במקור: Kill Bill: Vol. 1
תסריט ובימוי: קוונטין טרנטינו
שחקנים: אומה ת'ורמן, לוסי
ליו, ויויקה א. פוקס, דריל
האנה, סוני צ'יבה, צ'יאקי
קוריאמה, ג'ולי דרייפוס
3.
ויהי בימי ראשית הקיץ, ותלך נערה יפת תואר וטובת מראה אל בילעם בן הבליעל, והנערה היתה אומה הנאווה, והאיש – אדונה. ותשטח בקשתה לפניו: "אם נא נשאתי חן לפניך, שלח אותי מעימך". ויקשיח ליבו, כי היתה הנערה חביבה עליו עד מאוד, וצר היה ליבו באחר. ויסית בילעם את חברותיה של הנערה כנגדה לאמור: "כל אשר עימה – היאורה תשליכוהו, ואיש מהם לא תחיון". וייעשה לנערה נס, ותינצל.
ויהי ערב ויהי בוקר, ויעברו שנותיה של אומה "הכלה" והיא נרדמת. ויהי מקץ יום אחד, ותקיץ משנתה וייעור בה חרון אפה. ותחפוץ לשלוח בבילעם עברה וזעם וצרה, משלחת מלאכי רעים.
2.
נקמה: תבשיל
המוגש במיטבו
קר כיום חורף
4.
מונעת על ידי הרצון לנקמה, יוצאת "הכלה" לצוד את מי שהיו חברותיה האלוהיות (ארגון לוחמות הצפעים יהפכך ודאית לתנצב"ה). כתחילתו של מסע הנקמה היא בוחרת בראש היאקוזה, או-רן אישיאי (לוסי ליו), שאינה מתרגשת, ומשלחת בארנבונת הפתיה את שומרי ראשה. שלא תחשבו שרק פה מתחיל האקשן. הוא מתחיל עוד הרבה לפני כן. או שמא מאוחר יותר? כרגיל אצל טרנטינו, העריכה משוגעת לגמרי וקו העלילה וסיפורי הרקע הנלווים לו מסופרים במקום ובזמן הנראים לטרנטינו כהולמים.
6.
הגימיקים הטרנטינואים כוללים ריפרור לסרטים ישנים שיהיו למרבית צופי הקולנוע המודרניים בחזקת נעלם מוחלט, או ציטוטם – החל בחליפה הצהובה של "הכלה" וכלה בלחן ששורקת נחש-ההרים-הקליפורני (דריל האנה, שלמרות הופעות רבות בקולנוע, לעד תיזכר בזכות תפקידה ב-'ספלאש' וכפאריס מ'בלייד ראנר'). נראה כי טרנטינו בוחר לחיות את חייו בקולנוע, ולא במציאות. זהו פוסט מודרניזם במיטבו, אולם עבור הקהל הנבער שאינו מודע למקורות היצירה הקולנועית העשירה ממנה שואב טרנטינו, הדבר נתפס כלא יותר מגימיק, מעין נרטיב ששואף למשמעות ומסיים את חייו במדמנה.
7.
"אז הפשפוש בעבר יוצר הרבה אלימות ברוס-ליאית, מה שזה לא יהיה?"
"לא. בסרטים של ברוס לי המצלמה היתה נייחת, כדי להראות אותו במלוא תפארתו – מרביץ לאנשים ומעיף אותם לכל עבר. ב'להרוג את ביל', לעומת זאת, מה שעף לכל עבר הם בעיקר איברים קטועים. הו, וזה מלווה בדם משפריץ".
"איכס!"
"הממ, כן. יש איזשהו ניסיון להפוך את האלימות הזו ללא ריאליסטית – הדם מימי מדי, והוא משפריץ חזק מדי. ובכלל, טרנטינו מקפיד להחליף סגנונות תוך כדי סרט, אז אחד מהקטעים מרובי הדם הוא באנימציה, והשני פשוט מצולם בשחור לבן. לי אישית זה לא עזר, ולפעמים התפתלתי בכיסא באי נוחות, אבל היו אחרים שפשוט צחקו מזה".
"רגע, רגע – מחליף סגנונות? אנימציה… שחור לבן… מה הקטע?"
"מין קטע כזה. רוב הזמן המעבר בין הסגנונות השונים חלק למדי ולא צורם, ובכל מקרה, יש בזה יופי מסוים. נכון, זה מין מיש-מש עצום, אבל יש לזה את החן שלו. הסרט לא נראה כמו סתם סלט מקושקש, אלא נוצר מזה משהו אחר, שלם יותר".
"וואלה?"
"וואלה"
5.
כנסו לקרוא! קיל ביל זה הסרט הכי טוב ביקום!!! טוב, אז לא הכי טוב בעולם אבל כל השחקנים בו הכי מגניבים והכי טובים! יש את הילדה היפנית הזאת, גו-גו שהיא חמודה נורא ומשתדלת להיות נורא ילדה יפנית חמודה כי היא שמה פרחים ורודים ולבבות ורודים על הסכינים שלה אבל בעצם היא נורא מסוכנת והכי מופרעת מכולם ביחד, אפילו שאין לה הרבה זמן בסרט והיו יכולים לתת לה תפקיד יותר גדול!! ולוסי ליו שאותה אני אוהבת מאז היא היתה לינג באלי מקביל היא הבוס שלה וגם היא נורא טובה ומהממת וסופסוף יש לה סרט שמראה כמה היא טובה ומגניבה, לא כמו סרטים אחרים שלה שבהם היא סתם. אבל אפילו היא לא מגניבה ושחקנית טובה כמו אומה ת'ורמן, שהיא הכי הכי הרבה שולתת!!!1 ובשבילה המציאו את המילה הזאת! היא שחקנית כל כך טובה וכל כך מדהימה וכל מה שהיא עושה נראה כל כך אמיתי, ואפילו שהיא בעצם רוצחת קל לרחם עליה כי בעצם היא בנאדם טוב ומהמם והיו לה חיים עצובים.
8.
רוח סתווית קרירה מביאה עימה כינורות יבבניים ועצבות ענוגה. צופים שפלי מבט אמנם לא מעירים כי בסרט הזה כבר היינו, אך בקול ענות חלושה מודים כי אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. ציפו הם לסרט של טרנטינו, ושכחו כי לא שררה נטל הוא על עצמו, כי אם עבדות, עת התחייב הוא לספק להם את מנת הבידור שלהם. יתר על כן, סרטיו הקודמים עוררו ציפייה למשפטי מפתח שכיף לצטט עם החבר'ה, אך זו כמוה ככדור שלג המתגלגל במדרון ומתנפץ ותוכו חלול. אולם טובה ציפור אחת ביד משתיים על העץ, וראוי לתת ל'להרוג את ביל' הזדמנות, אף אם חסרים בו אותם משפטי מפתח, שהרי לא עליהם לבדם ייבנה סרט (ואני אף שמחתי, כי אותם משפטים שאנשים חוזרים ומצטטים בשמחה כה רבה מסרטים קודמים של טרנטינו אינם כוס התה שלי). ראוי לזכור כי זהו רק חלקו הראשון של הסרט, ועל כן סופו אינו רק סוף כי אם גם התחלה חדשה.
9.
העצב הוא סימן שבקרוב תבוא שמחה: עוד רגע לעינינו יעלה הבוקר, וסוד חדש-ישן לפתע יתגלה (כל מידע נוסף ימיט אסון!). באופן כללי, הכל עוד לא פתור – השמים כחולים אבל מה עם השאר? ולמה לא, למה לא עכשיו, מה שבטח יבוא מחר?
בשבריר שניה מתרסקות עיניך ואתה נהיה אבוד לרגע, עם חץ בתוך הלב הולך ללילה השחור. אז מה, בבית השני העלילה תזרום הרבה יותר מהר משבבית הראשון מהירה?
10.
2 מגניבה!
אך אינה חובה
כי בסוף הסרט הפאזל כמעט הושלם, לא נותרו פיסות
ורק הנקמה נותרה בין הכיסאות
הציפייה היא פחות לסיפור, יותר לויזואליות של הנקמה
או כמו שאומרים: עד ההרג הבא.
לדעתי טוב שהסרט חצוי
יותר מדי אלימות אינה דבר רצוי
חבל להגיע לקהות חושים
(או לרגישים – מיני מיחושים)
ביציאה מהאולם ריחפה בי הרגשה מהורהרת
"זה בדיוק מה שציפיתי מזה הסרט!".
1.
התכוננו לסיפור שאינו דומה לדבר שאי פעם שמעתם – סיפור חסר רחמים, חסר חמלה, נטול סליחה. הסרט שיעשה לכם את הקיץ! אומה ת'ורמן תגרום לכם להתאהב בה מחדש, בהרפתקה שתשנה את חייה לנצח!
ואו. אם זה חצי הביקורת הראשון
אני לא יכולה שלא לצפות בקוצר רוח לחצי הביקורת השני, ובו ייצוג של שאר הסגנונות האפשריים.
______________________
בוג'י בתגובה ספונטנית בזמן קריאת הביקורת: "דם משפריץ? מגניייייייב!"
זו אולי.. אמממ..
הביקורת הכי מגניבה שקראתי.. אממממ.. אי פעם..?
באמת ביקורת יוצאת מן הכלל.
—————————————-
החתול המחייך חושב על מטריקס 3 לפתע..
מה ?
כן
אתם שומעים פרסות?
זהו חמורו של המשיח.
כנראה שהמשיח הגיע, אם בעלי הזמין אותי לסרט.
בתנאי שנלך לסרט הזה, או כלשונו – "הבמאי היחיד שיכול להוציא אותי מהבית".
בתור הכנה הוא כבר צפה ב"כלבי אשמורת" ובסוף השבוע הזה – ב"ספרות זולה". (ב"ג'קי בראון" נרדמנו).
בקרוב ההתרשמות בכתב.
בואו נראה אם אני מזהה את כל הסגנונות.
.
3.הסופר המקראי.
2.המילון המלא לגנגסטר/מסעדן (לואיס קרופה).
4.עין הדג.
6.שניצקליין.
7.שני אנשים כלשהם.
5.הילה.
8.יאיר רוה.
9.נינט טייב.
10.אני בכיתה ה'
1.אלי ישראלי.
קרוב.
2. האיקו. ובגלל הצורך להכניס תיאור נוף/עונת שנה, שיניתי את התרגום המדויק. אגב, המשפט הזה מופיע גם בסרט (אם כי בקרדיט שונה).
5. וואלאיסטים באופן כללי.
8. קלישאות.
10. חריזה (רציתי טאגליינים של סרטים, ולא יצא).
נ.ב. – את סעיף 7 יותר פשוט להגדיר כ"דיאלוג".
לגבי פסקה 8
כאמור, יאיר רוה.
בכזאת כמות?!?
יש לו ימים כאלה
בדרך כלל זה קורה לו בסרטים של האחים כהן.
למה המבקר מתחכם?
מצטער, אבל לא הצלחתי אפילו לקרוא את הביקורת.
אולי אני שמרני, אבל אני מעדיף ביקורת פחות יצירתית ויותר אינפורמטיבית.
יצירתיות אני מחפש בסרטים לא בביקורת סרטים.
משהו שכדאי לשקול
לא ראיתי את הסרט ואני בטוח שמי כן ראה, יוכל לענות יותר בודאות, אבל אולי כדאי שתשקול מחדש צפייה בסרט. הביקורת קופצת מסגנון לסגנון וערוכה בסדר לא רציף, כמו הסרט. אם לא הצלחת לעקוב אחרי הביקורת שאמורה לשקף את רוח הסרט (מינוס האלימות), אולי הסרט עצמו יפריע לך.
חבל שתפסול ביקורת בגלל יצירתיות. דווקא זו הסיבה שהרבה גולשים נשארים נאמנים לאתר כמקור עיקרי לביקורות. אני בכל אופן, הצלחתי להבין מהביקורת גם את עלילת הסרט הכללית וגם את המבנה הטרנטינואי שלו.
למעשה,
הפסקאות בביקורת נכתבו באותו סדר בו הם פורסמו, אבל אפשר לקרוא אותן גם לפי המיספור שרשום להן.
בכל מקרה, אני מקבלת את הביקורת כנגד הביקורת. אלא מה, לפעמים גם לכותב עצמו נמאס מכתיבה "רגילה" (למשל את הביקורת הזו ניסיתי לכתוב במשך שבוע שלם, ורק היום, כשהחלטתי לנסות את עניין סגנונות הכתיבה השונים, הצלחתי לכתוב יותר משתי שורות).
אחרי כמה שעות טובות שעמוד האינטרנט הזה היה פתוח במחשב שלי,
מסיבות כאלה ואחרות, אני חושב שעליתי על משהו. את מנסה להגיד שהסרט הזה פונה לכולם ברמה כזו או אחרת… נכון?
זה מתוחכם, למרות שהביקורת עצמה סתם מתחכמת. לא, סתם. נחמד, באמת. סתם ניסתי להתחכם. פשוט אין לי מה לכתוב.
7.
אני באמת משועמם, אז אני כותב ביקורת פ"מ. והלילה טורף אותי. רציתי לכתוב עוד מחשבה שעניינה אותי אבל שכחתי מה היא הייתה.
שמונה לכולכם וחמש על אישתכם. פחחחח… מה שהלילה מפיק מהמוח שלי.
ריגושים חדשים בעין הדג.
בוא נבדוק אם יהיה לי אומץ ללחוץ על שלח.
אני אמיץ מסתבר,
למרות שהאשר/חזור הוריד קצת את האנדרנלין.
אכן ביקורת קולנוע של מבקרת שלא סובלת ביקורות קולנוע. וית' אה ונג'נס.
אין מילים
לפני הכל, מחמאות מרובות מאד על הביקורת הנהדרת. בהחלט נפלא.
כשיצאתי מהסרט ליוו אותי שלוש תחושות.
א. כבר המון שנים, סרט האקשן הטוב ביותר בעיני הוא "מת לחיות". עם הזמן היו סרטים שדגדגו אותו, ספיידרמן, קון אייר, גיבור (על הערך המוסף שלו), ועוד כמה. אבל "להרוג את ביל" לקח את הבכורה. בקלות.
ב. העונג הצרוף של הצפיה, רק עומעם בשל העובדה שלא היה כאן את הסרט כולו, מה שהיה יכול גם לתת לסרט תחושה אפית גדולה. בכל מקרה, הסרט מושלם גם ללא החצי השני.
ג. ידיעה ודאית – היה ברור לי שלעולם לא אצליח אפילו לנסות לכתוב ביקורת על הסרט הזה. אני לא מוכשר מספיק (בניגוד ללונג ג'ון), והסרט הזה ראוי לביקורת מעולה, הרבה יותר מיכולתי.
שילוב כל כך מדהים בין מוזיקה מטריפה ואינטגרלית כל כך לסרט, רפרנסים ותחושה פארודית קלה, הומור מקאברי, חתירה אל תוך חוקי הז'אנר ועם זאת התעלות עליהם בכל אספקט, צילום מרהיב, ושינויי סגנונות יצירתיים, משחק טוב מאד ואפילו תחושה קלה של feel good movie בסוף ההקרנה.
טרנטינו אפילו הצליח (ובניגוד לפיטר ג'קסון למשל, עם כל ההקלות שאליהם הוא ראוי בשל התרגום לספר. או לאחים וואשובסקי שאינם ראויים להקלות מעין אלו). לתת תחושה של סיום, של סרט מושלם ועגול, כזה עם אמצע התחלה וסוף. (גם אם אנחנו לא יודעים הכל, וגם אם יש עוד המון לספר ולהגיד). רק על זה מגיע לטרנטינו ח"ח, צל"ש, פרס ונשיקה (מאומה ת'ורמן כמובן).
הסרט אולי לא מבלבל ומצריך צפיה שניה כמו ממנטו או החוש השישי, אבל גם בשבוע הבא "רב חן" יזכו לראות את כספי עבור הסרט הזה. וכשהוא יצא לdvd (עדיף באופן מחובר) הוא ללא ספק יזכה להיכנס למכשיר שלי.
9.5/10
מסכים, פחות או יותר, לכל הנאמר
ובכל זאת, כמה תוספות, פלוס שאלה אחת קטנה:
• המוזיקה. וואו, המוזיקה. זה לא סוד שפסי הקול בסרטיו של הקוונטין מיוחדים הם, וברוב המקרים תורמים לסרטיו הרבה יותר מבסרטים אחרים. אבל הפעם עושה רושם שהוא (או מי שזה לא יהיה שאחראי על המוזיקה) התעלה על עצמו. כל קטע מוזיקלי נבחר בקפידה כדי שיתאים לסגנון הספציפי של אותו קטע. פסקול מקפיץ, מגוון ופשוט נפלא. אחד הצדדים החזקים בסרט החזק מאוד הזה.
