשור (הקודם או החדש, תחליטו אתם). הוא לא מושלם, ויש לי איתו מחלוקת אידיאולוגית לא קטנה, אבל השורה התחתונה היא שהוא כיפי, מרגש וקורע מצחוק, ושהסיום שלו, בכל זאת, כן מושלם. סיום כזה יכול לגרום לכם לשכוח את כל הבעיות ופשוט לרקוד משמחה על כך שיש סרטים כאלה ושהקולנוע עדיין יכול להתפקע מיצירתיות ואנרגיה.
חרא על הנאצים
הרגת אותי.
בנוגע לקונספט של הסרט, זה מדהים שלפני חמישים שנה "המפיקים" סוג של חזה את זה (בערך..?)
או שהבמאי פשוט הושפע ממל ברוקס
(ל"ת)
יכול להיות
בכל אופן זה מגניב
סיום מושלם, חד משמעית.
מצטער
אבל סקרלט ג'והנסון היא הדבר הכי טוב בסרט: קורנת, חמה ומלטפת אך לצד זאת קשוחה ומשדרת מלנכוליה. סיימתי את הסרט עם הערכה חדשה כלפיה.
רבל ווילסון הרגישה פחות כמו דמות ויותר כמו רבל ווילסון עושה מה שרבל ווילסון עושה, רק עם מדים נאציים. אבל זה מצחיק אז אני מוכן להחליק את העניין.
מסכים עם שאר הנקודות. סרט נהדר, מרגש, מצחיק, שובה לב ומפעים.
אבל היא צריכה להיות שובבה
כלומר "שובבה" זה לא בדיוק התרגום, אז אני אעבור לרגע להיבריש: חסר לה "קצה".
אימא שלו אמורה להיות מסוכנת: לא צפויה, עם קריצה, שיכולה לעשות כל דבר בכל רגע והיא גם מלאת אהבה אבל גם קשוחה ולא להתעסק איתה וגם מצחיקה וגם וגם וגם וגם. לג'והנסון יש עומק, וקרנה עלתה מבחינתי פלאים, אבל את התפקיד הזה, על כל מה שהוא דורש בתוכו – היא לא. היא מצליחה להגיע לרגש, אבל היא לא מצליחה לתת את הקריצה הזאת.
(הבהרה: אפשרי שדעתי מושפעת מכך שקראתי את התסריט לפני שראיתי את הסרט, אז היה לי רעיון של איך הדמות הזאת אמורה לעבוד לפני שראיתי את הפרשנות של ג'והנסון עליה. אני לא יודע אם זה הופך אותי ל"יותר" או "פחות" אובייקטיבי, אבל זה מן הסתם נותן לי נקודת מבט שונה קצת)
אני אמנם מסכים עם איתך ש..
כן. היא רבל ווילסון..
אבל בהקשר של הדמות היא מציגה שני הקשרים מתחרים.
מצד אחד היא קנאית מוחלטת..
אבל באותה נשימה אתה קורא את הדמות כאשה מיואשת שרק מנסה לשרוד בגיהנום..
וכבר רוצה למות.
מתלבטת האם לקחת את ילדי בן ה 13 לסרט.. הייתם ממליצים? לא מעוניינת שזה יעוות לו את ההסתכלות על התקופה האיומה בהסטוריה.
זה סרט שמצריך המון תיווך
כלומר, יש בו הרבה דברים חיוביים (גם מסרים) אבל אין בו דיון או הצגה של הרוע הנאצי לעומקו. הוא לא מציג את השואה בכלל, למעשה, ורוב הסרט הוא "איך הדברים משתקפים דרך עיניו של ילד בן 10", מה שגורר עיוות מסוים אם מתייחסים לזה ברצינות מוחלטת.
הוא כן מציג את השואה, הוא לא מציג את המחנות
הסרט מציג ילדה יהודיה שמוסתרת בבית לא יהודי כדי לשרוד, וכל ילד שלמד בחינוך הישראלי-ממלכתי ונכח בימי זיכרון יידע בדיוק למה היא מסתתרת. לא צריך לראות את המחנות או להגיד את המילה ׳שואה׳ בסרט ממש כדי לדעת (והאם השואה נקראה שואה בזמן אמת? נושא חשוב ומעניין בפני עצמו), ובכלל יש גם במאים (כמו אווה בול) שעדיף להם שלא ייגעו בנושא הזה בכלל.
