במקור: Juno
במאי: ג'ייסון רייטמן
תסריט: דיאבלו קודי
שחקנים: אלן פייג', ג'יי. קיי. סימונס, מייקל סרה, ג'ניפר גארנר, ג'ייסון בייטמן
זה התחיל עם כיסא.
טוב, זה לא באמת התחיל עם כיסא – אבל אתם מכירים טינאייג'רים, תמיד יש להם נטייה למלודרמטיות. זה באמת התחיל עם הפריה בלתי מתוכננת, ג'ריקן של מיץ תפוזים ושלוש בדיקות הריון ביתיות. בסופם של אלה גילתה ג'ונו בת ה-16 (אלן פייג') שהיא בהריון.
קצת אחרי הכיסא ומיץ התפוזים, מבינה ג'ונו כי הריון, בסבירות גבוהה למדי, עלול להוביל לתינוק. מאחר שהמאורע המשמח הזה מסוגל להשפיע בצורה הרסנית על חייה של בחורה בת 16, מחליטה ג'ונו למסור אותו לידיהם המאמצות של בני הזוג לורינג, העשירים והיפים. עכשיו כל מה שנשאר לה לעשות זה להוליד את הילד. זה, וקצת שיעורי בית.
הייתי רוצה לספר לכם משהו חדש. הייתי רוצה להגיד לכם שההייפ של הסרט קצת מוגזם. שמדובר בסרט נחמד, אבל לא יותר מזה. אבל אני נאלץ להסכים בהכנעה עם עשרות המבקרים שכבר שפכו על הסרט שבחים: 'ג'ונו' הוא סרט נהדר.
אני אתחיל דווקא בדברים הרעים, כי יהיה לי ממש חבל לקטוע את רצף השבחים שיגיע בהמשך. מרבית הדמויות ב'ג'ונו' לא מתנהגות כמו דמויות אמיתיות. הן קצת שנונות מדי ומודעות מדי לעצמן, ומשחררות אבחנות דקות על החיים בקצב גבוה מכדי להיות אנושי. הדבר בולט במיוחד אצל ג'ונו עצמה, שאותה מגלמת אלן פייג' בת ה-21. ג'ונו היא דמות מקסימה – היא בת-עשרה אינטליגנטית ומצחיקה שמתהלכת בצד הפריקי של בית הספר, ונהנית מהמוזרות של עצמה. אבל היא קצת יותר מדי מוזרה, אינטליגנטית, מצחיקה ומודעת לעצמה מכדי ליצור הרגשה של דמות אמיתית. אוצר המילים העצום שלה, ושוויון הנפש שבו היא מתמודדת אפילו עם משברים רציניים, גורמים לה להיראות לפעמים כמו סטנדאפיסטית בת 30 שכלואה בגוף של בת-עשרה.
מצד שני, למי באמת אכפת? אף אחד לא מצפה מסרט טוב להיות אמין ברמה של סרט תיעודי. עבור הקרבת האמינות הפעוטה הזו אנחנו מקבלים אוסף שנינויות בלתי פוסק: כמות עצומה של סרקסטיות טינאייג'רית בריאה שמתפרצת בצורה של עקיצות מילוליות ("עדיין יש לי את התחתונים שלך" -"עדיין יש לי את הבתולים שלך"), משחקי מילים שאין שום דרך לגרום להם להישמע טוב בעברית ("Would you like a free condom? They're boysenberry") וסתם גישה צינית משעשעת ("כרגע התמודדתי עם משהו שגדול בהרבה מרמת הבגרות הרגשית שלי"). חוץ מזה, לזכות השחקנים של 'ג'ונו' ראוי להגיד שהם הצליחו למנוע ממני לשים לזה לב עד אחרי שהסרט הסתיים.
הסרט עמוס בדמויות משניות שקל להתאהב בהן, והשחקנים מצליחים להעביר את הניואנסים של כל דמות בלי לדחוף אותם לפרצופם של הצופים. כך, למשל, גם מבלי להתדרדר לקלישאות או להקצין את המציאות, לא עובר הרבה זמן עד שמבינים את מערכת היחסים בין ג'ונו לאמה החורגת (אליסון ג'ייני, 'הבית הלבן') או בינה לבין ההורים המאמצים העתידיים, מארק וונסה לורינג (ג'ייסון בייטמן וג'ניפר גארנר – כנראה בתפקיד הכי פחות מעצבן שאי פעם ראיתי אותה מופיעה בו).
מבין כולם, הדמות שהכי הפתיעה אותי לטובה היא אביה של ג'ונו, אותו משחק ג'יי. קיי. סימונס. זה לא שלא הכרתי את הבחור – יש לו נוכחות שהופכת אותו למרכז העניינים בכל מקום שבו הוא הופיע, בין אם מדובר ב'אוז', 'תודה שעישנתם' או 'ספיידרמן'. אבל כן הופתעתי לגלות שאפילו במקרים בהם הוא משחק דמות ללא שום מניירות מיוחדות ואישיות קיצונית, הוא עדיין גונב את הפוקוס בכל סצינה בה הוא משתתף.
ולבסוף, מעבר לדיאלוגים הנהדרים ולשחקנים המוצלחים, ג'ונו מצליח ברמה בסיסית הרבה יותר. עם מינימום קיטש ועם גלונים של ציניות ומיץ תפוזים שנשפכים לכל פינה, הוא עדיין מצליח לרגש. העלילה שלו, ביחד עם הדמויות שמאכלסות את עולם הסרט, אחראית – ואני מאוד מצטער אם אני נשמע כמו עשרות מבקרים שכתבו על הסרט הזה לפני – לאחד הסרטים הכי מקסימים שראיתי לאחרונה בקולנוע.
שערוריה ממש.
אוסף סרטים מצויינים בעליל מוקרן בבתי הקולנוע, וכבר חודש+ שלא היה לי שום זמן לראות ולו אחד מהם. בעעעע!
באקט הרואי ממש, הצלחתי לפנות ערב והלכתי לראות את 'ארץ קשוחה' בגלובוס ירושלים (אמרתי הרואי, לא?) ביום רביעי ב-22:00.
הייתה רק בעיה אחת: הם לא הקרינו את הסרט ב-22:00, אלא רק ב-19:15.
שונא, שונא את גלובוס.
סרט נהדר
מסכים עם כל מילה של הביקורת, אחד הסרטים שהכי נהניתי לראות בתקופה האחרונה.
אגב, בקשר לביקורת על 'המודעות העצמית המוגזמת של הדמויות', אני אאלץ לחלוק עלייך, אין לדעתך אנשים אינטליגנטים ומאוד מאוד מודעים לעצמם תוך היותם שנונים?
הטענה שלי מעט נסתרת על ידי מוחי עכשיו, אז אתקשר מאוחר יותר.
ביפ.
באמת המגרעת העיקרית שהסרט סובל ממנה היא עודף "דוסון-קריק"יות: אין באמת אנשים שכל משפט שני שלהם הוא שנינות צרופה ומצליחים להתייחס במלוא הציניות גם להריון של עצמם.
אני כן מכיר אנשים כאלה...
גם אם יתרחש להם אסון עדיין יוכלו להוציא בדיחה בכל משפט שני שהם אומרים, זה מוזר, אבל זה לא מפריע להם.
אני נאלץ לא להסכים.
המועמדות של 'ג'ונו' בטקס האוסקר רק מחזקת את הטענה שלחבר'ה שם בהוליווד לא נשארו הרבה ברירות, ואני אסביר.
'ג'ונו' אמנם מלא הומור צעיר וקולח והוא סרט נחמד.. נחמד מדי וכנראה שזאת הבעיה איתו. הסרט מעלה נושאים חשובים בחיים ומטפל בהם כאילו מקסימום מדובר בקניה במכולת.
הדמות של ג'ונו נראית קלילה למדי לאחת שכרגע התבשרה שהיא בהריון(בגיל 16!) היא נוהגת בציניות יתרה כלפי הידיעה ולא נראה שהיא מייחסת חשיבות להריון יותר מאשר המבחן הקרוב שלה. ושלא נדבר על התגובה של ההורים שלה שחוץ מ-"אהה את בהריון.." לא נראים כל כך מופתעים ומזועזעים שהילדה שלהם מחזיקה ברחמה וולד( בגיל 16!). היחסים שבין ההורים העתידים לאמץ נראים מעורערים ולאורך כל הסרט לא קיבלנו תשובה למה. כמו כן החבר של ג'ונו מקבל אופי של דמות סטייל.. קבל ושתוק! בכלל לא מורגש שהוא מוטרד מהעובדה שבקרוב הוא יהיה אבא (בגיל 16!) ומצטייר כדמות תומכת ורגישה להפליא בלי שום מחלוקת ודעה.
בקיצור, 'ג'ונו' הוא סרט חסר, בלי שום תובנות וחשיבה לחיים ואם הוא מועמד לאוסקר על הסרט הטוב ביותר (ואני לא ארחיב על המשחק המוגזם והאובר סרקסטי של אלן פייג')אז אני לא מוצא שום סיבה ש'הדייט שתקע אותי' לא יהיה מועמד גם הוא.
לא היתה לי בעיה
אוקיי, זה לא סרט על הריון, אבל החלק בו שכן מדבר על הריון יכול היה להיות קצת יותר אמין. היא לא חייבת ליפול על הרצפה ולהתחיל ליילל ולתלוש לעצמה את השיער, אבל שתגיב מעבר ל"אה… באסה. טוב, נסתדר" (או לפחות שתגיב כך רק בהתחלה, כמנגנון הגנה, אבל לאט לאט תתחיל לקלוט באיזה מצב היא נמצאת). גם סיפור האהבה בינה לבין בליקר מפוספס קצת, אין להם מספיק זמן מסך יחד ולא ממש רואים איך הוא מתמודד עם זה לכן
האיחוד שלהם בסוף עם הנשיקה והשיר נראה קצת מודבק בכוח לסרט 
ולא בתסריט.
מהתסריט עולה שלג'ונו מאוד קשה להתמודד עם ההריון, ושהציניות שלה היא רק מעטה תחתיו היא מסתתרת.
רואים את זה כשהיא לא מצליחה לעשות הפלה – או לנמק למה היא לא מצליחה.
רואים את זה כשהיא בוכה אחרי שמסרה את התינוק, ורואים את זה חד וברור בכל פעם שהיא מזכירה שלעובר שלה יש כבר ציפורניים. היא פשוט לא יכולה להתגבר על העובדה הזו, שתופסת אותה בגרון.
הבעיה היא הדליברי היבש והאובר-ציני של אלן פייג', שהמועמדות שלה לאוסקר היא הדבר הכי מוגזם מאז האלי ברי.
זה לא שהיא שחקנית רעה, חלילה, אבל היא די הרסה לי את הסרט, ת'כלס. לולא אלן פייג', או אם הבמאי היה קצת יותר רגיש ופחות מתלהב מהמגניבות של עצמו (למשל, עם הנערה היפה שהופכת לגותית, שהיה כל כך אמ-טי-וי ולא קשור לכלום. למשל, האינסרטים שנועדים לגרום לך לסלוד מוונסה בהתחלה. למשל, הכתוביות של עונות השנה ורעש המחק ברקע) ומרסן אותה – זה היה בכיף הופך לאחד הסרטים האהובים עלי.
אליסון גאני גם הגזימה עם האובר-ציניות-מודעת-לעצמה. היחידים שהיו ממש נהדרים הם אכן ג'יי קיי סימונס, והנערה ששיחקה את החברה הטובה של ג'ונו. אם כי, היו יכולים ללהק מורה קצת פחות דוחה להיות הקראש שלה, מבלי שהוא יהיה יפיוף מעלף.
כמו זה למשל: http://www.imdb.com/name/nm0085860/ או זה: http://www.imdb.com/name/nm0059654/ או זה: http://www.imdb.com/name/nm0314548/
בכלל, הסרט עצמו היה כתוב נהדר, והיו בו כמה הברקות (נגיד, הנערים הרצים). אבל הבמאי ויותר מדי שחקנים פשוט הגזימו עם המגניבות הכביכול מודעת לעצמה, וזה ממש הוריד מהכיף.
וחבל.
ואם רק היה משחק מוצלח מצדה של ג'ונו, הייתי יכולה להחליק על הנדבקות שלוותה להתחלה הכמו-מגניבה, "הכל התחיל עם כיסא".
לא מסכימה (נטול ספוילר עד לאזהרה)
אני הרגשתי שזה האופי שהיוצרים רצו לדמות, לא הרגשתי בעיה במשחק. האמנתי לה, התרגשתי איתה, קיוויתי שיצליח לה (מה שזה לא יהיה). אהבתי את הדמות, נהניתי מהשחקנית, היא מקסימה לדעתי.
ה"בעיה" היחידה במשחק שלה היתה שהוא היה רורי גילמור מאץ', וליתר דיוק, ורי ורי מאץ'. קיבלתי תחושה שהתסריטאי ו/או הבמאי מעריצים אדוקים של "בנות גילמור". בפרט כשמדובר על היריון בגיל 16… אני מתביישת להודות שעברו עלי בערך 20 דקות מתחילת הסרט שבהן ייסרתי את עצמי בסוגיה "הו אלוהים, את מי היא מזכירה לי בטירוף, בהתנהגות, בשפת הגוף, בסגנון הדיבור ואפילו קצת בקוקו הזה?!" ורק אחרי שנפל האסימון, נרגעתי, ויכולתי לחזור ליהנות מהסרט. אגב, החברה שלה הזכירה לי (רק במראה) שחקנית אחרת, אולי גרסה צעירה של אחותו של "ג'ואי" (דראה דה מטו). אני צריכה עוד לחשוב על זה.
אגב גילמור, אני מסכימה עם הביקורת: ברור שהדמויות היו מתוסרטות מדי, מגניבות מדי (בכמות הרפרנסים התרבותיים והשימוש המתוחכם בסלנג) ומקסימות מדי (האבא פשוט מופלא) אבל ככה זה גם בסטארס הולו, זה חלק מהקסם… בניגוד ל-BS אני דווקא חשתי בכך מתחילתו ולכל אורכו, ועדיין זה לא הפריע לי. הסרט היה כ"כ חמוד, מהנה, מתוק וכו', שלמי אכפת? השאיר אותי במצב רוח טוב לכמה שעות, מבחינתי זה הרבה יותר מהרבה סרטים אחרים.