• אלימות, דם, שוב אלימות, שוב דם – והמון מהכל. ולמרות העומס הלא במיוחד קל הזה – זה עשוי פשוט מעולה. דרמטי ונכון. זה טרנטינו, רבותיי, וזה הסגנון שלו. ידעתם למה אתם עומדים ללכת עוד לפני שרכשתם את הכרטיסים לקולנוע. וברמת הסצינות הפרטניות:
הקטע שבו לוסי לו עורפת את ראשו של ההוא שהתעצבן על המוצא שלה היה אחד המדהימים ביותר שאני זוכר – חד, מהיר, קטלני וכל כך קולי. סופו של ה
• מאוד נהניתי ובכל זאת, אני שמח שהסרט חולק לשני חלקים. שעה וחצי נוספת היתה מעל לכוחותיי הנפשיים. תנו לנשום, אולי איזו צפייה נוספת ב"חלק 1", ואז תנו לי את "חלק 2". מתאים לי.
וסתם שאלה אליך, נורטון (ולו רק כדי להצדיק שתגובה זו נכתבת דווקא אליך) – אם כל כך נהנית מהסרט, מדוע 9.5 ולא 10? לא ציינת אפילו פגם אחד קטנטן.
זה בגלל
שה10 שמור לסרטים שבנוסף להיותם מושלמים, יש בהם גם ערך מוסף, עדיף כזה סנטימנטלי (המספריים של אדוארד, מגנוליה, חומות של תקווה), אבל גם תובני (רוצחים מלידה, תלמה ולואיז)
ועוד משהו.
אם אתה הברק שאני חושב שאתה. אז אתה יודע מה עוד 10 אצלי.
מסכים, פחות או יותר, לכל הנאמר
מי שאחראי על מוזיקה זה ה-RZA אחד מחברי הוו טאנג קלאן.
אכזבה.
אני עייף מכדי לנסח מאסה קוהרנטית, אבל ככלל, מעבר לאיכויות הויזואליות והמחוות הבלתי נגמרות. לא ניתן אפילו לתרץ את זה בהיות מה שראיתי רק מחצית סרט, מאחר והפגמים מושרשים מדי. אין עלילה, למרבית הדמויות אין בשר, ואנשים מדברים ממש מעט. סרט של טרנטינו ללא דיאלוגים?
אז כן, גם אם מטרנטינו אני מצפה ליותר, לא הייתי מתלהב מהסרט גם אם הוא לא היה חתום עליו.
כן, סרט מרהיב, אבל עדיין מצליח לשעמם גם כך.
וואלאק, אני לא קוהרנטי.
אאלץ ללמוד לחיות עם עצמי.
הכל יחסי.
קיפוד לא קוהרנטי עדיין רהוט יותר עשרות מונים מהרבה יצורים לא קיפודיים אחרים.
נ.ב.
הכוונה היתה להחמיא לקיפוד ולא לעלוב באף אחד אחר.
דווקא קוהרנטיות היא לא הבעיה.
יותר מדי אנשים מחו כנגד מיעוט הדיאלוגים בסרט. אבל…
כלבי אשמורת היה מחווה לסרטי פשע או מאפיה, בסרטים האלו הדיאלוגים חשובים, גם בכלבי אשמורת.
ספרות זולה, היה מחווה, ובכן.. לספרות זולה, ולקולנוע זול – גם בו יש דיאלוגים, ולכן גם בסרט היו דיאלוגים.
אפילו ג'קי בראון היה מחווה לבלקפלוטיישן, וגם אם לא ראיתי ולו סרט אחד מהז'אנר, אני מאמין שגם שם, התבנית חוזרת על עצמה.
אבל קיל ביל הוא מחווה לסרטי קונג פו, אנימה ואקשן. בהיותו סרט כזה, אך פוסט מודרניסטי (כדרכו בקודש של טרנטינו), גם כאן הוא חייב לשחק על פי חוקי הז'אנר (לכאורה), ולכן דיאלוגים יהיו לא במקום ולא רלוונטיים.
ורק בתור הוכחה קטנה לטענה, הסרט היה משעשע לכל אורכו, וההומור השחור זרם תמיד. מה שכנראה אומר שטרנטינו לא איבד את הטאץ', אם כן מדוע הוא לא הוסיף דיאלוגים? בדיוק מהסיבה שהזכרתי.
מעבר לכך, טרנטינו לא אדיוט, הוא יודע שסצינת הפתיחה של כלבי אשמורת, או סצינת התנ"ך של ספרות זולה הפכו להיות קלאסיקות, הוא היה יכול להוסיף דיאלוג כזה בקלות – למה לא. בדיוק מהסיבה שהזכרתי.
בגדול, הפתרון הפ"מ יכול גם לפתור את בעיית ה"אין עלילה" ו"לדמויות אין בשר", אבל מכיון שבמשך שבוע התווכחתי בדיוק על הנקודה הזאת, אני מעדיף לומר:
מה?
אין עלילה.. להזכירך, כלה שיוצאת למסע נקם, כאשר המתח נשמר לכל אורך הסרט הראשון. המסתורין לא פתור, גם אם מעורר המון ציפיה להמשך. ובכלל מה זו עלילה? האם אתה חייב משהו מפותל ומסובך, האם אתה צריך את רקוויאם לחלום או את תמונות קצרות. האם עלילה פשוטה (וקלאסית לסרטים מהז'אנר שעבורו הוא מהווה מחווה) אינה עלילה לגיטימית?
דמויות עם בשר – גם כאן אני לא יכול להסכים. בסרט לינארי אנחנו יכולים אמנם לחוש נדבך אחר נדבך את התפתחות הדמות, כאשר כאן לא קיימת הפריוולגיה הזאת. אך טרנטינו הצליח לתת לכל דמות רלוונטית (כשבסרט הזה מדובר בעיקר באומה ת'ורמן, ולוסי ליו, אבל גם בגו גו, ואפילו ביפני מחשל החרבות) מספיק פלאש בקים (גאוניים) לעברם, מספיק בשביל שנדע (לפחות ברמה של סרט אחד) למה, מי, כמה ומדוע. אחרת מהי סצינת האנימה של לוסי ליו, או סצינת החדירה של גו גו למשל. גם כאן כמובן אפשר להתייחס להתייחסות הפוסט מודרניסטית כתשובה נוספת.
ואני חוזר על נקודה נוספת, מעולם לא ראיתי סרט שהיה במכוון ובמוצהר חצוי, ובכל זאת הצליח לסיים את המוצר ברמות כל כך רבות. הגאונות הזו לבדה (גם ללא כל השטיקים הויזואליים ומליוני היתרונות האחרים של הסרט), ראויה לכל סופרלטיב שהוא.
דיאלוגים
כנראה שרוב הדיאלוגים הטרנטינואים, ובעצם גם רוב העלילה, נמצאים בחצי השני של הסרט. למעשה קל מאוד לבדוק את הטענה הזאת – התסריט נמצא על הרשת מזמן, אם מתחשק למישהו לספיילר לעצמו את כל הסרט השני.
שמע, אותך אולי מספקים
תרגילי אקרובטיקה פוסט-מודרניסטיים. ולפיכך אתה טוען כי "דיאלוגים לא יהיו במקום" בסרט שכזה. וכנ"ל לגבי עלילה, ושטויות נוספות, מן הסתם.
ראה, יצא לי לראות פה ושם סרטי אקשן הונד-קונגיים. מה היה חסר בהם במרבית המקרים? עלילה. וכבר אז זה הפריע לי.
אז בא לו טרנטינו, ומוציא סרט שהוא מחווה מושלמת לסרטים ההם? יופי, אני יכול להתרשם, אבל אם הוא לא מזקק את אותם סרטים מקוריים, ומוציא משופר על פניהם – מה יש לי לחפש שם?
הסרט הזה נטול סיפור, נטול דיאלוגים, נטול בשר למרבית הדמויות, ובחלקים ממנו נטול ענין. אם אתה מוכן לוותר על כל אלו בשם המחוות הפוסט-מודרניסטיות שלך, תבורך. אבל אין חלקי עמדך.
אבל אני לא ויתרתי על כלום.
בניתוח קצר: דיאלוגים מבריקים (טרנטינואים אם תרצה), הם בסך הכל סוג אחד של הומור שנון.
בסרט היה סוג אחר. ויזואלי. לא ויתרתי.
עלילה, כפי שכתבתי קיימת, גם אם היא פשוטה באופן יחסי. בניתוח קצר מסתבר שגם מטרת העלילה היא בעצם למתוח אותי, ולעניין אותי. הסרט עשה את זה, מאד עשה את זה. גם פה לא ויתרתי.
ולגבי דמויות עם בשר, כתבתי לך כבר שהפלאשבקים המשעשעים עד מבריקים, נותנים מספיק בשר. אולי אנחנו לא יודעים הכל על אומה ת'ורמן, אבל אנחנו בהחלט יודעים על גוגו ועל לוסי ליו, ואנחנו גם יודעים לא מעט על אומה ת'ורמן בעצמה, בטח בציפיה לחלק השני.
אתה יודע מה, ננתח גם פה.
"גו גו" – דמות שבאופן מכוון היא נטולת בשר, מהסיבה הפשוטה שהיא פסיכוטית. נכון אין לי מושג למה היא פסיכוטית וחבל, אבל אני יודע עליה פחות או יותר הכל.
לוסי ליו – בתור הדמות היחידה שעליה הסרט התרכז (כאשר אומה ת'ורמן לא נחשבת, כי היא מחולקת לשני הסרטים), מנותחת לחלוטין, בין ברפרנס היפני/סיני/אמריקאי (על כל הקריצה הפ"מ שבענין, שלא לדבר על ההומור העצמי). ובין בסצינת האנימה שבהחלט מבהירה לנו מאיפה היא הגיעה ולמה.
ביל – חכה לסרט השני.
אומה ת'ורמן – גם פה, כדאי לחכות לסרט השני, אם כי יאמר שהמתח שבבניית הדמות שלה עשוי במופתיות, כאשר הסיבות ללמה, איך ומדוע עוד יתגלו. מה שידוע כבר עכשיו הוא שמדובר בבחורה נחושה מאד (הנקמה, וכמובן האצבעות), העובדה שגם בתור דמות בסרט היא מודעת באופן אירוני לעצמה (סצינת הפתיחה והילדה). להמשך, אני יחכה להמשך. בינתיים זה מספק אותי.
אז מה המוסר השכל?
אם אתה כל כך מאוכזב מהסרט, וזה לא נראה ממה שכתבת כאילו אתה הולך להשקיע בלראות את החלק השני, למה שאתה לא תהיה זה שיתנדב לקרוא את התסריט ולגלות לנו (בלי ספויילרים) האם הוא משתפר מהותית בהמשך או נשאר באותה רמה ועם אותם חסרונות?
שמע, אותך אולי מספקים
כל מה שיפה בסרט הוא שאין בו שם דבר פוסט מודרניסטי. זה לא דקונ-פאקינג-סטרוקצהי של סרטי קונג פו, זה לא מחווה לסרטי קונגפו, זה לא פרודיה על סרטי קונגפו, זה לא פיתוח של סרטי קונג פו. זה סרט קונג פו.
אגב סצינות דומות
לי הסצינה הזכירה דווקא את מאה הסמית'ים ב"מטריקס רילודד". האם שתיהן גונבות מאותו מקור?
ולא רק בכמות הבלתי נדלית של אנשים-לפחות לא כולם עם אותה צורה בדיוק- אלא גם בתחושה שהיה צריך לקצץ את כל העניין בחצי. שוב מצאתי את עצמי מסתכלת על המסך ותוהה כמה זמן נראה את אותם שטיקים שוב ושוב. אם היה לי זמן להגות בנושא עוד בזמן הסרט, סימן שמשהו בבניית המתח לא היה במיטבו.
ההבדל די ברור..
קרב מאת הסמית'ים היה יבש. יבש מאוד. יבש מידי אפילו. הדבר הזה גרם לכל הקרב להראות כמו חבטות רנדומאליות של מריונטות נטולות חיים זו בזו. הכלה שלנו בליווי חרבה הנאמנה הציפה את כל המקום בדם אש ואיברים כרותים (ועל כך נאמר הידד!).
ועם יד על הלב
(בתקווה שהיא מחוברת, כן?), אתה באמת לא הרגשת באיזשהו שלב שזה עייפות מסוימת? עוד שלושה יפנים מתים, עוד חמישה, לא מספיק?
יפנים קופצים - יפנים מתים
זה כיף וזה מזכיר אווירה של משחק-מחשב שבו להרוג מליוני אויבים מדרגה אחת לא משתווה לקרבות הבוס המגניבים.
>> עוד חמישה, לא מספיק?
אממממ… __לא__.
כשהיא סיימה להכין סלט יצאה לי נהמה ניאנדרטאלית נמוכה מבין השפתיים. היא נשמעה בעיירך כך:
עוווווודדד………………
ספויילר קל למטריקס Reloaded מעלי
אני מניחה שיש כאן מחווה לסרטי הקונגו פו
חסרי כל קשר לפיזיקה, שקוונטין כה אוהב… ושבעצם מחווה אליהם מהווה כל הסרט.
אה, כאילו, וזה שהיא טסה במטוס
כשהיא אוחזת בידה חרב סמוראים (בסרט שנעשה אחרי 9.11) לא הפריע לך בכלל?
טוטו, אנחנו כבר לא בקנזס. אל תחפשי הגיון במזרח התיכון. ברוכה הבאה אל מחוזות הפנטזיה. טרנטינו אמר לך, בערך בכל דרך אפשרית, שזו לא המציאות הרגילה. את לא חייבת לאהוב את זה, אבל אלה הכללים של הסרט.
ואם כבר ניטפוקים
אם את רוצחת מקצועית ומיומנת ביותר, בעלת מטרה מפורשת להרוג מישהו, מן הסתם לא תבואי להילחם בו בלי שהוא ידע על כך דווקא בג'ינס! אי אפשר להרים את הרגל עם זה!
רק אתמול ראיתי את הסרט, תגובה ארוכה יותר עוד תבוא.
אתמול גם ראיתי אין לי מושג איך את שרק 2 אצל דויד
לדויד יש קשרים
ואם התכוונת שראית אותו ב-DVD, יש לזה הסבר פשוט מאוד – פיראטיות.
מי שרגיל לג'ינסים
יכול להרים את הרגל כמה שהוא רוצה, גם אם הוא לובש ג'ינס. וחוצמזה שיש ג'ינסים גמישים יותר (אלה שמכנים "ג'ינס עם סטרץ"').
השתמשתי בלשון נקבה
רק מתוך הזדהות אם גברת ת'רומון.
לא נורא, סולח.
זה סרט קונג פו?
טוב, אולי הוא פוסטמודרניסטי ברמת האמצעים, אבל אין לו תמאטיקה פוסט מודרניסטית. כלומר, הוא לוקח את הז'אנר לא כדי ליצור בעזרתו משהו חיצוני לו, או כדי לומר משהו עליו, אלא כדי לפעול במסגרתו בגלל שהוא אחלה ז'אנר בעיני הבמאי, ששווה שיצרו בו סרטים.
אבל זה לא ז'אנר אחד
זה לפחות איזה ארבעה.
אבל זה לא ז'אנר אחד
יאלה,יאלה, תפסיקו להציק.
לא עד כדי כך אכזבה
טרנטינו היה אבא לשני דברים.
אחד – מגה-אלימות מסוגננת להפליא, כמו שרודריגז המשיך מהמקום שטרנטינו הפסיק – עם דספרדו וכו'.
השני – קומדיית מצבים ביזארית ואבסורדית לחלוטין, כמו שגאי ריצ'י המשיך מהמקום שטרנטינו הפסיק – סנאץ', לוק סטוק. בד"כ גם מעוותת כרונולוגית ועם מספר עלילות מקבילות שאוהבות להתנגש זו בזו בדרכים הכי פחות צפויות.
החן של טרנטינו תמיד היה בשילוב של השניים. בסרט הזה הוא התפרע עם הראשון, אבל בכלל, בכלל בכלל, לחלוטין בכלל בכלל, לא הכניס ולו פיפס מהשני. חבל, השני זה אבן הייסוד של הז'אנר, האלימות היא סתם תבלין.
אבל אני לא מתלונן, מגה-אלימות מסוגננת כל כך טוב מצדיקה את מחיר הכרטיס.
סוף סוף סרט שחותכים מאה אנשים עם חרב יפנית לחתיכות, וגם מראים איך זה נראה תוך-כדי ואח"כ.
