ג'אמפר

במקור: Jumper
במאי: דאג לימן
תסריט: דייויד גוייר, ג'ים אולס וסיימון קינברג
על פי הספר מאת סטיבן גולד
שחקנים: היידן כריסטנסן, סמואל ל. ג'קסון, ג'יימי בל, רייצ'ל בילסון, מייקל רוקר

דייויד רייס הוא חנון אמריקאי טיפוסי. הוא קצת ביישן, קצת מוזר, וזוכה להצקות מרושעות מצד בריוני התיכון בו הוא לומד, בעיקר כשהוא מנסה בגמלוניות להתקרב לבחירת ליבו. בקיצור, דייויד רייס מפגין את כל התכונות האופייניות לאנשים שעומדים להפוך לגיבורי-על. ואכן, במהרה מתברר כי הוא עומד להצטרף לסטטיסטיקה: דייויד מגלה שהוא "ג'אמפר" – אדם המסוגל לשגר את עצמו (או "להבזיק", בלשון התרגום) ממקום למקום בכוח המחשבה בלבד. כמה דקות לאחר התגלית המסעירה הזו דייויד עוזב את הבית, מבזיק לכספת הבנק הראשונה שנקרית בדרכו, ומבזיק בחזרה החוצה עם הררי כסף.

אף על פי שגילה בעצמו כוח על, דייויד (היידן "לוק, אני הוא אביך כשהיה צעיר" כריסטנסן) לא מתכוון להפוך לגיבור. את השנים הבאות – או הדקות הבאות, בסרט – מבלה דייויד בנוחות על. הוא קם בבוקר בדירתו הניו-יורקית, קופץ לארוחת בוקר בפריז, קונה גלשן ולוקח אותו לסיבוב בהוואי, רגע לפני שהוא חוזר לתפוס שיזוף במצרים ולהשקיף על בריטיות חטובות בלונדון. אבל בשלב כלשהו הוא מוצא גם את נבל העל שלו: רולנד (סמואל ל. ג'קסון), חבר במסדר הפלאדינים העתיק, אוסף חבר'ה שהעניקו לעצמם את המטרה הנעלה של קיצוץ אוכלוסיית הג'אמפרים העולמית. כיוון שלדייויד רייס יש גם אהובת-ילדות בשם מילי (רייצ'ל בילסון היפהפיה), אתם פחות או יותר יכולים לנחש מה קורה אחר כך.

הסיפור של 'ג'אמפר' לא רק צפוי, הוא גם עמוס בחורים ובשאלות לא פתורות. למה הגיבור מחליט, רגע אחרי שלמד על קיומם של האנשים שרוצים (ומסוגלים) להרוג אותו, לקפוץ לסיבוב בשכונת ילדותו? למה במקרים מסוימים אנשים "רגילים" יכולים לעקוב אחרי מסלול ההבזקה של הג'אמפר, ובמקרים אחרים הם נשארים מאוכזבים מאחור? מדוע כל כך הרבה אנשים נשארים אדישים למופעי ההיעלמות וההופעה מחדש של דייויד, שמופיע ונעלם בציבור בלי לטרוח להסתיר את עצמו? ואיך מסדר הפאלדינים המדובר הצליח לצוד את הג'אמפרים כבר בימי הביניים, בהעדר כלי הנשק ההכרחי שלהם – מוטות חשמל?

למרות כל אלה, הבעיה העיקרית של 'ג'אמפר' היא לא עלילה חסרת הגיון. הבעיה העיקרית שלו היא דמות ראשית שלא נותנת לכם שום סיבה להיות לטובתה. מבחינת אישיות, דייויד הוא בן אדם מנוול ואם הג'אמפרים כולם נוטים להתנהג כמוהו, אפשר בהחלט להבין את המטרה הקדושה שלקחו על עצמם הפאלדינים. אפשר אמנם להזדהות גם עם דמות לא לגמרי סימפטית, אם לשחקן שמגלם אותה יש כישורי משחק ראויים, אבל כישורי המשחק של היידן כריסטנסן לא מאפשרים לו לשחק כהלכה אפילו את היידן כריסטנסן. נוצר המצב שהסרט כולו עוסק בדמות שלא היה אכפת לי בכלל אם תבזיק בהזדמנות הראשונה אל תוך קיר בטון.

זה לא שאין בסרט דמויות טובות. הראשונה שבהן היא גריפין – ג'אמפר אירי מנוול שאתם מכירים בתור בילי אליוט (ג'יימי בל). בדקה הראשונה שבה הוא פוצה את פיו, ג'יימי בל מכניס יותר כריזמה ואישיות לדמות שלו מכפי שהיידן כריסטנסן יכול לייצר בעשור. השניה היא סמואל ל. ג'קסון, שאמנם חוזר שוב בלי מאמץ מיוחד על אותה דמות שהוא מגלם כבר שנים, אבל היי, זה פאקינג סמואל ל. ג'קסון.

אבל הסיבה האמיתית שבגללה הלכתי לראות את 'ג'אמפר' מלכתחילה היא האקשן. סצינות אקשן שבהן הגיבורים יכולים לזפזפ ממקום למקום העלו לי בראש תמונות מתוך 'אקס-מן 2'. 'ג'אמפר' לרגע אחד לא מצליח להיות מגניב כמו סצינת הפתיחה המיתולוגית של הסרט הזה (זוכרים – נייטקרולר פורץ לבית הלבן ומנסה להתנקש בחיי הנשיא?), אבל בכמה מרגעי האקשן המוצלחים שלו, הוא מתקרב לזה. הגיבורים שלו מנצלים במהלך הקרב עם הפאלדינים לא רק את תוואי השטח שבו הם נמצאים, אלא גם את תוואי השטח של ערים שנמצאות בצד השני של הגלובוס. גם מאבק אגרופים פשוט נעשה מעניין יותר כשהוא מתרחש על פני שלוש או ארבע יבשות, והיכולת של הג'אמפרים להבזיק ביחד איתם חפצים – מכוניות, למשל – מנוצלת היטב. זה מגניב, זה מרשים, וזה ענה בדיוק על הרצון הבסיסי שלי לראות אקשן כיפי.

הבעיה היא שבכל הסרט יש בערך שלושה רגעי אקשן כאלה. לא בטוח שזו תמורה הולמת לבילוי של שעה וחצי בחברתו של היידן כריסטנסן. אילו רק היו מוציאים ממנו את היידן, 'ג'אמפר' היה יכול להיות הרבה יותר טוב ממה שהוא: הוא היה יכול להיות סרט אקשן סתמי וחסר אישיות, בכיכובם של ג'יימי בל וסמואל ל. ג'קסון.