ביקורת: ג'וג'ו ראביט

קומדיה שחורה על ילד בגרמניה הנאצית וחברו הדמיוני היטלר שמופצת בארץ ועתידה להיות להיט באוסקרים. אין ספק, העתיד כבר כאן.

שיטת ההפצה בארץ עובדת כך שחלק מסרטי האוסקר של 2019 מגיעים אלינו רק ב-2020. יש לזה חסרונות, כמו למשל כשמפיצים את "ליידי בירד" רק בחודש מרץ ואין דרך נורמלית לראות את אחד המתמודדים הראשיים במירוץ. אבל יש לזה גם יתרונות, כמו למשל השנה, שכבר בסופ"ש הראשון של השנה יודעים שלא משנה מה יהיה בהמשך – יצירת מופת אחת כבר יש. 

כי "ג'וג'ו ראביט" הוא בדיוק זה. אם כי צריך להבהיר – יצירת מופת זה לא מושלם. אז רגע לפני שאני מתחיל לשבח את סרטו החדש של טאיקה וואטיטי אני אוציא את ה"אבל": סקרלט ג'והנסון לא מספיק טובה לתפקיד שנתנו לה, הסרט מדי פעם מרגיש ווס אנדרסונ-י מדי ופחות מדי עצמאי ובטוח בעצמו, ו – וזה מכוון לחלוטין – הסרט מתייחס לנאצים בחביבות. הוא מכריז על עצמו כסרט "אנטי-שנאה", ו"אנטי-שנאה" כוללת גם נאצים. גם הם, הרי, בני אדם. 

ובכל זאת, חרא על הנאצים. כזה, זה אף פעם לא נחמד כשמישהו סובל או מת, אבל זה ממש פחות נורא כשהוא נאצי. בהתחשב בכך שאם אחד מהאנשים האלה היה רואה אותי ברחוב הוא היה יורה בי במקום (או קורא למישהו אחר כדי לירות בי במקום), ליבי לא ממש יוצא אליהם, ואני מתקשה לאמץ את עמדת ה"אבל כולם בני אדם" לגבי סופם הקרב. אני מעריך את וואטיטי בכך שהוא נוקט בגישת "להגיש את הלחי השנייה" הומניטרית כזאת, אבל אני נוקט ב"מי שמרחם על האכזרים". מנקודת המבט שלי, הוא בא ממקום טוב אבל הולך אל מקום רע. לא שאני פחות מעריך את מה שהוא עושה, או למה הוא עושה את זה, פשוט יש לי בעיה עם חלק מהמסקנות. אני רושם את זה לא רק כי זה מציק לי, אלא כי זה משהו שיכול להפריע להרבה אנשים ואני ממש מבין את זה – אפילו אם לי זה רק הציק, ולא הפריע. 

ועכשיו, אחרי שעברנו את זה – וואו, איזה סרט מדהים. 

הסרט מספר על ג'והנס "ג'וג'ו" בצלר, ילד קטן בגרמניה הנאצית של סוף המלחמה שהיטלר הוא החבר הדמיוני שלו. ג'וג'ו מלא מוטיבציה ורוצה להוכיח את עצמו כארי נאמן, אבל לא תמיד הכל מסתדר בחיים. במקום זה, הוא נשאר בבית עם אמא שלו ומנסה לעזור במאמץ המלחמתי בצורות שונות. ואז הוא מגלה שמישהי גרה בחדר של אחותו. ספציפית, מישהי יהודיה. 

"ג'וג'ו ראביט" מתחיל הכי מהר שלו ואז לאט לאט מגביר. אחרי סצינה שמסבירה את עיקר הסרט (ג'וג'ו והחבר הדמיוני שלו היטלר), מתנגנת גרסה בגרמנית של "I Want to Hold Your Hand" של הביטלס בשילוב תצלומי ארכיון של מועלי יד שמדמים את הביטלמניה להיטלרמניה. וכך, כבר על ההתחלה, מצאתי את עצמי צוחק בהנאה שזה סימן טוב, כי הרי מדובר בקומדיה. 

אמנם המטרה להצחיק נזנחת בשלב כלשהו על מנת לעסוק בדברים יותר חשובים, וכי יש גבול לכמה אפשר לצחוק כשיש מלחמה מסביב, אבל "ג'וג'ו ראביט" הוא סרט קורע מצחוק: וואטיטי יודע איך להוציא מכל בדיחה את המקסימום והשחקנים פוגעים בול בכל שורה (חוץ מג'והנסון, שפוגעת אבל לא בול). 