לגבי התמודדות עם היריון: הרגשתי שבראש ובראשונה קשה לה להתמודד עם הרגשות שלה, עם זה שהיא מתבגרת, עם זה שגם כשלפעמים נדמה שהכל מסתדר והעולם יכול להיות מושלם, הוא לא כזה. כפי שנאמר גם לפניי, הרגשתי שזה לא סרט על היריון; ההיריון הוא רק תירוץ, או סוג של קטליזטור; בסופו של דבר הסרט הוא על אהבה, על מערכות יחסים, על נערה מתבגרת שמתמודדת עם העולם.
הסרט לא מושלם ואכן קצת מתלהב מעצמו (פה ושם במינונים גבוליים) אבל בסופו של דבר נשארתי עם טעם טוב (מה טוב מצוין!) בפה.
ומכאן
:
אני הבנתי אותה מאד לגבי ההפלה. זה היה המוצא הראשוני שלה כיוון שהיא לא חשבה ולו לרגע בכיוון של לגדל את הילד, אבל גילתה שהיא לא מסוגלת. אני מאמינה שחלק מהקושי נבע גם מהעובדה שהפקידה שם היתה פוסטמה ברמות, והיא הגיעה לשם לבד וללא תמיכה.
העובדה שהיא בוכה לאחר הלידה נראית לי גם היא הגיונית; זו נראית לי התפרקות טבעית ממטען רגשי לא פשוט, לאו דווקא (או לא רק) של מסירה לאימוץ אלא בכלל סיום של תהליך, חוויה של לידה, איזושהי נפילת מתח, ואני מניחה שיש גם השפעות הורמונליות.
אז היא צינית והיא מתחבאת מאחורי המילים כי היא לא אוהבת לחשוף את הרגשות שלה (כמו הרבה מאד אנשים). לא הרגשתי שהמשחק שלה יבש, ולמען האמת היא הרטיבה את עצמה יותר מפעם אחת (ראו אותה בוכה או על סף דמעות, או אחרי בכי כמה וכמה פעמים במהלך הסרט).
נו, אבל אחרת, איך הבמאי יביע את דעתו בעניין?
ברור, זכותו של הבמאי להגיד מה שהוא רוצה
וזכותי שלי להתרגז אם אני לא מסכימה עם מה שהוא אומר.
את טועה בגדול
אם יש נושא חברתי שעליו מועברת ביקורת חריפה בסרט הוא נושא ההפלה.
ג'ונו היתה צריכה ללכת לקליניקה רק כדי להוכיח את תבוסת היצר- הפלה היא אמנם אופצייה, אך לא כזאת שבאה בחשבון.
הדמויות בקליניקה מוצגות כמכוערות ופגומות מבחינה פיזית\אנושית והצופה מתקשה לחוש אמפטייה והזדהות כלפי ה'חוטאים' ואילו ג'ונו מתוארת כצדיקה בסדום שלא הולכת שבי אחריי ובוחרת בהחלטה הנכונה ובכך למעשה מסמבלת את הרעיון של הבמאי והתסריטאי(ת).
אני עם טריליאן.
ויותר מכך – לא ברור לי איפה, בדיוק, בסרט ג'ונו מתוארת כצדיקה בסדום (או צדיקה בכלל), או איפה אומרים בצורה מפורשת שהיא בחרה בהחלטה הנכונה. רמזים שניתן לפרש לכאן ולכאן לא נחשבים. גם לא הא"ב העברי בחדר של בליקר.
לא טענתי שהסרט פורץ גדרות.
טענתי שהוא בפירוש *פחות* שמרני מ'Knocked Up'.
ממתי נערות בוחרות בגבר מבוגר יותר?!
אתה שואל ברצינות?
אני לא יודעת מתי זה קרה לאחרונה בקולנוע ההוליוודי כי אני ממעטת לצפות בסרטים בשנים האחרונות, אבל בהתחשב בעובדה שזו תופעה נפוצה להחריד במציאות, היא באה לידי ביטוי בקביעות גם בסרטים ובסדרות (הדוגמה הראשונה שקופצת לי לראש היא "באפי", עמכם הסליחה).
ממתי נערות בוחרות בגבר מבוגר יותר?!
לא ראיתי את "באפי", אז אני לא יודע למה הדוגמה מתייחסת. כאמור, אני לא זוכר הרבה דוגמאות, בפרט לא כאלו שמוצגות באופן חיובי. רק לחדד: אני מדבר כאן על קשר בין קטינה למישהו שמבוגר ממנה ב-20 שנים.
לא קריטי
אבל כן, באמת הוזכר נשף סיום ב88 ח.
וגם אם זה הפרש של 10-15 שנה, עדיין החשיבה על רומן בינהם זה לא בסדר [מבחינה אישית].
לאיזה רמה הגענו שאנחנו חושבים על דברים כאלה בטבעיות כזאת?..
אה, הלו,
, כאילו?
לא ממש,
אבל ליתר בטחון, הוספתי סימן.
ה''לא'' התייחס לכל השורה
אם הפתרון הנורמלי הוא שרשרת האירועים "ללדת את התינוק, להתחתן עם האבא הביולוגי, להתאהב בו לשם הנוחות ולחיות באושר עד אין קץ בחסדו של האל ומודל המשפחה המסורתית" – אז כל זה לא.
טוב.
שכחת
את זה שהיא קוראת לתינוק The thing.
אגב, אני לא משתתף בדיון הזה רק בגלל שאת אומרת בדיוק את מה שאני רוצה להגיד (בנוסח כזה או אחר).
אני חושבת שגם הקלות הבלתי אמינה
כל מה שאמרת נכון!
אולי הפלה היא אופציה,
אבל אני מתקשה לזכור מתי ראיתי אחת בסרט אמריקני מיינסטרימי.
אני זוכרת כמה
בפרט בסרט נעורים כלשהו מתחילת האייטיז (לא יודעת עד כמה הוא נחשב ל"מיינסטרים", אבל אני לא יכולה לחשוף את שמו כי זה קצת ספוילר), שסו היחס להפלה היה קז'ואלי למדי, נטול לבטים ודיונים, פשוט הפתרון הברור עושים וממשיכים הלאה.
בכל מקרה, העובדה שיש מעט סרטים על הפלות, היא לא אשמה שצריכה ליפול על שעושה סרט שהסיפור שלו הוא לא הפלה. זאת ועוד, לא מן הנמנע שהפלה היא סיפור מעניין פחות (ומה שבטוח: סיפור אחר לגמרי, ובעל סבירות נמוכה יותר לשמש רקע לסרט בעל גוון קומי/רומנטי כמו שני אלה, למשל, מהסיבה הפשוטה שאין בה משהו קומי או רומנטי. לפחות לדעתי).
אף אחד לא מאשים את ג'ונו בכך שהוא לא מתעסק עם הפלות,
וגם אם אף אחד לא מאשים את KU. אבל בסוף, יש כאן אפקט מצטבר ששני הסרטים הללו הם חלק ממנו. השאלה היא האם אופציה שכמעט אף פעם לא בוחרים בה היא עדיין אופציה לגיטימית.
ניתן גם לשאול, למשל,
כמה קומדיות רומנטיות לא מסתימות ב"הפי אנד"? יש כאלה, כמובן, אבל הרבה הרבה פחות. האם זה אומר שהאהבה תמיד מנצחת ושכל הזוגות שהגורל זיווג ביניהם אכן יחיו באושר ועושר או יתמששו בכלל?
היריון הוא פוטנציאל קומי לא רע; הפלה לא ממש. לקחת שני סרטים שהם קומיים רומנטיים (לא ממש ק"ר, אבל יש בהם מזה ומזה) ולנסות לבסס על פיהם מגמה חברתית כוללת יותר, נראה לי קצת בעייתי.
אנחנו כלל לא עוסקים במגמה חברתית.
אנחנו עוסקים באופן שבו "הוליווד" מציגה הפלות. הבעיה היא שהיא לא ממש מציגה אותן.
ימד"ב מציגה 4019 סרטים שהמילה "הריון" רלוונטית לגביהם (כמובן, לא כולם הוליוודיים, ולא כולם סובבים הריון) אבל רק 94 סרטים שהמילה "הפלה" רלוונטית לגביהם (כמובן, לא כולם הוליוודיים ולא כולם סובבים סביב הריון). מדובר בסרט אחד על הפלה על כל ארבעים ושניים סרטים על הריון, או קצת יותר משני אחוזים.
אם נחזור רגע למגמה החברתית, וויקיפדיה מונה בערך 850,000 הפלות חוקיות בשנה (אני מניח שמספר ההפלות הלא מדווחות לא קטן אף הוא). אם מניחים שברוב הפעמים גם האב הוא חלק מהעניין, הרי שהפלה היא אירוע בחייהם של מליון וחצי בני אדם – לפחות – מדי שנה. לאורך עשר שנים מדובר בחמישה עשר מליון בני אדם. זה לא מספר זעום.
עכשיו, לפי האתר הזה [1], 6 מליון נשים נכנסות להריון בארצות הברית מדי שנה(הוא גם טוען ש-1.2 מליון מהן מסיימות את ההריון ב"טרמינציה"). אם אנחנו משתמשים במספר הנמוך יותר של 850,000 הפלות לשנה, מדובר בהריון אחד מכל שבעה או בארבעה עשר אחוז.
עם כל הכבוד לפוטנציאל הקומי של הריונות ולצורך של הוליווד למכור כרטיסים, התעלמות כל-כך גורפת היא לא עניין מקרי. אולי אי אפשר להאשים את ג'ונו שהוא בוחר בדרך הקלה, אבל קשה מאד לטעון שהוא מאמץ את "השונה" וה-"לא נורמטיבי". "ג'ונו" ככל שהדבר נוגע לסרטי הריון, הוא יאיר לפיד.
שנתחיל למנות מה הוליווד לא מציגה?
שינו את העולם בזמן שישנתי? בעולם המוכר לי, הקולנוע ההוליוודי לא מתיימר לשקף איזשהו יחס סטטיסטי של המציאות. אחרת, כנראה, רובנו היינו כנראה יפים, רזים, מוכשרים, שנונים ומוצאים אהבת אמת, ואני הייתי נשואה לג'וזף פיינס. ברור!
אני לא משוכנעת שהמספרים שההודעה שלך מציגה נכונים (ויקיפדיה וימד"ב בפרט, עם כל הכבוד, לא אמינים בעיני מספיק לצורך העניין) ואני לא טוענת את זה כדי להפריך את היחס (שיכול להיות נכון לכשלעצמו) אלא רק לציין שנראה לי מיותר ולא נכון לנסות לבנות טענה כזו ע"ס הנתונים הנ"ל. זה "לא מחזיק מים" ברמה אקדמית, אז עדיף לוותר. אבל כל זה לא רלוונטי לטענה שלי.
בלי לבדוק מספרים, אני מניחה שסרטן, למשל, נוגע (אם ישירות ואם באופן עקיף) בחייהם של הרבה מאד אנשים. אני מעריכה שאם אני אסקור את מכריי, כל אחד מהם יכיר ברמת היכרות קרובה למדי לפחות אדם אחד שחלה בסרטן. להערכתי, אנחנו מכירים הרבה יותר אנשים שחלו בסרטן מאשר נשים שעברו הפלה (אפילו ניקח בחשבון שלהפלות אנחנו הרבה פעמים לא מודעים). אז מה?
צריכים להיות יותר סרטים שיש בהם חולה סרטן מאשר סרטים שיש בהם הפלה? לא נראה לי שזה המצב. אני מכירה הרבה יותר סרטים שאחד המוטיבים הראשיים בהם הוא מוטיב "פיגמליוני" (או "אסתי המכוערת") מאשר סרטים שעוסקים בסרטן, למשל, על אף שלצערי אני מכירה הרבה יותר אנשים שחלו בסרטן מאשר נשים שעברו תהליך של ברווזון מכוער לברבור (באופן שבו הוא מוצג בסרטים, אני מתכוונת).
אחת הסיבות לכך, כנראה, היא שלהפוך בחורה מכוערת ליפה זה תהליך שמוכר כרטיסים, וסרטן פחות. אנשים אוהבים ללכת לקולנוע כדי להתבדר. גם היריון הוא •תהליך• שמאפשר לספר באמצעותו הרבה סיפורים, דרמטיים וקומיים (ביחד ולחוד). הפלה, מה לעשות, לא. כשצריך עושים אותה, לרוב לא מתוך שמחה גדולה, ו•זהו•. רומנטי זה לא, קומי זה לא. אפשר לעשות הרבה דרמות על הפלות (כל המסביב לפני ו/או אחרי), אבל נראה שזה פשוט לא מעניין מספיק את יוצרי הקולנוע בהוליווד, ולאו דווקא כיוון שזה יעצבן אחוז ניכר מהקהל. אני פשוט לא בטוחה שזה •יעניין• אחוז ניכר מהקהל (ואני מתכוונת "מעניין" כדי שיהיו מוכנים לשלם על כרטיס, לא כדי שיצאו לרחובות להפגין).
השורה התחתונה חוזרת להתחלה: לא ברור לי למה אתה מצפה מהקולנוע ההוליוודי. זה קולנוע מסחרי ומתחנף לצופים רוב הזמן. הוא לא מתיימר, רוב הזמן, להניף את נס המהפכה, או להוות איזושהי בבואה למציאות של רובנו. למה שזה יהיה שונה בנוגע להפלות?
נ.ב.
אגב, ממש לא ברור לי ע"ס מה אתה מניח שברוב הפעמים גם האב הוא חלק מהעניין. חלק ללא ספק, אבל "רוב"?
זאת נראית לי דרישה בסיסית מאמנות,
שהיא תהיה רלוונטית לחייהם של צרכניה.
נו, באמת.
רלוונטית ל*חלק* מחייהם של צרכניה (וזה יכול להיות גם החלק הפנטסטי).
אולי הפלה היא אופציה, [כה''ב]
בימים האחרונים הרהרתי בכמה וכמה סרטים שהיתה בהם הפלה. בסוף (ומפתיע שלקח לי כ"כ הרבה זמן) נזכרתי בסרט אייטיז מצליח, ידוע, מיינסטרימי להפליא ואהוב מאד שלא לומר כמעט במעמד של סרט קאלט. אני מניחה שרוב הגולשים צפו בו לפחות פעם אחת, וכולם (או כמעט כולם) שמעו עליו. לא רק שיש בו הפלה, אלא שהיא משמשת בסרט כזרז לציר העלילה הראשי. על אף שלא מדובר בהפלה חוקית, היחס אליה (ברמה העקרונית, לא המעשית) הוא קז'ואלי להפליא על אף שלא מדובר בנערה בגיל העשרה, ברור מלכתחילה לכל הנוגעים בדבר שזו הדרך; אין שום מחשבה על אפשויות אחרות, דיון מוסרי, התלבטות כלום. למרות כל זה, מעולם לא שמעתי מישהו מביע איזושהי מחאה או מעלה את הנושא לדיון. זה מוצג שם באופן כ"כ ברור מאליו, שאפילו אני (אחרי עשרות צפיות) חשבתי על זה רק עכשיו.
