להגנת קנת בראנה

בין המסחרי לאמנותי, בין המגוחך לרציני, בין החכם לטיפשי, בין היצירתי לקלישאתי - שם נח קנת בראנה. הנה כמה מילים בעדו.

בתיאום מוזר ונדיר למדי יצאו בתחילת פברואר שני סרטים רצופים של קנת בראנה: "בלפסט", שהגיע די משום מקום והפך לאחד מהשחקנים המרכזיים במרוץ לאוסקר, ו"מוות על הנילוס" – סרט שנדחה ונדחה עוד מ-2019 והתהדר בכוכבים גדולים והיותו סוג-של-המשך ל"רצח באוריינט אקספרס". צמד הסרטים הללו נתן להרבה אנשים, בארץ ובעולם, הזדמנות טובה לחבוט בדמותו של בראנה.

וכן, קל לחבוט בבראנה: אין לו קהל מעריצים אמיתי כי אין לו קבוצה שהוא משתייך אליה. את חסדי האליטיזם השייקספירי הוא זנח כבר לפני יותר מעשור (אם כי, הידעתם? בראנה גילם את שייקספיר לפני פחות מ-5 שנים  בסרט "הכול נכון", שזכה להתעלמות גורפת מהעולם) ולכן אין לו חברים בקרב חסידי התיאטרון, הוא לא חבר של הילדים המגניבים והאומנותיים, הוא לא ממש גם חבר של קהל גיבורי העל (למרות שביים את "תור"), ובאופן כללי לא נראה שהוא חבר של, בעצם, אף אחד. במאי שלכאורה שיא תהילתו (הביקורתית) היה לפני שני עשורים (עוד מעט שלושה), וההצלחות הכלכליות שלו בימינו רק מגובות בזיכיונות או חידושים למותגים.

וגם בגוף העבודות שלו כשחקן קשה למצוא ממש הופעות שקנו לו קהל מעריצים: יש לאנשים אולי פינה בלב לגילדרוי לוקהארט ב"חדר הסודות" או למיגל ב"הדרך לאל דוראדו", אבל חלק מזה קשור בעיקר לכך שהם גדלו עם ההופעות האלה. אבל אני מודה שלהתחיל לדבר על בראנה הן כשחקן והן כבמאי זה קצת כבד, אז ברשותכם אזנח רגע את הצד שלו שלפני המצלמה ונתמקד לרגע בצד שמאחוריה.

ואני מודה שאני לאו דווקא האדם המושלם להגן על בראנה – מבין 21 הסרטים שהוא ביים ראיתי רק תשעה, ואני נמנע מהדברים שלו שנחשבים הכי גרועים, כמו "ארטמיס פאול" או העיבוד שלו ל"ג'ק ריאן".

ובכל זאת, נראה שלא פעם ההשמצות נגד בראנה באות ממקום קצת מתנשא, של אדם שהוא בסך הכול חביב ובלי יותר מדי יומרות, שמשהו בקיום שלו מעלה את הסעיף לאנשים. קחו את "משחקי בילוש" כדוגמא – סרט חידוש שבהשוואה למקור הוא בוודאי לא נחוץ, אבל זה לא שרבים וטובים מכירים את המקור. וכן, בראנה נראה כאילו הוא מסרב בכוח להחזיק את המצלמה ישר בסרט הזה, אבל זה תורם לכך שהסרט הזה, למרות שאין הבדלים גדולים בין המקור לחידוש, מרגיש אחרת לחלוטין מהסרט הוא מבוסס עליו. כי בראנה אולי לא גאון, ונראה לי שגם הוא מכיר בכך, אבל הוא לא אידיוט גמור כמו שעושים ממנו.

בואו ניקח דוגמא עדכנית יותר – כצפוי, "מוות על הנילוס" חוטף עגבניות רקובות (אם כי נראה שבחו"ל קצת יותר סלחניים כלפיו, והוא מקבל ציון "בסדר") ונהרות של מילים נכתבות על איך הוא שוב רוצח את מילותיה הקדושות של אגאתה כריסטי, ומה הוא בכלל עושה ומה נראה לו.

ובכן – הוא עושה קאמפ. פרשנות קיצונית יותר, משוחררת יותר, וכזאת שמאפשרת לבראנה להגיע לשיאי טיפשות שלא היו במקור החכם של כריסטי, אבל גם מאפשרת לו להגיע לשיאי רגש (אם תבחרו ללכת איתו במסע הזה) שלא היו במקור. העיבוד משנת 1978 היה עיבוד חביב, די אחד לאחד שניסה "לא לפגוע" ובכך הצטייר כשחזור חיוור של מה שהיה יותר טוב בכתב. העיבוד הנוכחי עושה דברים אחרת, מאוד, ואפשר שלא להתלהב מכך – אבל אי אפשר שלא להודות שבראנה מכוון גבוה, יורה באופן פרוע ויוצר דברים מסקרנים ומעניינים ששווה להתעכב עליהם.