(איזו הקלה עצומה זאת להיות בדיון הראשון בעין הדג מזה שנים שבו חוק גודווין לא יכול להיות תקף…)
לשאלתך: האם השואה נקראה שואה בזמן אמת?
התשובה: כן. היו מי שכינו אותה כך מההתחלה, אבל הם היו בישראל.
השימוש במילה "שואה" לצורך תיאור חורבן היהודים הופיע בעיתון "דבר" בשנת 1933 עם עליית הנאצים, במאמר "בשעת השואה ליהדות הגרמנית".
הביטוי הופיע שוב בעיתון זמן קצר לאחר תחילת המלחמה. היה מאמר מערכת שכותרתו: "שואת פולין עוד לא נתגלתה לעינינו בכל מוראותיה", ובו נכתב: "שואה מחרידה ירדה על מיליונים של יהודי פולין, שואה העולה בהיקפה ובמוראותיה על כל הניסיונות אשר נתנסינו בהם בשנים האחרונות."
עוד על השתרשות המילה ראה כאן:
https://www.facebook.com/groups/unimportant.facts/permalink/1581957445209408/
בגלל זה יש אותך
תוכלי להסביר ולפרש לו את הסרט ולהוסיף הערות.
מחשבה שעלתה לי בעקבות הידיעה על הסרט
לאחרונה אני שם לב שנראה שעושים להיטלר קצת "אדיוטיזציה" (על משקל רומנטיזציה), זה מאוד אנושי ואנחנו עושים את זה למרבית ה"נבלים" בהיסטוריה האנושית. (המן הרשע הוא אחלה דוגמא לכך).
אך האם זה תהליך חיובי? האם אנחנו רוצים שבמשך השנים נתפוס את היטלר, אותו אדם שאחראי לרצח שישה מליון יהודים (וכמובן למלחמה רצחנית שגבתה דמים רבים מכל משתתפיה). אותו אדם יזכר כנבל אדיוט וחביב?
אני לא ממש יודע מה לומר בנושא, וברור שג'וג'ו ראביט לא אחראי לתהליך (למען האמת, הוא נראה כסרט נהדר). אך נראה לי שזה מקום טוב להעלות את השאלה.
זה לא ״לאחרונה״
הגחכות של היטלר היו קיימות בערך מאז שידעו מיהו, עוד משנות העשרים של המאה הקודמת.
הדוגמא הבולטת ביותר היא כמובן 'הדיקטטור הגדול'
(ל"ת)
לא יודע אם ״ביותר״, אבל הנה כמה אחרות, ידועות לא פחות:
״פניו של הפוהרר״ (הסרט המצויר המפחיד/מצחיק בכיכובו של דונלד דאק שדורון מראה בהרצאות שלו)
המפיקים של מל ברוקס שכבר הוזכר
בועז ארד ז״ל (?)
והרבה בדיחות על היטלר והנאצים שסופרו בקרב יהודים ומתנגדים למשטר הנאצי עוד בתקופת השואה עצמה.
נדמה לי שיש הבדל בין איך שראו (והציגו) את היטלר לפני מלח"ע2
לבין איך שראו והציגו אותו לאחר שהתגלו כל זוועות המלחמה.
וכמובן, הבדל בין הצגתו כמרושע ואדיוט, לבין הצגתו כאדיוט חמוד (כפי שמוצג בטריילר של ג'וג'ו ראביט, ונדמה לי גם בספר "הוא חזר).
זה מורכב.