ציפור קטנה לחשה לי שאולי לא ראית את הסרט הבא -
כתבה מספר 1777
?
ועדיין יש אותו קרוב אליך -
http://www.fisheye.co.il/chronica/movie.php3?movie=315
ועדיין אני לא מצליח לשגר מכאן הודעות של יותר משורה אחת...
האמת היא
שאין לי כל כך מושג מה ניסית להמחיש, כשהבאת את הלינק ל"היו זמנים במכסיקו", ובכל זאת, אני מוכרח להגיד על הדוגמא הזאת כמה מילים.
ראיתי את "היו זמנים". ראיתי את "קיל ביל 1". הפער בין שני הסרטים הללו הוא כל כך עצום, בכל כך הרבה אלמנטים. לראשון יש כל כך הרבה מה ללמוד מהשני. בעוד האלימות ב"היו זמנים" הפריעה לעיניים, ב"קיל" היא היתה (ואני יודע שההצהרה הבאה הולכת להיראות מגוחכת משהו) אסתטית. כן, זה היה יפה. זה היה במקום. זו היתה אלימות, ואלימות לשמה, והיו שם כמה מראות ממש נוראיים, אבל זה נראה כל כך טוב, דאם איט. ולא, זאת לא סתירה פנימית.
ובעוד משהו ב"היו זמנים" פשוט עצבן אותי, ב"קיל ביל" הייתי עסוק רוב הזמן בליהנות ממנו.
נכון לחלוטין
כשאגב בביקורת שהתפרסמה באתר על " היו זמנים" מופיעים כל המגרעות שלו.
כשהסצינה היחידה שראויה להתייחסות שונה, היא ג'וני דפ בסוף. (מי שראה, יודע).
למה ההסתייגויות? האלימות אכן הייתה אסתטית להפליא. ויש שיציינו, "מעולם לא נראתה טוב יותר".
__________
העלמה עפרונית, לא מבינה למה לקח לה כל כך הרבה זמן לגרור את עצמה לכיוון הקולנוע, ולראות את הקסם.
לא בדיוק.
דבר ששמתי לב אליו (ולא רק אני מסתבר) שאפילו בדמויות המשנה הוא הצליח להכניס קצת בשר.
השריף לדוגמא, על הדשבורד שלו היו משהו כמו 4 זוגות משקפי שמש, כבר מציגים דמות משנית כבעלת אובססיות וקוורקים משלה למרות שהיא מופיעה רק 5 דקות.
שזו בעצם מחווה מספר 783
והפעם לסצנת הפתיחה בסרט gone in 60 seconds המקורי (1974)
עוד מישהו שם לב שגו-גו יובארי שיחקה
גם בבאטל רויאל (BATTLE ROYALE) הנפלא את הנערה שרצה מהר, צ'יגוסה ,זאת בחליפת ריצה הצהובה,
שרוצחת את זה שניסה לגרום לה לשכב עימו באיומי רובה קשת, בידי תקיעת הסכין שלה במקום מאוד רגיש בגופו בגלל שסרט לה את הלחי אם חץ)
סוף
מי שלא ראה את באטל רויאל אני מאוד ממליץ על גרסת הבמאי שיש בDVD פה ושם. הסרט פשוט מצויין, ועמוק מאוד, לדעתי. הצורה שהבמאי מעביר את ההרגשה של להיות במצב כזה שדומה למצב מלחמה ממש יעילה.
-האשף הדגול
וכמובן
בדיוק היום הגיע המשלוח מ-eBay עם המהדורה הבריטית הסופר-דופר מיוחדת של "באטל רויאל".
http://www.amazon.co.uk/exec/obidos/ASIN/B00006G9XL
אפילו לאוזן השלישית (משום מה) אין כזאת, והם מסתפקים במהדורה הקוריאנית בה כל התוספות הם דוברות יפנית עם כתוביות בקוריאנית בלבד.
בתוספות של BR
ואם תצפה בתוספות של BR, תגלה מי הוא הבמאי האמריקאי שממש התלהב מהסרט ועשה להם מעין טריילר… ובגלל זה הוא לקח את הדמות של גוגו (טוב דמות דומה, אבל אותה שחקנית) לסרט שהוא עשה מיד אחרכך…
לפי דעתי, בכדי להבין את הדמות של גוגו יש לראות את BR.
זה בסדר
ראיתי את הטריילר המדובר כבר במהדורה הקוריאנית, ועל הקשר בין שני הסרטים לא היה קשה לעלות גם בלי לראות אותו.
וואלה....
אני חדש כאן, נראה לי שקיל ביל הוא בהחלט תירוץ טוב לתגובה ראשונה באתר…
כמה דברים:
*מבחינה טכנית-קולנועית הסרט הזה מדהים. זוויות, תנועות מצלמה, פסקול, צילומים מיוחדים, קומפוזיציות מושלמות בכל שוט ושוט. קשה למצוא פגמים בסרט מהבחינה הזו. פשוט גאון.
*אולי מפאת גילי הצעיר(16), אולי מפאת היותי ישראלי, ולא יפני, כל המחוות האלו היו קצת בעייתיות בשבילי. פשוט נורא רציתי להבין ויצאתי בתחושה של פיספוס. הרגשתי כאילו פיספסתי המוני הומאז'ים ורמיזות לסרטים אחרים, שלא יצא לי לראות לצערי. האם יש כאן מישהו שבאמת קלט את כל המחוות שמשולבות בקיל ביל? נראה לי שצריך להיות טרנטינו כדי להבין הכל.
*מעט מידי דיאלוגים. זה טרנטינו זה? התאכזבתי מזה.
*למרות שני הסעיפים הקודמים-זה עדיין כנראה אחד הסרטים היותר טובים שראיתי. פשוט מדהים.
*הביקורת פשוט מעולה. סחטיין.
אני בהחלט מבין שגם לכתיבת ביקורת סרטים יש צירי לידה.
בכל אופן, הכל עניין של טעם, מסתבר, גם בביקורת סרטים.
לגבי הסרט, עדיין לא ראיתי, אך יש לי הרגשה שאני הולך להתאכזב בענק.
אם אנשים פה משווים את הסרט הזה לסרט פעולה מצויין כמו "מת לחיות", אז נראה לי שאני בצרות.
הכשלון, היחסי, של סרטו הלפני אחרון והמעולה "ג'קי בראון" בה ניסה טרנטינו לחשוף צדדים אחרים כבמאי, כמו יחסים רומנטיים בגיל העמידה, בנית דמות נטולת גימיקים ועלילה דרמתית ללא שום "קריצה" אל סרטים אחרים, גרמה לבמאי לחזור אל הגימיקים אך ללא ההברקות של "ספרות זולה".
צריך גם לזכור שספרות זולה יצא בטיימינג מעולה.
בכל אופן, זאת הרגשתי האינטואטיבית, אחרי שאראה את הסרט אהיה יותר חכם.
אך בזמן האחרון אני נורא מתאכזב מסרטים בהם הציפיה גבוהה, די בלהזכיר את "מטריקס רלודד" הפתטי.
אני לא טרנטינואית בנשמתי,
ואולי זו הסיבה שאהבתי את הסרט. לא ציפיתי לדיאלוגים מבריקים, לא ציפיתי ל… לא יודעת, מה שיש בד"כ בסרטים של טרנטינו (את 'כלבי אשמורת' ראיתי ממש ממש מזמן, ואני לא זוכרת ממנו הרבה, ואילו את 'ספרות זולה' ראיתי לראשונה לא מזמן, ונשארתי אדישה, במיוחד לכל הציטוטים המפגרים). למעשה, לא ממש ניסחתי לעצמי מה אני מצפה מהסרט לפני שצפיתי בו. אבל איכשהו, אחרי הצפייה, ההרגשה היתה של "יו, זה בדיוק מה שציפיתי".
מה שכן, 'מת לחיות' זה בטוח לא.
בציטוט
"אם אנשים משווים את הסרט הזה לסרט פעולה מצוין כמו מת לחיות, אז נראה לי שאני בצרות"
חתיכת משפט פלצני, לא? מה רע בסרט אקשן מהודק וסוחף (אגב גם השוויתי אותו לספיידרמן ולקון אייר, יש לך בעיה עם זה?).
עם כל הכבוד למחוות פוסט מודרניסטיות, קשה לומר שמעבר להברקות סגנוניות, גאונות ויזואלית, או בחירת מוזיקה מדהימה, יש בסרט הזה המון סאבטקסט. כי האמת היא שאין בו, ולא בשביל זה אני הולך לראות סרט אקשן.
האם במשפט כמו "טרנטינו הוא ג'ון וו משופר" אני מזלזל במישהו מהם? ממש לא לדעתי. במיוחד על גבי האתר הזה שכידוע מיועד לאנשים ששונאים מבקרי קולנוע.
אז כן, אני מוכן לומר שלא רק שמדובר בסרט ששייך לז'אנר של "מת לחיות", (גם אם שונה באופן מהותי ממנו) מדובר גם בסרטו הטוב ביותר של טרנטינו.
מעבר לכך, על מה אתה מדבר בנוגע לג'קי בראון (שנמצא בדיוק על הקצה השני של סקאלת טרנטינו), "ללא שום קריצה לסרטים אחרים" – מה פתאום, מעולם לא נוצר שאפט, וסרטי פאם גריר. קוונטין טרנטינו ממש במקרה לקח את פאם גריר לתפקיד הראשי, נכון?
"בניית עלילה נטולת גימיקים" – שזה נהדר, אם אתה קופולה או סקורסזה, אבל פחות טוב, כאשר גימיקים הוא השם השני שלך, והוא מה שעשה אותך למה שאתה.
"ויחסים רומנטיים בגיל העמידה", נו שוין, נגיד. ממש סרט מלא בסאבטקסט.
____________________
נורטון – גם לא מבין איך לדעת קלי, צירי לידה נמשכים שלוש שנים?
תקן אותי אם אני טועה
אמנם עדיין לא ראיתי את הסרט, אבל השוואה בינו לבין מת לחיות (המעולה, כמובן) נראית לי עקומה במקצת. מת לחיות הוא סרט שמבוסס על המאצ'ואיות ואלימות, חסר סגנון אבל מועבר בצורה, כפי שאמרת – סוחפת. עם זאת ממה שיצא לי לראות מלהרוג את ביל, האקשן נראה הרבה יותר מסוגנן, שמרחיק אותו שנות אור מהעיצוב של מת לחיות.
אתה בכלל לא טועה.
שני סרטים שונים לגמרי. ההשוואה היתה רק משום שמת לחיות היה במשך קרוב לעשור, סרט האקשן האהוב עליי, ואתמול קיל ביל החליף אותו. שניהם אולי משתי קצוות של סקאלת האקשן, אבל בסופו של דבר שניהם סרטי אקשן.
על פי עיקרון זה.
הייתי משווה את מרסי פוינט לאנדרומדה, הרי ששתיהן סדרות מד"ב, ועד שראיתי את מרסי פוינט אנדרומדה הייתה זו שהכי אהבתי (לצורך הנקודה בלבד).
לא דיברתי על באפי.
לא מכיר את שתי הסדרות
את הסידרה השלישית לעומת זאת….
בכל מקרה, בשום מקום לא השוויתי ביניהם (אתה ראית שהשוויתי ביניהם??) בהתחלה כתבתי עובדה. – קיל ביל החליף את מת לחיות בתור סרט האקשן האהוב עלי. בלי השוואות ובלי ויכוחים.
אחרי זה קלי כתב שחרה לו על עצם הזכרת הסרט ההוא, וכתבתי לו תגובה.
איך הגעתם לזה שהשוויתי בין הסרטים, אין לי מושג. לא השוויתי, ולא התחלתי להשוות, והם לא ברי השוואה. חוץ מבפרט קטן אחד. זה הכל.
לא היה צריך להיות כתוב שם
"קיל ביל החליף את החצי הראשון של מת לחיות בתור חצי סרט האקשן האהוב עלי"?
נורטו...על מה הקריזה?
משפט פלצני? למה ?
זאת לא הייתה הכוונה שלי כלל ועיקר, אל תיקח את זה כל כך קשה.
כנראה שאני ואתה רואים את טרנטינו בצורה אחרת לגמרי.
וזה בסדר, אין לי בעיה עם זה, רק אל תגיד עליי פלצני, כי אני לא.
הביקורת על הביקורת שהייתה לי ללונג ג'ון הייתה הרבה יותר קיצונית מאשר ההשוואה בין "מת לחיות" ו"קיל ביל", אך לונג ג'ון השיבה לי בצניעות ובהבנה ולא קראה לי "פלצני".
אני פשוט חושב שאם הכיוון אליו הולך טרנטינו הוא סרט פעולה מסוגנן, פעולה טובה ומשובחת כמו ב"מת לחיות" (ומת לחיות זה אחלה סרט פעולה, לא יותר מזה), אז אני יתאכזב נורא.
כי עבורי, טרנטינו הוא מעבר לבמאי מסוגנן, הרבה מעבר.
בדיוק כמו שהתאכזבתי מ"גיבור" שהוא גם סרט מרהיב עין ועוצר נשימה, אך אם נשווה אותו ליצירת המופת האדירה של ז'אנג ימו "סיפור חיים" או כמעט לכל אחד מסרטיו הראשונים, אז גיבור הוא לא סרט טוב.
ומי שלא ראה "סיפור חיים" שיעשה לעצמו טובה, ישכיר את הסרט מאיפשהו ויראה אולי את הסרט הזר הטוב ביותר שיצא בשנות ה-90.
בכל אופן, נראה לי שאני אהיה יותר חכם שאראה את הסרט.
אני מתכוון לראותו היום ואשמח להגיב.
ואוסיף על דברי נורטון,
שבג'קי בראון יש המוני רפרנסים, הן לסרטים שלו עצמו והן לסרטי בלקספלויטיישן ("שרק הוא מכיר", אם כי כיום יש כבר רשימות מסודרות שערכו מעריציו).
מן הסתם אני לא מחדש לכם בזה הרבה, אבל ציינתי זאת כיוון שזה לא צויין כאן.
הסרט הזה רק מוכיח
את התאוריה שלי של שלוש שנים כבר…
הוא אלכוהוליסט כבד ואת קיל ביל הוא עשה תחת ההשפעה של 17 מרטינים מחוזקים, ואחרי שהוא סיים את העריכה, הוא מתעורר בבוקר עם כאב ראש של פיל, רואה את הסרט בבית, צורח מפחד ומתקשר לאחים ויינשטיין, ומסכים שיחתכו אותו לשתיים ואם הם יכולים לשלוח מישהו שייקח אותו למרפאה של בטי פורד.
בדרך החוצה הוא שובר לרסיסים מצלמות ותוכנות לכתיבת תסריטים, ומזיל דמעה על עותק DVD שבור ומנותץ של כלבי אשמורת…
ביקורת גאונית.
אז מאיפה השריקה של דריל האנה?
היא נשמעה לי מוכרת אבל אני לא מצליח לשייך אותה למשהו ספציפי.
מהסרט הזה
http://www.imdb.com/title/tt0063729/
מהסרט הזה
מאיפה אתה יודע?
ראית את הסרט?
איך הוא?
השריקה באה באותו הקשר כמו בקיל ביל?
לא, זאת עובדה ידועה
והשריקה היא של רוצח סדרתי (או משהו), אז הקונטקסט הוא דומה.
חוץ מזה
השריקה מופיעה על פס הקול של "להרוג את ביל" בתור הטראק הרביעי. שמה הוא כשם הסרט המקורי (Twisted Nerve) והיא (יחד עם המנגינה המלווה אותה) הולחנה ע"י ברנרד הרמן, המלחין האגדי שהרבה לעבוד עם אורסון וולס ו(במיוחד) אלפרד היצ'קוק.
ואם כבר אנחנו בשוונג
מאיפה המוזיקה המאוד מאוד מפורסמת הזאת שנמצאת גם בסופו של הסרט, כשהכתוביות מתחילות לרוץ?
אם זיהיתי נכון,
מדובר ב"רועה הבודד". לפי אמאזון, הטראק הוא
תודה רבה.
למישהו יש מושג מאיפה זה לקוח במקור? כלומר, האם הקטע נכתב למטרה ספציפית או שהוא סתם נלקח לפסקולים של כל כך הרבה דברים, שזה מה שגורם לו להישמע כל כך מוכר?
זמפיר
היתה תקופה בה זמפיר, נגן חליל פאן, היה מפורסם ופופולרי (בערך באותה תקופה בה ג'יימס גאלאווי היה פופולרי), ומכאן כנראה אתה מכיר את המנגינה. זוהי היצירה הידועה ביותר שלו.
