ניתן להתווכח מהו בעצם הז'אנר הזה "מוזיקת פופ". אם הייתי רוצה להוציא שיר כזה, האם מעצם ההגדרה שלו אני צריך שהוא יצליח? זה, כביכול, בשם של הז'אנר, אז אני בהחלט אשמח אם הוא יהיה פופולרי. רק שאם הייתי חבר בלהקה שמה שתלוי בשירים שלה הוא לא רק כסף ומעמד אלא גם שלום העולם כולו, בטח הייתי הרבה יותר לחוץ שהמוזיקה שלי באמת תהיה פופולרית. זה לא מצעד הפזמונים, זה גורל האנושות.
לא פלא איפוא שרומי, מירה וזואי, חברות הלהקה הסופר-מצליחה "הנטריקס", נמצאות בעומס מנטלי קיצוני: המוזיקה שלהם היא זו שמחזיקה את ההגנה העולמית מפני ממלכת השדים שרוצים להשתלט על כולם, לגרום להם דיכאון כל הזמן ובסוף גם לשאוב מהם את הנשמות א-לה סוהרסנים. ואם זה לא מספיק לחץ, אז בדיוק כשהן אמורות להשלים את העבודה באופן סופי, צצה משומקום להקת בנים-שדים שמתחרה בפופולריות שלהן ומאיימת להרוס הכל.
אם אתם לא בטוחים איך המיתולוגיה של העולם הזה עובדת, אל דאגה – הסרט יסביר לכם את האקספוזיציה רק שלוש פעמים לפני שהעניינים יתחילו לזוז. מצד שני, כשהעניינים יתחילו לזוז, הסרט הופך לממתק שקשה לעמוד בפניו, וזאת למרות כמה חולשות שנובעות מהיומרה שלו להיות יותר מסרט פנטזיה-מוזיקלי(-פופולרי).
ה"קיי-פופ" שבכותרת הוא תת-ז'אנר מוזיקלי שכשמו כן הוא – מוזיקת פופ מקוריאה. היומרות של הביקורת הזו קטנות בהרבה מכדי לנסות ולהסביר את מקור התופעה, ההיקף שלה, החדירה שלה למערב וההשפעה הכללית שלה; פה רק נסתפק בציון העובדה שהתסריטאית והבמאית מגי קאנג רצתה מאד ליצור סרט על פי המורשת הזו, וכעת, לאור התוצאה, ניתן לומר שהיא הצליחה בגדול: הסרט הפך להצלחה מסחררת, ולא רק במספר הצופים, אלא בעיקר במספר המאזינים. הפסקול של הסרט פרץ כמעט משום מקום והפך לדבר הכי חם במצעדי האלבומים בארה"ב, עד שבסוף גם אני – מישהו שלא שמע על פופ עד בערך גיל 30 – החלטתי לבדוק על מה המהומה.
אבל ניקח רגע צעד אחורה, כי סרט הרי אמור להיות גדול יותר מסך השירים שלו – ולסרט יש יומרות גדולות בהרבה מאשר להיות פצצה מוזיקלית ותו לא. הסרט מנחית בכבדות עוד ועוד מטאפורות על דיכאון, הדחקה, השלמה, קבלה עצמית, בושה, כפרה על חטאי עבר, ודוחס גם אמירות חברתיות רחבות בהרבה לגבי תופעת ההערצה לכוכבי פופ על חסרונותיה ומעלותיה. ואת כל זה הוא לא עושה בעדינות מיוחדת עם סאבטקסט מוחבא, אלא מציף הכול לפני השטח בליווי נצנצים צבעוניים, נאמברים גועשים ואנימציה קופצנית.
עכשיו, זה בפני עצמו היה לגיטימי מעצם הז'אנר – מוזיקת פופ לא ממש מצטיינת בעידון, אולי מעצם האופי שלה. הבעיה היא שכמעט כל אותן מטאפורות מתפרקות אם חושבים עליהן קצת לעומק, וזה כבר לא טוב. בניית העולם בפני עצמה כן אמינה, סצנות האקשן מהנות והמהלכים הרגשיים של הסרט יעילים ומצליחים לגעת בלב, אבל כשניסיתי לתרגם את המשל לנמשל התייאשתי מהר מדי.