למה אני מעלה את זה? כי זה מתקשר לנקודה שהעליתי פה, וגם ב-Knocked up: נוצרה אצלי הרגשה שיש אנשים שמבחינתם בחירה בהפלה כ"כ מתבקשת וברורה מאליה, שצורם להם כשהם רואים דמות שלא בוחרת באפשרות הזו, או לפחות שוקלת אותה ברצינות. לעומת זאת אם הדמות בוחרת באפשרות הזו מיידית בלי לשקול אפשרויות אחרות, זה לא מפריע להם כלל. אין שום סימטריה ביחס כלפי הבחירה: אם היא תואמת את דעתם היא הגיונית, אם לא חייבים לנמק אותה, אחרת היא לא הגיונית.
אני מבינה ממה זה נובע, אבל זה מציק לי. הרצון לחפש איזשהו איזון לדעה השנייה כשהעלילה מספרת סיפור אחד מסוים, ולא מנסה לאזן כל החלטה שהיא בשם איזשהו אידאל פוליטיקלי-קורקטי או רק כדי לר?צות את הצופים.
בעיני אמינות של דמות יכולה להישפט אך ורק ביחס לעצמה. אם אני מרגישה שהדמות בנויה באופן אמין, אני יכולה להאמין ש"יש חיה כזאת", אז אני אקבל את ההחלטות שלה (גם ללא נימוקים) כל עוד הן סבירות ביחס למי שהיא, גם אם הן שונות ב-180 מעלות מהשקפת העולם שלי.
אבל לפחות תגידי באיזה סרט מדובר
אני מאמינה שמי שצפה בו הבין במה מדובר
ואני מנסה לא לספיילר… (אם כי אני לא בטוחה שזה באמת נחשב לספוילר; אבל אני מעדת המחמירים, יחסית). טוב, הנה זה בא, מי שלא רוצה, לא יקרא:
[למי שפספס את ההודעה הקודמת, מדובר בשם של סרט ידוע מאד מהאייטיז שיש בו הפלה]
ריקוד מושחת
בשורה השלישית מהסוף צריך להיות ''ניסחת''
ולא "ניסחתי".
מבחינתי זו רק שאלה אמנותית
אני לא חושבת שקולנוע צריך להיות פוליטי בהכרח, על אחת וכמה קולנוע מסחרי שמתרכז בפן בידורי ולאו דווקא מנסה לטלטל את הצופה ו/או לגרום לו להרהורים מעמיקים בנושא. באותה מידה אני גם לא חושבת, למשל, שזמר צריך להביע עמדה פוליטית בשיריו. אמנות יכולה להיות פוליטית, אם יוצריה מעוניינים בכך, והיא יכולה גם לא, ושתי האפשרויות לגיטימיות.
מבחינתי, סרט צריך לספר לי סיפור ואם הוא סרט טוב, גם לרתק אותי אליו. הוא יכול להיות בידורי נטו, הוא יכול להיות דרמה קורעת לב, או כל דבר אחר; העיקר שהוא יהיה נאמן לעצמו. הוא לא חייב לחנך אותי או להעביר לי מסר, ובפרט הוא לא חייב להתחשב בשאר הסרטים שנעשים או לא נעשים סביבו.
באופן ספציפי, אם תסריטאי רוצה לבנות סיפור סביב היריון לא מתוכנן, הוא לא אמור לבדוק קודם בכמה סרטים לפניו היתה הפלה ובכמה לא, ולנסות לאזן את הכמות. הוא גם לא אמור לאזן את הבחירה בשתילת מסרים של "הפלות זה בסדר!". מבחינתי כל עוד הסרט לא אמר (בדרך כזו או אחרת) "הפלות זה רע, אל תעשו את זה", אלא בסה"כ סיפר לי סיפור מסוים של מישהי שלא בחרה לעשות הפלה, הוא לא מביע עמדה בנושא, והוא לא צריך (או לכל הפחות, לא חייב).
יכול להיות מצב שיוצר מאמין בהשקפת עולם מסוימת, אבל הסיפור מכתיב אופי אחר לעלילה, כזה שכביכול סותר אותו. ג'וס וידון, למשל, אדם שאי אפשר לחשוד בו שהוא נוצרי שמרן, אמר באחד הקומנטריז שלו לפרק של באפי ("תמימות" 2.14, אזהרת ספוילר להמשך הפסקה) שהוא לא מאמין בכך שנערה שמקיימת יחסי מין מחוץ לנישואין (כמובן) צריכה להיענש על כך; למרות זאת, הסיפור בנוי כך שניתן לפרש ממנו מסר כזה, על אף שליוצר אין כל כוונה כזו. אבל זה הסיפור שהוא רוצה לספר, למרות הכל…
שאלת למה יש הרבה סרטים עם אונס? לא יודעת מה זה "הרבה". לא נראה לי שיש הרבה ביחס לסרטים אחרים. לאורך כל חיי ובשנים האחרונות בפרט, העדפתי סרטים קלילים שיעזרו לי "לנקות ת'ראש" מאשר סרטים שיציגו לי את מה שאני קוראת בעיתונים, כך שאני משתדלת להימנע מהם. כדי לצפות במציאות אני יכולה לצפות בחדשות. כשאני יוצאת לסרט, אני, אישית, רוצה קצת לברוח.
אבל אני צופה גם בדרמות ובסרטים מסוגים שונים, ואני יודעת שיש סרטים עם אונס, ללא ספק; אפילו צפיתי בכמה וכמה כאלה. אונס מייצר דרמה חזקה שלהערכתי מאפשרת כיווני עלילה מעניינים מהשפלה וניצול ועד נקמה ועוד. אני מעריכה שאונס הוא נושא מעניין יותר מהפלה, אבל זו רק הערכה שלי. אבל זה לא משנה.
גם במקרה הזה אני לא משוכנעת שיש התאמה בין מספר מקרי האונס (באחוזים כמובן) לבין כמות הסרטים, לעומת נושאים אחרים שמשתמשים בהם בסרטים. אני חוזרת לנקודה שכבר כתבתי באחת מהודעותי הקודמות: הקולנוע, ודאי שההוליוודי, הוא לא בבואה ריאליסטית של החיים, על אחת כמה וכמה מבחינת אחוזי הנושאים. אולי יש מי שחושב שהוא צריך, אבל אני לא. ברור לי שיש נושאים שמעניין יותר לספר עליהם, ואחרים שפחות. אבל זה לא שהוליווד היא חברה אחת; הוליווד היא הרבה אנשים, שכל אחד עושה את הסרט שהוא רוצה לעשות באופן עצמאי, לא באיזשהו תיאום מלמעלה. לא סביר לצפות מיוצר לומר "רציתי לעשות סרט על היריון, אבל בעצם היו כמה כאלה, אז יודעים מה, בעצם אני אעשה סרט על הפלה".
••• דוגמאות נוספות לסרטים עם הפלות •••
(קשה לי להתייחס ל"מרצון" כי זה כבר שיפוט של כל מקרה לגופו. לא זכור לי סרט שבו מישהי אולצה בכוח לעבור הפלה).
אגב, באחת מתגובותיך הנחת ש"ברוב הפעמים גם האב הוא חלק מהעניין", ובכל הסרטים הבאים (כולל הדוגמה שנתתי קודם) ההחלטה היא בלעדית של האישה. לפעמים האב אפילו לא מודע להיריון, או מודע רק בדיעבד. זה לא מפתיע, בהתחשב בכך שהאב מעורב בדר"כ כשיש קשר זוגי, ובהינתן כזה ההחלטה הנפוצה יותר היא לגדל את הילד. זוג שמתלבט יחד אם להמשיך היריון או לעצור אותו הוא מקרה די נדיר (לא רק בסרטים אלא בראש ובראשונה במציאות המוכרת לי). בחירה בהפלה מתקבלת בעיקר כשמדובר בבני עשרה או במצוקה כלכלית.
* קריאת הרשימה הבאה עלולה להיות מספיילרת למי שלא צפה בסרטים האלה; אלה סרטים ותיקים למדי, מי יותר מי פחות, אבל הקריאה על אחריותכם בלבד. *
קברט
נעורים בקצב מהיר
אמון הדדי
נאמנות גבוהה (מאוזכרת בדיעבד)
אני יודעת שראיתי עוד, יש כמה דוגמאות מעורפלות למחצה שמנקרות לי במוח ואני לא מצליחה לשייך אותן לסרט מסוים. לא נורא, אסתפק באלה.
בשניים מהסרטים מדובר ברקדניות (שההיריון דופק להן את הפרנסה), בשניים מדובר בבנות בגיל העשרה, ורק באחרון (ספוילר ל"נאמנות גבוהה") מדובר בסיפור נועז יותר (אולי בזכות העובדה שהסרט מבוסס על ספר בריטי), כיוון שזו אישה במערכת זוגית, לא בת עשרה, לא רקדנית ולא עם בעיות פרנסה, והיא מבצעת הפלה כיוון שבן הזוג בוגד בה, והוא מגלה על זה רק בדיעבד.
אנחנו בהחלט לא מבינים את המושג ''פוליטיקה'' באותו אופן
והנחות המוצא שלנו לגבי פרשנות של קולנוע מאד שונות. מכיוון ששנינו כבר הצגנו את תפיסות העולם שלנו, חבל שהדיון בינינו יגרר ל-tug-o'-war שבו כל אחד מנסה לכפות על האחר את התפיסה שלו. לכן נדמה לי שעדיף לסכם את הדיון בינינו בהסכמה לא להסכים.
הנקודה של נמרוד, כפי שאני מבין אותה,
איננה שקולנוע *צריך* להיות פוליטי, אלא שסרט כמו 'ג'ונו', שעוסק בהריון לא מתוכנן, *לא יכול להימנע* מלהיות בעל מימד פוליטי. ולא משנה אם יוצרי הסרט התכוונו לטלטל את הצופה ולגרום לו הרהורים עמוקים, או לא; בהכרח הם מעביר לצופים עמדה כלשהי בנוגע להריון לא מתוכנן, והריון בלתי מתוכנן הוא נושא "פוליטי", עם ובלי מרכאות.
(אם זו לא הנקודה של נמרוד, שתהיה הנקודה שלי)
זה לא ממש משנה, בעיני
אם הייתי מרגישה שמטרת הסרט היא לנקוט עמדה בסוגיה פוליטית, הייתי חושבת שזה רלוונטי. העובדה שהוא מספר סיפור שנוגע בסוגיה פוליטית, לא הופכת אותו אוטומטית, בעיני, לבעל ממד פוליטי.
אוקיי, אני חושב שזה השלב של ''נצטרך לא להסכים שלהסכים''.
בכל מקרה, תודה שגרמת לי לחשוב שוב על הסרט ולתהות מה באמת הוא אומר ולמי – היה מעניין.
יש הבדל בין אמנות לבידור.
אני לא מערער על כך שכל תוצר תרבותי מייצג עמדה פוליטית כזו או אחרת – כל דבר אנושי מייצג עמדה פוליטית כזו או אחרת – אבל לא כל תוצר תרבותי עושה זאת *בכוונה*, וזה הבדל עצום.
אמנות נועדה ללכת על הקצה, לבחון אידיאולוגיות, לחשוף לאור את מה שהיה מובן מאליו או סתם בחושך. אמנות היא דבר מסוכן, מאתגר, פוליטי מאוד במודע, ולעתים קרובות לא נעים.
בידור נועד לשעשע. הוא אומנות, ורק לעתים גם אמנות. הוא לא נועד להיאבק במובן מאליו, ואפילו לא ממש לשעתק ולשמר אותו – הוא סתם עושה בו שימוש לשם שעשוע אנושי.
ברור שמדובר כאן בחלוקה דיכוטומית של מה שבמציאות הוא על גבי רצף. ברור שחוקרי תרבות מוזמנים להתעלם מהחלוקה הזו ולנתח כל תוצר תרבותי כמלמד משהו על התרבות שיצרה אותו.
אבל היוצרים פועלים כאן ממטרות שונות, ולכן הציפיות המוסריות שלנו מהם צריכות להיות שונות.
ללמוד מג'ונו על יחס (חלקים מ-) החברה האמריקאית להפלות זה הגיוני מאוד. לכעוס על ג'ונו בגלל שהיחס הזה לא לטעמנו הגיוני הרבה פחות.
מי כועס? אני ודאי שלא. אם כבר, אני די מסכים עם 'ג'ונו'.
ולא ברור למה פירשת את התגובה שלי כביקורת על 'ג'ונו', או כציפייה מוסרית ממנו. אני בסך הכול מתנגד לטענה של טריליאן, שאפשר לעשות סרט על נושא שנמצא במרכז ויכוח ציבורי ופוליטי, בלי שלסרט תהיה איזשהי עמדה, ולכן איזשהו מימד פוליטי.
תן למשפחות נוצריות אדוקות בארה"ב או למשפחות חרדיות בישראל לראות את 'ג'ונו', ונראה כמה מהן יחשבו שהסרט הוא א-פוליטי, חסר עמדה או רק נועד לשעשע.
נשאלת השאלה מהי אותה עמדה
עצם העובדה שאנשים שונים יצאו ממנו בתחושה שונה ביחס לעמדתו ביחס להפלות, מעידה על כך שהיא כנראה לא כזו ברורה מאליה. אפשר לעשות סרט שבו עמדה כזו תהיה דבר עיקרי, ויהיה לו מסר חד וברור, שאי אפשר לפספס. אבל לא נראה לי שזה העיקר בסרט •הזה•. אני, כצופה, לא חשתי שמנסים לדחוף לי איזשהו מסר מסוים לגרון, ולא הרגשתי שהסרט מנסה להביע איזושהי עמדה נוקבת בסוגיה. הוא נוגע, בקטנה, בסוגיה שהיא פוליטית, אבל לא מנסה להיות פוליטי בעצמו או לעורר במופגן דיון בנושא.
זה כבר משהו אחר
לשאול מהי אותה עמדה ועד כמה היא ברורה, זה דבר אחר מאשר לומר שאין עמדה בכלל.