אם אני לא טועה, הוא גם הופיע בארץ לפני מספר שבועות, ובודאי ניגן גם את הקטע הזה.
הגרסה שאני מכיר, וזו שיצא לי לשמוע
לא מעט ברדיו וכאלה, היא של Janes Last.
הגרסה בפסקול היא של Zamfir.
איך שעלה הקטע הזה, לא יכלתי לךהפסיק להתגלגל מצחוק. מישהו יודע האם גם בארה"ב, ועבור טרנטינו, הקטע הזה הוא קלאסיקה של גיחוך סטייל קליידרמן? או שאולי עבורו זו מוזיקה דמוי-יפנית קורעת לב ואתנטית?
אני חושב שהשימוש בזה הוא קצת יותר ציני
המקור
במקור זאת המנגינה של סרטון האנימציה המדהים "מלך ציפור" (נקרא גם Paradise)
מישהו זוכר?
http://imdb.com/title/tt0087880
לבן משחור
אני חושב שהיא לבשה לבן כדי להתבלט, להראות שהיא מעל כולם.
כי כל השאר לבשו שחור…
29 או 30.
זה הגיל של או-רן, לא שלושים ומשהו…
ומן הסתם היא לא יודעת שזה הוא.
הלבן
איפה שניצקליין כשצריך אותו?
הלבן מסמל את עם ישראל בגולה כמובן. טרנטינו פשוט לא יודע את זה.
הסיבה לכך שהיא לובשת קימונו לבן
מדובר במחווה לסרט הבא:
http://www.imdb.com/title/tt0158714/
יפה!
מעניין מה יעשו עם הפרט הזה בהמשך.
או שהוא פשוט יהיה אחד מהקטעים החביבים הטרנטינואים האלה, שלא מתפתחיםלכלום אבל גורמים לחשוב שטרנטינו מספר לנו רק חלק קטן קטן מהסיפור.
כמו במקרה של הקשר הבלתי פתור בין האחים וגה ברומן על אמת ובספרות זולה,
עוד לא ראיתי את הסרט
אני כנראה אראה שבוע הבא, אבל אם מה שכותבים פה נכון, שאין הרבה דיאלוגים שנונים, אז אני דווקא אשמח! די! כמה אפשר?! בעבר אהבתי במיוחד סרטים שבהם יש דיאלוגים שנונים (קלרקס בראשם, כמובן), אבל היום זה כבר יוצא לי מהתחת, הכל נשמע כל כך מזויף ו… אני יודע שזה ישמע טיפשי, אבל זה פשוט נשמע מתוסרט! זהו, פרקתי.
וואו.
זה כל מה שיש לי להגיד כרגע. ודווקא לא על הביקורת – המשובחת בפני עצמה – כי אם על הסרט הזה, "קיל ביל", איזה סרט מבריק. חכם, שנון, דיאלוגים משובחים (כן, שמעתם נכון. כן, אני מוכן להתווכח על זה. כן, אגן על אומה תורמן בגופי). פשוט סרט שכמעט לא יוצא לראות כמוהו, בטח לא בקולנוע, בזמן אמת, כשאתה יכול רק לנחש אם תצא מפה קלאסיקה או לא. אז בין תפיסת ראש וקריאת "וואו!" אחת לבאה, תרשו לי להמר: כן, זאת תהיה קלאסיקה. כן, זאת תעודת הבגרות של טרנטינו, שמוכיחה שהוא יכול להיות גם מגוון, גם מושפע וגם לגמרי אישי ומסוגנן בסטייל "טרנטינואי". כן, אומה תורמן שחקנית מדהימה שלא זכתה עד היום לרבע מהכבוד, או מהתפקידים, המגיעים לה. כן, טרנטינו הוא במאי ענק. לא קוריוז, לא גנב מוכשר ותו לא, לא סתם בחור מגניב שידע לרכב על גלים של קול (בכלל, זה כל כך שקוף שהבחור הזה הוא בכלל האבא של החנונים), ולא ניפוח של המבקרים. בתור מי שנוטה להתאהב יותר בסרטי קאלט מודרניים ("מועדון קרב", "בחירות או לא להיות", "ספיינל טאפ") ופחות במפלצות תקשורת מזן "כלבי אשמורת" או "ספרות זולה", הצלחתי איכשהו להישאר סקפטי לגבי טרנטינו אפילו אחרי שני סרטי ענק ועוד אחד לא רע. אבל "קיל ביל" חורץ מבחינתי את הדין: ללא ספק בטופ פייב של הבמאים הפעילים, טרנטינו הוא גאון לכל דבר ועניין.
מה? מה אתם רוצים שאני אעשה? אנמק?! קודם תתווכחו, אחר כך נדבר.
חוצפן.
הוצאת לי את המילים מהמקלדת.
קיל ביל
כל-כך ציורי, שאי-אפשר שלא להנות. טרנטינו פשוט שיחק לנו על כל המיתרים וקרץ לנו בכל סצינה שנייה בצורה מוצלחת כל-כך, שלא יכולתי להפסיק לחייך לאורך כל הצפייה.
אין לי הרבה איך להרחיב מעבר. קטעי הקרב היו בנויים יפה, הקליימקסים היו ממוקמים במדוייק, אומה תורמן עשתה את הריבוע הקטן עם האצבע ואפילו אמרה even steven..
ועוד משהו – הסרט הוא בדיוק, כמו שלונג ציינה, מה שציפיתי. קליל, אבל לא שטחי מדי, עם סצינות קרב מוגזמות שלא ממש פוגמות בהנאה (ואת זה שמעתם מחובב סיספונד ידוע..). הייתה כלה, הייתה לה חרב, היו מכות, הייתה אלימות, ובסופו של דבר, זה לא הסרט שצעק שהוא דורש המשך, אלא אני שצעקתי שאני מחכה בקוצר רוח לעוד קצת טרנטינו שכזה.
ז"א, במחשבה לאחור, הסרט החליף באמת סגנונות כמו גרביים צבאיות, אבל הפורמט היה, איך נאמר, תומך תוכן והסרט היה שקוף ומהנה במקביל.
התענוג הכי גדול מבחינתי הוא לחזור לפה ולדעת שלא יהיו פה ויכוחים מעמיקים על הפילוסופיה מאחורי הסרט שכן, בסופו של דבר, הסרט הוא פשוט eye-candy, וזה דבר נהדר לדעתי.
ולכל קוטלי השנינות הטרנטינואית – הסרט עדיין מעביר כמה דיאלוגים ברי-ציטוט פה ושם.. ("I want him to know I want him to know"..)
אפשר לקלקל לך נורא בקלות
אני חושב שאפשר להתווכח בקלות ויכוחים שניצקלייניים למהדרין על התוכן של "קיל ביל". אפשר לדבר על הומאז' לעומת סאטירה, על יצירה מבודדת לעומת יצירה אינטרטקסטואלית, על איפה יש פוסט מודרניזם והפוך-על-הפוך ואיפה זה סתם פשוטו כמשמעו, על פירוק הרצף העלילתי בקולנוע (שבמובנים רבים הוא הצהרה יותר משמעותית כאן מאשר בספרות זולה, אפילו).
לדעתי, הסיבה שהדיונים האלה לא מתחילים כאן היא שאף אחד לא ממש יודע *מאיפה* להתחיל. כי "קיל ביל" לא אומר דבר אחד, ולא מתעסק בחומר שלו בצורה אחת. הוא מלא בהמון אמירות קטנות, המון פתחים להמון דיונים. הוא גם פרודיה, גם סאטירה, גם מחווה וגם הדבר עצמו. הוא גם פוסט מודרניזם וגם אקשן דליל. גם דיאלוגים חריפים וגם מגוחכים. גם משחק מופלא וגם הקצנה מטורפת. איך מתחילים להתעסק במשהו שהוא כל כך הרבה דברים, ובלי לפגום בהנאה ממנו בכלל? זה פשוט סרט שמחליף כובעים כל הזמן, ועושה את זה בכזאת מגניבות שבסוף פשוט קשה להחליט במה להתעסק, ואיך לקרוא את זה.
אז ברשותכם, אני רוצה להתחיל דיון.
או לא דיון. סתם משהו שקפץ לי לעיניים (ייתכן
):
בסצינת בית החולים דריל האנה מציעה לאומה "מיתת נשיקה" – מיתה בשנתה, כבוד שרק מעטים במקצוע שלהן זוכים לו. אבל אומה דוחה את המתנה הזו (גם אם באופן אקטיבי היה זה ביל שהתקשר לדריל האנה והורה לה לבטל את המתת החסד).
הרבה לאחר שאומה מקיצה, היא יוצאת לקרב מול או-רן, ושם או-רן מציעה לה כבוד שרק מעט מאוד "זרים" זוכים לו – מוות של סמוראים. אומה מסרבת גם למתת הזו.
כי יש לה מה לעשות לפני שהיא מתה
נכון, אבל
כשדריל האנה מגיעה – זו לא בדיוק ההחלטה שלה, אלא של ביל, שמכיר אותה מספיק טוב כדי לדעת (כנראה) שזה מה שהיא היתה רוצה.
או מצד שני, זה יכול לסמל את השחצנות שלה – היא לא מוכנה לקבל דברים כמו שהם, אלא מתעקשת לעשות אותם בדרך שלה, גם אם זה אומר לבוז לכל המסורות ולבעוט בפני אלה שמנסים לכבד אותה. אם להרחיב את זה – גם את שבועתו/בקשתו של עושה החרבות היא לא כיבדה, וגרמה לו להכין לה חרב, קטלנית הרבה יותר מכל שאר החרבות, רק בגלל שזה התאים לצרכיה האישיים.
אז מה שאת אומרת זה
שביל רצה מראש שאומה תנקום בו, תוך ידיעה ברורה שזה יוביל למותו (כי אחרת הוא היה מאפשר לדריל האנה להמית אותה בשנתה)?
עוד משהו שלא מסתדר לי – נכון, נקמה היא תרבות, אבל אם בנאדם כלשהו, נניח, עושה החרבות, מצהיר שהוא לא מוכן עוד שדברים שהוא עשה יפגעו באנשים (כלומר, במובן מסוים הוא יוצא נגד הנקמה, כי אם הורגים מישהו אחד, קרוביו של הנהרג יבואו אליו לקבל חרב כדי לנקום), אז פתאום כשבאה אומה הוא חוזר בו מכל דרך החיים שהוא סיגל לעצמו לפני כן, רק כי היא הזכירה שמדובר בתלמיד שלו לשעבר?
לא קשור לוולדרמורטים.
זה ענין אישי בהרבה. מעשיו של ביל המיטו קלון על יוצר החרבות עצמו, האחראי לתלמידו כאילו היה בנו בשר ודם.
במה מעשיו המיטו עליו קלון?
יוצר החרבות יודע שהחרבות שלו משמשות למלחמה, ושתלמידיו באים אליו כדי ללמוד את אומנויות הלחימה. אז הוא מצפה שתלמידיו יביאו שלום עלי אדמות?
במה הוא המיט קלון? לא יודע.
הסרט לא טורח להסביר, כמו שהוא לא מסביר דברים אחרים. אין לנו מושג מי הוא ביל, ומה הוא עשה בעבר או עושה כרגע. אולם, ברור שמבחינת עושה החרבות, ביל חצה את הגבול וחבר לצד האפל, או משהו.
ברור בדיוק מה ביל עשה או עושה..
ביל רוצח משפחות שלמות, הורג ילדים, מחלל כנסיות, משאיר ילדים יתומים, שוכר פדופילים, מעודד אלימות, והכי חשוב – הוא נגד אומה טורמן.
לאישה ההיא מגיעה נקמתה ולביל – לו מגיע למות (לפי הסרט לפחות..).
בחייך.
ומנהיג שיוצא למלחמה לא רוצח משפחות שלמות וכו'? אז עכשיו יוצר החרבות חייב להיות נגד כל אחד מהתלמידים שלו כי סביר שאף אחד מהם לא ניצל את הידע שלו רק למטרות הכנת סושי?
בחייך.
את מתממת, או שזה רציני?
להרוג אנשים במלחמה זה תקין. זה מכובד.
לעשות דברים אחרים שלא תוארו בכלל – זה נלוז, זה לא מכובד, והוא חש בושה אישית על כך.
כמובן שזה לא עובד כך בקודי ההתנהגות שלך. אלא שאלו שלך אינם רלבנטיים, אלא אלו של יצרן החרבות, ושל הסרט ככלל.
מה שמנסים לרמוז לנו כאן..
הוא שיוצר החרבות אכן מצטער על כל תלמידיו, אבל ביל שונה באכזריותו עד כדי כך שהוא יכול להוות סיבה יחידה לחזרתו לחישול חרבות. הוא ברח מעברו ונטש את המקצוע, אבל החליט לחזור אליו רק בשביל לתקן את העוולות שעשה לעולם בהדרכתו את ביל.
כל זה טוב ויפה,
אבל נוצר פה מצב של כמה קודי כבוד שמתנגשים אחד בשני: הכבוד שבלהרוג מישהו בשנתו, מול הכבוד של לתת לו הזדמנות לנקום את נקמתו ולמות מוות מכוער (אלא אם "הכלה" לא תמות, ואני מניחה שאם ביל מניח לה לחיות על מנת שהיא תוכל לנקום, הוא משער שיש לו הכלים להתמודד עימה).
מעבר לזה, כזכור היא היתה אהובתו של ביל, וגם בסצינת הטבח בכנסיה, הוא אומר לה שהוא מזוכיסט אם הוא עושה דבר כזה, שניה לפני שהוא יורה בה. כלומר, בכך שהוא מניח לה לחיות ולנקום, ביל מתכונן לעוד אקט מזוכיסטי (בהנחה שהוא זה שישרוד, ואם הוא לא רוצה למות, אז הוא מן הסתם מתכנן לשרוד), שיהיה כנראה הרבה יותר כואב, כיוון שיש הבדל כלשהו בין כאב הלב שנגרם לך כשאתה יורה במישהו מחוסר הכרה, לבין חיסולו כשהוא פעיל מאוד.
משום מהנראה לי
איך שהוא שאת מייחסת לביל וליתר הדמויות בסרט מניעים יותר מידי, איך לומר? אנושיים? אילו אנחנו מדברים על אנשים אמיתיים שאנחנו מכירים וקוראים עליהם בעיתון.
ועם זאת, נראה שלדמויות בסרט הזה יש מניעים אחרים, לא בדיוק אנושיים, לפחות לא כמו שאנחנו מכירים. למשל – הם לא מונחים על ידי פחד, ואין להם בעיה להתמודד עם מוות בכלל ועם מוות ביסורים בפרט, כל עוד זה נעשה בדרך ה"נכונה".
שוב, נראה לי שהסרט עקבי מאוד לגבי זה.
לכן גם הפעם, נראה לי שאם ביל היה מרגיש שאומה היא איום עליו, הוא היה צריך להזמין אותה לקרב במגרש הבייסבול או להגיע אליה הבייתה ולצעוק לה שתבוא, כמו שהיא צעקה לאו-רן. זה שהוא רצח אותה בחתונה, זה לדעתי מראה שמדובר בעניין אחר, לא רק מלחמת כנופיות, אלא משהו מעולם החתונות והתינוקות שלא נולדו.
לא בטוח שטובה יותר
נדמה לי שהיא התכוונה לומר (בהומור עדין) שהתואר 'ממבה שחורה' הגיע לה כי היא שחורה יותר…
הומור שחור.
אני יודעת שהיא שחורה יותר, וגם היא יודעת את זה, וסביר בעיני שהיא אמרה את זה מתוך כוונה ליצור דו-משמעות משעשעת ("אני גם טובה יותר וגם שחורה יותר, ולכן השם הזה מתאים לי יותר").
וגם
כי ממבה חומה נשמע קצת כמו חרא
עם מישהו אחר?
מראים בכלל עם מי היא הייתה אמורה להתחתן?
עם מישהו אחר?
לא נראה לי, הדבר היחידי שמראים הוא את הגופות לאחר הטבח.
אכן, הסרט עקבי באמירה הזו
ולמיטב ידיעתי היא גם עקבית עם קוד הכבוד של הסמוראים היפנים, כך שאין כאן בעיה אמיתית.
הטריילר עם החרב
יצא בינואר שעבר, הרבה לפני שהוחלט לפצל את הסרט לשניים. וכן, הסצינה הזאת תהיה בחלק השני.
קיל ביל
וכמו כן
או משהוא כזה
מה שהוא אומר זה:
My name is Buck and I am here to fuck. מה שבעברית תורגם ל"קוראים לי באק, וזה מתחרז עם פאק".
האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה
החצי הראשון הוא כל כך טרנטינו, אבל מה עם החצי השני ? האם זו פרודיה ע סרטי "לא הצלחנו לכתוב תסריט אבל החרבות יותר חדות מבסרט הקודם" ? בזכות הסוף אלך גם לסרט הבא בתקווה שלא יהיה רק מכות כמו החצי השני של הסרט הזה. כמו כן אני רוצה להמליץ בחום על אולם מספר 1 בקולנוע רב-חן, קניון שבעת הכוכבים – הרצליה. (זה נורא רחוק הרצליה)
זמפיר מס. 2
כפי שנאמר בתגובה קודמת, המנגינה היתה של זמפיר.
האמת, קצת הפתיע אותי שטרנטינו השתמש במנגינה הזו, שהיא מעין מוזיקה קלאסית פופוליסטית, בדומה לקליידרמן ואמה שאפלן. לא ממש הסתדר לי סרט כגון זה ודיסקים שבני 50+ קונים במתנה ליום הולדת.
סרט מצויין
ראיתי אתמול, נהניתי מאוד. גאוני מבחינה טכנית, סטייליסטי, מרשים, והמוזיקה מצויינת. סרט משעשע מ-א-ו-ד. לא הכתיבה הכי טובה של טרנטי, לא תמצאו כאן קווי עלילה סבוכים מקבילים שנפגשים בנקודות השקה ביזאריות, אבל מעט העלילה שאנחנו מכירים מספיקה לחלוטין להחזיק את הסרט לטעמי. את חציו כלומר – לכו תדעו מה מחכה בחלק 2. אני אופטימי.
מה שכן, הזכירו את הפסקול. הוא אכן מצויין, אבל חסרים בו כמה קטעים מהסרט, וקטעים חשובים (מאלו שלי לפחות גרמו לחשוב שאני צריך להשיג את הפסקול), אז למי שמעוניין להשלים את החסר, ניתן למצוא אותם בכתובת:
http://www.killbill2.net/music.php
וכמה עצוב שהייתי היחיד שציחקק כשאומה ת'ורמן התוותה square קטן בידה בסצנה עם ורניטה גרין (קופרהד).
רדאר המחוות שלי קלט את זה..
ובעוד שאני חייכתי מרוב עונג, ידעתי שזה מגיע גם ככה (מהטריילר). האנשים שסביבי נראו די אדישים לריבוע (פרט לכמה צחקוקים בצד ימין של השורה מקדימה *רמז* *רמז*).
ועוד קריצה לקהל הופיעה
ופרסומת לסיגריות "רד אפל" בשדה התעופה של טוקיו…
אמ... אה... מה אומר הרבוע?
מחווה ל''ספרות זולה'', מן הסתם.
מחווה ל''ספרות זולה'', מן הסתם.
מה בספרות זולה? זכרוני בוגד בי…
אומה אומרת ''אל תהיה כזה...''
ומציירת מרובע עם האצבע באוויר.
כולם נורא מתלהבים מהפסקול,
ולדעתי הוא היה פשוט מחריד. במיוחד כל הקטעים האיטיים והנורא-מוכרים-מאיפשהו, שאחד מהם עוד העז לחזור שוב לקראת סוף הסרט. המוזיקה הקצבית הייתה בסדר עד מגניבה.
אני לא מתלהבת מהפסקול
הוא מאוד התאים לסרט, אבל, כמו שאמר החבר שלי, זה לא משהו שהייתי רוצה לשמוע בבית (בניגוד ל"ספרות זולה").
השיר של ננסי סינטרה יפהפה.
והולם מאד. אם לא הייתי יודעת שזה שיר משנות השבעים היתי חושבת שכתבו אותו במיוחד לסרט.
ביקורת נפלאה!
וגם הסרט בכלל לא רע
אתה לא לבד
גם אני צחקקתי כשהיא עשתה ריבוע בידה, וגם כשנסנסו המלאכיות של לוסי לו כמו כלבי אשמורת וגם כשנפתח תא המטען, בטח היו עוד קריצות אני לא זוכר כרגע
מדהים
בלי דיאלוגים שנונים, בלי תיחכום רב, אלימות טהורה.
אולי בעצם לא.
טרנטינו הופך אלימות והרג לאומנות וממצה דרכה יצירתיות מדהימה בכל מה שקשור לצבע, צורה וצליל.
הרבה זמן שלא נהניתי כל כך מסרט.
אגב, לאורך כל הקריאה כאן..
שמתם לב שכמעט אף אחד כאן לא זוכר (או לא טורח לזכור) את שמות הדמויות בסרט? ז"א, הסרט אכן לא משאיר כזה מרחב קריאה חוזרת של השמות שיאפשר לזכור את השמות, אבל להגיד "הכלה" במקום "אומה" ו"או-ראן" במקום "לוסי ליו" זה די טריוויאלי.. או שלא?
ומסבירים איפה שהוא למה אין לה שם?
למה הביפ?
הנקמה מעולם לא הייתה כל כך מדהימה
דבר ראשון – בכבוד!
עד אתמול היו לי ספקות בקשר לצפיה ב"קיל", ובדרך כלל אני לא מדלג על מאורעות קולנועיים בסדר גודל שכזה, אבל בגלל כל מיני גורמים שמשפיעים על סדר היום הדפוק שלי תמהתי האם באמת זהו סרט חובה – עד שקראתי את הביקורת של לונג ג'ון שהדביקה אותי בהתלהבות שמעולם לא חשתי כאשר קראתי ביקורת, זאת אומרת היו ביקורות שעוררו את סקרנותי בקשר לסרטים וגרמו לי לנסות להכיר יותר וללמוד יותר רבדים שקשורים לסרט זה או אחר, אבל אף ביקורת לא הציתה אותי כמו הביקורת הזאת!
מיותר לציין שכעבור שבע שעות בערך כבר הייתי באולם הקולנוע, בהקרנת חצות.
ובנוגע ל"קיל", אין לי מה להוסיף מעבר למה שכבר נכתב בביקורת ובתגובות, למעט שזה באמת סרט שאלימות היא מילה שקטנה עליו כמה מידות ושאנשים עם קיבה רגישה ולנשים בהריון לא מומלץ לראות את הסרט וגם כדאי לא לאכול ארוחה גדולה לפני, לאחד מהאנשים התמימים שגררתי איתי לסרט הייתה בחילה.
ועוד הערה שלא שקשורה לסרט, אבל קשורה למקום בו צפיתי ראיתי את "קיל", רב-חן בפתח-תקווה: אם הסדרנית שהייתה שם בהקרנת חצות קוראת, תרגיעי עם השיטוטים שלך במעבר באמצע האולם! אני מבין שבעלי האולמות
חוששים מפגיעה בכיסאות ומזה שאנשים שמים את הרגליים שלהם על הכיסאות מלפנים, אבל כל הטיולים האלה ממש מעצבנים!
אם הסדרנים עומדים בצד ורואים מישהו שיבואו ויעירו לו, אבל לחפש עברייני-כיסאות כמו פורפרה, נו באמת!
מה??
קיבה רגישה? בחילה? נשים בהריון?
תחזיק טוב את העכבר שלא תיסחף.
סרט לכל המשפחה – נשים, גברים וטף (טוב אולי טף לא כל כך).
סרט השנה!!
סרט לכל המשפחה?
אולי אתה קצת נסחפת?
סובייקטיבית, שכן אנו מדברים על תחושה אישית, האלימות של טרנטינו מגרדת לי את קצות העצבים, לאורך כל הקטע במסעדה/מועדון הייתי מתוח כמו קפיץ.
אני ראיתי את הסרט עם עוד שלושה אנשים שהסכימו שזה סרט מאוד אלים. אותו חבר שהייתה לו בחילה אמר לי שבמקביל הסרט הצחיק אותו מאוד, כלומר הוא התחבר להומור של טרנטינו וכמוני נאלם אל מול השפרצות הדם. לידי הייתה קבוצה של בני שמונה עשרה, והבחורה שישבה לידי לא תפסה את ההומור ואת הזוית הטראשית של העניין, התלוננה ופשוט סירבה להביט על המסך, וחבל כי זה סרט שאין שני לו בויזואל – גאוני ומבריק.
סרט לכל המשפחה?
מצטער, שום דבר אישי.
גם אני ישבתי מתוח כמו קפיץ בלי יכולת או רצון למצמץ בכל הסצינה במועדון (88 מטורפים), אבל האלימות לא מגעילה, לפי דעתי קוונטין בכוונה הקצין את כל הסצינות האלימות בסרט כדי שאף אחד לא ייכנס לשוק או ייגעל או מאיזו שהיא סיבה שמישהו כבר כתב כאן ןאין לי כוח לחשוב על זה יותר מדי.
הסצינות מוגזמות, מגוחכות ומוקצנות בכוונה תחילה.
נ.ב.
הורדתי עכשיו את המנגינה שדריל האנה שרקה בבית חולים…. שאלוהים יעזור לכולנו.
עכשיו הבנתי משהו.
העדפתי לקרוא את הביקורת רק אחרי הצפייה בסרט, ובדיעבד יתכן שטעיתי, כי לי נראה שלקרוא את הביקורת לפני הצפייה עושה עימה חסד גדול יותר.
אתה לא קורא ביקורות לפני שאתה הולך לסרטים?
אני לא מסוגל, אני חייב לדעת מה אנשים חושבים על הסרט.
זה תלוי.
אם זה סרט שממילא התכוונתי לראות, אני מחכה עם קריאת הביקורת לאחרי הצפייה. אם זה סרט שאני לא בטוח לגביו, אני נכנס לקרוא כאן את הביקורת וזה מה שעוזר לי להחליט.
אה,
יש לי שאלה:
…מדי?
לא ראיתי סרטים אחרים של טרנטינו, ואני רוצה לדעת אם הסרט פשוט, אתם יודעים, מגעיל…
טיפה שפריצים של דם לא רציניים
ראשים כרותים ומוחות חשופים!?! אתה רציני או ששכחת להוסיף
מסוג כלשהו?
רציני למדי..
האלימות כל-כך מופרזת וציורית עד שאתה לא מרגיש שהיא אפילו מציאותית ולכן, היא לא כל-כך מפריעה.
אחת הסצינות המשעשעות ביותר בסרט כללה ראש כרות ומזרקה של דם.
אזהרה: חומר מדכא למחשבה
כשראיתי את הסרט, וצחקתי ונהנתי מאוד מכל הקרבות וכריתות האיברים, זה שיושב לידי אמר לי שזה מאוד לא מצחיק,
וכשאיבריי אדם נכרתים בפיגועים ומלחמות, אף אחד לא צוחק, והאדם שנפגע נשאר נכה לכל חייו…
אז אחרי שזה די דיכא, ביקשתי מהחבר שהלכתי איתו לסרט, שנתחלף במקום. (וככה יכולתי ליהנות מההמשך ולא לקחת את הסרט ברצינות כה רבה).
אוי ויי.
אנשים בטח מזמינים אותו להרבה מסיבות, את זה שישב לידך. ממש מסמר הערב.
מסמר? אפילו שלושה, שמחוברים לקרש...
או המסמר האחרון בארון
(בתוך הארון עצמו יש מקום לכמה איברים כרותים שכאלה).
אבל האלימות הגרפית הזו באמת מרתיעה בעיני, עד כדי כך שיתכן מאד שבגללה אני אמנע מלראות את הסרט, או אראה אותו מבעד לאצבעות פשוקות באישונים מורחבים מאימה, ובלילה, כשאנסה (לשווא) להירדם, אשנא את הרגע שהחלטתי לצפות בו למרות שידעתי שמחכה לי שם מרחץ דמים שכזה.
הסרט בר-צפייה (ואני רגיש לאלימות יחסית..).
האיברים הכרותים שם נראים פלסטיים למדי, וכל האלימות היא די חדה ונקייה (אפשר להגיד..). לא תראי שם אנשים מקיאים דם במשך חצי שעה או אוכלים אנשים אחרים בעודם חיים. הסרט פשוט מלמד אותנו חלוקה אנטומית חיצונית ביתר קלילות.
לי היה קשה באמת רק עם הסצינה של
הלשון בהתחלה. ועכשיו כשקראתי תגובות חזרה לי תחושה משונה בלשון. אמא'לה!
זה לא היה שפה?
איזה כייף
ראיתי את הסרט ואין לי מושג על מה אתם מדברים… הצלחתי לעצום עיניים בזמן, מסתבר.
שפה תחתונה.
בדוק, (לאחר שלוש צפיות).
כי היא טרקה לו את הדלת על הראש 17 פעמים.
אהה נכון, בטח התעלף מהכאב.
זה קורה.
עם עיניים פקוחות?
הוא התעלף מהר, לא הספיק לעצום אותן.
בעצם, (
קל)
בעולם בו יש אנשים מעופפים, אולי גם זה אפשרי.
התכוונת
בעולם…
שבו יש אנשים מעופפים…
*בייייפ* אחת…
מול כולם…
?
לא התכוונתי, אבל אולי התת מודע שלי כן.
האמת
כשאני ראיתי את הסצינה הזו, חשבתי "אם זה מה שהיא עשתה איתו בהתחלה, אני לא רוצה לחשוב מה היא עשתה איתו בקטעים שלא הראו".
לא כדאי להוציא מכלל אפשרות את זה שהיא הרגה אותו באיזו דרך מעוותת שאפילו לא יכולים להראות לנו (הראו את האיזורים התחתונים שלו?)
בדיוק
כל פרק של 24 הגעיל אותי יותר.
בדרך כלל אני אוהבת אצל טרנטינו דווקא את העובדה שכשלדמויות שלו כואב, גם לך כואב. (ובמיוחד בכלבי אשמורת).
הפעם – שום דבר. שפריצים של דם כמו אצל מונטי פייטון (I'll bite your head off!)
השחור-לבן
כנראה נמצא שם מהסיבה הזאת בדיוק – כדי "לרכך" קצת את האלימות. הטריילרים מוכיחים שהקרב צולם בצבע, אבל אם לא היו הופכים אותו לשחור-לבן, הסרט כנראה לא היה עובר את אישור מועצת הלא-בדיוק-צנזורה בארה"ב (כלומר, מקבל R). יש להם משהו נגד אדום.
אפשר לקוות ל''גרסת במאי'' ב-DVD
שתחזיר את הצבע ללחיים. ולראשים. ולידיים. ולשאר האיברים.
אגב, אני מקווה ש*לא* יוציאו את הסרט ב-DVD בפברואר הקרוב כמעין פרומו לחלק השני. אני מאד מקווה שטרנטינו יתאפק ויוציא את שניהם ביחד ל-DVD בו זמנית.
אין לי כוונה לקנות פעמיים את הסרט. מה זה פה? שר הטבעות?!
אה, אבל כבר יש פרטים על הדיוידי:
יהיה DVD נפרד ל'להרוג את ביל 1' ודיוידי נפרד לחלק 2, ואחרי ששני החלקים ייצאו, יהיה גם דיוידי ל'קיל ביל' השלם.
ולכל דיוידי כזה יהיו התוספות שלו והספיישל פיצ'רס שלו.
בקיצור
לקחו סרט אחד, חילקו אותו לשניים בקולנוע ושלושה ב-DVD (פרק 1, פרק 2 ומארז של שניהם).
ממתי הקולנוע נהיה עסק מסחרי כל כך?!
ואגב, אנחנו לא בארה''ב
אי אפשר היה לסדר לאירופאים וליזרעלים ה(לא)חסודים גרסה שונה עם אקסטרה דם ולא המדיום רייר שקיבלנו? (ואני בכלל צמחוני. לשעבר אמנם, אבל עדיין לא חובב גדול של בשר)
אומרים שהגירסה היפאנית
היא באמת בלאדי יותר, אבל לי לא ממש אכפת. הגירסה שקיבלנו היתה מספיקה בהחלט, תודה רבה.
אז זהו, שלי לא
עם כל הדיבורים על האלימות, לי היא לא הזיזה. ולפני שתאשימו אותי בקהות חושים אזי אומר לכם שיש אלימות ויש אלימות.
אלימות נוסח, נגיד, "להציל את טוראי ראיין" זעזעה אותי קשות.
אלימות מונטי פייטונית כמו שראינו ב"להרוג את ביל" הוציאה ממני בעיקר צחוקים.
גם ב"כלבי אשמורת" ו"ספרות זולה" יש אלימות שמזעזעת. פה האלימות לא מזעזעת אלא פשוט מוגזמת בצורה קומיקסית-מה וכתוצאה: מצחיקה.
יכולים היו לשפוך 4000 ליטרים של "דם", זה לא היה משנה את העובדה שהאלימות שם איננה מזעזעת.
אני מסכים לגמרי.
אז מה, אתה מתלונן? אתה רוצה דווקא להזדעזע?
