מוכרים בלבד

במקור: Clerks
תסריט ובימוי: קוין סמית
שחקנים: בריאן או'האלוהאן, ג'ף אנדרסון, ג'ייסון מיוז, קווין סמית, ליסה ספונהאוור

אני לא אוהב לכתוב ביקורות על קלאסיקות קולנועיות. הן דורשות ללהטט בין ביקורת עניינית על הסרט, התייחסות לכל הסאבטקט שמצאו בו במהלך השנים ולתופעות תרבותיות שהוא לקח בהן חלק, ולדעת שלא משנה מה תכתוב, תמיד תימצא קבוצה של מעריצי הסרט שיטענו בתוקף שאין לך מושג על מה אתה מדבר, ובכלל עדיף שתחזור לכתוב לעיתון בית הספר.

איזה מזל שאני בסך הכל כותב על 'מוכרים בלבד'.

'מוכרים בלבד', הוא הסרט הראשון של קוין סמית. הוא צולם בפילם 16 מ"מ שחור-לבן, שנותן מראה מאוד עתיק ומגורען לסרט, ומכיל בעיקר ראשים מדברים. תמיד כשאני צופה בו נדמה לי שהוא הופק עוד לפני שבהוליווד בכלל שמעו על טכניקולור, שלא לדבר על תנועות מצלמה או אפקטים ממוחשבים, ואני צריך להזכיר לעצמי שהוא יצא לפני לא יותר מ-13 שנים, באמצע שנות ה-90.

הסרט עוסק באחד הימים הנוראיים ביותר בחייו של דנטה היקס, עובד ממורמר בגיהנום הפרטי שלו – חנות מכולת בעירייה קטנה בניו ג'רזי. הסרט נפתח בערימת בגדים, שמתגלה כאותו דנטה. טלפון אומלל מהבוס שלו מכריח אותו להגיע לעבודה ביום החופש שלו, ואם זה לא מספיק להפוך יום לנורא במיוחד, הוא מגלה שכמה ילדים תקעו מסטיק במנעול של חלון הראווה של החנות, העיתון לא הגיע, והלקוח הראשון של היום החליט לפצוח בקמפיין אנטי-עישון מול הדלפק שלו. והכי מעצבן זה שהוא בכלל לא היה אמור להיות שם היום.

בהמשך אנחנו נכיר גם את רנדל, עובד בספרית הוידאו שצמודה למכולת, שמבלה את רוב היום בלהציק לדנטה ולעשות לו צרות, אבל בעצם הוא הדבר היחיד שמונע ממנו להשתגע משעמום. יופיעו גם ג'יי ובוב השקט, שני בטלנים שמחלטרים במכירת סמים קלים מול המכולת, ושלל לקוחות שנראה שכל רצונם הוא למרר את חיי המוכרים. יש גם סיפור עם ורוניקה, החברה של דנטה, קייטלין, האקסית המיתולוגית, והתעסקות בלתי פוסקת במספר 37. אבל הסרט מתמקד בעיקר בדיאלוגים הממושכים של דנטה ורנדל, שמספקים שלל של בדיחות ואבחנות מדויקות על העולם, ובפרט על דור הצעירים חסרי השאיפות שכל גיבורי הסרט משתייכים אליו. בין הדיאלוגים הקלאסיים בסרט אפשר למנות את התהיות על המוסריו?ת של פעולות המורדים ב'שובו של הג'די', הויכוח בין דנטה לורוניקה על ההגדרה לסקס (חמש שנים לפני שקלינטון העלה את הנושא לסדר היום הציבורי), ודיון על פסגת השאיפות של כל גבר – האם אדם יכול לרדת לעצמו? (הרבה שנים לפני ש'שורטבאס' סיפק את התשובה החד משמעית). רנדל, אגב, שנראה בהתחלה כמי שסתם אוהב להתעלל בלקוחות שלו להנאתו ולהנאת הצופים, מתגלה כדמות העגולה ביותר בסרט, עם פילוסופיה מוצקה ולא מתחסדת מאחורי מעשיו, והוא זה שמספק את רוב התובנות של הסרט – בניגוד לדנטה, שמנסה להיות נחמד לכולם ולחזור הביתה בשלום.

