מסע אל בטן האדמה

Journey to the Center of the Earth

במאי: אריק ברביג
תסריט: מייקל וייס, ג'ניפר פלאקט, מארק לוין
שחקנים: ברנדן פרייז'ר, ג'וש האצ'רסון, אניטה בריאם

יש אנשים שמאמינים לכל מה שהם קוראים בספרים. אני, למשל, הייתי משוכנע שכל מה שכתוב ב'מלכוד 22' זו אמת לאמיתה, ואז התברר שאני צודק וזו לא דוגמה טובה בכלל. אבל אם יש אנשים שקנו את השטויות של 'צופן דה וינצ'י', אני מניח שאני לא צריך להתאמץ יותר מדי כדי להוכיח את הטענה שלי.

כך או כך, לפרופסור טרוור אנדרסון (ברנדון פרייז'ר, 'המומיה' 1-3) זה דווקא משתלם. בעקבות 'מסע אל מרכז כדור הארץ' של ז'ול וורן וכמה הערות בכתב יד שהשאיר אחיו בתוך הספר (לא לימדו את החוצפן שאסור לקשקש בספרים), הוא יוצא לאיסלנד, מלווה באחיין שלו, אוסף מדריכת טיולים איסלנדית נאת-מראה (כי לכו תקראו את כל השלטים עם השמות הארוכים האלה) ולוכד את עצמו בטעות בתוך מערה. לאחר כמה נפילות ארוכות הוא מגלה שכל מה שכתוב בספר של ז'ול וורן לגבי מרכז כדור הארץ – נכון לחלוטין. הוא מוצא את עצמו בחממה תת-קרקעית, עשירה בצמחיה ויצורים פרה-היסטוריים. הריגוש העילאי לנוכח התגלית המרתקת מופרע רק כשטרוור מגלה שיש לו כמה עשרות שעות לצאת מהמקום הזה, לפני שהטמפרטורות עולות והוא הופך לשישליק.

'מסע אל מרכז כדור הארץ' הוא סרט הרפתקאות לכל המשפחה. שלושת גיבוריו עוברים שורה של סכנות מסמרות-שיער (לפחות עבור החלקים של המשפחה שמתרגשים בקלות, ויש להם שיער) בדרכם אל העולם החיצון – דגים טורפים, צמחים טורפים ודינוזאורים ידידותיים ולועסי-עשב (סתם, גם הם טורפים). ובניגוד לרוב הסרטים לכל המשפחה שיצאו לאחרונה, הוא סרט מאוד, מאוד מטופש. ספרו של ז'ול וורן לא היה פאר הדיוק המדעי, אבל הוא לפחות ניסה. בעולם (התלת-מימדי, אבל נדבר על זה עוד רגע) של 'מסע אל בטן האדמה', טלפונים סלולריים מתחילים לעבוד באופן קסום במרחק של קילומטרים מתחת לפני האדמה, ועוד לאחר שהם הוטבעו במים. אבנים מרחפות באוויר 'בזכות שדה מגנטי'. ובכלל, אני עדיין מחכה שיסבירו לי איך כל העולם התת-קרקעי הזה שורד כשהוא מתחמם מפעם לפעם לטמפרטורת טוסטר.

אבל הסרט מצליח להציל את עצמו. בין בריחה מסכנת-חיים אחת לשניה (ולפעמים גם באמצע הבריחה עצמה), מנסה 'מסע אל בטן האדמה' בדיחה אחת אחרי השניה. לפעמים הן צפויות (למשל, כשטרוור נבהל מנפילה ענקית שמתבררת כקפיצה של סנטימטרים בודדים), אבל ברוב המכריע של המקרים המשפטים שדמויות הסרט ממלמלות לעצמן מאוד משעשעים (למשל, הקטע בו טרוור והאחיין בן ה- 13 שלו רבים על מדריכת הטיולים שלהם). זה הופך את כל הסרט להרבה יותר קליל וכיפי, גם אם המוח שלי כל הזמן ניסה לאותת לי שהוא לא קונה את השטויות שמנסים להראות לו אפילו לרגע.

ובכל זאת, אני לא אעמיד פנים שהלכתי לסרט בשביל הבדיחות, ואפילו לא בשביל הדינוזאורים. את 'מסע אל בטן האדמה', כמו לא מעט מהאנשים שיראו אותו באחד מבתי הקולנוע של "יס פלאנט", ראיתי בשביל התלת-מימד.

'מסע אל בטן האדמה' הוא סרט התלת-מימד הראשון שמוקרן בארץ בתלת-מימד דיגיטלי – כלומר, בצבע מלא (בלי משקפיים אדומים-כחולים מכוערים, אלא סתם משקפיים מכוערים) ועל מסך רגיל (כלומר, לא איימקס). הוא גם משווק כסרט ה"חי" הראשון בתלת-מימד אמיתי ובאורך מלא (ויש כאן מספיק הסתייגויות כדי לגרום לטענה הזאת להיות נכונה). בפעם האחרונה שראיתי סרט תלת-מימדי מצולם – עשרים הדקות התלת-מימדיות של 'הארי פוטר ומסדר עוף החול' באיימקס – זה לא היה מרשים במיוחד. לתמונה על המסך היה אמנם עומק, אבל כל אחת ואחת מהדמויות היתה שטוחה לחלוטין. התוצאה הסופית היתה מעין תאטרון ביזארי של בובות-קרטון.

'מסע אל בטן האדמה' הוא כבר סיפור אחר לגמרי. זה לא שהטכנולוגיה מושלמת: תנועות מהירות מדי וחפצים שנמצאים קרוב מדי לשוליים של המסך נופלים קורבן לטשטוש-יתר. אבל האנימציה הממוחשבת הממוצעת למדי שלו הפכה, ברגע שהיא נופחה לשלושה מימדים, למרשימה הרבה יותר. בכלל, נראה שהמבנה של הסרט כולו מפלה לטובת הצופים בעלי המשקפיים המטופשות. הסרט לא מפספס אף הזדמנות להטיח דברים בכיוון הצופים (דגים טורפים, יו-יו, ריר של דינוזאור), והסביבה עמוסת המנהרות של הסרט מספקת המון הזדמנויות לומר "יו! איזה מגניב! תלת מימד!". בדו-מימד – כפי שהסרט מוקרן בכל קולנוע שהוא לא "יס פלאנט" – הסרט אולי עדיין מצחיק וכיפי, אבל יש לי תחושה שחלקים גדולים ממנו מספקים לצופה הזדמנות להגיד "יו! איזה מגניב זה היה יכול להיות בתלת-מימד!".

אז אולי הייתי נהנה מהסרט קצת פחות בגרסתו הרגילה, אבל בגרסתו התלת-מימדית, 'מסע אל בטן האדמה' הוא בהחלט סרט שהייתי לוקח אליו את כל המשפחה. אבא שלי היה מתלונן על כמות השטויות שיש בסרט ("רוחות וולקניות? נו, איזה בולשיט!"), ואחותי הקטנה היתה נגעלת מהקטע עם הריר של הדינוזאור, אבל בשורה התחתונה, הם היו נהנים.