בסרט שרוצה לזעזע אותי - כן
בסרט שרוצה לבדר אותי – אנא אל תחסכו ממני את הדם גם כן.
אבל 'קיל ביל' לא רוצה לזעזע.
הוא רוצה לבדר. והוא לא חוסך בדם. לא מבין מה הבעיה.
אין בעיה ממשית
רק מפריע לי טיפונת שהקטע המדובר שהפך לקטע בשחור לבן, לא הובא בגרסתו המקורית (או שמא "היפנית"?) בארץ שהרי פה מגבלות הדירוג אינם כה אימתניים כמו בארה"ב.
נו שוין, אחכה ל-DVD. (וגם פה, שוב, אני מקווה שהסרטים ייצאו יחדיו במארז ולא בנפרד ואז שוב, לאחר יציאת הסרט השני במארז מיוחד כדי לסחוט מהצרכן עוד $$$. אני מעדיף שהסרט לא ייצא ל-DVD אלא רק לאחר שחלק 2 ייצא ל-DVD שני הסרטים ייצאו יחדיו)
השחור-לבן הוא אכן הגרסה המרוככת.
לעומת זאת, ביפן הסרט ייצא כשהוא צבעוני לגמרי.
השחור-לבן
דווקא לחבר שלי הייתה תאוריה מעניינת בעניין הזה – שהצילום השחור לבן נועד לרמוז לנו על כהות החושים המשתלטת עלינו מול האלימות הבוטה.
אם הבעיה היתה קהות חושים,
אז מן הסתם גם ביפן היו מקרינים את הסצינה הזו כשהיא בשחור לבן. כיוון ששם הקרינו אותה בצבע מלא (והגישה היפנית לאלימות, תסכימי איתי, הרבה יותר טריוויאלית מזו שלנו), אני יכולה רק להסיק שהעניין הוא לא מסר אלא שיקול מסחרי פשוט (הנסיון להמנע מדירוג R לסרט בארה"ב).
מעבר לכך (אגלוש לרגע לתחום אחר כדי להסביר את כוונתי), ביום השואה תמיד מראים בטלוויזיה סרטים בשחור-לבן שצולמו באותה תקופה (של הניצולים וכו'). מסתבר שיש גם כמה סרטים בצבע, ואלה שראו אותם אומרים שפתאום הכל נראה הרבה יותר מחריד, כי כשזה בצבע זה הרבה יותר אמיתי, חי.
אבל אני חשבתי
שפולין היא ארץ שחורה-לבנה כזו עפ אנשים שחורים-לבנים…
אם הבעיה היתה קהות חושים,
אני לא מסכימה בסוגיית השחור לבן מול צבע. ש"ל מוציא את הצבע מהעולם, על כל המשתמע. נכון שלא רואים אדום של דם, אבל גם לא רואים ירוק של דשא.
בתור מי שצילמה בפולין גם בפילם צבעוני וגם בש"ל, אני יכולה להעיד שהצבע אכן "מפיח חיים" אבל במובן המטאפורי. התמונות בש"ל מדכאות הרבה יותר, כמעט "מפחידות" בתחושה הריאליסטית – כוחו של ההרגל גורם לש"ל להיות ה"דבר האמיתי". זה לא סתם שש/ספילברג בחר לצלם את "רשימת שינדלר" בשחור לבן.
המלך עירום, אבל עם הרבה דם.
אתמול צפיתי בסרט עם חברה שלי.
היום בבוקר התעוררנו וחברה שלי אמר לי משהו כמו :" אתה יודע, אני לא זוכרת מהסרט הזה כלום, הוא לא עשה לי כלום".
קוונטין טרנטינו, הבמאי המהולל שעשה סרטי פשע אינטליגנטיים, שנונים ומבריקים יצר סרט רדוד להחריד, אולי אחד הסרטים הכי רדודים שראיתי בחיי.
נחזור לאתמול, 5 דקות בערך אחרי שהסרט התחיל, בו אומה תורמן מתחילה להילחם עם האשה השחורה (כמובן שאין לי מושג מי היא ומה היא, חוץ מזה שהיא משתייכת לחבורה שרצחה את משפחתה בחתונה),בזמן הקרב בינהם מישהו מהקהל צעק:" מה זה מטריקס?".
אז לא, זה לא מטריקס, זה סרט פעולה קולי,מבדר ובעל רמת עומק של ציפור אחרי שעברה אירוע מוחי.
"להרוד את ביל" חושף את טרנטינו במערומיו.
אחרי סרט כמו ספרות זולה בה הציג נאמנה את תרבות הזבל, אך בניגוד לחרפה שראיתי אתמול, הצליח להעביר הרבה מסרים, דיאלוגים מבריקים ודמויות עגולות ועמוקות, בה "קיל ביל" ומעבר למכת חרב יפה אין בסרט כלום. נאדה…כינים. מישהו חושב אחרת ? אם כן הדבר אז הוא תמים.
מה רוצה טרנטינו לומר בסרט הזה?
למה הדמויות שטוחות כמו שניצל שמכבש עבר עליו ?
איפה הדיאלוגים המבריקים ?
מה עם המממ…עלילה? אולי זאת מילה גסה אבל אני מחפש בסרטים קצת עלילה.
ואל תנסו לומר לי שיש עלילה, כי אני נשבע שאני לא מצליח לחשוב על סרט אחד שהעלילה שלו יותר רדודה מ"להרוג את ביל".
אז נכון, הסרט לעיתים משעשע ולעיתים מבדר, ולפעמים הסגנון הקולנועי מרשים.
זה מה שגורם לכם לומר שזה סרט טוב?
טרנטינו מרדד את הנשמה ומנוון את המוח והרבה מנידים ראש ואומרים "אמן".
ואני באתי בטענות ל"גיבור" על כך שגם בסרט הזה אין ממש עלילה, אך לעומת "להרוג את ביל", "גיבור" הוא יצירת מופת תסריטאית.
לטרנטינו אין מה לחדש, או לומר משהו מעניין לעולם.
אולי חשב שנסלח לו בעזרת הרבה מאוד דם וסגנון קולנועי קולח.
כבר שנים שטרנטינו לא יצר סרט, עכשיו אני גם מבין למה. לבחור נגמרה הסוללה ואין מטען שיטעין אותה, אך ההצגה חייבת להימשך ותמיד יהיו כאלה שיאהבו וילכו לראות אותה.
חצי עבודה - 33 שקל
שילמתי 33 שקלים עבור הסרט. מבחינתי זה סרט מלא וכך צריך להתייחס אליו.
אם כל הדיאלוגים וההברקות נשארו בחצי שני, מה שלא נראה לי, אז שיחזירו לי 16.5 ש"ח, יתנצלו ויאמרו שהיצירת מופת האמיתית היא בחצי השני.
אשרי המאמין.
אופרה! אומה! אופרה! אומה!
ת'אמת? אין לי מה להוסיף מעבר למה שכבר אמרו כאן. אהבתי את הסרט, נהניתי ו.. אהמ.. הוא לא היה כזה אלים…
כן כן, אלימות קומיקסית עם שפריצים של דם זו אלימות מונטי פייטונית. זו לא אלימות שמצקצקים בלשון ומזדעזעים.
סרט מרהיב, מהנה, "קוּלי" לחלוטין שהעביר לי שעתיים משפריצות דם בסבבה.
הוסיפו על זה את הסראונד שעבד במלוא עצמתו וקיבלתם אחלה סרט.
וכן, אומה היא מלכה. המלכה האם אפילו. אית'ן הוק טיפש. איך אפשר לעזוב/לבגוד במישהי כזו?! אפילו אני הייתי מתחתן אתה!
===========================
הסבר לכותרת: לפני מספר שנים דיוויד לטרמן הנחה את טקס פרסי האוסקר והוא מאד התלהב מהמצאותן בקהל של שתי הנשים בעלות השמות הייחודיים אופרה (ווינפרי) ואומה (ת'ורמן) והוא לא הפסיק לצעוק "אופרה!", "אומה!".
''אפילו אני הייתי מתחתן איתה''
מה שמשעשע אותי זה שעוד לפני הרבה מאוד זמן דן ברזל הצהיר שאומה ת'ורמן היא היחידה שיכולה לגרום לו לעבור לצד שמנגד (אני לא אגיד שהיא היחידה שהוא מוכן להתחתן איתה כי… נו, עזבו. הבדיחה הזו כבר שחוקה).
מה יש לכם מאומה תורמן, אתם?
כלומר, חמודה והכל, כן, אבל לא מספיק בשביל לעבור בגללה לצד שמנגד. לפחות לא בשבילי.
מה דעתכם על סקר חדש? "מי השחקנית שהייתה עשויה לגרום לכם לעבור לצד השני?" (ההשתתפות אסורה על גברים סטרייטים, לסביות ובני משפחותיהם).
ואחר כך גם אפשר לעשות את הסקר השני, בנוגע לגברים. אם כי אני די בטוחה שיהיה לי קשה להתאפק מלהצביע. ל"זיוף תוצאות" מעולם לא הייתה משמעות כל כך, אהמ, יצירתית.
אלן דג'נרס לא תשכנע אותי לעבור צד.
מי עוד במועמדות?
אה... פאדמה אמידאלה?
(לא, אני לא אצביע לה.)
ליב טיילר, הנאוה בנשים
היא מדהימה בעיני.
בסרט (הלא ממש מוצלח) 'הנשים של ד"ר T' היא הוכיחה שגם בתור בחורה מלאה למדי היא עדיין יפיפיה אמיתית (ואצלה לא תשמעו קיטורים סטייל רנה זלווגר – היא דווקא לא אוהבת להיות רזה מאד כמו שדורשים ממנה ברוב הסרטים).
גו ליב!
גם אני, לו הייתי במקומה של קייט הדסון, הייתי בוחרת בליב על פני כל חתן יוצמח אחר.
לא אמרתי שאני אעבור צד
אמרתי שאני אתחתן איתה
ויחד שנינו נצא מדי ערב לברים לקרוזינג מהנה. (וגם זה יהיה נורא נח אם וכאשר ארצה ילדים)
שאלה.
הסרט נקי מתכנים לא צנועים?
שאלה.
עם הכוונה שלך היא ערום אז
אין בסרט ערום בכלל צנוע מאוד
שאלה.
חוץ מערום ממש יש משהו אחר שעלול לגרום לבנות חסודות לנוע באי נוחות במקומותיהן ואף לשקול עזיבה?
מה, כמו דם מושפרץ ואיברים מעופפים?
אה כן, יש גם מילות גנאי.
למיטב זכרוני אין ערום
או יחסי מין אבל יש התייחסות לכך. (יש איזה בחור אחד שקוראים לו באק…)
יש תיאורים
די מפורטים (כמו זה ב"סיפור הרקע" של גוגו).
שאלה.
חוץ מערום אני חושב שכל הסרט
יגרום לבנות חסודות לאי נוחות
הרבה אלימות, הרבה קללות, הרבה אבל הרבה דם
המשתתפים בדיון זה
מתבקשים שלא לספיילר ללא אזהרה סרטים אחרים (ואתם יודעים על מה אני מדבר). תודה.
שולטת כותבים ככה...
לא בשגיאת כתיב מדובר,
כי אם בדרך חיים.
http://www.fisheye.co.il/static/faq-community.htm#sholeth
שאלונת לגבי התרגום
שמתי ללב ששמות הגיבורות – למשל של השחורה (Copper משהו) ושל או-רן אישי (Cotton mouth – אם אני לא טועה) תורגמו כ"מוקסין הכותנה" ועוד כמה מוקסינים אחרים שאני לא זוכרת. מה הסיפור? חשבתי שמוקסינים זה הנעליים האיטלקיות האלה שהיו נורא פופולריות בשנות השמונים. מישהו מהמתרגמים שבשטח יכול להבהיר?
שמות הקוד
של כל החברות ב-D-VAS (כלומר, Deadly Viper Assasination Squad, או "האלוהיות") הם שמות של נחשים ארסיים. לא בדקתי, אבל אני לא אתפלא לגלות ש"מוקסין הכותנה" הוא שמו בישראל של נחש כלשהו.
מוקסין:
http://www.oplin.lib.oh.us/products/snake/fact%20pages/moccasin_water/moccasin_water.html
בירור נוסף גילה ש"ממבה שחורה" היא הנחש המהיר ביותר בעולם.
מה זה הלהג הבלתי מוסבר הזה???
מישהו יכול להסביר לי מה הכותב התכוון במאמרו?
נראה לי שהיא הפעם התעלתה על עצמה כי באמת שהפעם לא הבנתי.
נו, לפחות התעליתי על עצמי. גם זה משהו.
פירוש רש"י, מוגש על כפית של כסף, לקורא החביב:
1. (או 3.): הצגת הדמויות. יש בחורה יפה, אומה ת'ורמן. הבוס שלה הוא ביל. היא רוצה להפסיק לעבוד אצלו. הוא לא רוצה. הוא שולח כנגדה את החברות שלה והן רוצחות את כל מי שסביבה. אומה עצמה נכנסת לתרדמת, מתעוררת כעבור 4 שנים ו…
2. מניע: …רוצה לנקום.
3. (או 4.): עלילה. אומה תו'רמן יוצאת לנקום ומתחילה בלוסי ליו, שבסרט נקראת או-רן והיא גם ראש המאפיה היפנית. כמו כן נמסר לנו כי העריכה של הסרט אינה ליניארית.
4. (או 6.): גימיקים. יש הרבה הומאז'ים לסרטים ישנים שאף אחד חוץ מטרנטינו לא ראה.
5. (או 7.): תיאור האלימות בסרט. יש בסרט ה-מ-ו-ן אלימות. לא תמיד זה נראה ריאליסטי, אבל זה עדיין עשוי להפוך קרביים לרגישים יותר. כמו כן מציינת הכותבת שטרנטינו עובר בין הרבה ז'אנרים, אבל שזה לא מפריע לסרט.
6. (או 5.): משחק. זו שמשחקת את גו-גו חמודה נורא, לוסי ליו מצוינת, ואומה ת'ורמן אלוהית.
7. (או 8.): הבעת דעה על הסרט + התייחסות לבעיות. סרט טוב אבל מי שאוהב את טרנטינו בגלל הדיאלוגים עשוי להתאכזב, כי אין.
8. (או 9.): אז מה הלאה? יהיה טוב.
9. (או 10.): סיכום. למרות ש'להרוג את ביל' הוא רק החלק הראשון של הסיפור, הוא מסתיים במספיק מידע כדי לא לתת תחושה של "חצי סרט". אולי אפילו טוב שחילקו אותו לשניים, כי יש כל כך הרבה אלימות עד שזה עשוי להוביל לאחת משתיים: בחילות (לרגישים), או סתם אדישות.
10. (או 1.): ולסיום סיומת.
זהו. זה לא היה כל כך קשה, נכון?
אני היחיד שהסרט הזה עשה עליו
רושם של פרק ממש ארוך של החתולים הסמוראים?
אני, אגב, מאד אוהב את החתולים הסמוראים.
אמנם היה קריין מרשים,
אבל הוא לא איים להתפטר אפילו פעם אחת (אלא אם כן התרגום מיפנית היה מאוד לא מדויק).
הולדתה של אומה
קודם כל:
הלאה.
בעצם לא.
עוד מילה על אומה: אלוהית.
ועכשיו הלאה.
מילה על לונג ג'ון: מופלאה.
עוד יותר הלאה.
סצינת פתיחה מצמררת וסצינת מכות אינטליגנטית, מצחיקה ומבריקה לחלוטין בבית בפרברים גרמו לי לחשוב שתהיה כאן יצירת מופת. אך מהר מאוד הסרט התחיל לאבד גובה ופוקוס, להתפזר בכוח בסגנון טרנטינואי, שכבר הפך לחצי-פארודי (כמה יאה לחצי-סרט). מה בדיוק תרם ערבוב הזמנים? מעבר לנקודה אחת בה היה לזה אפקט קומי, בסיפור חייה של לוסי לו (וגם זה לא היה מספיק מוצדק), זה נראה שרירותי לחלוטין.
כמו כן, הסרט היה ארוך מידי, ואפילו משעמם לפרקים. חבל, קצת פחות אגוטריפ וקצת יותר עורך אסרטיבי היו משפרים את הסרט פלאים. ובכל זאת, סרט מהנה מאוד ברובו, אסתטי להפליא, מאתגר ויזואלית, מעט מאכזב בפסקול (זמפיר?!), נטול עלילה כמעט לחלוטין, טיפה עמוס מידי בגימיקים, ומשתמש טיפה יותר מידי בשטיקים שכבר ראינו (כמו בניית מתח באמצעות הסתרת הדובר בסצינה).