כן, להדחיק את מה שאת זה לא טוב, אבל בסרט הכישלון של הדרך הזו הוא תוצאה של נסיבות אקראיות לחלוטין שבקלות היו יכולות להתנהל אחרת, ולא של התפוצצות פנימית. באחת מסצנות השיא הגיבורה מתעמתת עם המנטורית שלה על הדרך שבה היא חינכה אותה ללכת, ובמקום להתחבר אמוציונלית הראש שלי כל הזמן אמר "אבל אין כאן טענה אמיתית, הכל צירוף מקרים מצער". הסיפור מגושם לא רק בהקשר המטאפורי שלו, אלא גם בבניית דינמיקה משכנעת שמפתחת את כל השותפים לה, בעיקר אצל שלישיית הזמרות. רומי הסולנית היא הגיבורה הראשית, וזה היה יכול להיות סבבה, אבל התסריט מתעקש מדי פעם לדחוף את שתי חברותיה לסיפור התפתחות משל עצמן – וזה לא עובד. זה ממש כאילו השתיים האחרות קופצות, כמעט מילולית, לתוך קו העלילה של חברתן ואומרות "היייי אנחנו רוצות גם!!!"
מנגד, בניית הדינמיקה בין רומי לסולן להקת הבנים, ג'ינו, עשויה טוב בהרבה. כאן השיקוף של שני הצדדים זה בזה באמת תורם למסע שלהם, מרגיש הגיוני ואפקטיבי רגשית.
וזאת הנקודה שבה אני חוזר אל השירים, שהפכו אותי, בסופו של דבר, לסלחן ממש כלפי הבעיות שבסרט. שיר מוצלח יכול להיות ג'וקר מטורף לסרט בעייתי, והסרט הזה לא מכיל אפילו שיר אחד שאינו מוצלח. יש טובים יותר וטובים פחות, אבל כולם, דבר ראשון, ברורים מילולית; חוסר הסאבטקסט כאמור מובנה בז'אנר, אבל הוא תורם לאפקטיביות. השלב הבא הוא שהם קליטים – יש כאן איזושהי סקאלה בין "שיר אירוויזיון טיפשי" דרך "שיר מטומטם של להקת בנים" ועד ל"היי בואנ'ה המלודיה הזו ממש ממכרת" – אבל הצלילים עושים את העבודה מהרגע הראשון וממש כיף לחזור ולזמזם אותם.
אבל עיקר העיקרים הוא, מבחינתי, זה שהשירים הם המעלות של הסרט בלי החסרונות שלו. הרי אני מאוד בעד המסרים של הסרט, וגם סיפור האהבה שבמרכזו חמוד ומרגש; אז כעת כשאני מאזין ל"Free" הנוגע-ללב או ל"What It Sounds Like" שהוא סוחף גם בפני עצמו וגם כשיר-קתרזיס לכל מה שבא לפניו, אני פשוט נהנה רק מהדבר עצמו בלי לתהות למה היה צריך את הסצנה עם אמן השיקויים הרמאי או את ההתלהבות המוקצנת של הבנות למראה שרירי בטן של אחד מחברי להקת הבנים.
בסופו של דבר הסרט כולו יכול לשמש מין משל לתרבות הפופ בכללה: זה שזה קליט, קופצני וצבעוני לא אומר שזה חסר ערך. המסביב הוא אולי חתיכת בלגן, אבל כשיש לב כזה גדול ומלחינים וכותבים שמנצלים את כוחה העצום של המוזיקה כדי להיכנס ללבבות של אנשים, גם הצופה או המאזין הציני ביותר עשוי להרגיש שיש בזה משהו, להתחבר, להתרגש ואולי אפילו להזיל דמעה.
ובנוסף הסרט מצחיק מאד!
הסרט מלא בבדיחות ופרצופים מצחיקים שהבנות עושות. ממש צחקתי בקול. סרט חמוד להפליא.
מה כל כך טוב בסרט הזה הוא משעמם
קאמפפפפפפפפפפ
מתחלק ל 3: 1. הרומן בין רומי לג'ינו חמוד ומטומטם בצורה מבדרת.
2. סצנות האקשן שאתווכך שניראות יותר טוב מהמשאלה האחרונה, ולפעמים אפילו יותר מסרטי הסדיידרווס או לפחות באותה רמה
3.מה לעשות ההשראות מאינה מאוד עוזרות לקומדיה ונראות ממש טוב בתלת מימד.
זהו, הסרט לא ממש רוצה להתחייב על טיב השדים
והוא נע בפראות בסקאלה בין קורבנות מסכנים של המלך ליצורים מטונפים שמגיע להם למות אתמול. בגלל הזיגזג של הסרט ביחס לזה מאוד קשה לנחות על מטאפורה שלמה לגביהם. לא יודעת אם הייתי אישית רוצה סדרה, אבל אני חושבת שהסרט דווקא נהנה מהתחום האפור שהוא שם בו את השדים, אחרת כל מיני טוויסטים לא היו עובדים.
