ביקורת: ג'אנגל קרוז

סרט הרפתקאות כמו שעשו פעם. אבל בדיוק כמו שעשו פעם.

הרבה זמן לא עשו כאן סרט הרפתקאות כמו שצריך. מה זה סרט הרפתקאות, אתם שואלים? אוו, ילדים, אז תשמעו: לפני הרבה זמן, כשעוד לא היו כל כך הרבה גיבורי על בסביבה, סרטי הרפתקאות היו שוברי הקופות האולטימטיביים. הם כיהנו בכבוד רב בעשיריית הסרטים המכניסה בכל הזמנים, והז'אנר הנפיק כמה מסרטי הקולנוע הטובים ביותר שנעשו.

אבל אז הגיעו גיבורי העל והיקומים הקולנועיים, וכבר לא טורחים לעשות סרטי הרפתקאות כמו פעם. או בכלל. אבל דיסני רצו עוד כסף, ובדקו: מה מהנכסים שלהם יכול להכניס עוד ירוקים? ומכיוון ש"סרט שמבוסס על מתקן בפארק של דיסני" כבר עשה פרנצ'ייז רווחי אחד, נפלה ההכרעה לעשות את זה שוב. וב"לעשות את זה שוב" אני מתכוון לעשות ממש את אותו הדבר. שוב.

שנתיים לתוך מלחמת העולם הראשונה, מדענית בריטית (אמילי בלאנט) מחפשת אחרי עץ שמסתתר בעולם כבר מאות שנים ומצמיח את "דמעות הירח", עלים בעלי סגולות ריפוי על-טבעיות. היא יוצאת לחיפוש אחר העץ במסתרי האמזונס יחד עם אחיה (ג'ק וייטהול), ומגייסת גם קפטן של ספינת תיירים בשם פרנק (דווין ג'ונסון). הבעיה היא שגם הגרמנים יוצאים לחפש את העץ כדי להשתמש בו בשביל לנצח במלחמה, כי אם בסרט הרפתקאות עסקינן, אז כמובן שניקח אלמנטים רבים מאמת המידה ההוליוודית של הז'אנר, "שודדי התיבה האבודה".

הנה כי כן, "מסע בג'ונגל" (מה לעזאזל התעתיק העברי המגוחך הזה, אלוקים. ראיתם כבר את הסרט "דה גודפאדר"?) הוא לא רק חיקוי של הקונספט, אלא של הגישה הקולנועית כולה: צריך שיהיה כיף, וסצינות אקשן מהנות ולא מחייבות, וגם טוויסט או שניים או שלושה על הנאמנות של הדמויות, ואווירת פנטזיה קלילה מרחפת ממעל.

ייאמר מיד: החיקוי הזה לא רע. הבמאי, ז'אומה קולייט-סרה, שהתפרסם בעיקר כבמאי שהוציא לליאם ניסן כמה סרטי אקשן שנה אחרי שנה, עשה היטב את שיעורי הבית. הסרט מהנה: הוא כיפי, הוא קליל, והוא אפילו לא כל כך מצריך לכבות את המוח, כי הדמויות מתנהגות סך הכל די בהיגיון במסגרת העולם שלהן.

גם השחקנים סבבה. דוויין ג'ונסון הוא לא יותר מהפרסונה הקבועה שלו, וכשיש קטעים שדורשים ממנו קצת מאמץ או דרמה ממשית הוא לא בדיוק מספק את הסחורה, אבל בסך הכל אם אתם צריכים דמות סימפטית בסרט הרפתקאות קליל, ג'ונסון הוא האיש שלכם. אמילי בלאנט תמשיך להיות נהדרת בכל מה שהיא עושה, ואת תפקיד העשויה ללא חת היא כבר עשתה היטב ב"קצה המחר". ג'ק וייטהול סבבה. פול ג'יאמטי סבבה. יש גם כמה נבלים על-טבעיים, וגם הם סבבה.

