ג'ונו

במקור: Juno
במאי: ג'ייסון רייטמן
תסריט: דיאבלו קודי
שחקנים: אלן פייג', ג'יי. קיי. סימונס, מייקל סרה, ג'ניפר גארנר, ג'ייסון בייטמן

זה התחיל עם כיסא.

טוב, זה לא באמת התחיל עם כיסא – אבל אתם מכירים טינאייג'רים, תמיד יש להם נטייה למלודרמטיות. זה באמת התחיל עם הפריה בלתי מתוכננת, ג'ריקן של מיץ תפוזים ושלוש בדיקות הריון ביתיות. בסופם של אלה גילתה ג'ונו בת ה-16 (אלן פייג') שהיא בהריון.

קצת אחרי הכיסא ומיץ התפוזים, מבינה ג'ונו כי הריון, בסבירות גבוהה למדי, עלול להוביל לתינוק. מאחר שהמאורע המשמח הזה מסוגל להשפיע בצורה הרסנית על חייה של בחורה בת 16, מחליטה ג'ונו למסור אותו לידיהם המאמצות של בני הזוג לורינג, העשירים והיפים. עכשיו כל מה שנשאר לה לעשות זה להוליד את הילד. זה, וקצת שיעורי בית.

הייתי רוצה לספר לכם משהו חדש. הייתי רוצה להגיד לכם שההייפ של הסרט קצת מוגזם. שמדובר בסרט נחמד, אבל לא יותר מזה. אבל אני נאלץ להסכים בהכנעה עם עשרות המבקרים שכבר שפכו על הסרט שבחים: 'ג'ונו' הוא סרט נהדר.

אני אתחיל דווקא בדברים הרעים, כי יהיה לי ממש חבל לקטוע את רצף השבחים שיגיע בהמשך. מרבית הדמויות ב'ג'ונו' לא מתנהגות כמו דמויות אמיתיות. הן קצת שנונות מדי ומודעות מדי לעצמן, ומשחררות אבחנות דקות על החיים בקצב גבוה מכדי להיות אנושי. הדבר בולט במיוחד אצל ג'ונו עצמה, שאותה מגלמת אלן פייג' בת ה-21. ג'ונו היא דמות מקסימה – היא בת-עשרה אינטליגנטית ומצחיקה שמתהלכת בצד הפריקי של בית הספר, ונהנית מהמוזרות של עצמה. אבל היא קצת יותר מדי מוזרה, אינטליגנטית, מצחיקה ומודעת לעצמה מכדי ליצור הרגשה של דמות אמיתית. אוצר המילים העצום שלה, ושוויון הנפש שבו היא מתמודדת אפילו עם משברים רציניים, גורמים לה להיראות לפעמים כמו סטנדאפיסטית בת 30 שכלואה בגוף של בת-עשרה.

מצד שני, למי באמת אכפת? אף אחד לא מצפה מסרט טוב להיות אמין ברמה של סרט תיעודי. עבור הקרבת האמינות הפעוטה הזו אנחנו מקבלים אוסף שנינויות בלתי פוסק: כמות עצומה של סרקסטיות טינאייג'רית בריאה שמתפרצת בצורה של עקיצות מילוליות ("עדיין יש לי את התחתונים שלך" -"עדיין יש לי את הבתולים שלך"), משחקי מילים שאין שום דרך לגרום להם להישמע טוב בעברית ("Would you like a free condom? They're boysenberry") וסתם גישה צינית משעשעת ("כרגע התמודדתי עם משהו שגדול בהרבה מרמת הבגרות הרגשית שלי"). חוץ מזה, לזכות השחקנים של 'ג'ונו' ראוי להגיד שהם הצליחו למנוע ממני לשים לזה לב עד אחרי שהסרט הסתיים.

הסרט עמוס בדמויות משניות שקל להתאהב בהן, והשחקנים מצליחים להעביר את הניואנסים של כל דמות בלי לדחוף אותם לפרצופם של הצופים. כך, למשל, גם מבלי להתדרדר לקלישאות או להקצין את המציאות, לא עובר הרבה זמן עד שמבינים את מערכת היחסים בין ג'ונו לאמה החורגת (אליסון ג'ייני, 'הבית הלבן') או בינה לבין ההורים המאמצים העתידיים, מארק וונסה לורינג (ג'ייסון בייטמן וג'ניפר גארנר – כנראה בתפקיד הכי פחות מעצבן שאי פעם ראיתי אותה מופיעה בו).
מבין כולם, הדמות שהכי הפתיעה אותי לטובה היא אביה של ג'ונו, אותו משחק ג'יי. קיי. סימונס. זה לא שלא הכרתי את הבחור – יש לו נוכחות שהופכת אותו למרכז העניינים בכל מקום שבו הוא הופיע, בין אם מדובר ב'אוז', 'תודה שעישנתם' או 'ספיידרמן'. אבל כן הופתעתי לגלות שאפילו במקרים בהם הוא משחק דמות ללא שום מניירות מיוחדות ואישיות קיצונית, הוא עדיין גונב את הפוקוס בכל סצינה בה הוא משתתף.

ולבסוף, מעבר לדיאלוגים הנהדרים ולשחקנים המוצלחים, ג'ונו מצליח ברמה בסיסית הרבה יותר. עם מינימום קיטש ועם גלונים של ציניות ומיץ תפוזים שנשפכים לכל פינה, הוא עדיין מצליח לרגש. העלילה שלו, ביחד עם הדמויות שמאכלסות את עולם הסרט, אחראית – ואני מאוד מצטער אם אני נשמע כמו עשרות מבקרים שכתבו על הסרט הזה לפני – לאחד הסרטים הכי מקסימים שראיתי לאחרונה בקולנוע.