ועצם העובדה שאנשים שונים יצאו מהסרט בתחושה שונה ביחס לעמדתו ביחס להפלות (ואחר כך עוד היו מוכנים להקדיש זמן להתווכח על זה באינטרנט), היא בדיוק ההוכחה למה שאני מנסה להגיד: שאי אפשר לעשות סרט על הריון בלתי מתוכנן בלי לנקוט עמדה ולעורר איזשהו דיון, גם אם כל מה שיוצרי הסרט רוצים לעשות זה בידור פשוט.
זה כבר משהו אחר
לא לגמרי. זה כמעט כמו להגיד דבר והיפוכו. אתנול ב"גריז" (סליחה על הדוגמה…) הביאו את אלון גל ש"יתעלל" קצת במתמודדים. הוא שאל אחת מהן "מה את לא אוהבת בעצמך?" והיא ענתה "המון" ואז התקשתה לתת דוגמה אחת. בתגובה הוא ענה לה "אם אמרת "המון", איך זה שעכשיו את לא מסוגלת לתת לי אפילו דוגמה אחת? להגיד "המון" זה כמו להגיד "כלום"".
למה הבאתי את הדוגמה הזו? כי מבחינתי להביע עמדה עמומה ולא ברורה, שחלק מהצופים חושבים שהיא משהו אחד וחלק מהצופים חושבים שהיא בדיוק הפוכה, זה, מבחינתי, כמו לא להביע דעה בכלל. או כמו להגיד "גם אלה צודקים וגם אלה צודקים". קשה לי לראות בגישה כזו נקיטת עמדה של ממש.
העובדה שמתעורר כאן דיון היא בעיני לא הוכחה לכלום, כיוון שגם על הסרטים המטופשים והשטחיים ביותר נכתבים כאן תילי תילים של מילים (מי יותר, מי פחות). כך שניתן לומר, במידה לא מבוטלת של צדק, שכל סרט שהוא יכול לעורר איזשהו דיון, ולכן אני לא רואה את הסרט הזה כחריג או מיוחד.
ספציפית במקרה של 'ג'ונו', כן יש עמדה ברורה
שכבר ציינתי קודם, והיא נקודת המוצא של הסרט שמכתיבה את כל מה שקורה בו: העמדה שלג'ונו יש זכות להחליט באופן עצמאי לגמרי כל מה שתרצה לגבי ההריון שלה, בין אם היא תחליט להפיל, או ללדת ולשמור את הילד לעצמה, או לתת אותו לאימוץ; להישאר עם האבא, או לחפש מישהו אחר, או להיות לבד (ואם חד-הורית, במידה ותחליט ללדת). בנוגע לזה אין בסרט שום דבר עמום או בלתי ברור.
ושוב, כמו שאמרתי קודם, קל מאוד למצוא אנשים שלא יסכימו עם העמדה הזו, והיא במרכז ויכוח גדול בארה"ב בימים אלה.
ואני שותפה לדעתך בנושא
אבל מה לעשות, עצם העובדה שיש כאן (ולא רק כאן, ראה תגובה 327772) לא מעט אנשים שטוענים שהסרט הוא אנטי-הפלות (כלומר, pro-life) במובהק, ולא pro-choice כפי ששנינו חושבים, עומדת בסתירה לטענתך. "העמדה הברורה" שלו כנראה לא עד כדי כך ברורה כפי שאתה מתעקש לטעון.
הבעיה של אנשים שלא מסכימים איתי
היא באמת בעיה קשה.
נה. היא מצילה את העולם משעמום.
אבל הגברים שלינקקת אליהם לא נראים כמו מורים ממוצעים.
כל הקטע המשעשע (נניח. בואי נגיד שזו לא הייתה ההברקה הגדולה של הסרט) היה טמון במראהו של המורה הדוחה שהחברה הכי טובה של ג'ונו מצאה מושך כל כך.
ותרגום הציטוט מ-''אוז'':
ורן שילינגר: "זה לא שילינג'ר! זה שילינגר!! אני נמצא כאן כבר 9 שנים!"
אני נאלץ לא להסכים.
היא בהחלט היתה נפלאה בתפקיד שלה והיא עשתה עבודה נהדרת גם בקטע הקומי וגם בקטע הדרמטי אבל מכאן לאוסקר נראה לי קצת מופרך.
מה קרה, חסרים להם סרטים להעמיד השנה?
כנראה שחסרים
אפילו סוזן סרנדון הייתה פחות צעקנית ב'מכושפת'
ראינו את אותו הסרט?
אני לא יודע איך שרדתי עד סופו (אולי בגלל ג'יי קיי סימונס).
אני הרגשתי שאני צופה ב"בנות גילמור – השנים המוקדמות". אם "בנות גילמור", והשיחות "השנונות" שלהן עושה לכם את זה, לכו על זה, אחרת עדיף למצוא משהו מועיל לעשות.
ברור! בנות גילמור שולתות!!!111
קודם כל מסכים עם הכל
ראיתי את הסרט כבר 4 פעמים, פעם בקולנוע ואח"כ בבית באמצעים לא כשרים (אל דאגה כשהסרט ייצא על דיוידי אני אקנה מיד).
דבר שני, לא ציינת את הפסקול של הסרט שמתנגן אצלי בלי הפסקה.
לצד שירים של קימיה דוסון, יש שירים של בל וסבסטיאן, הקינקס וסוניק יוז.
שימו לב לשיר vempire שזה אחד מהדברים החמודים ששמעתי בזמן האחרון.
צודק, שכחתי לשבח את הפסקול!
כשסיימתי לצפות בסרט (במקרה שלי זה היה ישר באמצעים "לא כשרים", כיוון שידעתי שבקולנוע זה פשוט לא יצא, ואין לי ספק שה-DVD רכוש יירכש ל?כ?ש??) מיד חשבתי לעצמי שיש מקום לשקול רכישה גם של הפסקול. התאהבתי במיוחד בשיר האחרון (בסרט עצמו, לא כולל כתוביות). זה היה שיר סיום הולם ביותר והשאיר לי חיוך מרוח על הפנים.
סרט אינדי בתקציב של 30 מיליון דולר?
היו מתים. 5 מיליון דולר! למה אתה חושב שג'ניפר גראנר השתתפה לחמש דקות בסרט הזה?
סרט אינדי בתקציב של 30 מיליון דולר?
אכן טעות שלי. קראתי באיזה אתר שהתקציב היה 30 מליון דולר, וטעיתי. התקציב המשוער הוא 7.5 מליון דולר.
שזה פי 7 מסרט אינדי אחר עם תסריט שנון, מפתיע, שכולל דיבורים על מוסיקה, שקוראים לו 'כלבי אשמורת'.
למה אתה מתעקש על תויות?
אינדי או לא אינדי, מה שחשוב בסופו של דבר האם זה סרט טוב או לא טוב.
עברו 15 שנה מאז כלבי אשמורת
אם הוא היה יוצא היום מי היה מבטיח לך שהוא לא היה עולה 7.5 מיליון דולר?
שיהיה ל''כלבי אשמורת'' בכיף.
עכשיו כל סרט אינדי טוב שתקציבו היו 5 מיליון דולר אמור להרגיש אשמה על כך ש"כלבי אשמורת" הצליחו יותר טוב? בכלל, דיאלוגים על מוסיקה, שנינות וקוליות זה מהתסריט. והתסריט היה מהבמאי שלא שילם לעצמו כסף.
מאיפה הבאת את הנתון הזה?
מאוד יפתיע אותי אם אכן שכרו של טרנטינו לא היה גם כתסריטאי וגם כבמאי. אז נכון, סביר שהוא לקח תעריף נמוך מאוד – אבל הוא עדיין קיבל כסף על כל אספקט.
אבל הוא לא ידע את זה כשהוא התחיל לעבוד על התסריט.
הוא כתב תסריט בשביל הכיף. בכל מקרה, מה שהתכוונתי להגיד זה שלא צריך להשוות כל סרט אינדי ל"כלבי".
והשימוש הרב במילה אינדי הוא בכוונה תחילה
תיזהר… בסוף לא ישאר לך כלום לביקורת על אינדיאנה ג'ונס החדש.
חמוד חמוד חמוד
כי זה בתכלס מה שהסרט הזה… נורא נורא חמודץ
לא סרט הריון של טינאייג'רית טיפוסי
בלי היסטריות של הורים ומערכת יחסים מאולצת עם הבויפרנד שגרם להפרייה הלא מתוכננת.
יש פה צוות של שחקנים נהדרים בתוך המון דמויות נהדרות אפילו יותר עם דיאלוגים נפלאים והמון מוזריות.
הדמות של ג'ונו נפלאה, כאילו רורי גילמור וחברתה ליין התחברו לדמות אחת הריונית במיוחד.
אז נכון שלסרט לא מגיע 4 אוסקרים אבל בהחלט מגיע המון המון שבחים.
ואללה, רציתי לחפור אבל לא נעים כי חברה שלי לידי, אז אני עוד אחזור אח"כ :P
מחכים בקוצר רוח
בחיי
היו לי המון סיבות לתעב את ג'ונו- הסרט מלא ב"מוזיקה אלטרנטיבית חמודה אך מגניבה ומרגשת" מהסוג שגורם לי לרצות לנטיח את הראש במקלדת שוב ושוב, הטון הציני והאובר מתחכם של כל הדמויות (כולם כולל כולם- אין לי בעיה עם דמות או שתיים בעלות שנינות ייתר אבל צריך למתוח את קו הגבול איפהשהו), השימוש במעבר העונות לסמל שינויים רגשיים בדמויות וג'ניפר ובכלל השיעמום העמוק מסרטים אלטרנטיביים-לכאורה-חכמים-בעיני-עצמם.
אבל…. אבל אבל אבל….
אבל הבדיחות באמת מצחיקות (ולא סתם גורמות לך להנהן).
אבל השחקנים מצויינים.
אבל הדמויות נראות אמינות לגמרי (למרות שנינות הייתר הנ"ל).
אבל כל השנינות הזאתי מסתירה מאחוריה משהו אמיתי, כל הציניות והסרקזם פשוט מחסים רגשות אמיתיים שפורצים בדיוק ברגע הנכון.
אבל הסרט נמנע (כמעט) מקלישאות סרטי הנוער של פריקים, גיקים ומאגניבים (או כל 'ים' אחר שיש בסרטים כאלה).
אבל אלן פייג' באמת מקסימה, ואין לי שום מילה אחרת לתאר את ההופעה שלה פה- אני רק יודע שאם הייתי בן 16 היה לי קראש על ג'ונו לאורך כל התיכון.
בחיי שהיו לי את כל הסיבות שבעולם לשנוא את ג'ונו- אבל כמו כולם התאהבתי.
אבל אבל אבל…
המוזיקה עדיין מעצבנת.
מש''א!
חוץ מהמוזיקה, וזה קר בצפיה [מאוחרת] בסרט. נהנתי מהשירים ששזורים להם בעלילה.
ובכלל הסרט באמת מקסים [למרות קלישאת חילופי העונות]
והדבר הכי טוב בסרט, בני נוער אמינים!
טוב, אולי לא כ"כ מבחינת אישיותה של ג'ונו, אבל הדיאלוגים בינהם, כ"כ נכון, איפה עוד סרט מציג ככה את השיחות של בני נוער?
אני חושבת, שאת הסרט הזה אני אראה כמה פעמים..
התסריט החדש כ''כ מצחיק...
קראתי שלוש פעמים ואני עדיין צוחק.
הדיאלוגים, הדיאלוגים
פשוט מופלאים. אז נכון, בני עשרה באמת לא מדברים ככה, אבל אני די בטוח שגם בבית הלבן האמיתי לא מדברים כמו שאהרון סורקין כותב. בקיצור: מסכים.
"ג'ונו" הוא סרט חביב ושנון ומענג. יופי של דיאלוגים, משחק, פסקול נהדר, ואנימציית פתיחה חמודה להפליא. יצאתי ממוגג למדי. לפעמים צריך לדעת לשים את הניטפוקים בצד ולזרום עם הסרט.
לא מתאמץ, ממש לא מתאמץ
זה בערך הסרט הכי עצלן שראיתי בחיים שלי מבחינת המאמץ, וזה גם מה שהופך אותו לכל כך טוב. כי כל מקום שבו אתה ראית מאמץ ותכנות ואותנטיות, אני ראיתי ברק.
אני לא הייתי קורה לזה התייחסות רצינית
ובכלל, אם יש שם תואר שלא הייתי מצמיד ל"ג'ונו" זה רציני. מדובר בסרט פנטזיה מבית היוצר של דיסני, שהותאם ל-MTV 2. מה שמציק לי בו הוא לא העמדה השמרנית, כי היא לא ממש שמרנית אלא פנטסטית לחלוטין, אלא התחושה שג'ונו, תוך שהוא עושה דקונסקטרוקציה (לא מכוונת, לדעתי), לז'אנר סרטי סאנדאנס, מראה כמה קל להפוך את הקולנוע "העצמאי" לעוד פס ייצור שפולט מוצרים שמותאמים הרמטית לקהל יעד מדוד להפליא. פירוש הדבר, שכדי למצוא אלטרנטיבה אמיתית לא מספיק – ואולי מעולם לא היה מספיק – ללכת אל הפסטיבלים והסינמטקים, ושהדיכוטומיה הערכית בין סרטי פסטיבלים ושוברי קופות היא מאד מאד שבירה. ואם מה שחשבתי שהיו השוליים בעצם סמוכים מאד למרכז הגלקסיה, כמה רחוק צריך לנדוד בשביל למצוא שוליים אמיתיים?
אבל מי בכלל רוצה לחפש אלטרנטיבה ושוליים?
ומה אתה חושב שתמצא בהם?
אני מחפש שוליים,
ואני מצפה למצוא שם עשייה קולנועית שונה, ניסיונית, בעייתית, אלטרנטיבית באמת, כלומר, כזו שמציקה, מטרידה, מאכזבת, מכאיבה וכיוצא בזה.
א. למה זה מפתיע אותך שאתה לא מוצא אותם בג'ונו?
אין בו שום מאפיין של קולנוע שוליים. ב. איפה כן מצאת קולנוע מטריד, מכאיב וכו'? בינתיים קראתי ביקורות ותגובות שלך אך ורק לסרטי מיינסטרים.