בג׳וג׳ו, זה לא היטלר כפי שהוא ״באמת״, אלא חבר דמיוני שמבוסס, ככל הנראה, על האופן שבו היטלר שווק לילדים על ידי מערכת התעמולה הנאצית (דוד נחמד ואבהי שאוהב ילדים ארים וכלבים.) בהוא חזר, זה סוג של פרודיה שקרובה יותר לסרטי מסע בזמן – כמו שלמרטי מקפליי לוקח זמן להסתגל לאמצע שנות החמישים וכמו שלפריי לוקח זמן להסתגל למאה השלושים ואחת, כך גם להיטלר; זה לא שהיטלר הופך פתאום לחמוד, אלא לאנושי ומורכב בניגוד לשטן ולמפלצת. כך לדוגמה הרבה לא יודעים שהיטלר האמיתי בעצמו הציל יהודים מהשואה, כמו פריץ לאנג והרופא היהודי שטיפל באימו. היטלר גם נהנה לצפות בבונקר שלו בקטעי סרטים של בדרנים יהודים – הוא היה צוחק ואומר שחבל שהם לא ארים. גם לא כל הנאצים התעללו ביהודים – חלקם הצילו יהודים באופן פעיל, חלקם היו נחמדים ליהודים וחלקם סתם מצאו את עצמם במצב שנכפה עליהם מגבוה. ניסיון להראות את הצדדים האלה של היטלר באמנות נרטיבית אין מטרתם להפוך את היטלר ל״חמוד״, או להעביר איזה מסר של ״אבל בתוך תוכו, היטלר בעצם היה בן אדם טוב״, אלא לצאת מהממלכתיות שבייצוג השואה שכולנו מכירים ממערכת החינוך ולהציג את היטלר כבן אנוש ולא כמפלצת מיתולוגית שאי אפשר להסביר את המניעים למה היא רעה. וגם לצחוק עליו על הדרך.
היטלר לא הציל את פריץ לאנג
או אם כן, תביא מקור כי אני לא מוצא לזה שום תימוכין.
לא בדיוק הציל, אלא (אולי) התכוון להציל.
https://www.imdb.com/title/tt0017136/trivia?item=tr1856898
"היה מוכן להציל", אם כבר.
וברור שלא מדובר בחשיפה של פן אנושי יותר של היטלר אלא בעדות נוספת לקפריזה המגלומנית שלו, עבורה היה מוכן להקריב אפילו את "ערכיו" החשובים ביותר…
רק אציין שלומר על היטלר ש'הציל יהודים מהשואה'
זה מזכיר את הבדיחה על אותו אחד שאמר לחבר שלו, "היום בבוקר הצלתי בחורה מאונס".
"כן?" התפעל החבר. "מה עשית?"
"התאפקתי", ענה אותו אחד.
רציתי להגיד שהיית צריך לסמן אזהרת טריגר, אבל בדיון כזה...
וזה לא פסיבי כמו בבדיחה, אלא שהיטלר ממש עזר לרופא אקטיבית בהדפסת אישורים מיוחדים ליציאה מגרמניה הנאצית עם משפחתו. שוב, הכוונה היא לא להראות שהיטלר אולי בעצם היה בן אדם טוב (זה כנראה המעשה הטוב היחיד שעשה בחייו), או להציג אותו באור חיובי, אבל אני מאוד הופתעתי כשקראתי את זה; זאת לא הוכחה לטוב ליבו של היטלר, אלא אישרור נוסף למה שכבר ידוע על השואה והנאצים – שלרשע אין היגיון. היטלר לא היה שד על-טבעי שנולד רשע, אלא אדם עם חולשות ורגשות וטוב שכך – אחרת לא היה מפסיד במלחמה ומתאבד. לכן הצגה של הנאצים ככוח רשע על-טבעי עלולה להפחית מכך שהשואה תוכננה ובוצעה בידי בני אדם, ולכן הייתה יכולה להיות לא מתוכננת כלל ולהימנע. בהרחבה לאמנות נרטיבית ולאון, זה שג׳וג׳ו מציג היטלר חברותי ונחמד לא מפחית מפשעיו אליו להפך – מאשרר את זוועות התעמולה הנאצית שהתחילה מגיל ינקות ממש (למי שעוד לא מכיר ורוצה להזדעזע, גגלו את ספר הילדים פטריית הרעל.)
כאמור, בלי היטלר לא הייתה שואה.
גם האקטיביות שלו לא הייתה אלא הוצאת מישהו אחד מכלל התכנונים שלו-עצמו.
ואין לי מושג מה ג'וג'ו ראביט מציג, אבל כמו שאמרתי על 'ממזרים חסרי כבוד' – טרנטינו לא מציג שם כמעט שום זוועות נאציות, כי הוא מניח שכולם יודעים מה זה נאצים ולכן בהינתן שהם הרוע המוחלט אין צורך להציג אותו.
*בהינתן שכולם יודעים*.
אני אומר שאי הצגת השואה בעייתית.