מה יוצא מכל אלו? סרט מגניב, כיפי, אך חסר פואנטה. חבל לי מאחר והפתיחה הציבה רף גבוה יותר, אך מאחר וציפיותיי היו נמוכות מאוד ובכל זאת נהניתי, זה מתאזן איכשהו.
אז מה היה לנו ?
פלגים – פצצות לגבות
פלטינות – פצצות לגבות בריבוע
שמן ברקס – דה לוקס
שמן מנוע – שופרא דשופרא
אוטו נוסע? לא.
אז מה הטעם בכל השיכלולים והקוסמטיקה?
כמו שאמרתי, טרנטינו שקנה את עולמו מכיוון שהצליח ליצור בסרטיו, יש מאין כמעט, תרבות זבל העומדת כאיכות בפני עצמה יצר סרט זבל, ללא איכות.
וכמוהו יש בשפע.
מטרנטינו נשאר רק השם, וקהל מעריצים שילכו אחריו באש ובמים.
מה זה ''סרט זבל ללא איכות''?
הדרך היחידה שבה אני יכול להבין את המושג הזה היא אם אתה מקטלג אוטומטית כל סרט אקשן בלי ערך מוסף כזבל. אם זאת הגישה שלך – אז כן, 'קיל ביל' הוא זבל, כי מסר למין האנושי הוא לא נושא. אבל אם אתה מוכן להכיר בקיומם של סרטי אקשן טובים (כלומר, יש להם "איכות" מסויימת), 'קיל ביל' הוא אחלה סרט. פשוט לא מה שחיפשת.
מה שמזכיר לי
אתמול נתקלתי בחדר הנוחיות בעבודה בביקורת של שניצר ל"קיל ביל" (ללא ספק המקום הנכון לקרוא אותו), והפסקתי לקרוא אותה בשורה השנייה, גם מחשש לספוילרים טרם הצפיה וגם בגלל הקביעה האטומה שלו שהנסיון של טרנטינו לשלב בין מה שהוא כינה "טראש" לבין אומנות נידון לכשלון מראש, מאחר וטראש לא יכול להיות אומנותי. הדהים אותי איך מבקר קולנוע של עיתון גדול יכול בכזו קלות להתעלם משינויים שעוברים על עולם האומנות מזה עשרות שנים ועדיין להחזיק במשרתו.
בכל מקרה, עכשיו לאחר הצפיה, אני דווקא סקרן לדעת מה כתבו מבקרי ארצנו. טקסטים ולינקים יתקבלו בברכה.
בבקשה
לא קראתי אבל אני שם ליתר בטחון אזהרת
ללינק (למי שעוד לא צפה בסרט)
http://images.maariv.co.il/cache/cachearchive/03112003/ART577198.html
וונדטה? רפרנס פוינטס?
דו יו ספיק היברו?
אז ככה:
ראשית אני חייב לומר שאין לי בעיה וחצי בעיה עם סרטי פעולה.
נהפוכו.
"קיל ביל" הוא לא יותר מסרט פעולה מסוגנן. וכמוהו, יש הרבה, ובכמויות.
"כלבי אשמורת", היה סרט פשע אנטליגנטי, מותח וסוחף.
טרנטינו יצר דמויות מרתקות ודיאלוגים מבריקים.
ל"ספרות זולה" טענתי שמדובר בסרט זבל או אם תרצו ז'אנר סרטי פשע לא איכותיים במיוחד שיצאו בכמויות מסחריות בשנות ה-70.
אולם, בניגוד ל"קיל ביל" טרנטינו הצליח להעניק נפח לסרט בעזרת דמויות מלהיבות, עלילה אינטליגנטית, שנונה, מותחת ודיאלוגים גאוניים.
כל מה שנכתב בקשר לספרות זולה לא קיים ב"קיל ביל" מלבד אלימות מוגזמת, הפעם ללא שום כיסוי (מפני שהתסריט כמעט ולא קיים) וסגנון קולנועי שלעיתים טוב ולעיתים פתטי.
זה לא סרט ''פעולה'' מסוגנן
קיל ביל הוא לא סרט פעולה מסוגנן. הוא סרט אלימות מסוגנן.
"פעולה" בקונטקסט הקולנועי אינה מילה נרדפת לאלימות, אם כי לעיתים יש בה כזאת.
זהו סרט בזאנ'ר יחסית נדיר שאני אוהב לכנותו "אלימות מסוגננת". הבן אדם יצר יצירת אומנות מאלימות. פשוטו כמשמעו. יצירה מדהימה לטעמי.
אולי גם מ"קוליות" סטייל מטריקס (המקורי) שמיוצרות ע"י צילום ייחודי, פסקול ייחודי וציפייה למשהו/הימצאות במשהו עתיר אדרנלין.
.. שתי פרוטותי.
מה הקשר
בין "כלבי אשמורת" ו"ג'קי בראון" לבין תרבות זבל?
אז זהו, שלטעמי,
עירוב הזמנים בסרט הזה היה במידה רבה משמעותי וחשוב יותר מאשר בכל סרטיו הקודמים של טרנטינו. כי אם בסרטיו הקודמים היה משהו הכרחי בעירוב הזה, כאילו טרנטינו ניסה להפגין את הלהטוטנות שלו בכוח ולהראות לנו – "תראו מה קורה כשמבטלים את אחדות הזמן", אז ב"קיל ביל" הוא כמו אומר לנו "מה, עכשיו באתם? אחדות הזמן בוטלה כבר מזמן. ביטלתי אותה בסרטים הקודמים שלי, ועכשיו הסיפור יסתדר כמו שמתחשק לו". לא צריך נימוק בשביל לערבב את הסדר, כי גם הסדר המקורי הוא פיקציה. הדברים הסתדרו כמו שהם, פשוט כי ככה. זה מה שלדעתי טרנטינו עשה עם הטריק הזה הפעם, צעד אחד קדימה. כמובן, באופן אינטגרלי לסרט הזה, בלי לקשר אותו לסרטים אחרים (בעיקר לקודמים של טרנטינו), האמירה הזאת קצת מופרכת. אבל, היי, מישהו ברצינות מאמין שאפשר לדבר על טרנטינו בלי ההקשרים לסרטים האחרים?
אפשר
אני זוכר בוודאות שדיברתי פעם על איזה סרט נשכח, "כלבי אשמורת", ללא שום הקשרים לסרטים אחרים, מהסיבה הפשוטה שלא היו לטרנטינו אז סרטים אחרים (וואו, אני מרגיש זקן פתאום). וזה היה ונשאר הסרט הטוב ביותר שלו, לטעמי.
הסדר המקורי הוא פיקציה? אומנות מחקה את החיים (לפחות כנקודת מוצא), ובחיים הסדר הוא, מה לעשות, לינארי, לפחות מנקודת מבט סובייקטיבית של כל אחד מאיתנו. הסדר המקורי הלינארי הוא בחירה מתבקשת וטבעית.
נון-לינאריות היא מבורכת, אך כשהיא הופכת לשטיק, או כשהיא, לטענתך, חותרת לבטל את הסיבתיות והמשמעות באומנות, אני לא יכול למצוא בא שום דבר טוב.
מי אמר שאין סיבה?
יש לאי-לינאריות סיבה טובה: להכניס את הסרט למבנה של סרט. כמו שיודע כל תסריטאי ג'יימס-בונד, כל סרט אקשן ראוי לשמו צריך להתחיל בסצינת אקשן שתרתק את הקהל לכסאות. אחר כך אפשר לסגת לסצינות שקטות יותר החיוניות לבניית העלילה, כשרמת האקשן עולה בהדרגה, עד לסצינת האקשן הגדולה מכולן שחותמת את הסרט. אבל מה, הלבשת המבנה הזה על עלילה לינארית היא לפעמים בעייתית, וככה לפעמים אנחנו מקבלים אקשן-פתיחה שהקשר שלו לשאר הסרט קלוש עד לא קיים, או סצינת-סיום שלא עומדת בסטנדרטים שהציב יתר הסרט.
בא טרנטינו, ועושה סרט אקשן לפי הנוסחה: אקשן בהתחלה, אקשן בסוף, קרשנדו באמצע, סקובידו. זה לא בסדר הכרונולוגי הנכון? אז מה. הקהל אינטליגנטי מספיק כדי להבין את העלילה גם ככה.
אהם, סליחה שאני מפריע (כה''ב)
יש גם את העניין הזה עם עצם קיומו של חלק 2, שמבהיר ש(זהירות, ספוילר, עלק)הכלה הנקמנית שורדת את כל הקרבות בסרט הראשון. אויה.
שני דברים שונים
החלוקה לפרקים נעשתה רק אחרי שהסרט הושלם. ההחלטה להתחיל מהאמצע מן הסתם היתה קיימת משלב התסריט.
השורה התחתונה זהה בשביל הצופים
סויילר עצבני!
עד כדי כך שאני אפילו לא אגיד לאיזה סרט, מלבד שהוא של טנטינו.
אוקיי.
אני מכירה רק במאי אחד, רק אחד, שהרג את הגיבור שלו באמצע הסרט. (בטח ראבי מכיר עוד אחד).
אז נכון, הוא אחר כך הופיע שוב בהמשך, בזכות או פיצול זמנים. אז נכון, באמצע הסרט הגיע גיבור אחר, לא פחות מושך. אבל אי אפשר להכחיש שוינסנט וגה מת באמצע בפרות זולה. מה היה מונע מטרנטינו להרוג שת אומה באמצע הסרט הזה, למרות שיש חלק שני ושהיא מופיעה בו?
אגב, ההימור שלי הואשהיא תמות בסוף בכל מקרה. אבל במקרה הזה הסוף הואקצת פחות יחסי.
סויילר עצבני!
יש סרטים בהם הגיבורים מתים באמצע כמו זבל. אחד מהם של היצ'קוק. באחד מהם מככב דה נירו. את השאר אני לא אזכיר מחשש לספוילרים לסרטים שאף אחד מהם לא יראה.
סויילר עצבני!
ואני מכיר סרט שבו התסריטאי הרג את הגיבור בתחילת הסרט.
כאלה יש לא מעט, לא?
סרטיפ שמתחילים במוות ונמשכים בפלאשבק.
מישהו ראה פעם ''ביטלג'וס''?
התלבטתי אם לשים
חבל שלא שמתי.
טוב, אז אם ציניות אז למה?
הרי הנקודה בדיוק היא שיש המון סרטים שבהם הגיבור מת בהתחלה, אבל מעט מאוד סרטים שבהם הגיבור מת באמצע.
לכן, לדעתי, הציניות שלך לא במקום, אבל אתה מוזמן לנסות להראות לי אחרת.
(ספוילר לסרט כלשהו)
מטאל ג'אקט! מטאל ג'אקט!
המוות הכי מפואר של דמות מרכזית באמצע סרט. כל הזכויות שמורות לסטנלי.
חייל אוניברסלי?
רובוקופ?
והיא באמת הגיבורה הראשית של הסרט?
או שהגיבור הוא הרוצח?
(אכן – לא ראיתי את הסרט).
הרוצח מופיע רק החל ממחצית הסרט.
ובכל מקרה, היא זו שהצופה הולך איתה, ומזדהה איתה מרגע פתיחת הסרט.
אני מניח שלסרט אין ממש גיבור במובן המקובל של המילה.
הרוצח מופיע רק החל ממחצית הסרט.
ואללה. חור בהשכלה, אני מודה.
מה שאתה אומר בעצם זה
שטרנטינו תסריטאי גרוע שלא הצליח להתאים בין מבנה הסרט לעלילה שלו, אז הוא החליט פשוט לא לעשות את זה, כסוג של פתרון של תסריטאים עצלנים.
זה דומה לתסריטאי גרוע שלא מצליח לכתוב דיאלוג שנון, אז הוא כותב דיאלוג עילג שמעביר את המידע שהוא רוצה להעביר, ואומר לעצמו ש"הקהל מספיק אינטליגנטי" כדי להבין למה התכוונתי, ומה הייתי עושה אם רק הייתי טיפה יותר מוכשר.
מצטער, לא מקבל.
למה תסריטאי גרוע, למה?
בהמשך למה שניסיתי להגיד קודם, טרנטינו ויתר על היכולת להשוויץ שעלילה לא לינארית זה קול, ונשאר ביד עם הפריבילגיה שהוא כבר רכש לסדר את העלילה איך שבא לו. במקרה הזה הוא מסדר אותה לפי פורמט של סרט אקשן למרות שלינארית היא לא בנויה ככה. זאת הקצנה של הרעיון הערכי שעמד בבסיס של משחקי הזמן הקודמים של טרנטינו- ה"סיפור" הוא לא בהכרח לפי הסדר הכרונולוגי של החיים. רק שהפעם הוא פשוט עושה את זה, בלי להפוך את זה להצהרה מרכזית בסרט, מה שבעצם הופך את ההצהרה להרבה יותר חזקה.
לא טענתי שהוא תסריטאי גרוע
להפך – אני תופס ממנו תסריטאי מבריק. אלא שהדבר היחידי שיותר גדול מכשרון הכתיבה שלו, הוא האגו שלו, ובהתאם, החיבה שלו לשטיקים מאאאאגניבים.
משחקי הזמן ב"כלבי" ו"ספרות" היו מבריקים ומתוחכמים. משחקי הזמן ב"קיל ביל" נראים לי כבר כמו גחמה מגושמת, כמו פעולה על אוטומט, כמו סימון V ליד רשימת מכולת שכותרתה "סגנונו של טרנטינו".
שאלה היפותטית: נניח "קיל ביל" לא היה מלווה בכותרת מלאת החשיבות העצמית והמשעשעת "סרטו הרביעי של קוונטין טרנטינו", אלא דווקא בכותרת "סרטו השני של קוונטין טרנטינו". וכמו כן, נניח שהוא היה יוצא ב-1994, במקום "ספרות". האם התיאוריה שלך הייתה מחזיקה? או שאולי אז היית אומר עליו את כל מה שאתה אומר היום על "ספרות"?
מעבר לכך אציין שנדמה ששבירת הזמן ב"ביל" הייתה מעצבנת וילדותית, לעומת הטבעיות בה זה נעשה בסרטיו הקודמים. בעיקר הפריעה החלוקה לפרקים, עם השמות האוויליים (שם הפרק הראשון, "2", למשל, הוא פ"מ צעקני במיוחד ונטול סיבה לחלוטין).
לא טענתי שהוא תסריטאי גרוע (כהכלהלרל''א)
(כותרת הושארה כי לא היה לי רעיון לכותרת אחרת)
אני לא חושב שהייתי אומר אותו הדבר אם "קיל ביל" היה סרטו השני. אין להטוטים מרשימים במיוחד במשחק הזמנים של "קיל ביל", והוא לטעמי לא משתדל להתרברב באלמנטים האלה שלו. מאידך, המשחקים לא נראו לי מגושמים – הם נראו לי כדרך הטבעית שבה ראה טרנטינו לנכון לנהל את הסיפור שלו, ברמת אקספוזיציה-התפתחות-שיא-סיומת (בלי להיכנס כרגע לשאלת החצי-סרט), וכמו שאמרתי קודם, פשוט שימוש טריוויאלי (ולפיכך מבריק) בטכניקת סיפור שהוא כבר בנה לעצמו. לך זה נראה מגושם ולא במקום – על טעם ועל ריח.
תיקון קל
כשכתבתי "לא חושב שהייתי אומר אותו דבר", התכוונתי שאני לא חושב שהייתי אותו דבר שאני אומר היום על "ספרות זולה".
צודק
מה היה מפריע לו להעלות את האימא הכושית למספר אחד ברשימה ולהרחיק את או רן כמספר 2? (מלבד צורך בטיסה כפולה הלוך וחזור ליפן, להביא את החרב?)
לכן גם בעיני משחק הזמנים נראה די טיפשי. ומשחק הפרקים כנ"ל.
והכימעצבן זה הביפ בשם של הכלה. אני מקווהשהוא לא עשה את זה ק בשביל הגימיק, אלא מאיזו סיבה פילוסופית כמו "אני רוצה שכל אחד יקרא לה בשם שנראהלו נכון" או "הייתי בוחר בשם אומה אבל הוא כבר תפוס".
דווקא ''כלבי אשמורת''?
אחרי כמה שנים טובות בהן לא צפיתי לא ב"כלבים" ולא ב"ספרות", ראיתי את שניהם לפני כשלוש שנים. במקור ראיתי אותם (ומספר פעמים כל אחד) רק בווידאו/טלוויזיה, ב-pan&scan מזעזע ואהבתי כל רגע. בפעם האחרונה ראיתי את "ספרות" בקולנוע (סינמטק) ואת "כלבים" בדי.וי.די. וויידסקריני. לא נעים להגיד שהסרטים התיישנו, אבל הסרטים התיישנו.