שנינו מסכימים שאין בו מאפיינים ''טכניים'' של קולנוע שוליים
אבל הוא סובב סביב נערה שעוצבה על מנת להפוך לגיבורת הדור של נערות בנות 16 נון-קונפורמיסטיות. לשם כך הוא מגייס המון סממנים שטחיים של נון-קונפורמיזם קולנועי, כמו הכתוביות הפסבדו-חמודות, והפסקול הפסבדו-אלטרנטיבי, והמלתחה הפסבדו-אקראית, והדיאלקט הפסבדו-מגניב. במילים אחרות, "ג'ונו" הוא סרט מיינסטרים על תרבות "שוליים". הבעיה היא שהתפקיד של סרטי מיינסטרים הוא למכור משהו – מעבר לכרטיסים, כמובן – במקרה הזה את תרבות-הנגד הג'ונואית. האירוניה היא, כמובן, שברגע שה-sales pitch מצליח, התרבות השולית לכאורה מוכללת במיינסטרים והופכת לעוד מותג.
אתה יוצא מנקודת ההנחה שיש תרבויות שוליות שאינן מותגים
איפה הן במציאות? איפה הביטויים "האותנטיים" של התרבויות האלה בקולנוע? ולמה בעצם אתה מכנה את התרבות הג'ונואית "תרבות-נגד"? נגד מה היא יוצאת?
מיתוג, עד כמה שאני מבין, פועל על סחורות
לא על תרבויות. סחורה היא אובייקט סופי, קבוע ומוגדר. תרבות היא אובייקט אמורפי, הטרוגני ונזיל. מה שקורה, לדעתי, הוא שסחורות מסוימות ממותגות כייצוג נאמן של תרבות נתונה. כמובן, ברגע שהמותג קושר את עצמו לתרבות מסוימת הוא כבר משנה אותה, ולכן הוא מפסיק להיות ייצוג נאמן, אבל זה כבר סיפור אחר.
ולכן, אני חושב שיכולות להתקיים תרבויות לא ממותגות. אם התרבות המסויימת הזו מייצרת מעט מאד, והתוצרת שלה לא נפוצה מספיק, אז היא לא תעבור מיתוג. כדי שמוצר יעבור מיתוג, צריך להיות בו פוטנציאל רווח מסוים, כי המיתוג עצמו עולה כסף. אם תרבות נתפסת כמקומית מדי וצנועה מספיק, היא לא תהיה brand-worthy.
מכיוון שקולנוע הוא עסק יקר מאד, יכול להיות שכל תרבות שעולה על פילם חייבת לעבור מיתוג. מצד שני, ישנם יוצרים כמו לארי קלארק או הארמוני קורין, שהשמועה אומרת – אני ראיתי מעט מאד מהיצירות שלהם – שהמיתוג שהם ניסו לעשות לתרבות הנעורים היה שונה מאד – ומצליח פחות – מהמיתוג האפאטואי, או הג'ון יוזי. ואם אנחנו צריכים להסתפק במיתוג כושל, אירוני או בלתי-נאות כאלטרנטיבה, אז אולי זה כל מה שהקולנוע יכול להציע לנו.
שנינו מסכימים שאין בו מאפיינים ''טכניים'' של קולנוע שוליים
אז לפי מה שהבנתי הקולנוע "המיינסטרימי" נמצא במילכוד 22:
או שהוא ממשיך לעשות סרטים "מינסטרימיים" המיועדים לקהל הרחב שאז הוא מואשם בקידום המכנה המשותף הנמוך ובהטפה לערכים קונפורמיים, או שהוא מנשה לעשות סרטי "אינדי"-שאז הוא מואשם שהוא סתם מחכה סרטי שוליים אמיתיים.
אז אתה מבכה את מותה של האלטרנטיבה.
יכול להיות. מפתיע שלקח לה כל כך הרבה זמן. אבל האין זאת הנטייה של תנועות אוונגרדיות מאז ומעולם, להיות מחובקות על ידי המיינסטרים? נכון, בדרך כלל המיינסטרים מאמץ רק את המאפיינים השטחיים של האוונגרד, ולא את הפילוסופיה שלכאורה עומדת מאחוריו, אבל נו, כזה הוא המיינסטרים. ואז, לאחר שהוא מפרה את המיינסטרים וגווע בכך, מתפגר האוונגרד, למרות שלעתים חובביו מעמידים פנים זמן רב שהוא עדיין חי.
ואז צץ אוונגרד אחר. דרכו של עולם. למה אתה מתייחס לכך בכזאת שלילה שוללנית?
אני לא חושב שהאלטרנטיבה מתה.
אבל רציתי להבהיר שמבחינתי "ג'ונו" הוא לא אלטרנטיבה.
מפתיע
כי אף אחד לא אמר שהוא כן. למעשה חוסר האלטרנטיביות של "ג'ונו" כל כך בולט שאף אחד חוץ ממך כלל לא מתייחס אליו. ושוב, לא ענית על השאלות הכי חשובות שלי. למה בעצם אתה מחפש אלטרנטיביות בסרט עם תקציב גדול, שחקנים מפורסמים והכנסות של מעל 100 מיליון דולר? ובאיזה סרטים מצאת אלטרנטיביות "אמיתית" בעבר? האם הם הכניסו כאלה סכומים? האם בכלל הוקרנו בבתי הקולנוע, בישראל או בחו"ל?
אף אחד? קרא את התגובות כאן,
וכאן:
http://bidur.msn.co.il/msnEntertainment/Cinema/Reviews/200802/20080207142737.htm
http://cinemascope.co.il/?p=915
http://e.walla.co.il/?w=/270/1232985
אני אישית לא חיפשתי דבר בג'ונו – למרות שקצת עילגות של גיל הנעורים הייתה יכולה להיות נחמדה; ישנו שיח סביב ג'ונו שלדעתי הוא שקרי, ואני הבעתי את שני הסנט שלי לגביו.
וחוץ מזה, הרי לך סרט עם תקציב גדול, שחקנים מפורסמים שהוקרן בארץ והוא עדיין משתין בקשת על הקוד ההוליוודי: "לא ארץ לזקנים".
אני לא מסכים
לגבי שתי הנקודות. להגדיר את מה שקורה סביב "ג'ונו" כ"שיח" זה אובר-סטייטמנט גס. ה"שיח" הזה לא מתמקד בהיותו סרט אלטרנטיבי – זו טענה משנית עד בלתי קיימת. "לא ארץ לזקנים" הוא גם לא משהו שהייתי קורא לו אלטרנטיבה. האלטרנטיביות שלו מסתכמת בסצנות האחרונות של הסרט, והיא ברמת הפואנטה ולא ברמת העשייה הקולנועית. "אינלנד אמפייר" זה לא.
סויה
בתור טבעוני אני מוחה!
נכון יותר להגיד שיש מאכלים דמויי בשר אלטרנטיביים ויש טבעול, מוצר תעשייתי, כמו ג'ונו.
בתור מהנדס סויה אני מוחה על המחאה שלך
למרות שאני לא ממש מבין למה.
אני אשמח אם אף אחד
לא ישתמש יותר בביטוי "מקסים" לעולם. אלא אם כן מדובר בחציה של גוף אנושי לשניים.
ג'ונו היא ורוניקה מארס החדשה.
מינוס הבלונד.
מי זו ורוניקה מארס ולמה צריך אחת חדשה?
(אגב, אני יודע מי זו אין צורך להסביר)
ביקורת מורחבת יותר על הסרט – אני מקווה השבוע, סרט חמוד.
היא מעולם לא נמשכה אליו באמת
היה לה כיף להסתובב אתו, כי הוא "זקן" שמתנהג כמו "נורמלי" – אבל אפילו כשהיא נוסעת לשם עם הליפסטיק עליה – זה לא באמת כדי שיקרה ביניהם משהו רומנטי.
זה כי היא כועסת ועצובה.
היא מעולם לא נמשכה אליו באמת
אני לא התכוונתי למשיכה בקטע של משיכה מינית, אלא שאתה פשוט נמשך למישהו מסויים כי הוא מענין אותך…
היא מעולם לא נמשכה אליו באמת
בדיוק!
לא יכולתי להגיד את זה יותר טוב בעצמי.
לשים ליפסטיק לווא דווקא
מרמז על רצון להיתפש בעיניו כייצור מיני ורצון שיקרה ביניהם משהו, אלא יכול גם להיות מהעובדה הפשוטה שהיא כרגע מסתובבת עם מישהו נחמד עם תחומי עיניין דומים שמבוגר ממנה, וכדי שהם ימשיכו להסתובב ביחד היא מרגישה צורך "לבגר" את עצמה כדי שהוא לא יתנער מהמערכת יחסים האפלטונית שלהם.
אתה מתעלם מהקונטקסט.
היא בסערת רגשות. היא נכנסת לאוטו במה שהוא בברור דחף לעשות משהו קיצוני. ואז היא עוצרת שניה לשים ליפסטיק. הבמאי לא שם את הסצנה הזו שם סתם, ולי אישית היה ברור במהלכה שהבמאי מעלה את המתח המיני בין ג'ונו לבין הבעל בארבע דרגות.
אה, לגבי גארנר -
הדמות שלה באמת מעניינת יותר מהדמויות האחרות, אבל רק החל מהרבע האחרון של הסרט, בו, למרבה הצער, הדמות שלה גם כמעט לגמרי ננטשת כדי להכין את הקרקע לטוויסט הסופי. אבל למרות שהיא מופיעה בו פחות, לדעתי רק בסצינות המאוחרות שלה התסריט עושה איתה מהלך ממש מבריק, הדמות עוברת מהפך והופכת למשהו קצת יותר עגול מהקלישאה היאפית של אשת קריירה עם חלומות על ילדים. וזה עוד יותר חיזק את התחושה שלי שהמערכה האחרונה מתעסקת בטפל.
מסכים ומוסיף
הייתי שמח לראות מערכה אחרונה בה מתמקדים יותר בגארנר ובבייטמן. בייטמן בכלל נעלם לגמרי, למרות, שכפי שאמרת – הוא הדמות המרתקת ביותר בסרט (וגם הדמות שלו עוברת מהפך מעניין).
וואלה אני אהבתי
נכון, לא סרט מושלם אבל בהחלט מהנה.
אחרי הסרט הרגשתי כפי שהרגשתי אחרי GARDEN STATE. שניהם מבחינתי סרטים קטנים ונחמדים.
אגב, INTO THE WILD היה מצויין (לטעמי).
וואלה אני אהבתי
באמת מזכיר את גרדן סטייט. סרט חמוד שפשוט מצליח לרגש ולעשות שמח בלב.
וואלה אני אהבתי
גם לי המחשבה הראשונה אחרי הסרט היתה: זה מזכיר את
ועכשיו קיבלתי אישוש שזו לא היתה מחשבה מקרית, הנה עוד שניים (לפחות) חשבו כך.
למישהו יש הסבר למה? מה יש בג'ונו שמזכיר את הסרט השני?
רק שגרדן סטייט
היה מוצלח יותר עלילתית וויזואלית עד כמעט סופו המודבק משהו.
ג'ונו הוא טלויזיוני.
לא בשבילי הסרטים האלה.
בשנה שעברה הרמתי גבה כשצפיתי במיס סאנשיין ולא הבנתי מה כל כך מיוחד בסרט הזה.
אותו דבר לגבי ג'ונו. זה סרט חביב, אפשר לשרוף איתו את הזמן. אבל הוא פשוט לא גרם לי לפלוט את ה"וואו".
חוץ מזה, המשחק של אלן פייג' מוגזם ברמות מטורפות. איזה אוסקר ואיזה נעליים? דמות כל כך לא מציאותית ומלאכותית לא ראיתי הרבה זמן בקולנוע.
למה מעצבן אותך הביקורות הטובות
אתה תמיד מתעצבן כשאנשים אחרים נהנים?
זה מין יצר כזה בלתי נשלט
את לא מבינה מה אני מרגיש אחרי הניצחון של הפועל בדרבי
למה מעצבן אותך הביקורות הטובות
אותך לא מעצבן שאנשים מתלהבים ממשהו
ואת ממש לא מבינה מה הביג דיל??
אני לא כל כך מבין את זה
אבל לא ממש מעצבן אותי.
אני היחיד שממש לא אהב את הסרט הזה?
לא אתה לא! זה ממש לא היה סרט כזה טוב! הוא אחד מהסרטים האלה שאני לא ממש יודעת לסביר אבל זה פשוט מרגיש שהם חולפים על פנייך ואתה לא מצליח להתחבר לאף אחת מהדמויות ולא מתמקדים בשום דבר. אתם מבינים למה אני מתכוונת? ועוד משהו שלא אהבתי זה שלמרות שהיה כתוב בכל הביקורות שזה מתמקד בהגבה של הסביבה כלפי העובדה שהיא בהריון זה הרבה יותר התמקד באימוץ ובמערכת יחסים המטרידה שלה עם האבא המאמץ. גם אותי ממש עיצבן שכולם נורא התלהבו ממנו ואמרו שזה סרט אדיר…
אבל למרות שבהתחלה ממש לא אהבתי אותו בסוף הבנתי שהפסקול ממש חמוד!
או
שהיא פשוט אוהבת ללבוש קפוצ'ון אדום.
מה אומר לך הקול הבא?
מלבישה/מעצבת תלבושות.
כלום
אבל זו לא הנקודה.
הנקודה שלי שלפעמים הלבוש לא בא לסמל שום דבר וזה פשוט סתם בגד בלי שום כוונה.
לא במקרה הזה, זה בטוח.
ולא בסרט הקודם ואם אתה חושב אחרת כנראה ש… לא יודע מה, אני רק יודע (זאת אומרת בטוח) שזה ממש אבל ממש ממש לא מקרי.
*מוזר שזה מגיע דווקא ממישהו עם כינוי של מישהי (יותר מוכרת) שיודעת להתלבש בטוב טעם ובצורה מושלמת למרות מבנה גופה המאותגר והסטיילינג הוא בעצם חלק ממש לא שולי בסדר יום שלה.
בסרט הקודם
היתה לזה משמעות, עם זה אני מסכים. בסרט הזה אני חושב שאין.
לא שמתי לב
ויותר מזה, גם לא ייחסתי לזה שום חשיבות.
אני עדיין לא חושב שיש לזה משמעות מעבר לזה שהיא אוהבת ללבוש את זה.
כנראה שאני שם לב לדברים אחרים ולא לפרטים האלה.
מארק התייחס לטי-שירט השחורה,
שהיא באמת לובשת הרבה כל הסרט – נדמה לי שאפילו כמה ימים רצוף, בלי שהחולצה תעבור כביסה.