וככל שמתרחקים ממנה, יותר. ב-1967 הרעיון של 'היטלר על הקרח' היה אבסורדי יותר. 'המפיקים' משתמש בהיטלר *כי זה אבסורד*. אין קשר ל'רגישות', ולמיטב ידיעתי בזמן אמת זה גם לא היה האישיו.
כמו שאמרתי, לא ראיתי את ג'וג'ו, אבל ב'ממזרים' זה לא רק 'לא הנושא'. ב'ג'אנגו' טרנטינו הקפיד להראות פשע אחרי פשע אחרי אכזריות של בעלי העבדים. ב'ממזרים' הוא השאיר את האכזריות ליהודים. למה? ככל הנראה כי כלפי נאצים לא צריך צידוק, הוא מניח שכולנו יודעים למה מגיע להם למות במיתות משונות, אבל בעלי עבדים הוא צריך להשחיר כדי שיהיה כיף להרוג אותם.
לגבי ג'אנגו מול ממזרים
זה גם עניין של קרוב מול רחוק.
טרנטינו יוצר לקהל אמריקאי, ולרוב הקהל האמריקאי אין נאצים בדנ"א המשפחתי, אז הקבלה של האחר כרע קלה יותר. לעומת זאת, להרבה מאוד אמריקאים, גם ליברלים חמודים, יש בדנ"א בעלי עבדים, אז הוא רוצה להבהיר, מעבר לעובדה שעבדות זה רע, שמי שמת זה לא איזה אחד שהיה שבוי בסטיגמות הזמן והיה יכול להיות סבא רבא שלך וזה מה שכולם עושים, אלא אחד ממש רע אוי אוי אוי כדי שתצליח להתחבר לזה ולא להרגיש מותקף (כי הרי אתה לא סדיסט מנצר סדיסטים).
במפיקים יש גם הומור אנטישמי.
צמד המפיקים היהודים מוצגים כנוכלים ורמאים שמוכנים להעלות מחזה שמציג את היטלר באור חיובי ואת גרמניה הנאצית כמנצחת במלחמת העולם השנייה בשביל בצע כסף, וזה נסלח רק כי ברוקס בעצמו יהודי. השואה לא מוזכרת במפיקים בדיוק בגלל ששנות השישים היו קרובות יחסית לסיום המלחמה והשואה הייתה טרייה בזיכרון העולמי המשותף.
אולי גם אבל בהחלט לא רק,
כי למיטב זכרוני קשה למצוא בסרטי טרנטינו קבוצת רעים שמפעילה *פחות* אלימות מהנאצים ב'ממזרים'. יש תכל'ס שתי סצנות רשעים-רעים-רוצחים-ברשעות, וכמו שאמרתי זה לא סתם 'האחר'. זה כי נאצים זה נאצים.
אה, ולרוב הקהל האמריקאי גם אין בעלי עבדים בדנ"א המשפחתי.
לכן לא אמרתי "רק" :)
יש לנו אחוזים ברורים על המספרים האלה? מן הסתם לא "רוב", אבל לתחושתי יש לא מעט, בטח באזורי ה"כסף הישן" שהוליווד יכולה ללעוג לו לרוב רק אם היא מציגה אותו כרשע מרושע נבזה.
די מסובך לחשב כי תצטרך להביא בחשבון נישואי תערובת,
אבל לפי הספירה המרחיבה גם לחלק גדול מהשחורים יש בעלי עבדים בדנ"א המשפחתי.
מה שאנחנו *כן* יכולים לומר הוא שאחוז המשפחות *בעלות* העבדים ישירות היה כשמונה אחוזים בכל ארה"ב ב-1860 (רובן המוחלט לבן)
http://web.archive.org/web/20190213004900/http://www.civil-war.net/pages/1860_census.html, ושהאחוז היה גבוה הרבה יותר במדינות הדרום (27 אחוזים בערך). כמובן שלא כל מי שלא החזיק עבדים התנגד לעבדות או לא היה מעורב, אבל עדיין – מיעוט ישיר.
*בנוסף*, אי אלו מליונים על מליונים של אנשים הגיעו לארה"ב *אחרי* מלחמת האזרחים, ואיש מהם מטבע הדברים לא החזיק עבדים.
