ביקורת: ג'וקר

חואקין, למה ככה חזק?

"ג'וקר" הוא סרט חזק, המקבילה הקולנועית של לראות מישהו ברחוב חוטף לפתע אגרוף בפנים.  זאת לא קביעה סובקייטיבית, אגב – "ג'וקר" מצליח לעורר קצת את עולם הסרטים ההוליוודי מתנומה קשה שעיקרה ריצוי מעריצים, ולהחזיר לקולנוע את התואר "מסוכן". עשרות כתבות עולות נגד הסרט, בתי קולנוע חוששים משחזור ההקרנה הנוראית של "עלייתו של האביר האפל", אנשים מאשימים אותו בעידוד אלימות – כל זה מטוד פיליפס, הבמאי של "אל תלחצי, אני בדרך", כן? (נו טוב, לאחרונה גם "כלבי מלחמה", אם להיות הוגנים). מתי בפעם האחרונה ראיתם סרט שעורר כל כך הרבה רגש? שהמקטרגים שלו לא אמרו שהוא משעמם או מעפן אלא מסוכן

הנה, לעומת זאת, קביעה סובייקטיבית יותר: "ג'וקר" הוא סרט חזק, אבל לאו דווקא סרט טוב.  

הסיפור הוא כזה: ארתור פלק הוא בחור חולה נפש שמקבל את הטיפול המינימאלי האפשרי בארה"ב – שיחה שבועית, כמה כדורים, טפיחה בשכם ו"תנסה שלא ירביצו לך מכות שם בחוץ". הוא עובד למחייתו כליצן, ובזמן שהוא לא מלייצן הוא צוחק בצורה בלתי נשלטת כחלק מהבעיה הנפשית שלו. אתם יודעים, הזאת שגורמת לך לצחוק בצורה בלתי נשלטת. אני בטוח שהיא שם ב-DSM איפשהו. הוא חי עם אימו בדירה קטנה בבניין מוזנח, ובכלליות, אפשר להגיד שהוא לא מהאנשים שניצחו בחיים. 

"ג'וקר", בגדול, מספר איך אדם הופך מלוזר כמו ארתור פלק ל"ג'וקר" – רוצח אלים שצוחק כל הדרך בעודו בורח מארקהם. 

לתפקיד הג'וקר גויס אחד מהשמות שנזרקים בדיון על "השחקנים הכי טובים בדורנו" – חואקין פיניקס. פיניקס לא ידוע בכך שהוא משתתף בכל פרוייקט שמציעים לו, ולכן המעורבות שלו עוררה סקרנות ועניין בקרב כולם. 

החדשות הטובות הן שחואקין פיניקס מביא את מלוא חואקיניותו לסרט. פיניקס משחק, וכשהוא משחק הוא משחחחחקקקקקקקק. הוא כל כך משחק שכשהסרט נגמר ומתחיל הסרט הבא, יש מצב שתראו עוד קצת משאריות המשחק שלו בפרסומת של מקדונלד'ס. הוא כל כך משחק שהתפאורה שרואים היא מה שנשאר אחרי שהוא אכל אותה, הקיא אותה, והרשים אותה כל כך ביכולות המשחק שלו שהיא התייצבה שוב פעם לצורת תפאורה. הוא צוחק, הוא רוקד, הוא צוחק, הוא כועס, הוא מטורף, הוא צוחק, הוא צוחק, הוא צוחק. יש גם כמה רגעים יותר עדינים בתצוגת המשחק הזאת, אבל אם אי פעם הייתה "הופעת אוסקר" ששולפת את כל התותחים הכבדים ושלא הייתה ביופיק על זמר – זאת זאת.  

החדשות הרעות הן שמעט מאוד סרטים הם באמת אך ורק השחקן הראשי שלהם, וכאשר הסרט צריך לבנות מסביב לפיניקס עולם ודמויות משנה הוא לא עומד בקצב. אמנם הסרט טורח ונותן לכל דמות אפיון מינימאלי, אבל קשה להאמין שמישהו יזכור את שמות דמויות המשנה פה. 

זאת לא תלונה סתמית – הסרטים שמהם "ג'וקר" לוקח השראה, כמו "מועדון קרב" ו"נהג מונית", פורחים בגלל שאומנם הם ניצבים צמוד מאוד לגיבור ולא מרפים – אבל העולם שמסביבם קריטי. אין "מועדון קרב" בלי מרלה סינגר ובוב ואנג'ל פייס, והמצוקות של המספר לא יכולות להחליף אף אחד מהם. אבל ב"ג'וקר" כולם ברי תחליף. המושא הרומנטי, האמא, דמות האב – כולם נשכחים. המסה של כולם הכרחית כדי לדחוף את ארתור לקצה, אבל אף אחד מהם לא משמעותי או מעניין בפני עצמו. אפשר היה לוותר על רובם או להחליף אותם בגורמים אחרים והסרט היה עובד באותה המידה. אותו הדבר נכון גם לגבי הסיום שלו – או יותר נכון הסיומים שלו, שכן הסרט זכה לכמה סופים אפשריים יפים, לא החליט איזה אחד עובד הכי טוב, ואז דחף את כולם, באפקט שהולך ומתמעט עד שהסרט מסתיים. 

אבל אולי הבעיה העיקרית של הסרט, ואיפה שהוא נופל מול "מועדון קרב" ו"נהג מונית", זה שחסר לו מה שהפך את הסרטים האלה לא רק לסרטים חזקים אלא גם לטובים – הצגה של משהו מדהים במובן המקורי של המילה, ולא במובן החיובי שלה, ואז לתפוס ממנו מרחק שמבהיר שיש בעיה במה שאנחנו רואים מולנו. 

הרי למרות שמעריצים של הסרטים הנ"ל לא תמיד מודעים לכך, לסרטים עצמם יש לא מעט ריחוק אירוני מהגיבורים והמסרים והחשיבות שלהם בעיני עצמם. מי שחושב שסקורסזה מאמין שהעולם הוא זוהמה שכח שסקורסזה ביים את "נהג מונית" בין "אליס לא גרה כאן יותר" ו"ניו יורק, ניו יורק" – לא בדיוק סרטים באותו זרם מחשבתי. כן, מדי פעם ההסתייגות של היוצרים נתפסת כמס שפתיים ותו לא – אבל לפחות היא שם. 

לעומת זאת, אם טוד פיליפס מנסה להרחיק את עצמו ואותנו מהטירוף של הגיבור שלו, הוא נכשל. הוא לא תומך בצורה חד משמעית בגיבור שלו (והיו סרטים שתמכו), אבל הוא גם לא מצליח להביא לידי ביטוי את הכשלים והבעיות שלו. פיליפס מציע כתב אישום חמור ומשכנע לחברה שמולידה אנשים כמו ארתור פלק (אפילו אם הוא נופל לשבלוניות מדי פעם), אבל קצת מחפף בכתב האישום נגד אנשים כמו פלק. ובסרט שכזה – זה משמעותי. 

"ג'וקר" הוא סרט שצריכים לראות. הוא לאו דווקא טוב ובטח שלא יצירת מופת, ואפילו הייתי אומר שהוא רחוק מלהיות סרט הקומיקס או גיבורי העל הטוב של השנה (בהנחה שאתם מחשיבים אותו כחלק מהז'אנר). אבל יש בו הופעה מדהימה של חואקין פיניקס וכמה מהרגעים הכי חזקים שאפשר לראות כרגע בקולנוע. הוא מסוג החוויות שהקולנוע מציע מעט מאוד מהן בימינו, וכדאי למהר ולתפוס אותה לפני שתיעלם.