Vivziepop logic
כולם נשלחים לאותו מקום (מפלצת לא אנושית שכל מטרתה הוא לשאוב נשמות? קורבן של כת? מישהו שפשוט נולד קצת שונה? וכו') לא משנה מאיזה סיבות, ומכיוון שאף אחד לא באמת יכול לשפוט ולהגיד מהי ההגדרה (בהאזבין זה המקרה, בhelouva זה מרומז), אז הגיהינום הוא חוסר צדק אחד גדול שצריך לשנות את היחס אליו לפני שיקרה אסון. פעם חשבתי שלויוזי יש משהו להגיד עם זה, איזוהי פילוסופיה שהיא מנסה לפתח באמצעות השראות מסרטים מצויירים. עכשיו אני מבין שהעלילה בעיקר שם כדי להצדיק מרדנות כי היא יוצרת סדרות נוער (כאשר המורד והנמרד לא מוגדרים טוב ביחוד בhazbin) ול…רומנטיקה? (אני מניח, אני לא כל כך שונא את סטולס ובליץ אבל גם אם מערכת היחסים שלהם בעייתית אני מעדיף שהיא לא תנסה להקשיב למעריצים כי ה"תיקונים" שלה גרועים יותר ממה ששבור ושוברים עלילה שגם ככה בקושי קיימת כבר, שאר הזוגות שלה עושים פוצי מוצי וזה רוב מה שאפשר להגיד אליהם.ן) וכן גם כדי למכור merch על בסיס העיצובים שלה (שהיא עבדה עליהם אם אומנים אחרים במשך עשור לפחות).
עכשיו שאני חושב על זה מכסחות השדים מאוד דומה לhelouva רק פחות ציני ומדמם ויותר הגיוני ויותר מצחיק ועושה את זה כמעט בלי gross-out (כן הסטנדרט ברצפה) אז it could have been worse.
אגב אני לא שונא תוכניות של ויוזי היא קידמה דברים טובים באינטרנט
אבל ככל שצופים יותר בתוכניות שלה ושומעים אליה יותר דברים, החסרונות שלה ושל האולפן שלה מתחילים לצוץ (בעיקר בצדדים ניהוליים. בעלילות ובסטדיו, טוב נו לפחות היא פתחה סטודיו חדש מקווה ששם יהיו פחות בעיות)
אפשר רגע לתת עצה בונה?
אני אמנם לא מעורכי האתר, אבל אני כן גולש שמאוד נהנה לרוב מהתגובות שלך וחושב שיש לך נקודת מבט מעניינת ומקורית הרבה פעמים לתת, אבל לפעמים פשוט קשה להבין ברמה הכי בסיסית על מה אתה מדבר. אולי אני טועה, אני חושב שהרבה אנשים שיקראו את התגובה שלך בלי להתעמק יותר מדי יפסספו שאתה מדבר פה על שתי סדרות מצוירות שלא קשורות בכלל לסרט הזה, או שפשוט לא יבינו מה השמות של הסדרות האלה. אין לי בעיה עם התוכן של התגובה אבל כן הייתי מנגיש בצורה ברורה בהתחלה שלה לאילו סדרות/יוצרים אתה מתייחס ומה הרפרנס בדיוק.
סרט טוב מטומטם אבל חמוד
מהסרטים שמתפוצצים מפוטנציאל לא ממומש
אבל איזה שהיא אמת רגשית – או פשוט שירים טובים – מונעים ממנו ליפול על הפנים למרות אינספור פגמים בולטים לעין. כיף שהגיע לקולנוע.
אמת רגשית
לחלק מהשירים אין קצב זורם, יותר מדי מלל ועוד כזה של שירי פופ הכי גנרים. אני גם לא חושב שיש פוטנציאל לא ממומש כי בשביל זה סדר עדיפויות שונה לחלוטין. כזה שלא מעדיף fan service, הומור, ושקרבות וסצנות הדרמה יגלשו כמה שיותר למלודרמה גם אם זה לא הגיוני כדי לשמור על רמת אנדרנלין/מתח גבוהה אצל הילדים. בתכלס הסרט הזה הוא גירסה מצונזרת ומהודקת יותר של תוכנית של וויזיפופ יחד עם השפעות אנימה, הרבה שירי פופ הרבה אקשן והרבה צבעים שיתפקדו כמו דם מבלי להיות דם, עיצובים וחיות חמודות שנועדו בעיקר ל merch ותפניות עלילה לא הגיוניות רק בשביל לרצות הגיון של שיפרים ואוהבי דרמה כאשר היוצרים מקווים שהאנימציה תסיח את הדעת מזה (והם צודקים), כן זה נשמע כמו ויוזי.