היוצא מזה הוא שבסופו של דבר, רוב גדול של צופי הסרט בארה"ב, ואפילו בדרום העמוק, לא היו צאצאים ישירים של בעלי עבדים (אלא אם בדרום העמוק דווקא אלה הלכו לראות אותו, אבל אני חושב שזה לא כל כך סביר).
אני חושב שאם נגיד שלאמריקאים (כולם אפילו) יש בעלי עבדים בדנ"א הלאומי, להבדיל מזה הגנטי
אז הטיעון של קרקר נכון.
אבל יש להם בעלי עבדים בדנ"א הלאומי כחטא קדמון,
לא כ'אני גאה באבותי'. לרוב, לפחות – וזה עדיין לא כמו הנאצים.
חטא קדמון שהגדיר אותם כמדינה ונתן להם מנוף כלכלי אדיר
גם כיום, בעוד שעצם העבדות התפסת כרע, לתפוס בעל עבדים אוטומטית כרע זה בעייתי כי הרבה מהאבות המייסדים היו בעלי עבדים.
כן, יש את אסכולת "חרא על ג'ורג' וושינגטון וכל מה שהוא עשה, בעל העבדים המנייאק הזה אז מה אם הוא הקים את המדינה" אבל זה הקיצון, לא המיינסטרים (לראיה: ההצגה החיובית ב"המילטון", שאם היה מקום לבוא איתו בחשבון על הנושא זה שם).
לכן רק להגיד "בעלי עבדים" לא מספיק כדי להבהיר שהם נבלים, בניגוד לנאצים, שבהיסטוריה הגרמנית רק הובילו, בסופו של דבר, להרס המדינה לכן אין סנטימנטים כלשהם כלפיהם (שוב, ב"מיינסטרים").
אה אה, הצד שניצח במלחמה היה זה בלי העבדים,
ואני מציע לקחת בזהירות את גישת הניו-יורק טיימס לעניין, כי היא די שגויה.
מסיבות זמן רק אפנה לביקורת של שניים מהחוקרים המובילים בתחום על ספרים שטענו שהעבדות אחראית לעליית הקפיטליזם, בארה"ב או בכלל,
https://www.law.columbia.edu/sites/default/files/microsites/law-economics-studies/olmstead_-_cotton_slavery_and_history_of_new_capitalism_131_nhc_28_sept_2016.pdf
וזה מה שאמרתי: טרנטינו מראה את בעלי העבדים כנבלים *בדיוק* בגלל שהם לא 'נאצים' ונאצים הם הנבל האולטימטיבי.
אתעלם רגע מהערות הצד בנוגע למלחמה ולכלכלה
אני מרגיש שאנחנו מסכימים אבל איכשהו באיך שאתה כותב את זה, אז כאילו אתה מנסה לחתור למשהו אחר שאנחנו לא מסכימים עליו.
מוזר, לי זה היה נראה ההיפך.
בכל מקרה אם אנחנו מסכימים, הכל סבבה.
למען האמת..
בזמנו היה אסור לבעל עבדים לשחרר אותם.
רק למכור, או בצוואה.
ווושינגטון ניסה לשנות את החוק בעניין.ונכשל.
בראיון בוויינט וואטיטי הסביר
שעניינה אותו הזוית של איך ילד גדל בין מבוגרים שבמקום להיות השקולים והאחראיים הם חבורה של מטורפים. אז נשמע שהזוית של הסרט מעניינת.
כן, זה מסוכן לחשוב על מישהו שלא יודע מיהו היטלר ולכן לא מבין את הרעיון של החבר הדמיוני שאינו באמת היטלר, אבל נשמע לי שהבעיה במקרה כזה אינה הסרט אלא מי שגדל בלי לדעת מיהו היטלר.
כילדה קראתי הרבה ספרי שואה לילדים, וברובם לא ממש היתה חשיפה לזוועות האמיתיות, יותר סיפורים על מחבואים בעליות גג והרפתקאות בבתים כפריים נטושים וכו'. אני לא בטוחה שזה עיוות את תפיסת השואה שלי, אולי תיווך לי אותה בהדרגה (איך מסבירים לילד על טבח בכל כך הרבה בני אדם?!)
לצערי כניראה פספסתי את ההזדמנות לצפות בסרט לכן אין לי עוד תובנות, אחכה שיצא למסך הקטן.
הוא... רק עכשיו יצא. איך כבר פספסת?