ולא רק זה, אני גם מוכן להגיד ש"כלבים" בוויידסקרין אולי נראה יותר טוב, אבל ב-pan&scan האימפקט שלו חזק בהרבה, שכן הוויידסקרין יוצר קומפוזיציות שמושכות תשומת לב לעצמן ומרחיקות את הצופה מהמתרחש על המסך.
בכל מקרה, ההירארכיה (?) שלי היא "ג'קי בראון" -> "כלבי אשמורת" -> "ספרות זולה". את "להרוג את ביל" אני צריך לראות במלואו, ורצוי יותר מפעם אחת כדי בכלל להתחיל למקם אותו.
לטרנטינו אמנם לא היו אז סרטים אחרים,
אך למרבה הפלא, מספר קולנוענים אחרים, גם הם בעלי חשיבות מסוימת, הספיקו דווקא ליצור סרטים לפני 1992. ואם תרשה לי לעשות מעשה רבי קטן, אז גם ל"כלבי אשמורת" נוספים רבדים רבים בעקבות צפייה ב"ההרג" של קובריק, למשל.
חוץ מזה, היום בטח ובטח שההסתכלות על "כלבי אשמורת" (הוא, אגב, גם המועדף עליי) ו"ספרות זולה" היא ביחס לסרטים אחרים. לאו דווקא אלה שבאו לפניהם. הרבה פעמים ביחס לאלה שבאו אחריהם. למשל, מישהו בא ואומר, "נו, באמת, כל הקטע הזה של חלוקה לסיפורים ופירוק הזמן, עשו את זה כבר מזמן ב'גו"'. התשובה היא כמובן, "אבל 'כלבי אשמורת' ו'ספרות זולה' היו שם קודם. מבחינת המקום שלהם בהסטוריה, יש להם חשיבות יותר גדולה. הם הציתו את הטרנד הזה בקולנוע האמריקאי". במקרה של קיל ביל – כמו שכתבתי בהודעה יותר מאוחרת בפתיל הזה – חלק מהעניין הוא התייחסות הרבה יותר נונשלנטית לטריק שכבר נעשה, *בזכות* זה שהוא כבר נעשה וכבר הוכח שהוא לגיטימי. נקודת המבט כאילו סרט צריך להיות נהדר באופן אוטונומי ומבודד היא קצת מוגזמת לטעמי, כי אין יצירת אומנות שבאמת פועלת בחלל ריק.
זה לא מה שאמרתי
ב"סרטים אחרים" התייחסתי לטענה שלך, והכוונה הייתה "סרטים אחרים של טרנטינו".
ובדיוק כפי ש"גו" בא אחרי "כלבי", כך גם "כלבי" בא (30 ומשהו שנה) אחרי "ההרג". אז מה הפואנטה שלך בעצם? שהוא הצית טרנד? טרנד בא וטרנד הולך (*שיעול* טוויסט! *שיעול*), ואני לא רואה בזה הרבה כבוד.
"קיל ביל" מתייחס לנון-לינאריות בנון-שלנטיות? לדעתי ממש לא. כפי שכתבתי בהודעה אחרת, הוא נראה לי מגושם לחלוטין מהכיוון הזה. אפילו זמן המסך שמוקדש לכל פרק נטול איזון לחלוטין ומפר את האיזון של הסרט כולו ע"י כך (כל החלק האחרון הרגיש יותר מידי ארוך).
הפואנטה שלי הרבה יותר פשוטה
והיא שגדולה של יצירה תלויה בהרבה מקרים במקום שלה בתרבות ובהתייחסות שלה ליצירות אחרות. בהקשר של קיל ביל, אחת מהנקודות המשמעותיות לטעמי היא ההתייחסות לסרטים הקודמים שלו עצמו (בעיני זה גם מעשה מאוד חכם מצד טרנטינו. היה יכול להיות משהו מאוד משונה בהתעלמות משק הציפיות שהוא נושא על כתפיו, ויעיד על כך "ג'קי בראון"). במקרה של "כלבי אשמורת" היו התייחסויות תרבותיות אחרות, למשל ל"ההרג" (התייחסות, לא חיקוי דוגמת "גו", שלא עשה כל וריאציה מעניינת על מקור ההשראה שלו).
אתה חושב שהסרטים של טרנטינו הם ענקיים באותה מידה גם ללא כל הקשר תרבותי? אתה באמת חושב ככה? אתה לא חושב שהרפרור אחורה בזמן, למגוון איקונות תרבותיות ובמיוחד קולנועיות, לצורך הרכבת בשורה חדשה (שהיתה חדשה רק נכון לזמנה) בקולנוע, הוא חלק נכבד מהגאונות? אם כן – אשריך. אני לא מסכים.
לרפרנטים ב"קיל ביל" יש אולי מקום יותר מרכזי מאשר לרפרנטים ב"כלבי אשמורת", וזאת, שוב בחוכמה, כיוון שרבים מהצופים של כלבי אשמורת לא ראו את הסרטים שאליהם הוא מתייחס. את "קיל ביל", מאידך, ראו ויראו בעיקר אנשים שכבר ראו שתיים מנקודות ההתייחסות הכי חשובות שלו – שתי יצירות המופת של קוונטין טרנטינו.
אפשר, כמובן, להנות מ"כלבי אשמורת" גם בלי הרפרנטים. אני חושב שגם מ"קיל ביל" אפשר, מה שמביא אותנו לסעיף המגושמות – שוב, טעם וריח.
אי לינאריות בזמנים (קצת באיחור)
חשבתי על זה שאם להרוג את ביל הוא בעיקר מחווה לכל מיני סגנונות שונים, אולי ערבוב הזמנים הוא בעם סוג של מחווה לז'אנר החדש שאותו יצר (בערך) טרנטינו. מה שנראה לך דווקא כמגושמות, לי נראה כהגזמה לצורך הדגשה, לצורך מחווה/פארודיה (למשל החלוקה של הסרט לפרקים- שצועק- עלילה אי לינארית).
נכון שלעשות מחוות לסרטים של עצמך זה גם שחצני למדי. אבל זו עדיין שחצנות שונה מאשר "סתם" להשתמש בגימיק רק כי הוא כבר הוכיח את עצמו
אגב- אני חושבת שיש הבדל דיי מהותי בין אי לינאריות לבין פלאשבק. בכלבי אשמורת למשל- לא זכורה לי עלילה לא לינארית – אלא פלאשבקים. אתם יודעים, הסצינות האלה שיש בהם ווס עובר שאומר משהו בסיגנון- "זה הכל התחיל כך".. ואז הסצינה משתנה למשהו שקרה בעבר שברור לצופים שהוא קרה בעבר והוא מסופר רק כדי להסביר משהו שקורה בהווה. (לפעמים גם הסצינה מלווה בטישטוש של התמונה בין ההווה לעבר).
העלילה בכלבי אשמורת נעה רק בכיוון אחד- מהווה לעתיד.
בספרות זולה לעומת זאת אין פלאשבקים- אלה סצינות שמסודרות בצורה לא לינארית. בצורה שמבינים רק בסוף את הסדר הנכון של העלילה, ובסדר שלאו דווקא בא לבאר מה קורה בהווה/עתיד/עבר.
בקיל ביל יש גם פלאשבקים וגם אי לינאריות מסויימת. שוב כמו שאמרתי- לדעתי מתוך מחווה.
שאלה רטורית
אחד מהטיעונים שעולים פה הכי הרבה הוא מחסור הדיאלוגים השנונים שטרנטינו מתמחה בהם. "חוקי המשיכה" של רוג'ר אייברי, שכתב יחד עם טרנטינו את "ספרות זולה" ותרם כל מיני שטויות לכל התסריטים המוקדמים שלו, רץ במקביל בקולנועים. מן הסתם רק איזה עשירית מהאנשים שראו את "להרוג את ביל" ראו גם את "חוקי המשיכה", אבל האם יכול להיות שהדיאלוגים עשו טרנספר?
היו דיאלוגים שנונים ב'חוקי המשיכה'?
כן.
מאחורי דלתות סגורות, ובלחש.
ממש לא!
בקיל ביל אולי יש פחות דיאלוגים מספרות וכלבי, אבל כשכבר יש דיאלוג, או מונולוג, או מה שלא יהיה, התוצאה משובבת.
ואם למישהו לא ברור: לפני שעתיים חזרתי מיומית בס"ס. במסך היה גדול (דווקא אולם 7 המושמץ) והסראונד מושלם!
אבל את העונג הגדול ביותר סיפק לי הסרט: מפגן מרשים של קולנוען אינטיליגנטי ומבריק. מכל בחינה שהיא.
ביום חמישי עוד פעם.
עוד אוף אחד ואבדנו
די, די, מספיק כבר עם סרטים שאתה מחכה להם בכליון עיניים וסופם שהם מאכזבים מרה. מה, עם מטריקס לא סבלנו מספיק? בסוף "שובו של המלך" יהיה סרט מחורבן!
ראיתי את הסרט היום, ואין מה להגיד – סתם סרט. "רוצחים מלידה", רק בלי הכישרון.
נכון, כמה שוטים יפים (בעיקר ההוא במסעדה ביפן שמתחיל ומסיים בשירותים), כן, כמה גחמות קולנעיות מעניינות (קומיקס, שחור-לבן), אבל לא, שום דבר מרתק במיוחד.
את הפסקול הביזארי כבר ראינו בסרטים הקודמים של טרנטינו, ושם הוא עבד הרבה יותר טוב ובצורה אגרסיבית פחות, את הקיטוע בזמן הוא עושה כאן בצורה חובבנית ממש, ובעיקר, בעיקר, אין סיפור.
הלו, קוונטין! סיפור, כאילו דה? שמעת על זה?
נכון, יש סרטי פעולה בלי סיפור – אבל בהם לפחות הקרבות יפים. כאן, סליחה, הם ממש לא, להוציא אולי קרב הבעיטות/סכינים שבהתחלה. אפקטים? על תצחיקו אותי – כדור בזום של פי אלף כבר ראינו פי מיליון, ו"רוצחים מלידה" עם הקפריזיות של סגנון הסיפור וזוויות הצילום כבר אמרתי?
כל מה שהסרט הזה מציע זה "זה מגניב להיות קוונטין!", ומה לעשות, לא נראה לי מי יודע מה מגניב – פעם הוא לפחות היה מוכשר.
סרט רע, רוב הזמן לא נעים (לפחות בסרטים הקודמים שלו הדם הצטלם טוב), עם נגיעות קלות של כישרון פה ושם. יותר מהכל, מזכיר פרק ארוך וביזארי במיוחד של סדרת פעולה משנות השבעים – ועם כל הכבוד לרטרו (ואין לי), פרק מסדרת טלוויזיה זה לא סרט.
בקצב הזה, הסרט הבא של טרנטינו יהיה באיכות של הפרק השלישי לפני-אחרון של "תיקים באפלה", העונה שאחרי מאלדר וסקאלי (לא, גם אני לא ראיתי אותו).
הסרט הבא של טרנטינו
יהיה עדיין אותו סרט, לא?
ורק נזכיר
שאכן "רוצחים מלידה" ו"קיל ביל" חולקים את אותו הצלם: רוברט ריצ'ארדסון, צלמו הקבוע והמהמם של אוליבר סטון, שלאחרונה בוגד בו מהצד עם במאים אחרים (סקורסזה ב"לגעת במוות", ארול מוריס ב"מר מוות" הגאוני).
ורק נזכיר
רוצחים מלידה, לגעת במוות, מר מוות, להרוג את ביל… רק אני מזהה פה איזה דפוס?
השם המלא של "מר מוות" הוא בכלל "עלייתו ונפילתו של פרד א. לויכטר".
טרנטינו ואני
לא הכרתי אותו בזמן אמת. גם את "ספרות זולה" וגם את "כלבי אשמורת" ראיתי באיחור ניכר, ובניגוד לבעלי הטעם הטוב, אהבתי יותר את "ספרות זולה", ולו בגלל הכיף, המגניבות והפסקול (האהובים עלי היו פאמפקין והאני-באני. ובכלל, למה אין ביקורת על ספרות זולה באתר?)
משום מה התייחסות רצינית יותר (ואוהדת) יש לי דווקא לכמה סרטים שטרנטינו היה שותף בהם, אבל לא סרטים "שלו": רומן על אמת (True Romance) הקיצוני והסוחף ו"להרוג את זואי" (שעכשיו משלים לי את הריגתו לש ביל). מה אני רוצה להגיד? שמבחינתי, "קיל ביל" (כשאצפה בו) יהיה המבחן העיקרי שלי לסוגיית הקוונטין. האם הוא גדול או חומר זול? זאת נדע בקרוב.
רק אני חשבתי ש''להרוג את זואי'' הוא סרט סתמי?
לא
גם אני חושב כך.
הסרט מוכיח שלא משנה כמה סרט יהיה מסוגנן ו"קיל ביל" אכן מסוגנן לעיתים, ברגע שהתסריט חלש ורדוד כשכבת בצק עלים, לא סגנון, פסקול, אפקטים, עריכה, או צילום יכולים להציל את המצב.
אפילו לא טרנטינו.
לדעתי טרנטינו התאכזב מאוד מאי-ההצלחה המסחרים של "ג'קי בראון", למרות שלדעתי מדובר בסרט מצוין, ולכן החליט ללכת אל הכיוון ההפוך.
אם "ג'קי בראון" היה שקול, מורכב ובעל דמויות עמוקות ומעניינות בא "קיל ביל" והציג קלילות פתטית, דלות חומר קיצונית ודמויות המאופיינות עפ"י סגנון לחימה.
מעניין איך הקהל היה מתייחס אל הסרט הזה אם בכתובית של הבמאי היה מופיע שם של במאי אלמוני.
תשמע,
דמויות באמת יכולות להיות מאופינות על פי סגנון הלחימה שלהם. קח למשל את 'האחד' של ג'ט לי: יש שם מישהו שהתנועות שלו רכות, מעוגלות, וככה הוא גם נלחם – הולך בסיבובים, לא מתקיף בחוזקה. לעומתו, יש את זה שנראה תוקפני הרבה יותר – כל התנועות שלו ישרות, זוויתיות, הלחימה שלו ממוקדת ישירות למטרה. ולמרות שאת שניהם משחק ג'ט לי, ברור לך מי הוא מי, ומה פילוסופיית החיים של כל דמות.
אם כי ב'להרוג את ביל' לא ראיתי את זה. לא בצורה הזו, בכל אופן.
יכולות גם יכולות
אבל ב"קיל ביל", זאת צורת האיפיון היחידה!
גם ב"נמר דרקון" הדמויות מאופיינות עפ"י סגנון לחימה, אבל לא רק, אלא מדובר בעוד נדבך ממיני רבות להשלמת איפיון דמות.
דמות שתאופין אך ורק עפ"י סגנון לחימה לעולם תהיה שטוחה ולא מעניינת, ולמרות שלתורמן מגיעה מירב המחמאות על משחק מצוין, דמותה עדיין רדודה.
טרנטינו לא יכול לשנות את חוקי הקולנוע למרות היותו מוכשר.
למה אתם אומרים ככה?
הדמויות בקיל ביל דווקא סבירות. בטח לא ממש פלקטיות.
ביל מאוד מסקרן מבחינת המניעים שלו ולראיה כל הדיון בנושא שהתפתח באתר הזה.
לאומה (אני מסרבת לקרוא לה "הכלה") יש אמנם מניע אחד עיקרי, ואיפיון עיקרי – נחישות. אבל שימו לב לסצינה שבה היא *ספויילר* מגלה שהתינוקת שלה חסרה. פתאום יוצא ממנה צד אחר לגמרי.
הדמות של גו גו גם מעניינת, למרות שזו דמות שולית.
דווקא או-רן בעיני בנאלית משהו, אבל יחסית לדמות שולית אמרו עליה הרבה: ילדות, בעיות עם המוצא שלה, בעיות של אישה מול גברים, לעג לאמריקאים למרות שהיא אחת מהם. יכל להיות הרבה יותר גרוע.
גם אני
גם אני התרגשתי מהסצינה הנ"ל של אומה. שחקנית נפלאה, אני כמעט מוכן לשכוח לה את גטאקה (בטח איתן הכריח אותה).
עד כמה שידוע לי
הם נפגשו על הסרט של "גטאקה", כך שלא היה לאיתן מתי להכריח אותה.
קטנוני
ואני דווקא אהבתי אותה גם בגטאקה
וגם את גטאקה, לצורך העניין
גמני. אבל לי, כידוע, אין טעם בגרוש.