הייתי רוצה לשבח אחד מהם יותר מהאחרים אבל זה לא פשוט: רומאן גריפין דייוויס, שמשחק את ג'וג'ו, הוא לא פחות מתגלית, תומאסין מקנזי, היהודיה שבחדר, מוכיחה שהאמון שהפקדנו בה ב"ללא עקבות" לחלוטין משתלם, טאיקה וואטיטי הוא כנראה ההיטלר הכי טוב שהיה על המסך אי פעם, ארצ'י ייטס בתפקיד החבר של ג'וג'ו הוא הממזר הלא חוקי של ניק פרוסט (אחרת אין הסבר לדבר הזה), וסם רוקוול ואלפי אלן נפלאים בתפקידי המשנה שלהם (שזה לא הישג מאוד מרשים עבור רוקוול, אבל נחמד לראות שאלפי אלן מתחיל להתאקלם במסך הגדול). 

הדבר הכי מרשים בסרט, וזה שהכי פחות צפיתי לו, הוא הבימוי. כן, אהבתי את הסרטים הקודמים של וואטיטי (לא את "ת'ור: ראגנארוק", אבל זה נושא אחר), אבל הם היו "סרטי אינדי" – עושים את מה שהם יכולים עם מה שיש, ולאו דווקא בעלי טון ויזואלי אישי. אבל אל "ג'וג'ו ראביט" וואטיטי מגיע אחרי סיבוב אצל האולפנים הגדולים, ונראה שהוא צבר שם ניסיון שמאפשר לו להביא את החזון שלו לביטוי בדרכים שלא היו לו קודם. למרות דמיון בכמה סצנות לויזואליה ווס אנדרסונית, במבט נוסף רואים שזה משהו אחר – וואטיטי יוצר כאן משהו משלו ומתגלה כאחד מהאוטרים של שנות העשרה שכנראה יצמח ויבריק עוד יותר בעשור החדש. 

אבל מעבר לבימוי (שבו אני מכליל את התפאורה, התלבושות, המוזיקה, הסאונד ופשוט הכל בסרט הזה כי הוא נעשה ברמה טכנית מדהימה), התסריט והמשחק, מה שהכי מדהים בסרט זה עצם זה שהוא קיים.

כי, תקנו אותי אם אני טועה, אבל זאת קומדיה שחורה על ילד בגרמניה הנאצית שהיטלר הוא החבר הדמיוני שלו. אני מבין שאנחנו כבר בשלב שכולנו הבנו שזה סרט שקורה (ומצליח) אבל מה לעזאזל, זה סרט שקורה (ומצליח). נסו לספר לעצמכם של לפני עשור לא רק שסרט כזה קורה בתקציב כזה, עם שחקנים ברמת הפרסום הזאת ויוצא לאקרנים בארץ, אלא שהוא גם מועמד מוביל לפרסי האוסקר. אני יודע שהרבה אנשים נהנים להתלונן על העשור האחרון ועל איך שהוא חסר אופי וחסר אוטרים ועוד דברים כאלה, אבל העשור הזה הוביל אותנו לנקודה שבה יש סרטים כמו "ג'וג'ו ראביט" ומבחינתי, זה שווה הכל. אין ספק שיש אנשים שהטון של הסרט יבלבל אותם, או שעצם העיסוק בתקופה בטון מחויך ירחיק אותם, אבל נראה שהקולנוע הבין שיש גם לא מעט אנשים שכן, זה בדיוק סוג הדברים שהם רוצים לראות.  

"ג'וג'ו ראביט" הוא חתיכת הישג, והוא לחלוטין אחד הסרטים הטובים של השנה וגם של העשור (הקודם או החדש, תחליטו אתם). הוא לא מושלם, ויש לי איתו מחלוקת אידיאולוגית לא קטנה, אבל השורה התחתונה היא שהוא כיפי, מרגש וקורע מצחוק, ושהסיום שלו, בכל זאת, כן מושלם. סיום כזה יכול לגרום לכם לשכוח את כל הבעיות ופשוט לרקוד משמחה על כך שיש סרטים כאלה ושהקולנוע עדיין יכול להתפקע מיצירתיות ואנרגיה.