ואני בכלל הבנתי אחרת
שהחולצה עובדת קשה בגלל ההריון המתקדם, שמותח אותה עד קצה גבול היכולת.
אני בטוחה שמישהו יתקן אותי אם אני טועה, אבל לדעתי היא לובשת אותה רק יום אחד, פשוט במשך רצף של סצינות – אנחנו איתה מהבוקר בבית ספר והריב עם בליקר, ועד הערב כשהיא חוזרת הביתה לשיחה עם אבא. זה רק מין יום כזה שנראה שהוא הרבה יותר מיום, בשבילנו וגם בשבילה.
מש''א.
הסרט הזה פשוט מקסים בעיני. הוא לא יצירת מופת, אבל בעצם גם לא מנסה להיות. בתור סרט בפרופיל נמוך שעוסק בנושא הרבה יותר גדול מ-95 דקותיו, הוא ממש מהנה. השילוב בין הכריזמה של אלן פייג' והשפה השנונה, יחד עם בימוי שנהנה מהגימיקים של עצמו, עוזר לשכוח שהטיפול של הסרט בנושא ההריון הוא די שטחי.
לפעמים, שטחיות הורסת סרט. דווקא ב"ג'ונו", השטחיות משרתת את נקודת המבט של החצי-אאוטסיידרית המתבגרת מהפרברים. כל האנשים סביבה, כולל מי שהכניס אותה להריון, הם דמויות משניות. טלפון המבורגר הוא פרט יותר משמעותי משעורי בית ושאר העולם נחלק לתינוקות וזקנים. למרות שג'ונו חכמה יחסית לגילה (ולעולמה, בעצם), כל הבסיס לסיפור הוא בשטות שעשתה וכל אחת בגילה יודעת כיצד להימנע ממנה. הכניסה להריון הופכת את ג'ונו מפילוסופית אליטיסית שאי אפשר להזדהות איתה, לנערה חסרת מזל ששיקול הדעת שלה לא תמיד נכון. מכיוון שזה קורה כבר בתחילת הסרט, אנחנו ישר מקבלים גיבורה עם חולשה אנושית והתנהגות שהיא כמעט בריחה מהמציאות.
טכנאית האולטרסאונד היא היחידה שאומרת בגלוי כמה הריון בגיל ההתבגרות יכול להיות הרסני. היא נענית בהשתקה כוללת, כאילו זו התשובה של דיאבלו קודי וג'יסון רייטמן לכל מי שהטיפול השטחי בנושא מציק לו. במציאות, מדובר בנושא קשה, אבל בקולנוע, הם קובעים בעצמם איפה לשים את הדרמות.
נכון, יכול; ויכול גם לא.
כמו שכתבה טריליאן, הסרט בעיקר מכבד את הבחירות של ג'ונו: אין בו מסר אחד ברור בנוגע להריון (בנוגע לזוגיות המצב קצת פחות עמום), אלא הוא מציג, בקצרה, כמה אופציות ואז מציג את זו הנבחרת כ*אחת* מהן. נכון, מעצם הצגת הדמות האופציה מוצגת כעדיפה – אבל לא בצורה אגרסיבית או ברורה.
נראה לי שאת מעבירה ביקורת על הסרט בעיקר בגלל שאת חושבת שהאופציה שהוא מציג אינה לגיטימית – אבל הרי אנחנו pro-choice, לא?
אני פרו-צ'ויס. תעשיית הבידור האמריקאית לא.
כמעט כל סרטי וסדרות הנוער בארה"ב (וגם לא הנוער) פוסלים את אופציית ההפלה. אפשר להגיד שבכל אחת מהיצירות האלה זה נעשה מהסיבות הפנימיות של הסיפור, אבל בשורה התחתונה מתקבלת אמירה אחידה בנושא, ואני חושבת שיוצר אינטליגנטי בימינו כבר לא יכול להגיד שהוא לא מודע לזה.
אבל את לא מבקרת את הסרט; את מבקרת את התרבות.
זו ביקורת לגיטימית, כמובן, אבל את לא יכולה לכעוס ג'ון סטיוארט שהוא לא חתול, מקסימום למחות על מיעוטם של חתולים בתעשיית הבידור.
מלים אחרות, כמו סרטו הקודם של רייטמן, 'ג'ונו' הוא לא סרט אידיאלוגי במיוחד, או ליתר דיוק, האידיאלוגיה שלו בנושא המרכזי בו הוא עוסק (לכאורה) נותרת עמומה. זה *לא* מאפיין את מרבית העשייה התרבותית הפופולרית בנושא.
אני לא אומרת שזה הדבר הכי חשוב שאפשר להגיד על הסרט.
אני רק כמהה ליום שבו יוצרים ליברלים (כל יוצר לחוד) ייקחו אחריות על מה שהם אומרים (קולקטיבית) בנוגע להפלות.
בהוליווד?
זה קולנוע מסחרי, אחרי הכל, וסרט שמעודד באופן אקטיבי הפלות יצטרך להתכונן למאבק מסחרי לא פשוט.
אני לא אומרת שזה הדבר הכי חשוב שאפשר להגיד על הסרט.
אני לא הרגשתי שהם באמת "אומרים" משהו. לא בשני הסרטים האלה (ג'ונו ו-KU) לפחות.
ראיתי סרטים אמריקנים שבהם היו הפלות, כבדרך אגב (לא כנושא מרכזי). מה שמעצבן אותי יותר, אם כבר, הוא היחס למין בטוח, ואני לא צוחקת. כאילו אין מחלות מין ואין איידס בעולם, יש התייחסות בשיוויון נפש למין ללא אמצעי מניעה, כשהחשש הכי גדול אמור להיות "פנצ'ר".
שלא לדבר על סרט מסוים (שאותו אני דווקא אוהבת מאד), שמבוסס על ספר (גם הוא מוצלח), שבו (בספר) היתה התיחסות מפורשת לנושא מין בטוח (לא!) והיא הועלמה לחלוטין בסרט (כן). •זה• מחרפן אותי.
מה אני אגיד לך?
את מצפה מהסרט להיות מניפסט לתפיסת העולם שלך. הוא לא. הוא אפילו לא מניפסט לתפיסת העולם של יוצריו, כי הוא לא מניפסט. נראה לך שההצגה של קלות הפרידה מהתינוק לא אמינה? אולי בשביל ג'ונו היא אמינה. נראה לך שההחלטה שלה שלא להפיל הייתה לא מבוססת? ג'ונו מודה בעצמה שהיא לא הייתה מבוססת. האופציה היחידה שמוצגת בחיוב היא האימוץ? זה בגלל שזאת האופציה הנבחרת אחרי רבע שעה, ובה עוסק כל הסרט.
את רוצה סרט שאיננו ג'ונו, ושג'ונו מעולם לא התיימר להיות. בעולם מושלם, זאת אפילו דרישה לגיטימית. בעולם שלנו, העובדה שהסרט לא דוחף לי מסר בגרון וגם מצליח להיות משעשע בהחלט מספקת אותי.
אני לא מצפה מהסרט להיות מניפסט
אני לא דיברתי על מה הסרט אמור לעסוק בתוך מחנך בינאולאומי, ולמה לא צריך להקרין אותו בבתי ספר. אני אמרתי שכל העיסוק בסרט בהריון/ תינוק מרגיז אותי ומפריע לי.
אני חושבת שכל העיסוק בנושא ההריון/ תינוק בגיל העשרה, לא הייתה רק לא אמינה, אלא גם ממש מטרידה, כאילו זה נושא קל ערך והוא לא. אני חושבת שהפתרונות בסרט היו מאוד אידיאלים ומוטים. זאת דעתי. לא ביקשתי שהסרט יהיה משהו אחר לגמרי, אבל הפריע לי שהסרט היה מה שהוא וזה בהחלט פגם בהנאה שלי מהסרט, שאחרת היה יכול להיות אחד מהסרטים החביבים עליי השנה. למרות החביבות שלו, הסרט הזה השאיר אותי עם טעם רע.
מה אני אגיד לך?
נאה דרשת.
כל-כך מתוק!
בכל פעם שראו אותו על המסך אמרתי לזוגתי "וויי! הוא כזה חמווווד!".
נדמה לי שהיא התחילה לפקפק בנטיותיי המיניות.
אני דווקא חושבת שלאבא של ג'ונו
כן יש תקווה בקשר הזוגי החדש שלו (ואגב, הוא נשוי בשנית, אז אפשר להוריד ממנו את תגית ה"גרוש"), וזה בלי להכנס בכלל לסוגיה למה, בכלל, צריך קשר זוגי או למה קשר כזה חייב להיות על ידי נישואין.
ואגב, לתסריטאית קוראים דיאבלו כי זה השם שהיא בחרה לעצמה.
ויש כמובן את אמריקה הגזענית, כפי שמשתקף מהיחס של הדמויות הראשיות/תסריטאית לזרים:
גם האסיאתית מבית הספר של ג'ונו, גם הספק חבר (הודי?) ספק עלוקה של בליקר וגם אשת האולטרה סאונד הדרום אמריקאית זוכים ליחס מזלזל מהסביבה, גם אם הם בעמדת השכלה גבוהה מהשאר, החבר אומנם לא זוכה ליחס מזלזל (לא כזה שנראה על המסך, בכל אופן) אבל הוא מוצג כסופר מוזר בעשר שניות מסך שהוא זוכה להן.
נסחת את זה נפלא :)
בהחלט מלא ביקורת.
אני מתארת לעצמי שהאדישות הזו נועדה להרגיז אותנו, הצופים
ההפך הוא הנכון
אתה מגיע מנקודת מבט מאוד שמרנית ועם דעות קדומות.
מי אמר שמשפחה חד הורית זה דפוק? מי אמר שהילד הזה יגדל דפוק רק עם הורה אחת?
ג'ונו בעצמה היא בן אדם ששלם עם עצמו ועם המשפחה שלו.
אתה צודק בכך שבמהלך הסרט היא מתפכחת מאשליות ה"משפחה המושלמת" – אבל מה שהיא לומדת, לדעתי, הוא לא רק שאין דבר כזה, אלא שגם לא צריך להיות דבר כזה.
הרעיון של אם ואב נשואים ומאושרים עם 3.2 ילדים הוא אשליה שכבר חלפה מהעולם הזה. תמיד יש יוצאים מן הכלל – אבל גם פעם מי שחי לפי המסגרת הזאת לאו דווקא היה שמח ומאושר בחייו. וזה בדיוק מה שדיאבלו מנסה להראות – שדווקא המשפחה שכביכול נראית "מושלמת" היא זאת שהיתה דפוקה בזמן שהמשפחה של ג'ונו, שכביכול לא נורמלית ודפוקה – מתפקדת להפליא.
על כל ההודעה הקצרה הזו.
הסרט הקודם של הבמאי
"תודה שעישנתם" גם נחל הצלחה יחסית. אחלה סרט על דובר של חברת סגריות שלא מנסה להתנצל בפני כולם. מומלץ
יש לי שאלה:
(אבל זין בעין אם אתם מצפים שאני אתנצל על הבורות שלי)
לפי השם "פולי בליקר" אני אמור להסיק שהוא יהודי?
יש לי שאלה:
לא. לפי האף שלו. פרטים נוספים אצל הרוסי הקטן.
בכלל, למה חשבת שאתה צריך להסיק את זה מהשם שלו?
יש לי שאלה:
אלא אם שמו המלא הוא ישראל "פולי" פוליאקוב בליקר, לא נראה לי שאפשר ללמוד משהו על הדת שלו.
כשג'ונו באה אליו
היה תלוי מאחורי הדלת לוח עם אותיות הא"ב העברי.
שתי אפשרויות:
או שהוא ממש חזק בקבלה או שהוא יהודי והלוח הוא בעצם זכר מהבר מצווה או משהו, את האפשרות הראשונה אפשר לפסול על הסף אני מניח, מה שמשאיר אותנו עם מסקנה בלתי נמנעת…
כשג'ונו באה אליו
הוא יהודי. למה שזה בהכרח ישתקף בשם שלו?
תשאל את היטלר.
מה זאת אומרת למה?, אי אפשר לדעת אם בנאדם יהודי או לא לפי שם משפחה?
רק לפעמים
אז כנראה שהוא יהודי.
אז מה? גם הבמאי יהודי. אולי ככה הוא הרגיש שהדמות מקבלת יותר נפח ואולי זה בכלל לוח שלו שהתאים במקרה לתפאורה. טלפון ההמבורגר שייך לתסריטאית דיאבלו קודי, אבל כמו הלוח של פולי, זה לא באמת מהווה חלק משמעותי מהסיפור.
להוציא את המפגינה מחוץ לקליניקה, אין שום נקודה בסרט בה השתייכות דתית משחקת תפקיד בעלילה.
אין כמו 'עין הדג' בשביל להוציא לך את האוויר מהגלגלים.
בנאדם מפתח תיאוריה (לא ממש מפותחת, אבל עדיין תיאוריה ועפ"י 'ג'ונו' מאוד לא מומלץ לקטוע דברים באיבם) ואנשים מבטלים אותה לחלוטין בהינף "אז מה?" או "זה מקרי" פשוט.
קפוצ'ון אדום שמנסים להגיד לנו משהו בעזרתו? אהה… שום כלום, קפוצ'ון זה קפוצ'ון ותו לא, שחור, לבן או באיזה צבע שלא יהיה.
אפיון דמויות על פי דת?, לא היה ולא נברא, אין לסרט שום עולם פנימי, מה שאתה רואה זה מה שיש.
בכלל, מה זאת הגישה הזאת שאין לסרט שום סאבטקסט והוא בסך הכל סרט 'חמוד'? (חמוד?, אני במקום דיאבלו או רייטמן הייתי נעלב ויוצא למסע צייד סטייל שיגור).
אני חושב שהסרט הוא מסוג הסרטים שלומדים להעריך אותם מעבר ל'חמידות' בצפיות חוזרות ומי יודע לאיזה תובנות, פרטים קטנים (אבל משמעותיים) ואמירות אני אגיע בצפיה שנייה ושלישית.
ואם יש צדק בעולם (רמז: לאאאאאאאאאא) 'ג'ונו' צריך להראות לאחים כהן מאיפה משתין 'האיש עם המטאטא' ולזכות בדג או ההפך.