1. אין דבר כזה "יותר מדי מלל" בשירים.
2. איזה פאן סרוויס? יש למושג שתי משמעויות, ושתיהן לא תקפות פה (הדמויות לא מונפשות באופן מיני, ואין כאן זיכיון עבר שאיתו עושים נוסטלגיה).
3. לא יודע מה זה וויזפופ, אבל לא מבין איך זה שהסרט העדיף את הדברים שהוא העדיף אומר שיש או אין פונטציאל לא ממומש. העולם של הסרט הוא עולם מגניב, הדמויות שהוא מציג הן מגניבות, והרעיון הבסיסי של העלילה מגניב – אבל הסרט מנצל בערך 5% מכל זה.
וויזיפופ-היוצרת של מספר סדרות אנימציה שהתחילו באינטרנט
ביניהן Hazbin Hotel ו- Helluva Boss. לא ראיתי אותן אז אני לא יודע לומר יותר מדי עליהן אבל הן מאוד פופולריות ומאוד שנואות בו זמנית
נכון, עכשיו שאני חושב על זה יש הפרדה בהשראות
האומנות, האקשן, עיצובי הדמויות הוא מאוד ויוזי אבל הכתיבה עצמה היא מאוד star vs (הומור מהעונות הראשונות דרמה מהעונות האחרונות).
יש לי תחושת בטן שמכיוון שמדובר בסדרות שפופלאריות בקרב מתבגרים או סוני או הצוות רצו גם את קהל המעריצים שמתחפש ומצייר את הדמיות באינטרנט, בכנסים ובהלווין בין אם זה בשביל כסף, סתם כי הם רוצים ליצור קהילת מעריצים כיפית או גם וגם נראה שזה עבד ועבד כפליים משניהם.
אבל אם אלו ההשראות של הסרט…. כן, הסרט לקח השראות מסדרות ש"פוטנציאל לא ממומש" הוא המוטו שלהן . נראה שהם ניסו לבחור את החלקים הכי טובים מכל סדרה אבל הן העתיקו גם את הבעיות של הסדרות כמעט אחד לאחד. בין אם זה מוסר מבולבל, מלודרמה לא הגיונית וכמובן ההעדפה לשים הומור, איכות אנימציה ,דינמקיה בין דמויות ורעיונות גדולים מעל… הכל ובעיקר הביצוע של הרעיונות האלו. אז אם אלו ההשפעות פלא שלסרט גם יש פוטנציאל מבוזבז?
העניין הוא שאין לי עם זה בעיה בכלל, אלו פיסות אומנות כפיות עם רעיונות טובים כל עוד לא חושבים יותר מדיי על איך הם מבוצאים בסדרה אירונית לזה אני מתייחס כמו לכל החלטה יצירתית אחרת וממשיך הלאה, הסרט מעדיף ליצור רכבת הרים רגשית מאשר לפתח את המטפוארה שהוא התחיל? בסדר, האם הייתי מעדיף שהוא יפתח אותה? כן (אלא אם אתה star vs מעונה 3 והלאה ואז התשובה היא לא!!!!!!!!! למה????? מה אתם עושים?????????) האם אני חושב שיש רצון לפתח אותה או שזה משנה לי או לקהל היעד? לא ממש, עובדה שיש קהל מעריצים רחב שמקבל את הסרט כמו שהוא. אולי בסרט הבא יפתחו את הפוטנציאל אבל יש לי ספק, אני ככל הנראה טועה, אבל יש לי ספק.
להבהרה עונות 3-4 לא רעות כמו שהם ממש משעממות
רוב העונה היא בירוקרטיה/התמותתיות עצבים שאפילו סטאר נאנחת מהם לאורך כל העונה. כשכן מנסים לפתח את מטאפורת הגזענות זה עם אנשי הקרטון מאוד סטיאירוטיפים, קווי הסטיקום שם לא כאלו מצחיקיםכמות העלילה המעניינת שכן יש שם נמתחת ליותר מדיי זמן, יש שם נבלית שחווה התמוטטות עצבים דיי מפחידה ואז… היא מחפשת פרטים על עצמה ברקע, הופכת לקייג'ו שעושה רור ולא הרבה יותר מזה ומאותחלת מחדש כתינוקת…. 😔 . בקיצור הסדרה מנסה להכניס יתד עגולה של עלילה מסובכת יותר לתוך החור המרובע של סדרת הקומיידית אקשן שהיה הייתה, ניסו לעגל את החור ההוא בעונה 2 אבל זה לא הספיק.