במקצה הנבלים מתבלט לטובה הנציג האובססיבי של הגרמנים, הנסיך יואכים-משהו, בגילומו של ג'סי פלמונס הנהדר. פלמונס נועץ שיניים בדמות הקריקטורית שקיבל ומפיח בה חיים בתענוג לא מוסתר. המבטא הגרמני המוקצן שלו מעלה חיוך בקטע טוב, ונחמד שיש סצינה שצוחקת בדיוק על המבטא הזה, ועושה את זה היטב.

רק מה, עבור אלה שרוצים קצת יותר מסרטי הפופקורן שלהם, ייתכן שהסרט לא יהיה מספק. סבבה זה סבבה, אבל למרות שז'ולייט-סרה מנסה לעשות "שודדי הקאריביים", גור ורבינסקי הוא לא. רגעים רבים בסרט, הגם שהפוטנציאל ניכר בהם, לא מפוצחים עד הסוף. טוויסט מרכזי בעלילה מוצג בצורה כמעט מעוררת פיהוק, ובקטע הספציפי הזה עולות גם כמה טענות על העריכה שיכלה לעשות את העבודה הרבה יותר טוב. הפער בכישרון ניכר בפרט בקטעי האקשן – הם מהנים וברורים לרוב, אבל על האנרגיות והיצירתיות שורבינסקי מצליח להכניס לסצינת אקשן אחת ז'ולייט-סרה יכול רק לחלום.

מהבחינה הזו, מה שחסר לסרט זה בעיקר איזה קטע אייקוני, משהו שיוכל להיכנס לפנתיאון ההרפתקאות הכיפיות. אבל אין פה את האריסון פורד או ג'וני דפ, לא איזו סצינת בגידה מוצלחת ומפתיעה, לא סיקוונס אקשן יצירתי, ומה שאולי פחות יפריע לחלק מהאנשים – גם לא פסקול זכיר.

בואו נדבר על זה רגע: במצעד פסקולי העשור הקודם, הענקתי את המקום השמיני והמכובד לפסקול של "חיות הפלא והיכן למצוא אותן" מאת ג'יימס ניוטון הווארד, וכתבתי שם כך: "[הפסקול] מגוון מאד: הוא היה יכול להספיק לחמישה סרטים תקופתיים ועוד היה נשאר עודף. יש כאן לפחות חמש תימות שונות שכולן מרגישות מתאימות לתקופה, וכבר בזמן אמת התענגתי על הרבגוניות המוזיקלית ושאלתי את עצמי למה מגיע לי כל הטוב הזה".

ככל הנראה, ג'יימס הנכבד קרא את הטקסט הזה ואמר לעצמו: "וואלה, צודק, יש לי פה חומר ליותר מסרט אחד". אחרת, למה שהפסקולים של "ריה והדרקון האחרון" ו"מסע בג'ונגל" יהיו דומים כל כך לפסקול של "חיות הפלא"? מצד שני, זה מתאים לאווירת חוסר היצירתיות הכללית של "בואו נעשה עוד אחד כזה בדיוק" ששורה על הסרט.

בנוסף לכך, הסרט בהחלט חוגג על זה שאמילי בלאנט היא אישה באירופה של תחילת המאה הקודמת, ומזכיר רק חמש מאות פעם את העובדה שהיא מעיזה ללבוש מכנסיים. כל הקטע הזה גמלוני משהו: אנחנו כנראה אמורים להבין משהו מהגאג החוזר, אבל דווקא בגלל האווירה הסופר-קלילה לא ברור האם הסרט בעצמו יודע מה המשהו הזה.

אבל למרות חוסר היצירתיות, אני מודה: נהניתי. בלוקבאסטר קולנועי עשוי היטב הוא לא דבר מובן מאליו. מדי פעם, כל מה שאני צריך זה סרט אופטימי וחביב שלא דורש יותר מדי, לא מציג נבלים מפחידים מדי, תכניות מורכבות מדי ועלילות מסובכות מדי. נכון שבגלל זה הוא גם לא ממש זכיר, אבל בזמן אמת הוא לא פחות ולא יותר מבילוי נחמד וכיפי.