פרופורציות, אישי הטוב
שאלת אם פולי בליקר יהודי על סמך שמו. לא, השם הזה לא נשמע יהודי במיוחד לאף אחד כאן. מצאת בכל זאת סימן לכך שהוא כן יהודי. זהו, אין ממש לאן ללכת מכאן. אם יש לזה משמעות בעיניך, מעבר להוספת פרט לביוגרפיה של הדמות, אנא שתף, כי אני לא מצאתי.
יש לג'ונו עולם פנימי מאוד עשיר וכבר כתבתי שבעיני, הגישה השטחית שלו לנושא ההריון תואמת את ראיית העולם של הדמות הראשית. על זה אני מסוגל לדבר במשך שעות. בעניין הדת, פשוט אין לי מה לכתוב.
נו, וכשג'ונו עוצרת בשוליים,
רואים מכולות של צים נוסעות על פסי הרכבת ליד הכביש. זאת אומרת שג'ונו בעצם רוצה לעשות עלייה?
באמת שאין כמו 'עין הדג'... נחש
מה הקשר?, נו באמת.
קודם כל, לפרוטוקול- לאורך כל הפתיל לא אמרתי בשום אופן שהוא יהודי, העלתי סברה.
שנית, אין פה עוד מישהו ששם לב לפרט הזה?, אין מצב שאני כזה פנטזיונר, כי גם כשאמא שלו נכנסה אליו הראו את החלק האחורי של הדלת, רק שאז לא שמתי לב אם היה או לא לוח.
תוכיח שזה מכולות של צים?, כי אתה ממש מתעלם ממה שבאמת רשמתי: כשג'ונו באה אליו מאחורי דלת חדרו תלוי לוח הא"ב העברי. האם יש לזה משמעות מסוימת?, אני חושב (בטוח) שכן -הוא יהודי, האם זה תורם לעלילה באיזשהוא מובן?, אני עוד לא סגור על זה, חושב אחרת?, פרט, הכי קל להגיד "מה הקשר?" או סתם "אז מה?" ולהוציא לי את הרוח מהמפרשים.
אגב, הוא יהודי ותאכל אבק, או משהו.
לא
גם אני שמתי לב לפרט הזה. אבל לשאול "על הלוח בחדר של פולי בליקר כתוב בעברית. האם יש לדעתכם משמעות לעובדה שפולי בליקר יהודי?" זה לא לשאול "לפי השם "פולי בליקר" אני אמור להסיק שהוא יהודי?" קיבלת תשובות לשאלה השניה, כי זה מה ששאלת.
נו באמת!
מה זה משנה אם הוא יהודי או לא
זאת דמות בדיונית!
זה משנה אם יש קשר לתוכן הסרט
לפעמים היהדות של דמות משפיעה על הצורה בה הקהל תופס אותה והיא תופסת את עצמה (סרטי וודי אלן). לפעמים מדובר בפרט שאינו משנה לשלד העלילתי, אבל יכול לשמש לניתוח יותר מדויק של הדמות והרקע ממנו היא באה (לנשק את ג'סיקה שטיין). לפעמים מדובר בפרט שולי שרוב הצופים לא מייחסים לו חשיבות מלבד אפקט קומי, או סתם פרט ביוגרפי אותו ניתן להחליף בפרט אחר מבלי לשנות דבר בסיפור (אמריקן פאי).
אני מניח שג'ונו שייך לסוג השלישי, לפחות עד שיוכח אחרת. לוח עם א"ב עברי הוא חלק מהתפאורה שבכלל לא מוזכר בידי הדמויות וצריך לחפור (מילת השבוע!) ממש עמוק כדי למצוא לו משמעות מעבר לרקע.
שילינגר איכזב אותי
יהודי מכניס את הבת שלך להריון וכל מה שאתה עושה זה להסתכל עליו ולהניח עליו את הידיים?
אנחנו לא מכירים את אבא שלו
יכול להיות שהוא רק חצי הוביט/גוני.
''אז מה?'' ו''מה הקשר?'' הן עדיין שאלות
הן אולי לא מפורטות במיוחד, אבל מעלות תהיה לגיטימית. אם יש לך תשובות, אתה מוזמן לשתף.
יש ''אז מה'' ויש ''אז מה''
אני מדבר על אלה המדכאים, שקודם כל שוללים כל מה שאמרת ומוציאים לך את החשק מלשלוח אצבע לעבר המקלדת.
סליחה על ההתקרצצות
אבל boysenberry זה פשוט סוג של גרגר יער. אני יודעת שהמתרגמת בקולנוע חשבה שזה קשור לבנים. זה לא. פשוט מציעים לה קונדום בטעמים. באותה מידה יכלו להציע לה קונדום בטעם פטל.
ובכל זאת
זה לא מקרי שבחרו דווקא בטעם הספציפי הזה. לכן קוראים לזה משחק מילים.
סליחה על ההתקרצצות
אבל מאיפה הבטחון שזה מתרגמת ולא מתרגם?, כי כשמתרחשות פאשלות יש לנו נטייה…
סליחה על ההתקרצצות
אמרתי המתרגמת בקולנוע, מפני שישבתי בקולנוע ותהיתי על התרגום. לשם הבהרה: גם אני מתרגמת כתוביות, מהטובים בתחום. סיקרן אותי לדעת מי תרגם dessert colours כצבעי מדבר כשוואנסה מדברת על צהוב בטעמים (צ"ל: צבעי קינוחים). מי שהיה בקולנוע יודע שזו הייתה מתרגמת.
יש אנשים ששמים לב בסרט לביגוד
(כמוני, מסתבר) ויש כאלה שמחפשים לעקוץ קולגות ולחפש את שם המתרגם, לבריאות.
ואני חושב, שאין הנחתום מעיד על עיסתו.
סליחה שנכנסתי למועדון חברים סגור
סליחה?
איזה מועדון חברים?
אני לא חלק מהדיון הזה, אבל באמת לא הבנתי את ההערה הזו. תוכלי להסביר?
סליחה?
התחלתי בהערה שאולי כותב הביקורת לא היה ער לה, שקונדום בטעם בויזנברי זה קונדום בטעם גרגרי יער וזה רק נשמע כמו "בנים". ייתכן שיש פה משחק מילים וייתכן שלא. כדי להיות הוגנת בדיון על תרגום, הבהרתי שאני עצמי מתרגמת. וכן, הנחתום העיד על עיסתו. אמרתי שאני מהטובים, כדי שלא תכרכו את כל המתרגמים יחד ותגידו "אויש, כמה טעויות יש, מה נסגר איתכם". אני מכבדת את המקצוע ומתגאה בהישגיי. ודווקא משום שאני מכבדת את הקולגות, לא נקבתי בשם המתרגמת.
מהתגובות הבנתי שנכנסתי בעצם למועדון חברים סגור, שלא הבינו למה אני פה… וזו הסיבה שביקשתי סליחה שהתפרצתי לדלת פתוחה. אמשיך לקרוא ולשבת בשקט.
שוב, סליחה אם ההערה נשמעה אישית ו/או פוגענית.
שנית, אי אפשר היה להבין מההודעה הראשונה שגם את מתרגמת לכן ההתלהמות (שלי) מהקביעה שמדובר במתרגמת ולא מתרגם.
שלישית, סתימת פיות? לא בעין הדג (כל עוד המסר לא פוגעני), תרגישי חופשי להתבטא.
ושוב, שום מועדון חברים ושום סגור, סליחה.
אין לי מושג מאיפה הבאת ''מועדון חברים''
התגובות שקיבלת היו בדיוק מאדם אחד, ואדם אחד הוא לא מועדון – וגם מהתגובות שלו לא הבנתי איך קיבלת את הרושם שדעתך לא רצויה פה.
אבל את כורכת את כולנו יחד.
אני לא זה שאמרתי לך שאין הנחתום מעיד על עיסתו, למשל, אבל את מניחה שזו גם דעתי.
אל תניחי שבגלל שאדם אחד לא קיבל את דעתך, דעתך אינה רצויה, או שאותו האדם מייצג את דעת "הקהילה" (מושג אמורפי ולא ממש קיים, לפחות לא כאן). גם אל תניחי שכולם מסכימים איתך, כמובן, אבל זה כבר משהו אחר.
שום מועדון חברים ושום סגור
סליחה אם ההודעה נשמעה אישית, כמו שאמרתי, סליחה ש'ג'ונו' הצליח להוציא את הפמניסטית שבי.
סליחה על ההתקרצצות
א. התשלום על תרגום הוא (עד כמה שידוע לי) נמוך למדי.
ב. יש נטייה סטטיסטית לייצוג יתר של נשים במקצועות של שכר נמוך.
מ-א ו-ב נובע שסביר ביותר שזו מתרגמת…… וללא קשר לפאשלות כלל.
סליחה ש'ג'ונו' הצליח להוציא את הפמיניסטית שבי.
קיוויתי שמנוסח התגובה שלי, יהיה ברור שגם אני חוטאת בפמיניזם.
אבל אין זה אומר שכל מי שבא מנקודת השקפה מסויימת בהכרח יגיע לאותן מסקנות מקריאת אותה תגובה. (כוונתי לתגובה המקורית של אסנת שכותרתה "סליחה על ההתקרצצות")
אם את חושבת כך, (שכל פמניסט יגיב באותה צורה למקרא טקסט כלשהו) את משטיחה את ההשקפה הפמיניסטית מאוד וחבל.
המתרגמת היא עמירה שגב,
והתרגום שלה עצבן אותי מאוד.
אני מבין את הבעיתיות בתרגום של סרט שעמוס במשחקי מילים וסלנג עדכני, אבל הנסיונות של שגב לעברת את השנינויות של הדמויות העלו, רובן ככולן, חרס.
כרגע, אני נזכר רק בשימוש ב"קצוות" המאוס (ובואו לא נשכח – המומצא. זו מילה שג'ונו בחיים לא תיתפס כשהיא הוגה אותה ברצינות), ובחוסר ההבנה שלה ש"Wizard" נאמרת ע"י בליקר כקריאת התלהבות (כמו "Shiny" הווידונית), ולא כתיאור של ג'ונו.
חוץ מזה, היא תרגמה את Dessert ל"מדבר", וזו סתם טעות של מתחילים.
ברור לכם שהסרט מועמד לאוסקר אך ורק לשם צמצום הילודה המוקדמת בארה
"ב
מעבר לזה סרט בינוני .היה קל לחזות את כולו אחרי החצי השעה הראשונה של הסרט.
צמצום?
ברור
זה כמו שרודף העפיפונים לא מועמד כי הוא מציג חלק מהאפגנים באור חיובי. זה בהנחה שאת המועמדויות לאוסקר קובעים חמישה כמרים אוונגליסטיים.
ילדים והוליווד
זה כבר הסרט השני בתוך שנה שעוסק, לכאורה, בהריון; אבל עוסק, בעצם, בזוגיות.
מה הקטע?
אני לא יודע.
כפשוטו – אין לי מושג ממשי, וההשערות שלי מרגישות לי בוסריות. ובכל זאת, הייתי הולך בכיוון אחר משלך. נדמה לי שלאנשים המגניבים בהוליווד נמאס לעסוק ב*חיפוש* אחר האהבה הרומנטית, והם עוברים לעסוק *בתחזוקה* של האהבה הרומנטית. האם עדיין לא מצליחים לעסוק במשפחתיות, זה רחוק מדי מהם או ממה שהם חושבים שקהל הצופים רוצה, אבל המשפחה מבחינתם היא עוגן לנעוץ בו את העיסוק בתחזוקה – הם "תוקעים" את הדמויות בסיטואציה בה זוגיות נהיית ברירת המחדל, לא היעד הנכסף, ובודקים מה קורה משם.
מצד שני, ברור לי שהפרשנות הזו עובדת טוב יותר על Knocked Up מאשר על 'ג'ונו'.
מאכזב
לא מצחיק, לא מבריק, לא מעניין והכי מעצבן, לא חמוד.
את הסוף ניחשתי עוד בכלל לפני שראיתי את הסרט רק שבסרט הוא נראה עצוב יותר ופחות טוב, לא צחקתי ואפילו לא חייכתי, רק כמה סצינות פה ושם והשירים מנעו מהסרט להיות בינוני כך שדי נהניתי אבל הרבה פחות מהצפוי.
ומה כולם מוצאים באלן פייג? היא מאוד מאכזבת ולא עושה כלום, דווקא את אביו של בנה אהבתי יותר…
מאכזב
אני לא חושבת שלנחש את הסוף זה אתגר או אינדיקציה לאיכות. זה כמו לנחש שבקומדיה רומנטית שני הגיבורים יהיו ביחד. זה לא סרט מתח, תעלומה או טוויסט.
לגבי שאר הדברים, נו, אתה יודע, עניין של טעם….
מישהו יודע איך קוראים לפסקול?
(ספוילר פוטנציאלי. הוא לא הורס ולא שופך אור חדש על הדיאלוגים שבסרט. אבל יש כאלה שיגידו שאם חשפתי פרט כלשהו מהסוף זה ספוילר)
השיר בסוף חשף אותי לעולמות חדשים של מוזיקה. בכלל, השירים שם היו חמודים והעבירו את הרוח של הסרט. מתוקים מאוד!
אני מניחה שלפסקול קוראים ''ג'ונו''
והשיר שהם שרים בסוף הוא של מולדי פיצ'ס.
באמת פסקול מצוין, גרם לי לרוץ ישר אחריו להקשיב שוב לשירים של בל וסבסטיאן שלא שמעתי הרבה זמן וכמובן, למוט דה הופל. האנ.אמ.אי נתן לו ציון 9, נדמה לי, ולא זכורים לי הרבה פסקולים מאז טריינספוטינג שזכו לכזו הערכה.
מישהו יודע איך קוראים לשיר
השיר שג'ונו "מגלה" בסצינה שהיא רוקדת עם האב המאמץ הוא All The Young Dudes של Mott The Hoople (שנכתב, אם אינני טועה, ע"י דיוויד בואי)…
אינך טועה.
http://www.youtube.com/watch?v=XT54T42ldec
http://www.youtube.com/watch?v=8kilN69CLb4
אני חושבת
שאני צריכה ללמוד לתמצת.
נו, וזאת בדיוק חוסר הבשלות שלו.
אם הוא היה בשל להיות אבא הוא בטח היה מקבל את הרודנות של אשתו בשקט כמו כמעט כל הגברים הנשואים.
אתה רשאי.
אתה רשאי גם להסביר למה.
כי זה בנאלי ובלתי-אפשרי.
נכון, להגיד משהו בנאלי ובלתי-אפשרי בצורה מנומקת ואינטיליגנטית זה הרבה יותר טוב מסתם להגיד אותו, אבל זה לא הופך אותו לפחות בנאלי.
