ביקורת: ספר הג'ונגל

ראיתם כבר חיות מדברות, אבל לא ראיתם חיות מדברות שנראות כמו חיות. "ספר הג'ונגל" החדש נראה כמו הדבר האמיתי

זה קרה שוב: ראיתי סרט ונדהמתי. במובן המקורי של המילה. לא "מדאים", התואר הזה שנהוג ‏להצמיד לכל דבר בעולם, מהמראה של מעבורת חלל ועד כוס מים פושרים, אלא מדהים. במובן של ‏‏"וואו, לא ידעתי שאפשר לעשות דברים כאלה". הפעם הקודמת שבה נדהמתי באמת מאפקטים ‏בקולנוע היתה ב"כח משיכה". לפני זה, נדמה לי שזה היה ב"אווטאר". ובדיוק כמו הסרטים האלה, ‏‏"ספר הג'ונגל" החדש הוא, בנקודת זמן זו, השיא. המקסימום שהטכנולוגיה הקולנועית יכולה ‏לעשות. זה מדהים ואתם צריכים לראות את זה בקולנוע. בתלת-מימד.‏

‏"ספר הג'ונגל" הוא, בעיקרון, אחד מאותם רימייקים בלייב-אקשן של דיסני לסרטי האנימציה ‏הותיקים שלהם, אבל בעצם די מגוחך לקרוא לו סרט לייב-אקשן. זה סרט אנימציה; הילד מוגלי ‏מגולם על ידי שחקן בשר ודם, אבל כל השאר – החיות, הצמחים, הג'ונגל – נוצר במחשב. אלא ‏שזה סרט אנימציה ברמה כזאת שאתם שוכחים שהוא כזה. מהרגע הראשון, כשהמצלמה מתחילה ‏לשוטט בג'ונגל הכל כל מפורט ועשיר הזה, עם עצים מפותלים, שרכים מידלדלים, השמש בין ‏העלים והחרקים הזעירים המתעופפים בין הגבעולים המתנועעים ברוח, ניסיתי להזכיר לעצמי ‏ששום דבר שאני רואה כאן לא קיים במציאות, ושהסרט למעשה צולם באולפן קטן בלוס אנג'לס. ‏הייתי צריך להזכיר לעצמי את זה שוב ושוב במהלך הסרט, אבל רוב הזמן פשוט שכחתי מזה. ‏הסביבה נראית כל כך אמיתית שאתה שוכח להתפעל מכמה שהיא נראית אמיתית.‏

אותו הדבר נכון גם לגבי החיות שבסרט. כבר נעשו המון סרטים על חיות מדברות, אבל עוד לא ‏ראיתי סרט על חיות ג'ונגל מדברות שנראות כמו חיות. זה גם העניין שרואים כל שערה וכל זיף – ‏שהופכת כל פריים שבו מופיעה אחת מהחיות האלה ליצירת תלת-מימד מרשימה – וגם צורת ‏התנועה של כל צפרדע וכל פנתר. והן גם מדברות, ואיכשהו זה לא הורס. בלו הדב (בקולו של ביל ‏מוריי) הוא דב ידידותי ועצל ומקסים בדיוק כפי שהיה בסרט המצויר אם לא יותר, אבל הוא גם דב, ‏חיה מאסיבית וענקית ושעירה, שנראית כמו דב. שיר-חאן (בקולו של אידריס אלבה) הוא אחד ‏הנבלים היותר מאיימים שראיתי לאחרונה, וזאת למרות ובגלל שהוא פאקינג טיגריס. הנחש קא ‏‏(הקול של סקרלט ג'והנסן) מהפנטת בכמה דרכים שונות. הסצינה שלה היא טריפ.

