ביקורת: שירות המשלוחים של קיקי

היום הגדול של קיקי הגיע.
שם רשמי
שירות המשלוחים של קיקי
שם לועזי
Majo no takkyûbin

היום הגדול הגיע: קיקי כבר בת 13, וכמו כל מכשפה שמכבדת את עצמה, הגיע זמנה לעזוב את בית הוריה ולצאת לעיר נטולת-מכשפה שבה תנסה, לאורך שנה, למצוא את מקומה. קיקי עולה בהתרגשות על המטאטא של אמה, מרכיבה עליו גם את החתול השחור (מסורת זו מסורת) ג'יג'י, ויוצאת לחפש לה עיר.

אבל איך שהיא נוחתת במקום הנבחר – עיר חוף קטנה, מקסימה וסחופת רוחות – קיקי מגלה שזה לא כל-כך פשוט. אנשים לא ממש יודעים מה מכשפות עושות, בטח לא כאלה שעוד לא ממש למדו את המקצוע בעצמן, והקטע הזה של מטאטא מעופף זה ממש בניגוד לחוקי התנועה. ג'יג'י מסביר לה שלא צריך להתרגש, אבל היא צריכה מקום לישון ללילה והיא מבוהלת ובודדה. למזלה, וגם כי היא לוקחת יוזמה, היא מקבלת חדר לישון בו במאפייה של אוסונו בתמורה לסיוע במאפייה – וגם מקימה עסק קטן למשלוחים באמצעות מטאטא. זה לא בדיוק מה שמכשפות אמורות לעשות, אבל קיקי בכל מקרה עוד לא לגמרי בטוחה מה ומי היא בדיוק.

השליחויות של קיקי מפגישות אותה עם משפחתה הלא-בדיוק-אוהבת של מאדאם הזקנה, כמו גם עם האמנית העצמאית אורסולה, המתגוררת ביער. יש גם את הילד הזה, טומבו, שלא מפסיק לרדוף אחריה, לא משנה כמה היא מתעלמת ממנו. הוא דווקא די נחמד, אבל החברים שלו מעצבנים והאובססיה שלו עם ספינות אוויר לא יכולה להיגמר טוב.

"שירות המשלוחים של קיקי" הוא הסרט החמישי שביים הייאו מיאזאקי. כמו "טוטורו" שיצא שנה לפניו או "פוניו" שיצא כמעט עשרים שנה אחריו, הוא פונה לקהל צעיר יותר מסרטים כמו "נאוסיקה" או "המסע המופלא". כמעט כמו כל סרט של מיאזאקי, הוא עוסק בהתבגרות ובמציאת המקום שלך בחברה, ועושה את זה במשיכות מכחול עדינות ומדויקות. כי קיקי של הסרט היא דמות מורכבת ומעניינת, שמתנהגת לפעמים בצורה מטופשת ולפעמים בצורה לא מובנת (אפילו, ואולי במיוחד, לעצמה), אבל היא גם תמיד סימפטית. היא עצמאית מאוד אבל מוכנה להיעזר באחרים; רוצה לעזור לעולם אבל גם דואגת לעצמה; מכאיבה למי שסביבה אבל לא בכוונה. בקיצור, היא אנושית. וכשהיא עוברת משברים – גיל ההתבגרות, נו – לבך יוצא אליה ולרגעים אפילו נשבר, אבל אתה גם יודע שהיא תתגבר עליהם, כי כזו היא קיקי.
כמו בסרטים אחרים של מיאזאקי – של ג'יבלי, האמת – לא רק קיקי מרתקת ומעוררת אמפתיה, אלא גם העולם שהיא נמצאת בו. בתור התחלה, הוא כל-כך יפה שהייתי מוכן לצאת לביקור בעיר החוף קוריקו כבר מחר, עם הארכיטקטורה האירופאית, הים המרשים והאוכל מעורר התיאבון. גם המוזיקה של ג'ו היסאישי מקסימה כרגיל: משקפת את מצב הרוח של הדמויות ומייצרת את מצב הרוח של הצופים, אבל בלי להיות אגרסיבית. והיא פשוט יפה.

אפילו יותר מרוב הסרטים של מיאזאקי, הסרט הזה מאוכלס בדמויות נשיות. יש את טומבו, שבהחלט חשוב לעלילה, ואת ג'יג'י, שבדיוק כשקיקי צריכה אותו במיוחד מפסיק להיות שם בשבילה, אבל כל שאר הדמויות המשמעותיות הן נשים, והן משמשות דוגמה לקיקי איך צריך להיות בעולם ועם אחרים. מאדאם והמשרתת הזקנה שלה, שחיות יחד ודואגות זו לזו; אוסונה, שעוזרת לקיקי מבלי שזו תרגיש שהיא מכוונת אותה, ושההריון המתקדם שלה לא מפריע לה לעבוד כתף אל כתף יחד עם בעלה הבריון טוב הלב; ואורסולה, שדואגת לתת לקיקי דחיפה או משיכה קטנה כשצריך, ונותנת לה דוגמה איך למצוא מקום בעולם בלי שהעולם ידחק אותך לתבניות מוכרות.

"שירות המשלוחים של קיקי" מצליח להיות בדיוני לגמרי ואמיתי לגמרי, מעורר התפעלות והשראה וגם קל לצפייה וזורם, מרתק וגם מלחיץ תוך כדי שהוא אמין וגם נעים. איזון שכזה לא תמצאו כמעט באף סרט אחר. חוץ מאשר ברוב הסרטים של מיאזאקי, כמובן.