(ל"ת)
בארץ
(ל"ת)
?
ממזרים מתחיל עם סצינה שמבהירה שהנאצים רודפים יהודים, וממשיך בסצינה שממחישה את הנושא באופן די לא משתמע לשני פנים. אני חושב שגם מישהו בור מוחלט בנושא השואה יבין במה מדובר קצת אחרי שהסרט מתחיל.
ממזרים מתחיל עם סצנת האנס לנדה הידועה, ועדיין -
הנאצים במהלך רוב הסרט מפעילים מעט מאוד אלימות ביחס ל'רעים' סטנדרטיים אצל טרנטינו, ובטח בהשוואה לאלימות-זוועה-אלימות-זוועה הבלתי נגמרת ב'ג'אנגו', וסצנת האנס לנדה משרתת בעיקר את הצגת הנבל הראשי.
וכמו שאמרתי, לדעתי זה בגלל שטרנטינו מניח שכיוון שהנאצים הם נאצים, לא צריך להציג יותר מדי זוועות כדי שיהיה אפשר להרוג אותם בכיף, מה שאין כן רעים אחרים.
פחד ורוע מזוויע לא חייב להיות בוטה.
חובבן ישחק אימה בצרחה וריצה.
שחקן מקצוען יקפא במקום, עם הבעה ומתח מסוים בשריר, והצופה יהיה בטוח שהוא עומד להתמוטט מפחד.
הפחד שאתה לא רואה.
זה לא בהכרח רע.
הצגתו כנבל-על נותנת לו סוג של כבוד, משדרת פחד מהמורשת שלו ומשפרת את התדמית שלו בקרב גזענים, בעוד שהצגתו כליצן מוציאה את הרוח מהמפרשים שלהם. זה כמו שאחת הסיבות לדעיכתו של ה-KKK הייתה המהפך של התדמית שלהם מאיום ממשי לבדיחה.
דרוש דאבל פיצ'ר
מבחינת המסר, הסרט הזה הוא סוג של אנטי-תזה ל"ממזרים חסרי כבוד" וזאת השוואה מעניינת כי יש לא מעט נקודות דמיון בין שני הסרטים – פלטת הצבעים, הפסקול הפופי, היטלר הקריקטורי, היהודיה שמסתתרת ועוד.
"ממזרים" הוא אחד הסרטים האהובים עלי, וג'וג'ו אולי סרט קצת פחות טוב, אבל אני אעדיף תמיד את ההומניות של ואיטיטי על האכזריות וההתענגות על הסבל של טרנטינו.
ממזרים הוא סרט בעייתי מסיבות אחרות
ולא רק כי הוא היסטוריה אלטרנטיבית. סצנות רבות בו בנויות על מתח שאחרי שצפית בו פעם ראשונה ואתה כבר יודע איך הן הסתיימו, אין להן כבר את אותה השפעה (הסצנה הראשונה, הסצנה בפאב, הבכורה של הסרט.) בנוסף על כך ההתלהבות של טרנטינו מכמה הוא מבין בקולנוע ומכיר סרטים אזוטריים ממש עולה על העצבים בסוג כזה של סרט.
לפחות דבר אחד קורה בסרט הזה לראשונה בתולדות הקולנוע.
רבל וילסון משחקת בו ואין אפילו בדיחה אחת על זה שהיא שמנה.
ועדיין היא מצליחה לעצבן ולהיות החוליה החלשה בסרט
(ל"ת)
לא מסכים
הדמות שלה כאן היתה מושלמת לסוגה שלה.
היא בוטה, נשמעת מטומטמת.. ובאותו זמן, אפשר לראות באותה מידה תיעוב עצמי, פחד, ניסיון לשרוד..
אפילו כשכבר הסכימה עם הכיליון שלה.
בסרט הזה.. מבחינתי היא היתה אחת המדהימות.
עוד לא ראיתי את הסרט
אבל בדיוק עשור עבר מאז ממזרים חסרי כבוד שהוא גם קומדיה שחורה על מלחמת העולם שנייה עטור תקציב ושחקנים מהשורה הראשונה אז לא יודע כמה זה תלוש מהמציאות ומפתיע שיצא סרט כזה.
אני חושב שהיו מקבלים את הסרט הזה גם לפני עשור כמו עכשיו.