בנוסף לחיות, גם גור האדם נראה טוב, וזה לא מובן מאליו. ישנם סרטים שבהם האנימציה ‏הממוחשבת נראית מצוין, אבל כשהיא צריכה לחלוק מסך עם בני אדם אמיתיים, רואים את ‏התפרים, והם נראים רע. תשאלו את פיטר ג'קסון. במקרה הזה, הילד ניל סת'י משוטט בג'ונגל ‏הוירטואלי ליד ועל החיות הוירטואליות, ושוב חזרה אותה תופעה: כל כך נראה שהוא שם ששכחתי ‏להתפעל מכמה שזה נראה כאילו הוא באמת שם. הילד הזה, צריך להגיד, הוא גם שחקן מוכשר: ‏לא רק שהוא מחזיק על עצמו את כל הסרט, משא כבד בשביל ילד כל כך קטן, הוא גם היה צריך ‏להעביר את כולו כשהוא משוחח עם יצורים שלא באמת שם. הוא עובר את המכשול הזה לא רע ‏בכלל.‏

המראה המדהים של הסרט היה סיבה מספיקה לראות אותו אפילו אם לא היתה לו עלילה בכלל. ‏זה, אגב, היה קרוב למצב בסרט המצויר של דיסני שעליו הוא מבוסס: הסרט ההוא אמנם קלאסי, ‏והשירים בו מצוינים, אבל עלילה כמעט שאין בו. מוגלי עבר מחיה לחיה, כל אחת מהן הציגה שיר ‏או קטע הומוריסטי, וזהו. הסרט החדש אמנם מבוסס על סרט האנימציה, אבל הוא מוסיף לו סיפור ‏עם יותר בשר, כולל דמויות שמתפתחות מתחילת הסרט ועד סופו. העלילה נשארה די אפיזודית – ‏כלומר, גם כאן זה אוסף של פרקי "מוגלי פוגש חיה כלשהי", ובמאמץ קטן אפשר היה לשנות את ‏סדר הפרקים בלי שזה ישנה הרבה לעלילה. אבל היא שם, והיא טובה מספיק.‏

למעשה, אם כבר עוסקים בהשוואה ל"ספר הג'ונגל" המצויר: צפיה אחת בסרט החדש מספיקה כדי ‏להרגיש כאילו זה הדבר האמיתי, והגירסה המצוירת המוזיקלית היא החיקוי – מין גירסת אולטרה-‏לייט לילדים קטנים, לגו ג'ונגל. הסרט החדש נותן הרגשה מיתית, אפית. זה לא מקרי שרבות ‏החיות מוצגות כגדולות יותר מבמציאות: הכל גדול מהחיים. הפילים הם אלים. הנהר של בלו הוא ‏גן עדן. האש היא אש דרקונים. זה התרגום לקולנוע של אגדות-עם שמספרים מסביב למדורה. אני ‏חושב שאם הייתי רואה את הסרט הזה בגיל הנכון זה היה הסרט שאני הכי אוהב בעולם.‏

מהו הגיל הנכון – זאת, כרגיל, שאלה טובה. שני הסרטים האחרונים שדיסני הוציאו, "זוטרופוליס" ‏ו"ספר הג'ונגל" שניהם מצוינים, שניהם עוסקים בקהילה של ‏חיות, שחיות זו עם זו – רוב הזמן – ‏בהרמוניה. ושניהם מתחילים בסצינה כמעט זהה: גיבור/ת הסרט ‏בורח/ת באימה מחיה טורפת ‏מסוכנת. רגע אחר כך מתברר שזה היה רק בכאילו, ושלא היתה פה סכנה אמיתית. אבל סצינת ‏הפתיחה הזאת לבדה תבריח מהאולם ‏ילדים קטנים, ובמקרה של "ספר הג'ונגל", טוב שכך, כי זאת ‏רק ההתחלה – הסרט מלא בסצינות מאיימות, קודרות ומפחידות. לא כולן כאלה; זה לא סרט אפל-‏ובוגר באופן אגרסיבי, ויש הרבה הומור ושמים בהירים, אבל תספרו את זה לילדים ששיר-חאן וקא ‏נכנסו באופן קבוע לסיוטים שלהם. אני שמח שדיסני נמצאים בסטריק מטורף ומוציאים סרטים ‏מצוינים בזה אחר ‏זה, אבל הייתי שמח אם היצרנית של סרטי הילדים הטובים בעולם היתה עושה ‏גם סרטים שאני יכול לקחת אליהם ילדים.‏

בכל מקרה, אם אתם לא מפחדים מהטיגריס, לכו לראות את הסרט הזה. ותתכוננו לגירסה ‏ההיפר-ריאליסטית של "מלך האריות", שבוודאי תגיע מוקדם בהרבה משחשבתם.‏