ביקורת: ציידות השדים של הקיי-פופ

קליט, קופצני, צבעוני, ועם שירים מוצלחים.
שם רשמי
ציידות השדים של הקיי פופ
שם לועזי
KPop Demon Hunters

ניתן להתווכח מהו בעצם הז'אנר הזה "מוזיקת פופ". אם הייתי רוצה להוציא שיר כזה, האם מעצם ההגדרה שלו אני צריך שהוא יצליח? זה, כביכול, בשם של הז'אנר, אז אני בהחלט אשמח אם הוא יהיה פופולרי. רק שאם הייתי חבר בלהקה שמה שתלוי בשירים שלה הוא לא רק כסף ומעמד אלא גם שלום העולם כולו, בטח הייתי הרבה יותר לחוץ שהמוזיקה שלי באמת תהיה פופולרית. זה לא מצעד הפזמונים, זה גורל האנושות.

לא פלא איפוא שרומי, מירה וזואי, חברות הלהקה הסופר-מצליחה "הנטריקס", נמצאות בעומס מנטלי קיצוני: המוזיקה שלהם היא זו שמחזיקה את ההגנה העולמית מפני ממלכת השדים שרוצים להשתלט על כולם, לגרום להם דיכאון כל הזמן ובסוף גם לשאוב מהם את הנשמות א-לה סוהרסנים. ואם זה לא מספיק לחץ, אז  בדיוק כשהן אמורות להשלים את העבודה באופן סופי, צצה משומקום להקת בנים-שדים שמתחרה בפופולריות שלהן ומאיימת להרוס הכל.

אם אתם לא בטוחים איך המיתולוגיה של העולם הזה עובדת, אל דאגה – הסרט יסביר לכם את האקספוזיציה רק שלוש פעמים לפני שהעניינים יתחילו לזוז. מצד שני, כשהעניינים יתחילו לזוז, הסרט הופך לממתק שקשה לעמוד בפניו, וזאת למרות כמה חולשות שנובעות מהיומרה שלו להיות יותר מסרט פנטזיה-מוזיקלי(-פופולרי).

ה"קיי-פופ" שבכותרת הוא תת-ז'אנר מוזיקלי שכשמו כן הוא – מוזיקת פופ מקוריאה. היומרות של הביקורת הזו קטנות בהרבה מכדי לנסות ולהסביר את מקור התופעה, ההיקף שלה, החדירה שלה למערב וההשפעה הכללית שלה; פה רק נסתפק בציון העובדה שהתסריטאית והבמאית מגי קאנג רצתה מאד ליצור סרט על פי המורשת הזו, וכעת, לאור התוצאה, ניתן לומר שהיא הצליחה בגדול: הסרט הפך להצלחה מסחררת, ולא רק במספר הצופים, אלא בעיקר במספר המאזינים. הפסקול של הסרט פרץ כמעט משום מקום והפך לדבר הכי חם במצעדי האלבומים בארה"ב, עד שבסוף גם אני – מישהו שלא שמע על פופ עד בערך גיל 30 – החלטתי לבדוק על מה המהומה.

אבל ניקח רגע צעד אחורה, כי סרט הרי אמור להיות גדול יותר מסך השירים שלו – ולסרט יש יומרות גדולות בהרבה מאשר להיות פצצה מוזיקלית ותו לא. הסרט מנחית בכבדות עוד ועוד מטאפורות על דיכאון, הדחקה, השלמה, קבלה עצמית, בושה, כפרה על חטאי עבר, ודוחס גם אמירות חברתיות רחבות בהרבה לגבי תופעת ההערצה לכוכבי פופ על חסרונותיה ומעלותיה. ואת כל זה הוא לא עושה בעדינות מיוחדת עם סאבטקסט מוחבא, אלא מציף הכול לפני השטח בליווי נצנצים צבעוניים, נאמברים גועשים ואנימציה קופצנית. 