אחד הדברים שהכי מקסימים אותי בסרט הוא סיפור ההפקה שלו. סמית היה בחור בן 23, שפרש מלימודי קולנוע ועבד כמוכר בחנות מכולת, אבל עדיין נורא רצה לעשות סרט. אז הוא מכר את אוסף חוברות הקומיקס שלו, ומשך את כל החסכונות שהיו לו; צילם את הסרט בלילות, כשהמכולת בה עבד במהלך היום היתה סגורה. ובסופו של דבר, הוא עשה סרט שלא מנסה להתחנף לאף אחד, ולא מצנזר את השפה או הנושאים שלו, שנע בקלילות בין דיבורים על אוננות, תרבות פופולרית, יציאות (לא אלה, האחרות), מציצות, משחק הוקי על הגג ומוות.

לסמית לא היה תקציב לשחקנים מקצועיים. הוא גייס את החברים ובני המשפחה שלו לשחק את רוב התפקידים, וליהק גם את עצמו – אבל מכיוון שהיה מודע לכושר המשחק המוגבל שלו, נתן לעצמו את תפקיד בוב, בחור שתקן ואפאטי. לעומתו, בן זוגו ההטרוסקסואלי לחיים של בוב, ג'יי (ג'ייסון מיוז) לא מפסיק להוציא מהפה שטף של קללות והצעות מיניות, והוא השחקן האמין ביותר בסרט – כנראה משום שג'ייסון מיוז לא ממש שיחק, אלא התנהג כמו עצמו. העובדה שהתקציב של הסרט לא אפשר לסמית לשכור שחקנים מקצועיים ניכרת בכל שאר השחקנים, שמדקלמים את הטקסט שלהם. אבל איכשהו, מכיוון שהסרט מתבסס על הטקסט עצמו, ולא על דרך ההעברה שלו, זה לא פוגם בהנאה מהסרט, ואפילו עוזר בהעברת האווירה המחתרתית שלו.

סמית שלח את הסרט לפסטיבל סאנדנס, ומשם נראה שהחלום הכי ורוד שלו התחיל להתגשם.
הארווי ווינסטין, האיש שמאחורי חברת "מירמקס", התלהב מהסרט וקנה אותו להפצה. למרות שהוא לא זכה להצלחה בקופות, הוא הפך מאוחר יותר ללהיט קאלט בספרות הוידאו, וסמית הפך לאליל של חנונים ברחבי העולם. הוא המשיך לביים סרטים, הפעם עם תקציב, ובינתיים הפך גם לכותב קומיקס, מרצה, ובכלל, אדם שמייצג בגאווה את קהילת החנונים. אבל גם בשנים שלאחר מכן, סמית חזר כל הזמן לסרטו הראשון: הוא הפך אותו לסדרת טלוויזיה מצויירת כושלת, לסדרת קומיקס קצת יותר מצליחה, וב-2006, חמש שנים אחרי שהצהיר שלעולם לא יעשה עוד סרט שמתרחש באותו עולם בו חיים ג'יי ובוב, הוציא את 'מוכרים בלבד 2'.

'מוכרים בלבד' הוא לא הסרט הכי מצחיק של קוין סמית. הוא גם לא הכי פילוסופי ואפילו לא הכי אישי, אבל הוא ללא ספק הכי קוין סמיתי, וזה מה שבסופו של דבר מחזיר אותי שוב ושוב לצפות בו. זה סרט שנעשה אך ורק מתוך אהבה למדיום, ורצון לספר סיפור. למרות המראה המגורען ונטול הצבעים שלו, והמשחק שנע בין "לא קיים" ל"רע", הוא נותן הרגשה הרבה יותר אמיתית מכל שאר סרטיו של סמית, שלא לדבר על היבול ההוליוודי הסטנדרטי. זה המקור, כל השאר זה חיקויים, שיחזורים ומחוות.