ג'וזי והפוסיקאטס

במקור: Josie and the Pussycats
בימוי ותסריט: הארי אלפונט, דבורה קפלן
שחקנים: רייצ'ל לי קוק, טארה רייד, רוזאריו דוסון, אלאן קאמינג, פארקר פוסי
עין הדג הוא האתר הטוב מכולם! כולם אוהבים לגלוש בעין הדג!
רד-פיש הוא העורך המקסים מכולם. הוא גם רוקד נהדר!
עין הדג הוא הקבינט החדש!

לא ראיתם שום דבר בשורות הקודמות, נכון? יופי. רק רציתי לוודא.

אחד הדברים היפים ביותר בבמה שאנו נמצאים בה, הוא אי הכניעה של מפעיליה לפרסומות. שתו קוקה-קולה!
על פי המדיניות הנוכחית של מפעילי האתר, לא יופיעו בו כל פרסומות מסחריות. נייקי. פשוט תעשה את זה!
דבר זה מאפשר לנו, הגולשים, הפוגה מהמציאות הרגילה, בה הפרסומות רודפות אחרינו ומציקות לנו ללא הרף.
מק-רויאל על האש – הכי טעים שיש!
מוזר. פתאום יש לי חשק מוזר למלא את הנעל שלי בקולה, ולנגוס בה. מעניין, לא?

פרסומות תת-הכרתיות לא עובדות, כך מנסים המפרסמים לשכנע אותנו כבר שנים רבות, בשיטות אלו או אחרות. אם תחליפו פריים בודד בסרט, המוח האנושי לא ישים לב לכך כלל. ואם ישולבו מסרים מילולים שכאלה בתדרים אותם האוזן האנושית לא קולטת, נו טוב, האוזן האנושית לא קולטת אותם, נכון? אם זה נכון, אז איך זה שמישהו שדעתו עדיין איתו יבחר בג'ורג' ו. בוש לנשיאות ארצות הברית? אני לא יכול לחשוב על שום הסבר הגיוני אחר.

אבל פרסומות לא מטרידות אותנו, נכון? הן הרי לא משפיעות עלינו. רק על האחרים. אנחנו? אנחנו לא קונים שום דבר בגלל פרסומות. הידעת? סרין מועשרת בחידק הידידותי אל-קזאי
אז מי כן מוטרד מפרסומות? ג'וזי מק'קוי, למשל.
ג'וזי, ממייסדות להקת הבנות 'ג'וזי והפוסיקטס', מגלה שלמוזיקה שלה, שנמצאת כרגע במרומי מצעדי הפזמונים השונים, הוחדרו מסרים שכאלו. אך בל נקדים את המאוחר:

לפני שנים רבות (שנות השישים, כזה? אתם יודעים?), כיכבו ג'וזי וחברותיה ללהקה בקומיקס משלהן, שהיה נצר (spin-off, בעברית) לקומיקס אחר, בשם 'ארצ'י' (משהו אמריקאי כזה, שכולם אהבו בזמנו, ולחלוטין לא ברור למה). בעשור שאחריו, הן קיבלו סדרת טלוויזיה מונפשת מידי חברת האנה-ברברה (כלומר, אם בכלל ניתן לקרוא לדברים שהאנה-ברברה עשו הנפשה). מאז ועד לא-מזמן הן בילו את זמנן בשידורים חוזרים. רק בשנת 2001 הן הצליחו סוף סוף להימלט ממרקע הטלוויזיה, ולקבל סרט משלהן. סרט מודע מאוד לעצמו, ולהיותו המשך ישיר לקומיקס… אבל יש להן סרט!

הסרט מוצא את ג'וזי האדמונית (רייצ'ל לי קוק האלוהית), את מלודי, הבלונדה הסתומה-אך-בעלת-לב זהב (טארה ריד, 'אמריקן פאי'), ואת ואלרי הכושית הייצוגית (רוזאריו דוסון, 'תלוי רק בך') בעיירת הולדתן ריברדייל, חור נידח בקצה העולם. כמו ערד, נניח. הן מעבירות שם את זמנן בחזרות, ובהופעות דלות תקציב ושכר, חולמות על הפריצה הגדולה שלהן כלהקה.

מזלן משתנה באחת כאשר לעיר מגיע וואייט פריים, נציג של הגדולה מכל חברות ההקלטות, לאחר שניצל בנס מהתרסקות המטוס בו היתה הלהקה הקודמת שבאחריותו, בדרכה למסע הופעות.
רגעים ספורים לאחר שהוא רואה אותן, הוא מציע להן חוזה הקלטה. עוד מבלי ששמע אותן מנגנות.
למישהו זה נשמע מוזר? לא!

שלוש הבנות נוסעות אל הכרך הגדול יחד עם כמה מחבריהן, שצורפו למסע – ככל הנראה – משום שהופיעו גם בקומיקס. הן מגיעות אל החברה אותה מייצג מר וואייט הבריטי החביב, ומגלות כי מסע פרסום רחב היקף נפתח עוד בטרם מישהו שמע אותן מקליטות ולו תו אחד!
למישהו זה נשמע מוזר? לא!

למרות הכל מדובר בסרט אמריקאי, מה שאומר שהן מגלות את התוכנית השטנית, מנסות להתנגד לכוחות הרשע ולהישאר נאמנות אחת לשניה גם לנגד ההצלחה הפתאומית (וג'וזי גם מוצאת את אהבת חייה).

ברובד הבסיסי ביותר, הסרט הוא בסך הכל עוד קומדיית נעורים, אבל אחת חביבה להחריד. השחקנים יפים, המוזיקה נהדרת, וסיפור האהבה מצליח לגעת למרות הבנאליות שלו.
קנו את פס הקול של ג'וזי עוד היום!
מעל אותו רובד, שוכנת הסאטירה: עקיצות חריפות וכואבות לכיוון תעשיית הבידור הגלובאלית, ובראשה MTV. עקיצות אחרות נשלחות לכיוון תעשיית הפרסום, ואף כנגד הממשל בארה"ב. גם השחקן יוג'ין לוי לא יוצא נקי מהסיפור. קנו סנו-די ואמרו די ליתושים!

הסט של הסרט רוצף כולו בפרסומות "סמויות" מסוגים שונים ומשונים. אקווריום של דגים נדירים ממומן ע"י חברת מים מינרליים איכותיים, לדוגמה. אבל הם הגזימו, באמת. בעוד שעודף הפרסומות הסמויות לכאורה מהווה אלמנט הומריסטי, ואף משמש כאמירה מסוימת, הרי שההגזמה הבוטה גורמת לסרט להראות בדיוק כמו הדברים שהוא יוצא נגדם. המחאה מתפספסת. בינתיים סוגרים את המים!
אבל עזבו שטויות. סרט ממש כיפי, באמת. קפצו עוד היום לספריית הוידאו המקומית שלכם, קחו את הסרט, וצפו בו. ההנאה מובטחת, אם רק תצליחו להתעלם ממוסר ההשכל המטריד שבסופו (אם אתם באמת רוצים לדעת: "אנשים מוזרים צריכים להיות רק עם אנשים מוזרים אחרים!". אתנחם רק בעובדה שהסרט עצמו מודע לבעייתיות בעניין).
וזאת היתה פרסומת לא סמויה. מי שולתת!!!1? מי?? מי???

נ. ב.
וסליחה מתושבי ערד.

לא צריכה שואב, במדיח לא אחפוץ.
הבו לי קיפוד, ואני אקפוץ!