עכשיו, זה בפני עצמו היה לגיטימי מעצם הז'אנר – מוזיקת פופ לא ממש מצטיינת בעידון, אולי מעצם האופי שלה. הבעיה היא שכמעט כל אותן מטאפורות מתפרקות אם חושבים עליהן קצת לעומק, וזה כבר לא טוב. בניית העולם בפני עצמה כן אמינה, סצנות האקשן מהנות והמהלכים הרגשיים של הסרט יעילים ומצליחים לגעת בלב, אבל כשניסיתי לתרגם את המשל לנמשל התייאשתי מהר מדי. 

כן, להדחיק את מה שאת זה לא טוב, אבל בסרט הכישלון של הדרך הזו הוא תוצאה של נסיבות אקראיות לחלוטין שבקלות היו יכולות להתנהל אחרת, ולא של התפוצצות פנימית. באחת מסצנות השיא הגיבורה מתעמתת עם המנטורית שלה על הדרך שבה היא חינכה אותה ללכת, ובמקום להתחבר אמוציונלית הראש שלי כל הזמן אמר "אבל אין כאן טענה אמיתית, הכל צירוף מקרים מצער". הסיפור מגושם לא רק בהקשר המטאפורי שלו, אלא גם בבניית דינמיקה משכנעת שמפתחת את כל השותפים לה, בעיקר אצל שלישיית הזמרות. רומי הסולנית היא הגיבורה הראשית, וזה היה יכול להיות סבבה, אבל התסריט מתעקש מדי פעם לדחוף את שתי חברותיה לסיפור התפתחות משל עצמן – וזה לא עובד. זה ממש כאילו השתיים האחרות קופצות, כמעט מילולית, לתוך קו העלילה של חברתן ואומרות "היייי אנחנו רוצות גם!!!"

מנגד, בניית הדינמיקה בין רומי לסולן להקת הבנים, ג'ינו, עשויה טוב בהרבה. כאן השיקוף של שני הצדדים זה בזה באמת תורם למסע שלהם, מרגיש הגיוני ואפקטיבי רגשית.

וזאת הנקודה שבה אני חוזר אל השירים, שהפכו אותי, בסופו של דבר, לסלחן ממש כלפי הבעיות שבסרט. שיר מוצלח יכול להיות ג'וקר מטורף לסרט בעייתי, והסרט הזה לא מכיל אפילו שיר אחד שאינו מוצלח. יש טובים יותר וטובים פחות, אבל כולם, דבר ראשון, ברורים מילולית; חוסר הסאבטקסט כאמור מובנה בז'אנר, אבל הוא תורם לאפקטיביות. השלב הבא הוא שהם קליטים – יש כאן איזושהי סקאלה בין "שיר אירוויזיון טיפשי" דרך "שיר מטומטם של להקת בנים" ועד ל"היי בואנ'ה המלודיה הזו ממש ממכרת" – אבל הצלילים עושים את העבודה מהרגע הראשון וממש כיף לחזור ולזמזם אותם.

אבל עיקר העיקרים הוא, מבחינתי, זה שהשירים הם המעלות של הסרט בלי החסרונות שלו. הרי אני מאוד בעד המסרים של הסרט, וגם סיפור האהבה שבמרכזו חמוד ומרגש; אז כעת כשאני מאזין ל"Free" הנוגע-ללב או ל"What It Sounds Like" שהוא סוחף גם בפני עצמו וגם כשיר-קתרזיס לכל מה שבא לפניו, אני פשוט נהנה רק מהדבר עצמו בלי לתהות למה היה צריך את הסצנה עם אמן השיקויים הרמאי או את ההתלהבות המוקצנת של הבנות למראה שרירי בטן של אחד מחברי להקת הבנים.

בסופו של דבר הסרט כולו יכול לשמש מין משל לתרבות הפופ בכללה: זה שזה קליט, קופצני וצבעוני לא אומר שזה חסר ערך. המסביב הוא אולי חתיכת בלגן, אבל כשיש לב כזה גדול ומלחינים וכותבים שמנצלים את כוחה העצום של המוזיקה כדי להיכנס ללבבות של אנשים, גם הצופה או המאזין הציני ביותר עשוי להרגיש שיש בזה משהו, להתחבר, להתרגש ואולי אפילו להזיל דמעה.