דוגמה

במקור: Dogma
תסריט ובימוי: קווין סמית
שחקנים: לינדה פיורנטינו, בן אפלק, מאט דיימון, אלאן ריקמן, כריס רוק, ג'ייסון מיוז, ג'ייסון לי, סלמה האייק

לא מעט אנשים כיום סבורים שהכנסייה הקתולית היא פאסה. נמאס מההולי-בייבל, ועל ישו הצלוב עם הפרצוף המבאס שלו אין בכלל מה לדבר. ובכן, גישת "קתוליות וואו" מסכימה איתם. פרוייקט "קתוליות וואו", אותו יוזמת הכנסייה הקתולית בתחילת 'דוגמה', מתכוון לשווק את הקתוליות מחדש כרעננה, צעירה ומגניבה, וסמל הצלוב המדכא יוחלף בישו חתיך בעל חיוך מסנוור, הקורץ בעליזות לקהל מאמיניו. בתור פתיחה לקמפיין, מוגשת להמונים הצעה שלא ניתן לסרב לה – באישור האפיפיור, כל העובר תחת הקשת המקודשת של כנסיית סיינט מייקל שבניו ג'רזי יזכה בכפרת עוונות מוחלטת + שטיפה חינם.

את ההבטחה המפתה הזו מבקשים לנצל שני מלאכים בשם לוקי ובארטלבי (בן אפלק ומאט דיימון, כשעוד היו בלתי נפרדים). זה אלפי שנים, מאז שגורשו מגן עדן, שהשניים משוטטים בוויסקונסין, מעבירים את הזמן בצפייה משתאה בבני התמותה הנחותים או בסרטים מצוירים, ובבילויים כגון הדחת נזירות לכפירה באמצעות עיון מעמיק בתכני הספר 'אליס בארץ המראה'. עכשיו הם מבקשים לנצל את הפרצה שנוצרה בדוגמה כדי להיטהר ולחזור הביתה, לגן עדן, בלי שיהיה להם מושג אלו צרות עומד המהלך שלהם לגרום. שכן הצו השמימי גזר עליהם להישאר בחוץ לנצח, וסיכולו יוכיח את טעותו של זה אשר אינו יכול לטעות לעולם – פעולה שתבטל את ההוויה כולה.

כיוון שריבון העולמים הכל יכול לא זמין כדי לפתור את הבעיה באופן אישי, מגייסים אנשי צבא השמים, בראשות השרף הבכיר והציני מטטרון (אלאן ריקמן, הורס כתמיד) את בת'אני סלון (לינדה פיורנטינו), קתולית קטנת אמונה העובדת במרכז להפלות, ושולחים אותה למסע צלב במטרה למנוע את המעבר של השניים תחת הקשת המדוברת. בדרך זוכה בת'אני לסיוע של שלל ישויות רוחניות, ביניהם רופוס (כריס רוק), השליח ה-13 השחור, הכעוס והקולני, שמכוח קונספירציה זדונית נמחק מהברית החדשה, וגם מוזה שפרשה מתפקידה רק כדי לגלות שאיבדה את המוזה (סלמה האייק). יש גם מי שמבקש לעצור את בת'אני בדרך – שלושה יצירי שטן על רולרבליידס, המונהגים על ידי דמון אפל ומקסים (ג'ייסון לי, שבכל רגע ורגע מהדקות הקצרות, החייכניות והמרושעות שלו על המסך מעביר בי צמרמורת של תענוג).

לסיפור מצליחים להשתרבב גם זוג הדילרים הלא יוצלחים, ג'יי ובוב השקט. כי למרות כל הדיבורים על מלאכים, שליחים, נביאים ומוזות, עדיין זה סרט של קוין סמית. גם כשסמית זונח את חיי היום-יום של בטלני ניו ג'רזי, בהם עסק ברוב סרטיו, לטובת הדוגמה הקתולית, הוא לא ייתן לזה להפריע לו לדחוף פנימה כהרגלו מנות גדושות של עיסוק חודרני וגס ב… ובכן… הבה נקרא לזה בנימוס "המסתורין הנשי", ושל ציטוטי קולנוע – כן, אל חשש, מעריצים יקרים, גם של 'מלחמת הכוכבים'. ג'יי הפטפטן בעל השפה המטונפת (ג'ייסון מיוז) ובוב הכמעט אילם (קוין סמית עצמו), שמלווים את סרטיו של סמית החל מ'מוכרים בלבד', סרטו הראשון, עולים כאן בדרגה לתפקיד הגדול ביותר שלהם עד כה (כאשר ב'ג'יי ובוב השקט מכים שנית' המאוחר יותר, הם כבר יככבו בתפקידים הראשיים).