אפילו העיבוד שלו ל"סינדרלה" הוא רמה אחת מעל רוב הרימיקיים – אם כי כאן זה דווקא בגלל הפשטות הכללית שנמצאת בו. לעזאזל, אפילו ב"תור" המקורי, למי שיש כוח לצפות בו שוב, יש את הניצנים לכל הפרסונה הקומית של תור שאנשים ישייכו לאחרים ("אני מאוד רציני ומדבר מאוד גבוה אבל אויש בעצם אני טמבל שלא מבין איך להסתדר מחוץ לממלכה שלי").

מה שמוביל אותנו ל"בלפסט" ולאנשים שכבר עכשיו מתחילים לדבר על כך שאם הוא יזכה זה יהיה עוד "הספר הירוק" – ויש לתהות מתי התקבע ש"הספר הירוק" הוא איזה פגיעה בשם הטוב של הקולנוע כי תקשיבו, עברו 4 שנים, אפשר להפסיק להעמיד פנים ש"רומא" היה יצירת מופת מפעימה שאי אפשר להתנגד לה. סרט מאוד יפה ויזואלית, ולוקה משהו בכל המחלקות האחרות, מהתסריט ועד המשחק.

אני מתעכב על "רומא" לא סתם כי "בלפסט" נחשב בידי רבים לאיזה חיקוי של אותו סרט. אפשר להבין למה: עוד סרט על ילדות של במאי בשחור לבן בעיר הולדתו על רקע התרחשויות פוליטיות. ההשוואות כותבות את עצמן. רק שיש הבדל אחד משמעותי בין שני הסרטים, שנראה שלרוב האנשים הוא לא משנה או שהם לא שמו לב אליו: בעוד ש"רומא" הוא סרט "למבוגרים", "בלפסט" הוא בכלל סרט לילדים.

וכן, אולי "פדינגטון" עשה את זה יותר טוב, אבל הצגת האמונה בטוב האדם גם לנגד קשיים חיצוניים חכמה, משקיעה את הזמן, אורגנית ועובדת. וגם: זה פחות מ-100 פאקינג דקות. כל במאי שיודע שאפשר עדיין לייצר סרטים באורך הזה שווה את מלוא ההערכה שלנו.

אולי הדוגמה הכי טובה לבעיות וליתרונות של בראנה היא השפם המטומטם להחריד שהוא שם על עצמו ב"רצח באוריינט אקספרס": נתחיל מכך שמדובר בבחירה תמוהה לשחקן/במאי. המטרה היא הרי לגרום לשחקן להיראות טוב, לא? אז למה לא לבחור לבראנה שפם ש… נו, נראה טוב? אבל בראנה, כאמור, לא תמיד עובד בהיגיון ואיכשהו השפם הזה אושר, לצליל קולות רבים שמפקפקים בבחירות של הבמאי, השחקן, ומי שאחראי על עיצוב השיער והאיפור בסרט.

אלא שאז מה עושה בראנה בסרט החדש? הוא לוקח את הביקורת, מאמץ אותה, ויוצר סרט קצר על המקור של השפם המטופש הזה. סרט אוריג'ין שלא תורם לתעלומה באמצע הסרט כלום (הוא כן קצת פורס את השטיח לתמות שיעלו בסרט, אבל היה אפשר בלעדיו) אבל בראנה כנראה צחקק לעצמו ואמר "יודעים מה? יאללה. בואו נסביר מאיפה בא השפם המטופש הזה". וזה עובד. לאו דווקא באופן ה"רציני" המקובל, אלא באיזה הגיון בראנה-י כזה שנע בין הקאמפ לרציני, מהמטופש לחכם. קצת כמו, אמממ, שייקספיר. אבל אל תגידו לו שאמרתי את זה, זה עוד עלול לעלות לו לראש.

אז, כן, בראנה הוא לא מגניב. הוא גם לא היה מגניב כשהוא שיחק אותה לורנס אוליביה (מילולית ב"השבוע שלי עם מרילין" או מטאפורית כששיחק וביים שלל סרטי שייקספיר), אבל גם אז, כמו היום, הוא במאי שידע מה הוא עושה. אני לא מבין מי אישר לו גרסה באורך 4 שעות של המלט, אבל כל הכבוד לו – זאת גרסה מופלאה שהסיבה היחידה שהיא לא מייתרת כל גרסה אחרת היא שלמי יש 4 שעות לראות את המלט, למען השם? והוא בטח ובטח לא היה מגניב כשהוא שיחק, בצורה מגושמת באופן מכוון, את בנדיק ב"מהומה רבה על לא דבר", אבל השלומיאליות המכוונת שלו יצרה בנדיק נפלא, מצחיק, ומרגש במה שהוא עדיין הפסגה של בראנה ביצירה שלו – אותה קומדיה רומנטית שייקספירית מ-1993, שהקדימה רבים בליהוק העיוור שלה (עם דנזל וושינגטון בתפקיד דון בימי הביניים). כן, גם שם יש בחירות תמוהות (קיאנו ריבס הוא לא שחקן שייקספירי בשום צורה), אבל זה בדיוק החומר שממנו עשויות יצירות מופת. ולו רק על אותה יצירה מופלאה, אני שומר אמונים לבראנה ולטעמים המוזרים שלו גם כ-30 שנה אחר כך. כי לא מגניב לאהוב אותו – אבל זה ממש כיף, ולחלוטין מגיע לו.