אוקיי, מדובר קודם כל בסרט נהדר
המשחק, הבימוי והרגישות שלו פשוט מפעימים לפרקים, עם לפחות שלושה רגעים מרגשים להפליא ולא מאולצים כלל. אני מסכים קצת עם הביקורת על ההופעה של ג'והנסון, אבל התחושה שלי שאולי הדמות עצמה היא קצת "מושלמת" מדי לגילום. היא מזכירה גירסא מבוגרת של הדמות של מקנזי, אבל באופן שהוא כל כך מושלם ומשוייף (הומור, קלילות, קשיחות, רגישית, שנינות, מודעות עצמית וביטחון – לדמות הזאת יש הכל!) שהיא קצת מרגישה כמו כמה דמויות שנדחסו לאחת לאחר שכל המגרעות הוסרו מהן.
לגבי הדמות של היטלר – קשה להיעלב מייצוג כל כך ילדותי וחסר קשר למציאות של הרודן, שברור מהרגע הראשון שהוא נועד רק להקרין את התודעה של ילד שטוף מוח בן 10. ממש לא דמות שגורמת לחוסר נוחות אמיתי שמציבים אותה בהקשר שלה. חשוב גם לציין שלמרות הדגש בטריילרים, הנוכחות והמשמעות של הדמות הזו די קטנה, והיה אפשר לבחור דרך הרבה יותר מעודנת (אם כי כנראה גם פחות מצחיקה) להעביר את הפנאטיות של ג'וג'ו שטוף המוח.
התייחסות לסוגיית ה"נאצים החמודים" והסיום בתגובה עם ספויילרים.
איך לעזאזל
סקרלט ג'והנסון, שהצליחה השנה להיות כל כך אמינה ומדהימה ב"סיפור נישואין", הצליחה גם השנה להיות כל כך רדודה וסתמית ב"ג'וג'ו ראביט"?!
היא גיבורת על
היא יודעת לעשות הכל.
איזה חומד של סרט.
לוחץ על בלוטת הרגש באותה מידה שלוחץ על בלוטת הצחוק, ולא נמנע מידה האכזרית של המציאות. ג'וג'ו הוא הילד הקולנועי הכי מוצלח מאז היילי ג'ואל אוסמנט, ואני לא מחלק תארים כאלה כלאחר יד.
כמה הערות שרשמתי לעצמי, שהן ספוילרים מינוריים לסרט:
– ההופעה הראשונה של אלזה לקוחה מסרט אימה (ישר חשבתי על הצלצול או מגרש השדים). אין פלא שהסרט הבא שלה הוא סרט אימה של יקיר לבי אדגר רייט.
– אני די בטוח שקפטן קיי הוא בעצם קפטן גיי, בהתחשב במבט החטוף שהחליף עם סגנו הבלונדיני. וכמו כן, האיפור הזה בעיניים עם התחפושת היומרנית (והקורעת מצחוק שלו).
– סטיבן מרצ'נט נמצא בסרט רק לסצינה אחת, אבל הוא לגמרי גונב את ההצגה. ולא יכולתי שלא לחשוב על השופט דום מ"מי הפליל את רוג'ר ראביט?" (למרות שעבורי הוא יהיה לעד הבחור עם הברבור מ"שוטרים לוהטים").
– מי היה מאמין ש"הייל היטלר" יהיה הבדיחה הכי מצחיקה בסרט.
– ניטפוקון קטנטון: מתי אלזה אמרה לג'וג'ו את שמה? כי באיזשהו שלב הוא קורא לה בשם הזה, ולא זכור לי שהיא חלקה איתו את פרט המידע הזה.
– הקטע שבו סקרלט ג'והנסון מחקה את אביו הנעדר של ג'וג'ו – כל כך, כל כך אדיר, מצחיק, קונדסי ורציני גם יחד. הולי שיט.
– ושיר הסיום – heroes של דייוויד בואי (בגרסה הגרמנית שלו) – כל כך הולם גם מבחינת התוכן וגם בשל העובדה שהשיר הוקלט בברלין בשנות השבעים. דרך מצוינת לסיים סרט מצוין.