בדרכו אל הישועה הנצחית מפזר קוין סמית את הגיגיו באשר לטיבן של הקתוליות ושל הדת בכלל, דוגמטיות דתית, גזענות, שוביניזם, 'שכחו אותי בבית', סובלנות בין-דתית ועוד. השמועה אומרת שסמית הינו קתולי אדוק למדי, ולכן, למרות שהוא יורה לכל הכיוונים, קשה לקבוע איפה נגמרת הביקורת הרצינית ומתחיל ההומור לשמו. אבל כך או כך, לרוב זה מאוד מצחיק – חשבתם פעם איך היה מסתיים סיפור הסנה הבוער אם משה רבנו היה מצויד במטף תקין? – ומדי פעם אפילו מעורר מחשבה קצת רצינית בשאלות כמו לאן לוקחים המאמינים את הדת שלהם, והאם לא נשכחה מטרת העל שלה איפשהו בדרך.

לסמית בהחלט יש מה להגיד בנושא הדתי, אבל יש משהו פשטני באופן בו הדברים מוצגים. הוא מחפש כנראה איזו דת קלילה ומחבקת, ומגנה את גישתם של חלק מהקתולים, שלטענתו רואה בדת סוג של עול במקום ברכה. הביקורת של סמית נראית די תואמת לרוח הנוצרית המקורית, עד כמה שיצא לי להכירה, אבל כאחד שרואה בדתו שילוב מרתק של עול ושל ברכה, אני חושב שזו בריחה קלה מדי ממחויבות. ולמרות שבסרט הזה סמית מפגין יכולת לנצל את המדיום הקולנועי – לא פעם הוא מצליח ללוות את שליחי השטן שלו באווירת אימה אפקטיבית למדי באמצעות משחקי מצלמה וסאונד בלבד – הוא לא ממש מנצל אותו עד הסוף. כאשר הוא באמת רוצה להגיד משהו, זה נעשה בעיקר באמצעות הרצאות שמושמות בפי דמויותיו. אין גם מה לצפות לחוויה ויזואלית מיוחדת – גם כשהתקציב שלו במיטבו, לסרטים של סמית תמיד יש לוק של משהו שבין פרויקט קולנועי דל אמצעים לבין מערכון מצולם.

בימים כתיקונם, אני לא מחבב במיוחד את קוין סמית. נוסף להתכתבויות בלתי פוסקות של סמית עם עצמו, עם סרטיו הקודמים ועם תחביביו (כבר הזכרתי את 'מלחמת הכוכבים'?), אותם סרטים שלו שראיתי מפגינים נטייה לקחת רעיונות בעלי פוטנציאל בכלל לא רע, ולתבל את הוצאתם לפועל בדיאלוגים על גבול הפורנוגרפיה ובהומור וולגרי, שדוחים אותי. סמית אף פעם לא יעשה במרומז את מה שהוא יכול לעשות באופן הכי בוטה שאפשר, אפילו אם זה דורש ממנו להציג בסרט שלו מלאכים חשופי שת. ניתן להבחין בנטייה הזו שלו גם ב'דוגמה' – אם כי במידה מצומצמת יותר. והסרט רווי התייחסויות לנושאים דתיים, כך שלא מעט מהערך המוסף שלו שמור למי שקצת בקי במיתולוגיה ובתיאולוגיה נוצרית.

אבל מעבר לעניינים שברוח, עדיין מדובר בסרט מצחיק ומטורף במובן החיובי ביותר של המושג. אולי סמית צריך לעזוב לעיתים קרובות יותר את חיי היום יום הניו-ג'רזיים שממלאים את רוב סרטיו. נראה שכאשר הצרות של הדמויות שלו הן פחות "שוב החברה שלי זרקה אותי" ויותר "הצילו, מלאך הודיע לי שאני צריכה לעצור שני מלאכים ולמנוע את חורבן העולם!" הכל הופך הרבה יותר מעניין.