הייתה כתבה ברשת מקומונים כלשהי (נדמה לי שזו של ידיעות, אבל אני לא בטוח) לפני שבוע, ובה שני חסידי עידן חדש דיברו על חווית ההורות שלהם. הם אמרו שאותם, כילדים, גידלו בכל מיני התניות חברתיות – והם מתכוונים לגדל את הילד בלי שום התניות, אלא פשוט שיהיה נאמן לעצמו.
מה, בדיוק, ההבדל בין זה לבין המסר של ג'ונו לפי הבנתך?
ההבדל
הוא שג'ונו, לפי הבנתי, לא רואה בני אדם כיצורים שמסוגלים לחיות בוואקום. נהפוך הוא- כל צורות ההתנהגות שהוא עוסק בהן קשורות ביחסים עם האחר, ובהשפעה תרבותית. אני רואה את ג'ונו כסרט שקורא תיגר על הקיבוע של אותן התנהגויות במבנה והסדר המסוימים מאוד בחברה שמתוכה הוא יוצא, וגורם לצופה לבחון אותן בתנאי מעבדה- לבדוק מה באמת היסוד הבריא והנכון בהן (לדעת קודי) ומה הוא תופעת הלוואי.
אני לא חושב, אפילו לא לרגע, שהאפשרות של חיים ללא התניה- חברתית בתוך חברה מסוגלת להתקיים במציאות. אני לא חושב ש'ג'ונו' אומר את זה, עם זאת. אם כבר, הייתי אומר שלפי 'ג'ונו' ההתניה החברתית צריכה להיות לכך שאנשים יתנהלו במערכות היחסים שלהם תוך בחינה של הנכונות שלהן לגופן. פחות ניו אייג'י?
(ורק הערה קטנה: סביר להניח שאם הדיון הזה ימשיך, התגובה הבאה שלי תהיה בעוד די הרבה זמן. מצטער. היה נחמד להתארח כאן, עין הדג).
לא אוי ולא אבוי!
זה לא איזה מוסר השכל סטייל דיסני, אלא האופן שבו מתנהגות הדמויות בסרט ובראשן ג'ונו. גם בעיני זה מה שעושה את הסרט למה שהוא. דומני שאף כתבתי משהו ברוח דומה (לפני הרבה הודעות).
וארמדילו אהבתי את הדברים שכתבת.
שימו לב מה יקיר אלקריב אומר על 'ג'ונו' בעיתון ידיעות
"קטגוריית התסריט המקורי הייתה כה חלשה עד שבימבו כמו דיאבלו קודי קטפה את האוסקר על התסריט המגוחך של 'ג'ונו', המטופש והמסוכן, שהציג הריון של בת טיפש עשרה כעניין מצחיק ומדליק. לא נתפלא אם יום אחד יתברר שהסרט הזה מומן על ידי הליגה(המילטנטית בארצות הברית) למניעת הפלות."
היי הבן אדם כתב בעיתון את מה שלי מחקו בגין אוף.. או משהו כזה
מה לעשות שלידיעות אחרונות יש רף יותר נמוך.
אז מה אתה מנסה להגיד בעצם?
שראית את הסרט?
אויש, נו.
אני רק אמרתי שג'ונו, למרות העובדה שהיא נותנת למישהו אחר את התינוק שלה, עדיין אמהית. קראת את ההודעה?
מאכזב, מאוד מאכזב.
כן, יש שנינויות מפה ועד להודעה חדשה, אבל הגיבורה הראשית היא טינאייג'רית מעצבנת מאוד, וכל היחס של הסרט לגיבורי המשנה הוא סביב 'האם הם עושים מה שנוח לג'ונו'. אם כן – הסרט מציג אותם טוב. אם לא – הם מוצגים בצורה מגוחכת.
שלא לדבר על החור הבסיסי של התסריט: מישהי מתוכננת עד הספרה העשירית אחרי הנקודה, שזממה מזימות על אותו ברנש הרבה לפני שפיתתה אותו (לא ספויילר, לדעתי), ולא חשבה על הרעיון של שימוש באמצעי מניעה?
למה חור?
א) לא הבנתי ע"ס מה הגעת למסקנה שהיא "מתוכננת עד הספרה העשירית אחרי הנקודה". רואים אותה לאורך הסרט פועלת בספונטניות לא פעם ולא פעמיים. לי היא דווקא הצטיירה כאחת שעושה מה שבא לה, "חותכת", מקבלת החלטות מעכשיו לעכשיו.
ב) על המשפט "לי זה לא יקרה" שמעת? (על אף שנדמה לנו, הוא לא המצאה ישראלית).
ומכאן
במהלך הסרט בליקר מספר שהיא תכננה לראות אתו סרט ואז שינתה את דעתה והחליטה שבעצם עדיף שהם יתמזמזו, כך שייתכן שזה לא היה מתוכנן כלל;
אבל ת'כלס? אנחנו לא יודעים הרבה על הסקס עצמו, בפרט אין התייחסות לשימוש או אי?שימוש באמצעי מניעה. הסטטיסטיקה מספרת שהיריונות רבים נגרמים לא בשל אי?שימוש בא"מ, אלא בשל שימוש שגוי.
היא אומרת שהיא התחילה לחשוב על זה לא
שנה מראש בערך,
להורים שלה אין ספק שהיא יזמה את זה,
ובמהלך הסרט היא יודעת מה לעשות בלי היסוס לא פעם ולא פעמיים, כולל לתכנן את עתידו של התינוק תוך שניה וחצי בלי יותר מדי התקפי בהלה ואובדן עצות.
אז כן, יש לה רגע-שניים של ספונטניות, אבל בסך הכל היא מתוכננת יותר מגורד-שחקים בינוני. יצויין גם ש*בליקר* חושב שזה לא היה מתוכנן, אבל היא *אומרת* שהיא תכננה את זה.
ואגב,
לאור הקריאה החתרנית והביקורת הפוליטית פה,
אפשר בקלות, אבל ממש בקלות, לבנות תיאוריה אחרת ומבוססת לא פחות לפיה הסרט הוא לא פרו-לייף ולא פרו-צ'וייס, לא ליברלי ולא שמרני, אלא פרו-ג'ונו, והמסר הנוסף שלו הוא של מיזוגניה נשית: גברים זה דבר שצריך בשביל הכיף, אבל יש להרחיק אותם כשמגדלים משפחה.
התאוריה הזו לא ממש מתיישבת
עם אופן הצגתו של אביה של ג'ונו.
ה''חובה'' לבחור בהפלה היא לא עמדה ניאו-שמרנית
ועוד מחמאה על הפסקול:
בדקות אלו ממש אני שומע את הפסקול של ג'ונו וסיימתי לשמוע את השיר המתוק New york, catcher והתחלתי את Loose lips הנהדר. זו אחלה מוסיקה לשמוע בזמן שאתה מתכונן למבחן באנגלית. מהרו לחנות הספרים/מוזיקה/עוף משומר הקרובה אל ביתכם וקנו את הדיסק המקסים הזה.
וזכרו: כשכותבים פועל בזמן עבר צריכים להוסיף ed בסוף!
ועוד מחמאה על הפסקול:
אולי תרוץ אתה לחנות ותקנה איזה אלבום של בל וסבסטיאן? :)
בעצם, אני לא אתפלא אם לא מחזיקים אלבומים שלהם בחנויות בארץ יותר… אבל תשיג בכל זאת.
יש באוזן השלישית
מצטערת, לא מצאתי בדמות של ג'ונו שום דבר עגול חוץ מהבטן.
לאורך כל הסרט היא מאופיינת בשלוש דרכים:
א. היא טינאייג'רית מגניבה ושנונה
ב. היא סוג של אאוטסיידרית
ג. היא בהיריון
לא הרבה מעבר לזה (טלפון בצורת המבורגר לא נחשב למאפיין אישיותי, מצטערת).
עוד תהיות בנוגע לדמות שלה.
בשיחה של ג'ונו עם סו-צ'ין היא מזכירה בחורה שלקחה יותר מדי תרופות והתחילה לצעוק שהיא:Craken of the sea! (קטע מעולה!).
אח"כ מסתבר שהיא מדברת על עצמה. הכוונה היא שג'ונו היתה לוקחת תרופות התנהגותיות באופן קבוע?
אני חושב שג'ונו סתם התנהגה כמו מטורפת ב''קראקן אוף דה סי''.
תחשבי על זה: אם ג'ונו נוטלת תרופות נדמה לך שהיא הייתה נכנסת להיריון? כי אם אני לא טועה היא דיברה על תרופות היריון.
בסרט די ברור שהיא לא התכוונה להכנס להריון בכל מקרה.
מהציטוט בימד"ב, בהנחה שהוא אכן אמין, ברור לחלוטין שלא מדובר בתרופות הריון:
תרופות התנהגותיות
יכול להיות שהיו לה בעיות התנהגות וההורים החליטו להתחיל לתת לה תרופות (ריטלין וכאלה).
תרופות התנהגותיות
בתור מישהי שגרה תקופה מסוימת בארה"ב, התרשמתי שאחוז בני הנוער האמריקאים שמקבלים תרופות התנהגותיות הוא עצום (לפחות בקהילות מסוימות בחוף המזרחי). לפי מה שהבנתי, מדובר בעיקר בטיפול בהיפראקטיביות (ריטלין ונגזרותיו) ובדיכאון (פרוזאק ודומיו).
כשחזרתי לארץ וחקרתי קצת בנושא, הבנתי שכנראה לא מדובר רק בהתרשמות אישית שלי, ושיש מחלוקת די רצינית בקשר לשימוש ב"כדורי מצב רוח" אצל בני נוער.
תרופות התנהגותיות - Oh yeah
בארה"ב נהוג לתת לילדים את התרופות האלו. אני מכירה לא מספר קטן (בכלל) של הורים שבטוחים שזה מה שיתקן את הילדים שלהם.
השאלה היא האם בסרט זה בא בתור ביקורת על החברה המריקאית, או בתור ביקורת על ג'ונו.
בסרט זה לא בא כביקורת על כלום.
זה בא כתירוץ לעוד סצינה מאגניבה שבה ג'ונו מתגלה במלוא מאגניבותה השנונה.
הכל יחסי.
אין ספק שיש סרטים שבהם הדמות הראשי הוצגה באופן מלא יותר, נגדיר את זה כך. אבל אני חושבת שהצלחתי להבין לא רע את הדמות. ראיתי אותה מתמודדת בסיטואציות שונות, באינטראקציה עם אנשים שונים, ראיתי אותה כשטוב לה, ראיתי אותה שרע לה, ובסוף הסרט הייתה לי תחושה שאני די מכירה אותה.
אני חושבת שיש בה יותר ממה שכתבת ברשימה הקצרצרה והלא ממצה הזו. למשל רגישות ופגיעות ואכזבה שהיא מחפה עליהם בהרבה ציניות; חוסר וודאות שהיא מנסה להסתיר מאחורי קבלת החלטות מהירה להחריד; איזשהו רצון ילדותי לעולם דיאלי; הכרה בכך שהיא מצד אחד "כבר בת 16" ומצד שני "רק בת 16" ויש הרבה דברים שעדיין גדולים עליה והיא מודה בכך שקשה לה להתמודד איתם, על אף שכאילו "הכל מגניב והכל בשליטה".
זו אשמה של הבמאי והשחקנית.
לא של התסריט.
בצורה שהיא כתובה, ג'ונו היא דמות עגולה ומלאה.
זו אשמה של הבמאי והשחקנית.
איך זה בא לידי ביטוי? כלומר, מה חוץ מא' ב' ג' מאפיין אותה?
אני מסכים שהם פוספסו, אבל לא מסכים שלגמרי.
כי ככה, בדיוק, גם אני הבנתי אותה (ולא קראתי את התסריט).
לא היית צריך לקרוא את התסריט בשביל להבין את זה
יכולת פשוט לראות שזה שם פשוט מפני שהדמות כתובה בצורה טובה ועגולה – כל סצינה וסצינה, עושה רושם, היתה שם בשביל לעגל ולחדד את האישיות של ג'ונו. כל דיאלוג שלה עם אחרים, כל התחכמות שעל הנייר נשמעת כמו אמירה של אדם בטוח בעצמו, מלווה בתסריט בהתנהגות שמראה לך שההיפך הוא הנכון. ואלה לא ניואנסים של משחק – העיניים של פייג' מראות ביטחון, שפת הגוף שלה משדרת חוזק (חוץ מאשר בשתי סצינות, שבהן ג'ונו שלה נראית מתנהגת out of character, והן כשהיא פורצת בבכי באוטו, ובחדר הלידה) והטון שלה מתחכם מדי, מודע לעצמו ולכוחו מדי (תחשוב על טינאייגר'ים שנונים אחרים, אפילו בסרטים, ועל הטון האחר כשהשנינות באה מחוסר ביטחון, לעומת שנינות של "אני לא שם זין על העולם" – למשל ב"החיים כבית", או ב"אמריקן ביוטי" – השנינויות של הבן של השכנים לעומת הבת של אנט וקווין). אלה ניואנסים שהתסריט מאלץ אותה אליהם – היא יוצאת מהקליניקה מבלי לעבור את ההפלה, היא נסוגה ממארק כשהוא מגיב ל"פיתוי" שלה, היא לוקחת מאוד קשה את העובדה שבליקר לא נלחם עליה והחליט ללכת לפרום עם הנערה האחרת – זו אולי הדוגמה הכי טובה – אתה יודע את זה מפני שהתסריט גורם לה להתעמת עם בליקר, ואז לנסוע אל מארק ולמרוח ליפסטיק.
אז בעוד המשחק של אלן והבימוי של רייטמן מוציאים אותה כטינאיי'רית שנונה, חזקה, גדולה מהחיים, יודעת הכל ומודעת לעצמה – התסריט בכל זאת לא מאפשר לך להימלט מהדמות המקורית: מבולבלת, רגישה מדי, הולכת לאיבוד, רומנטיקנית שמפחדת להראות את מה שהיא רואה כהחולשה שלה לעולם וכיו"ב.
והתסריט עושה את זה בחכמה מאוד גדולה, שהרי הנה, אתה משוכנע שהדליברי האובר מתחכם של פייג' ושאר השחקנים גרמו לך להבין את הניואנסים האלה באישיות של הדמות, בעוד שלמעשה הם פשוט לא הצליחו לקלקל את זה עד הסוף.