אני מתקשה להחליט מה אני חושב על הסרט
מעבר לקשיים שיש לי עם חלק מהמסרים שלו, אני חושב שהסרט פשוט לא מצחיק והדמות של היטלר הבדיוני מיותרת רוב הזמן. מצד שני כל קו העלילה של תומאסין מקנזי (יברך אותה האל), בהחלט מרגש ועשוי היטב. אחרי ללא עקבות וההופעה הזאת העתיד שלה נראה מבטיח. ובוא לא נשכח את ה-כוכב של הסרט, יורקי כמובן.
בסה"כ מדובר בסרט עם לא מעט בעיות אבל עדיין יותר טוב מרוב הסרטים שיצאו השנה זה בטוח.
סרט ממש חמוד, אולי ארחיב בהמשך. בנתיים...
תגידו, מה אפשר לעשות למתרגמים שרואים ארנבון, ומתעקשים לתרגם "Rabbit" ל"שפן", ו"Bunny" ל"שפנפן"?
רבל ווילסון נהדרת![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
בעיקר לדווח עליהם
כאן
שמתם לב שסוכן הגסטאפו הגבוה נראה בדיוק כמו השופט דום מרוג'ר ראביט?
החלסטרה של ג'וג'ו
אז, איך נגיד את זה, לא התרשמתי מרוב הסרט. אני לא חושב ש-"ג'וג'ו ראביט" הוא בכלל סרט שאפשר לדבר עליו בתור יחידה אחת שלמה, כי הוא מרגיש כמו איזה חיבור פרנקנשטייני בין כל מני דברים עם קשר קלוש בינם. הוא מתחיל בתור סאטירה – ובזה הוא רוב הזמן כשלון חרוץ. הניסיונות להגחיך את המנטליות הנאצית בסרט הזה מבוסס על הגגים הכי צפויים שיש, עם בדיחות גיחי-גיחי שניכר שיוצר הסרט דחף פנימה כשנגמרו לו הרעיונות (דוגמה בולטת היא הסיפור עם הרועים הגרמניים). פה ושם יש הברקות – סצנת ה-"הייל היטלר" היא אחת מהן – ועדיין אלה לא דברים שלא נעשו קודם ונעשו יותר טוב בסרטים אחרים, מ-"הדיקטטור הגדול", עבור ב-"המפיקים" ועד ל-"קברט" וגם מעבר לו.
ואז יש הפיהרר שבאמצע החדר. ובמנותק מכל יתר מה שקורה בסרט, הקטעים האלה די מוצלחים. הייתי משלם כסף על כרטיס למופע סטנדאפ של וואיטיטי בתפקיד היטלר. אבל מופע הסטנדאפ הזה לחלוטין לא מתחבר למה שקורה ביתר הסרט, ספציפית לסיפור על החבר הדימיוני של הילד. חבר דימיוני של ילד בגיל הזה לא נראה ומתנהג ומדבר ככה.
מה שמביא אותנו לעוד משהו שהסרט הזה מנסה לעשות – דרמה על חיי היום-יום בדמדומי גרמניה הנאצית. ושוב, רוב הזמן, כשלון. בעיקר בזכות הדמויות ובראשן האמא. סקרלט ג'והנסן עושה כמיטב יכולתה, אבל לא צריך להיות פרופסור להיסטוריה כדי להבין שהדמות הזו – שבעלה נחשד בעריקה משדה הקרב אבל היא מסתובבת חופשי ברחובות ומפזרת מנשרים אנטי-נאציים, מקשקשת בלי-סוף סיסמאות נגד המשטר (ורוב הזמן עושה את זה במקום לדבר כמו אנשים נורמליים) ומעיפה סטירה למורה בבית הספר הנאצי של הילד שלה – יצאה ישר מסרט של עמוס גיתאי. סם רוקוול, בתפקיד האלכוהוליסט המריר, הוא פשוט קלישאה מהלכת ולא משכנעת.
אבל בין כל אלה היה חלק בסרט שהרגשתי שממש עובד – הדרמה על ההתקרבות בין יוהנס לאלזה. היא קצת דידקטית, ולא חפה מקיטש פה ושם, אבל הסיפור האנושי הזה, דווקא בגלל שהוא נמנע מרוב ההתחכמויות והניסיונות למודעות עצמית שיש ביתר הסרט, עשוי בצורה רגישה ויפה. חבל רק שיתר הסרט שמקיף את הסיפור הזה לא ממש מספק את הסחורה.